יום שני, 6 ביוני 2022

פלומינו

רואי רביצקי הוא ירושלמי רב פעלים - חוקר סכסוכים המשדך בין שייח'ים ורבנים, אמן ספוקן וורד מוכשר ויוצר רב תחומי. לאדם כמוהו מתאימה לבקר מסעדה מרובת מנות איכותיות, כמו שרק פלומינו, האיטלקית החדשה והנהדרת במרכז העיר, יכולה להציע... 

אדם יכול לגור כל שנותיו בירושלים. לעסוק במה שיעסוק, להתקדם איך שיתקדם, לשמוח במה שישמח. אבל האישור האמיתי שהפכת למישהו בעיר הזאת מגיע רק בדרך אחת – הודעה מעדי ארבל, עם הזמנה לבחור מסעדה לשבת בה. ככה אפשר לדעת שהגעת לאנשהו, שאתה והחך שלך שווים משהו בעולם. 

מתחילים עם סלפי משלב הקינוח.

אז כמובן שנכנסתי לחרדות ובתוך שעה וחצי העליתי ופסלתי כל מקום בירושלים שניתן להשיג בו אוכל. להגיד שפתחתי באתר העירייה את רשימת הרשיונות לממכר מזון ועברתי אחד אחד? לא מאשר ולא מכחיש. אחרי סיבוב קולינרי בהקיץ מכסלון לעיר העתיקה וחזרה – יצאתי מהבית והלכתי שלושה צעדים לכיוון הבניין המקולל ברחוב קינג ג'ורג'. כמה מקולל? עדי הדייקן הגיע לפניי וסימס שהוא מחכה לי – רק שהוא חלף על פני המסעדה בה קבענו וירד לצ'אקרה. כבר שנים לוט בלתי נראה ממסך כל מסעדה שקובעת את משכנה בבניין הזה מפני מבטי צועדים, ושום דבר לא מצליח להתבסס שם. בתור חובב אנדרדוגים מושבע, זה רק הכפיל את הסקרנות שלי לגבי מסעדת פלומינו החדשה. האם סוף סוף נשברה הקללה, וכמה דגים כרוכים בזה? ובכן:

איך באמת מתחילים? עם אלכוהול!

פתחנו את הערב במשהו שיחזיק אותנו ערים בזמן שהאוכל מתבשל. האם זה השלב בו אני מתפייט על עפיצות של כשות? לא היום. בירה זאת בירה, גם אם יש לה שם באיטלקית. הקוקטייל שנמצא שם בצד השני של השולחן, מאידך, הוא דרך לא רעה לארוז קפאין.

אוכל שיש רק כאן (תמונת אילוסטרציה)

מסעדות מתחלקות לשתיים. משפחת ה"כמו שאני עושה בבית רק יותר/פחות מוצלח", ומשפחת ה"אוכל שיש רק כאן". אני אוהב את השנייה. לכן שמחתי שהתחלנו עם "רביולי נרי" – פסטה שחורה עם ריקוטה ומוצרלה, יחד עם סרדינים ופלפלים חריפים בתיבול בזיליקום ויין לבן, התחלה מצוינת כי זה שילוב טעמים שלא הייתי חולם עליו אבל הרגיש לגמרי הגיוני. יחד איתו הגיע "טטאקי טונה" – חתיכות דג כמעט־נא עם צ'ילי חריף ושקדים, שבאופן שקשה לי להסביר או לנמק היו המנה הכי טעימה באותו הערב.

המלצה לחיים

זה הזמן לשבח את השירות ב"פלומינו", ואת המלצרית שגם הכירה את התפריט וידעה לענות על שאלות של זוג בורים בנבכי המטבח האיטלקי, גם איזנה באופן מושלם בין קשב חביב לבין מרחק מאפשר, ובעיקר – זרמה עם חוש ההומור הטרחני־אך־משובח שהיה נקודת בונדינג משמעותית לעדי ולי.

דג שנראה מושלם

הדג השלישי הגיע במעטפה, או "אל קארטוצ'יו", ותפקידו היה להזכיר לנו שאף אחד לא מושלם וגם מסעדה יצירתית ומעניינת יודעת להכין מנות סתמיות, בלי יחוד ובלי יותר מדי טעם.

כדורי הריזוטו הטובים בעיר!

אבל לא היה זמן להתאכזב – כי איתו הגיעו כדורי ריזוטו זעפרן עם כמהין ופרמז'ן. ותשמעו. אני אדם שלא מבין ריזוטו ורגיל להתייחס אליו כמו לאורז שטעה בדרך, הסתובב יותר מדי, והגיע מזיע ומרוט. אבל זה היה טעים. כמה טעים? מספיק כדי להודות שחזרתי לפלומינו מאז והזמנתי שוב את המנה הזו בדיוק, למרות שבתפריט כתובות על זה מילים כמו כמהין וזעפרן שגורמות לי להרגיש כמו אילון מאסק ששולח טסלות לירח ועושה אמבטיה במרק דראכמות מותכות על פי פרסומים זרים. 

בשלב הזה, טיפוס לא מנוסה שכמותי, התבלבלתי ודימיתי לחשוב שאני שבע, אבל עדי העמיד אותי מהר על טעותי ודאג שתגיע גם פסטה לשולחן, ולא הרבה אחריה – צי של קינוחים. 

לפעמים הפפרדלה היא רק תירוץ... 

מהר מאוד הפפרדלה ראגו פטריות הזכיר לי שבעצם כל מה שקיבה צריכה כדי להצטופף קצת ולעשות מקום זה שיעניינו אותה. הפסטה עצמה הייתה בינונית, אבל הפטריות והגבינה היו מצוינות וזה היה מספיק בשבילי.

באופן מפתיע, דווקא הקינוחים הפתיעו לרעה. אני רגיל לאכול בעיקר במסעדות בשריות, שם האכזבה היא בילט אין וחלק מהחוויה, אבל כאן ציפיתי לרמת ההכנה והמקוריות של שאר האוכל, וזה לא כל כך בא לידי ביטוי.

הלכנו על כל הקינוחים, רק כי אפשר.

לסיכום – מי שחלף על פני גן העיר ולא הסתכל הצידה, שווה להיכנס. אני לא יכול להבטיח חוויה מהסוג שהייתה לי עם עדי ארבל יצ"ו בשיא כוחו ובשלהי רווקותו, עם שיחה ערה על עיצוב מדיניות והסוד הרשום של עדי לחיים שיש בהם פנאי גם לתקן את העולם וגם ליהנות ממנו, אבל בכל זאת כדאי.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה