הל"ה

בית קפה חדש נפתח בלב קטמון הישנה, אז הבאנו תושב חוזר, שף בעברו, ממייסדי הישיבה החילונית בהווה ורב חילוני ראשי לעתיד. קבלו את אבישי וול.

נפגשנו בקפה הל"ה (על שם הרחוב שעל שם השיירה) בבוקר יום ראשון. חיכיתי לעדי. קבענו לעבוד על אירוע מיוחד, הייתה אווירה חגיגית. פנים הקפה (שהיה בעבר אך לזמן קצר, השושקפה השכונתי) עבר שיפוץ ושדרוג, צבע וריהוט. נעים מאד.

כאשר עדי מגיע אנחנו מחליפים ברכות והלצות וגם קצת דיבורי בחירות. בכל זאת. הכל פתוח, יש מתח באוויר. כל אחד פה לוקח צד ומשוויץ שאכפת לו. שזה נכון. בתפריט גילינו שהכל, זאת אומרת, רוב המאכלים, מוגשים בתוך סוג של לחם שנאפה ממש קרוב והביאו במשאית מוקדם בבוקר. אנחנו יושבים בחנות לחם שהיא גם בית קפה. רגע אחד, הקונספט מוכר. חנות ספרים שהיא גם בית קפה. למשל. אז אם ספרים ולחם, למה לא טלוויזיות, מספרה או חנות כלי בית?

בית קפה שהוא גם מעדניה.

הזמנו דג מטיאס. מלוח. ולאפת אבוקדו (כמו בלחמניה רק בלאפה). סלט קטן. (אני חושב, או שזה הגיע עם משהו, לחמניה או פרוסת לחם ואיולי). קפה ולקינוח עוגת גבינה. הכל חלבי.

דג המטיאס היה טעים ועדין במליחותו. וזה נתן לי תחושה ביתית. שהרי בקצה הרחוב, ממש ליד בצד הדרומי של הרחוב. גרנו שם שנתיים, במחלקי המים 2. אחר כך עברנו לגדוד העברי 2 שנמצא ממש קרוב אבל מצדו הצפוני של השכונה. הסתובבתי ברחובות האלה במשך זמן רב מימי חיי הירושלמים. למרות שעברנו לארמונה לפני כארבע  שנים עדיין אני מרגיש בקטמון, בבית. קטמון היא שכונה נעימה ונחמדה ומעט סנובית. בדיוק כמוני.

הגיע הכריך לאפה אבוקדו והתברר שזו הפעם הראשונה במטבח שעושים את המנה הזו (עד עכשיו, כולם הזמינו בג'בטה או בצורת קונבציונלית אחרת של לחם). היינו הראשונים לזהות את הפוטנציאל הגלום בו. אכן, מדובר בהרפתקה. לא התאכזבנו. פשוט ורך, עם עלים ירוקים ומעט שמן זית. סגר לי את הפינה.

העוגה הייתה רגילה למדי בקטגוריית עוגות גבינה פירורים אך היא הייתה טרייה למדי. כנראה לא מזמן היא יצאה מההקפאה. מתיקותה ערבה ללשוננו והתחלנו לדבר תכל"ס.

המשך יבוא, מחוץ לכתלי בלוג זה...

לדף הפייסבוק של הקפה שהוא גם מעדניה.