יום ראשון, 8 באוגוסט 2021

מחנה אסאדה

איך ששמעתי על פתיחתה של מחנה אסאדה החדשנית והמפתיעה, היה ברור לי את מי אקח הפעם: את תום יוגב המסקרנת, מבקרת מוזיקה, עורכת וכותבת לשלל גופים ואנשים, שלמרות פועלה המכובד זכיתי להכיר רק לאחר שפרגנה למילים תפוסות בניוזלטר המושקע של דברים שאנחנו שולחים.ות.

ביומיום שלי אני כותבת ביקורות מוזיקה במגזין קולומבוס, וזה תמיד אתגר מעניין – איך אפשר לתאר במילים את מה שאני שומעת. איך להכניס את הקוראים לאווירה מבלי שהם שמעו את ההופעה או השיר שעליהם אנחנו כותבים. אנחנו משתמשים לפעמים ממש בעירוב חושים – הסאונד בוֹצי, התופים קריספיים (סיפור אמיתי). מהבחינה הזו, לכתוב על אוכל זה פשוט יותר. כן טעים לא טעים, עשוי במידה, קריספי. 

קחו אוכל, קחו רחוב, וקבלו אוכל רחוב (משובח!)

'מחנה ASADA' הוא מקום שיושב על תפר מבורך שהגיע בשנים האחרונות לירושלים – לכאורה אוכל רחוב, אבל עם חומרי גלם איכותיים, עשוי בהקפדה ולרוב עם איזה טוויסט מעניין על המנה המסורתית. אל תבינו אותי לא נכון, אני שמחה לדפוק שווארמה מדי פעם, אבל היא דורשת הלך רוח מסוים ואני אף פעם לא יודעת באיזה מצב היא תותיר את הבטן שלי – שמחה וטובת לב או אולי יותר בכיוון של "למה לעזאזל עשית לי את זה?"

היכונו לביאת הגזוז

יש חמש מנות בשר בתפריט ומנה אחת טבעונית. פשוט ותכליתי. מהבחינה הזו, מחנה אסאדה היא ממש כמו מקומות קלאסיים של אוכל רחוב, שלא מנסים לסבך אותך יותר מדי. ניסינו את המנה שנראתה הכי מפתה מהתמונות ונשאה את שם המקום – בשר מפורק בלחמניית צמה, ואת ה'שניצל וואגיו אנימל סטייל' שהוא למעשה פרוסות שניצל בקר דק דק שמגיע על תפוחי אדמה. 

בשבילי, ה'מחנה אסאדה' הייתה מנת הדגל. בניגוד לכמעט כל מנה של בשר-בתוך-לחם שתאכלו, פה הלחמנייה היא אוורירית וכיפית, וגם צורת החיתוך הזו של הבשר מוסיפה קלילות למנה. המשמעות היא שאפשר לצאת מהמקום שבעים, בלי להתפוצץ ובלי להרגיש שהלחם ניסה לחנוק אותנו. 

בין מנה אחת לשנייה: תמונה!

המנה השנייה מתאימה למי שמגיעים רעבים יותר. זו מנה נדיבה של שניצל בקר ותפוחי אדמה, אבל כאמור, בצורת הגשה וחיתוך מעניינים. השניצל היה דק ועשוי בדיוק בול במידה, כך שהוא נותר רך וכיפי לאכילה. אל תצחקו, אבל מה שעשה את המנה מבחינתי היה הבצל הדקיק המטוגן שפוזר למעלה. מסכן עדי, לא השארתי לו יותר מדי ממנו (הערת העורך: לא נורא, בזמן שתום נשנשה בצל, אני טרפתי את רוב הבשר).

תכירו את בשר הוואגיו

האופן שבו עדי ואני התגלגלנו להכיר אחד את השנייה (דרך ניוזלטר שהתארחתי בו), הובילה אותנו לשיחה מעניינת על פמיניזם ודוגמה אישית. אני סיפרתי לעדי שלפעמים אני עושה דברים רק בשביל הסיסטרהוד – רק כדי שלא יהיה עוד גבר שמדבר בשיעור/ כותב לניוזלטר/ מגיש מועמדות למשהו, כשאין נשים שמנסות לתת פייט. אז אני מתלבטת, משקשקת, אבל עושה את זה בסוף. הדוגמה של נשים בתפקידים בכירים במגזר השלישי היא מעניינת במיוחד. עדי סיפר שכשהוא עבר מהייטק לעולם החברתי, נשים נטו להבין את המהלך הזה הרבה יותר מגברים, שהרימו גבה. ואכן, בעולם החברתי שלא במקרה בכלל גם מרוויחים בו פחות, תמצאו יותר נשים בכירות (או יותר נשים נקודה) מאשר בהייטק. מצד אחד, זה מבאס שגם ב-2021 מוקדי הכוח בחברה עדיין בידיים גבריות. מצד שני, הרצון לעבוד במקום שבו אנחנו מוצאים ומוצאות ערך ומשמעות, או במקום שבו יש יותר אפשרות לשלב את החיים עצמם עם העבודה; הדברים הללו לעתים שווים יותר משקלים נוספים בחשבון הבנק. חבל שהפער לפעמים כזה גדול. 

תום ועדי משלימים פערים

כשהיינו מלאים כמעט לגמרי, קיבלנו עוד מנה אחת, של פלאט IRON  סטייק. וזה זמן הווידוי שלי: אני נוטה לפעמים להרים גבה על מקומות כשרים שמתמקדים בבשר. כל מה שפוגע באדמדמות ובעסיסיות מתחיל אצלי ברף חשדנות גבוה יותר. אז אני לא יודעת איך הבשר הזה ייצא בתצורה קלאסית של סטייק. אבל כמו שהוא הוגש כאן - דק, צרוב, ישר מהפלנצ'ה (אני סתם מחרטטת עכשיו, אין לי מושג אם הייתה שם פלנצ'ה), כל הטעמים של הבשר היו עדיין מאוד מודגשים, המרקם היה טוב, ולא הרגשתי שמישהו החסיר ממני דבר. מה שכן, הייתי שמחה אם הרטבים היו קצת יותר עדינים, כי בסוף התכנסנו בשביל הבשר.

חידה: מהו הדבר הירוק בתחתית הקוקטייל שליד האיזי אוזו?

"איך נראה העתיד שלך בירושלים?", עדי הטיל את הפצצה כשכבר הייתי שבעה וטובת לב. זו שאלה מורכבת מבחינתי. בתור ילידת העיר שחיה קרוב לעשור מחוצה לה ואז חזרה בפתאומיות, עדיין קשה לי להתחייב אליה במונחים הנצחיים שעיר הקודש אוהבת. אני בעיקר מנסה להבין האם, ואיך, אפשר ליצור בה שגרת חיים מיטיבה. בלי דרמות, בלי כובד של אלפי שנים על הכתפיים, פשוט לחיות.

חלק מהחידוש שהמקום מנסה להציע הוא קוקטיילים במחירים מאוד מוזלים, שהם יותר בסטייל גזוז + קצת אלכוהול. מרענן מאוד בשביל הקיץ, אבל לי אישית המשקה היה מתוק מדי. ירושלמית, אתם יודעים, אוהבת מרירות. ומכיוון שישבנו שם ביום מאוד חם, דיברנו הרבה ואכלנו הרבה, סיימתי את הערב צמאה מאוד. אולי כדאי להוסיף איזו חבית מים בשירות עצמי, כדי שהלקוחות הדברנים לא יבקשו כוס מים כל חמש דקות. 

הפתרון לחידה: לקוקטייל הזה קוראים גומי ג'ין


לדף הפייסבוק של מחנה אסאדה

 


2 comments: