דייטש

דנאל בן נמר הוא מייסד היוזמה לצמצום הסכסוך היהודי-ערבי. לאחרונה מתעניין דנאל גם בצמצום השסע הדתי-חילוני, אז שמנו נפשנו בכפיתנו וירדנו לעומק הדברים במסעדת דייטש בלב ליבה של שכונת מאה שערים. שסע גדול לא מצאנו, אבל התרחבנו יפה מאד...

מעניין איך בן גוריון היה מגיב אם הוא היה יושב איתנו לאכול, כשהוא היה מגלה שההברקה שלו, הפתיתים שסייעו בהקמת המדינה ובשיבתו של עם ישראל לארצו, מוגשת במסעדה במאה שערים. איזה ניגוד אדיר. פתיתים, בן גוריון וציונות מצד אחד, חרדים מצד שני.

תמשיכו לקרוא, עוד מעט יגיע גם האוכל...

הסקרנות שלי לגבי העולם החרדי נולדה לא מזמן, כשהלכתי עם חברים לשמוח בשמחת בית השואבה לראשונה בחיי. המוני אנשים ברחובות בשמחה מדהימה שנמשכת עד שעות הבוקר. אחרי שהתאוששתי עברה במוחי השאלה "אבל איך מאה שערים נראית בימים רגילים?". כשנקרתה בדרכי ההזדמנות להתארח בבלוג לקח לי זמן לחבר את הרצון להכיר את מאה שערים להצעה המפתה של עדי, אבל בסוף זה קרה. הייתי תמים כשנכנסתי לגוגל כדי למצוא מסעדה טובה במאה שערים. בקיצור, (ובראש עוברת לי סדרת הרשת האלמותית של רועי כפרי) הלכנו לאכול במסעדת "דייטש" במאה שערים.

נזכרתי שאיבדתי את הכיפה הקבועה שאני לוקח איתי בתיק, אז תכננתי לקנות כיפה בדרך למסעדה. לא לקחתי בחשבון שכנראה החבר'ה במאה שערים הם לא קהל היעד הכי טוב לעסק שמוכר כיפות, שהרי כבר יש להם כאלה, אז ויתרתי. 

השער שלנו מתוך מאה...

"תשמע, אתה בטוח שזה במאה שערים 50? עברתי עם הרכב ולא ראיתי מסעדה". עדי התקשר וככה זה התחיל. אחרי כמה דקות של שיטוטים ברחובות, וקצת "אחי, איפה זה דייטש?" עם עוברי אורח שלא כל כך הבינו מה אני רוצה - מצאתי את המקום. בהססנות נכנסתי פנימה למבנה שניראה כמו מעדניה עם כמה כיסאות ושולחנות. התשובה אגב, היא 32. מאה שערים 32. 

עד עכשיו אני לא בטוח למה רוב הערב דיברנו בלחש, גם כשלא ריכלנו. אולי זה משהו באווירת יראת הכבוד, או הזרות. הססנות כזאת, תחושה שהחוקים החברתיים שאנחנו מכירים ביום-יום לא תקפים במקום הזה, ואנחנו צריכים בזהירות לגלות איך אנחנו נדרשים להתנהג. כשרצינו לצלם את המעדנייה לדוגמה, לא היינו בטוחים אם זה סבבה להוציא סמארטפון בפרהסיה. 

אפשר תפריט? תלוי...

ניגשנו למעדנייה והתחלנו להעמיס. עדי אמר שבאנו לטעום את כל התפריט אז באתי מוכן. "שים לנו מהצלי בקר, וקציצת עוף אחת, פתיתים זה מעניין, וצימעס (גזר מתוק). אפשר גם פירה, קיגל תפוח אדמה, בורקס בשר ומוסקה (שהיה בצורה של מפרום).

ואז זה קרה - המוכר שלח את הצלחות העמוסות שלנו היישר לבטן של שלושה מיקרוגלים לבנים. פאוזה דרמטית, מבטים מבולבלים. אני חייב להודות שלא ציפיתי לחלק ציונים קולינריים יוצאי דופן, אלא באתי בעיקר בשביל החוויה. להכיר קצת יותר את התרבות החרדית מבפנים. אולי מה שמנחם זה שהמיקרוגל הצליח לחמם באופן שווה לחלוטין את כל חלקי המנה, והאוכל אפילו היה טעים. 

אז מה היה לנו שם?

נתחיל מהצימעס - אני לא זוכר אם אי פעם אכלתי גזר מתוק. הוא היה מתקתק במידה מדויקת, לקחתי ביס קטן מדי פעם כדי לאזן את שאר הטעמים אבל בעיקר ליהנות מהמתיקות. הפירה - סביר. מה שאפשר לצפות מפירה, לא יותר ולא פחות. צלי הבקר היה טעים, אבל די סטנדרטי אני חייב להודות. הבורקס בשר היה מצוין, וזה שהוא הגיע בחתיכה גדולה העלה בי חיוך אחרי הביס הראשון כשהפנמתי שנשאר לי עוד הרבה ממנו.

ליד המוסקה המושלמת והפתיתים שגרמו לי להתרגש, קציצת העוף הגדולה הייתה דווקא פחות מומלצת. מה נגיד, היא לא בלטה במיוחד, והייתי מגדיר אותה למלמית - לא מועילה לא מזיקה. לעומת זאת, המוסקה הזכירה לי מאוד את המפרום של סבתא דליה. את תפוח האדמה החליף החציל, והאווריריות של הבשר באמצע היה מושלם. התיבול אמנם היה שונה, והרוטב האדום של סבתא היה חסר, אבל בהחלט זו מנה ששווה לקחת. טיפה'לה שמנונית יתר על המידה, בדיוק בשביל להתגעגע לביס קטן מהצימעס המתוק.

מוכנים לסיבוב נוסף?

בסך הכל האוכל היה ביתי, מאד לא מפונפן, אך בהחלט מנחם. אחרי הפסקה קצרה להסדרת הנשימה, ודבר חוכמה של עדי בנוגע לתחזיות ואסטרטגיות פוליטיות, הסכמנו שאנחנו חוזרים לוויטרינה. אל המיקרו בדילוגים, והפעם כבדים ברוטב שווה עם בצל מטוגן, תפוח אדמה בתנור ושניצל. ההמלצות אגב, לפי הסדר הזה. הכבדים היו מצוינים, רק חבל שהם התחבאו בפינה של הויטרינה, אחרת הייתי לוקח אותם כבר במנה הראשונה.

חבל שלא פרסמו את המודעה ישר באידיש!

אחרי ששבענו, סיימנו לקשקש וכבר נהיה מאוחר - עדי ביקש חשבון. "169 שקלים בבקשה". צילמנו את התפריט כדי שגם הקוראים בבלוג יוכלו להתרשם, ובדרך החוצה ראינו שלט קטן וחמוד שסיכם את כל החוויה הקולינרית, אבל במיוחד האנתרופולוגית: "דרוש עובד אדיב ונמרץ דובר אידיש".

חפשו את מסעדת דייטש בגוגל