את חגי קימלמן הכרתי במיזם שבת unplugged ומאז עוקב אחר פועלו בחינוך בלתי פורמאלי, יחסי ישראל תפוצות, שילוב חרדים בחברה הישראלית, איסוף תקליטים וטעימות של וויסקי סינגל מאלט. חשבתי וחשבתי לאיזו מסעדה ראוי לקחת ירושלמי מבטן (תרתי משמע) ומלידה והגעתי למסקנה שאין מתאים מלשאול את פי הנער, שבחר בחומוס בן סירא המוכר והטוב.
שרב מהביל של שלהי מאי ממלא את רחובות ירושלים בירתנו. חומוס של בין ערביים הוא לכאורה לא המזון האידאלי לימים שכאלה, אבל כשקבענו איפה ומתי לאכול זה היה מעבר לטווח התחזית.
איך בוחרים איפה נאכל? שאלתי את עדי ארבל, אושייה שמרנית ירושלמית. ציפיתי שישלח לי רשימה של המסעדות בהן ביקר המדור אבל הוא שלח אותי לשוטט ברחבי הבלוג ולמצוא איזה מוסד גסטרונומי שטרם טופל. האינסטינקט שלי היה לחפש את חומוס בן סירא. להפתעתי ולשמחתי הוא לא הופיע ולשם החלטנו לשים את פעמינו.
יום שלישי, פעמיים כי טוב. בשעה שש + איחור אופנתי אני רואה את עדי מהלך עייפות לעבר פתח המסעדה. אנחנו נכנסים. בירור קצר מזכיר לי שההזמנה היא על הדלפק. אנו אוספים את האוכל אל שולחננו, שיטה אהובה עלי אישית, לא מחכים למלצר, עומדים ומרגישים את המסעדה. ואכן מנות האוכל זורמות אלינו בקצב מהיר למדי כשתוך כדי ציפייה אנו זוכים לצפות בהכנת המנות.
ראשון היה הסלט ירקות. שיטה גאונית בעייני שנהוגה בפחות מדי מקומות היא תאים שונים לפרודוקטים של הסלט המתחברים רק טרם ההגשה. כך מתקבל הסלט האידאלי בו ניכרים טעמי כל מרכיביו, כשהתיבול הוא זה שכוללם יחד.
ישבנו בפנים בחלל המרכזי של המסעדה, שהייתה יחסית ריקה בשעת בין השמשות ובין הארוחות. בהגיעי לכאן בצהריים או אחרי השקיעה המקום היה שוקק חיים ומלא אבל תמיד היה מקום.
המסעדה מחולקת לשני חללים פנימיים האחד מול הבר שמאחוריו ישובים סירי החומוס המהבילים והמתפקעים ומצדו השני חלל נוסף שקט יותר. חלוקה זו מאפשרת למקום שהיה קטן בעברו, הורחב ושופץ עדיין לשמור על אופיו האינטימי והמשפחתי.
חומוס בן סירא, או כפי שאני ואחרים רבים קוראים לו חומוסירה, הוא מוסד ירושלמי המתחבר אצלי ללילות בהן ביליתי בפאב הסירה הסמוך או כפי שנקרא בעבר הדיוון, המקום הכי קוסמופוליטי והכי מזרח תיכוני בירושלים. ארוחות טרום או פוסט הבילוי הלילי הוסיפו נדבך משמעותי וטעים ללילות הירושלמים של בחרותי.
ועכשיו לאוכל.
תפריט המסעדה כולל חומוס עם שלל תוספות, מנות כמו שקשוקה, חזה עוף עם תוספות וסלטים. לכך יש להוסיף את הטוויסט החביב של מנת היום, מנה מסוימת המוגשת בכל יום, קציצות ביום שני, שניצל ופירה בשלישי ועוד כהנה וכהנה.
אז מה הזמנו? מנת חומוס עם בשר, מנת חומוס עם כרובית, ומנת חזה עוף חתוך לנתחים קטנים מלווה באורז שעועית וסלט קצוץ. אלה הוגשו עם חצי תריסר כדורי פלאפל וכמובן הפינוקים הנלווים, חריף ירקרק הניכר בטריותו, מוגש בצלוחיות קטנות ולבנות וכמובן המקבץ החיוני לכל ארוחה ולחומוס בפרט, בצל/עגבניות/חמוצים בנתחים גסים מוכנים לנגיסה.
ויכוח ארוך שנים מנוהל אודות החומוס, האם זו ארוחה בפני עצמה או נספח לארוחה, אני בן האסכולה השנייה וגם לפחות בהצהרה לא עף על חומוס אלא אם כן הוא ממש טוב.
זה המקרה של חומוס בן סירא על שלל הווריאציות שלו. מה שחשוב זה החומוס הבסיסי, המרקם, הטמפרטורה וכמובן הטעם. כולם מקבלים ציון גבוה בבן סירא. הכמות הנכונה של חומוס, טחינה, שמן הזית וכן המרכיב הסודי של המסעדה נוזל חמצמץ המוזלף אחר כבוד לכל מנת חומוס בטרם היא מוגשת לסועד. התוספות הן תוספות, אינן מעיבות אל החומוס ולא גונבות את ההצגה אלא רק מחמיאות לו. הבשר היה טרי מפורר לחתיכות לא אחידות פריכות וטעימות. הכרובית מתובלת היטב, קצת עשויה מדי ובכל זאת טעימה מאוד. המנות אינן ענקיות אלא בדיוק בגודל הנכון, בבחינת יאכלו מנגבים ויישבעו. והחריף, הו החריף הטרי, בעל הטעם העז אבל לא עז מדי, הצורב את הלשון אבל לא שורף, מעיף את החומוס לשחקים.
אני בימי פוסט דיאטה ומנסה לשמור. בתחילה אכלתי חומוס בכפית וניגבתי עם בצל ואז מכרתי את עקרונותיי וקרעתי פיתה טרייה כדי לחוות את הדבר האמיתי. לא הצטערתי. מנת חזה העוף הייתה עסיסית, עשויה במידה הנכונה, מתובלת היטב ומפתיעה לטובה ביחס למנת עוף, האורז/שעועית לא רע בכלל אבל ביחס לשאר המנות שאכלנו וכמובן בהשוואה לאושיות אורז / שעועית אחרות בעירנו, הוא בסדר גמור אבל לא יותר מזה.
השיחה התגלגלה ודברנו כרגיל על שלל נושאים כמו פוליטיקה, דמוגרפיה, חינוך וכלכלה. הצלחות התרוקנו בקצב מהיר. לקראת צאתנו כבר הגבירו את המוזיקה והמסעדה החלה להתמלא ולקבל את האופי הלילי היותר מוכר לי. רעב כבר לא הייתי, אבל התגבר החשק לבירה צוננת בפאב הסמוך.
לסיכום, חומוס בן סירא הוא קודם כל חומוס. הוא מוסד. הוא חומוסייה אבל הוא גם מסעדה, עם אווירה טובה. מה שנקרא אחלה ווייב. תיירים משלל מדינות, ישראלים בשלל צבעים וכמובן חייל מג"ב / משטרה / יס"מ ישוב על הבר בהפוגה משגרת יומו.
איך אתה יודע אם טעים לך? אתה אוכל גם כשאתה ממש לא רעב. זה היה נכון כשישבנו במסעדה, וגם עכשיו כשאני כותב שורות אלה מספר שעות אחרי תום הארוחה, אני ממש לא רעב אבל לא הייתי מתנגד לעוד נתח פיתה עם חומוס-בצל-וחריף.
אפשר גם לאכול דברים אחרים לא רעים בכלל אבל אני ממליץ בחום, לא משנה מה תאכלו ואפילו אם לא אנשי חומוס אתם, כשאתם באים לחומוס בן סירא אתם חייבים מינימום צלוחית חומוס גרגרים קטנה וכמובן הרבה מהחריף.
לדף הפייסבוק של המקום
שרב מהביל של שלהי מאי ממלא את רחובות ירושלים בירתנו. חומוס של בין ערביים הוא לכאורה לא המזון האידאלי לימים שכאלה, אבל כשקבענו איפה ומתי לאכול זה היה מעבר לטווח התחזית.
איך בוחרים איפה נאכל? שאלתי את עדי ארבל, אושייה שמרנית ירושלמית. ציפיתי שישלח לי רשימה של המסעדות בהן ביקר המדור אבל הוא שלח אותי לשוטט ברחבי הבלוג ולמצוא איזה מוסד גסטרונומי שטרם טופל. האינסטינקט שלי היה לחפש את חומוס בן סירא. להפתעתי ולשמחתי הוא לא הופיע ולשם החלטנו לשים את פעמינו.
 |
| נראה שהגענו למקום הנכון (קרדיט תמונות וכתיבה: חגי קימלמן) |
יום שלישי, פעמיים כי טוב. בשעה שש + איחור אופנתי אני רואה את עדי מהלך עייפות לעבר פתח המסעדה. אנחנו נכנסים. בירור קצר מזכיר לי שההזמנה היא על הדלפק. אנו אוספים את האוכל אל שולחננו, שיטה אהובה עלי אישית, לא מחכים למלצר, עומדים ומרגישים את המסעדה. ואכן מנות האוכל זורמות אלינו בקצב מהיר למדי כשתוך כדי ציפייה אנו זוכים לצפות בהכנת המנות.
ראשון היה הסלט ירקות. שיטה גאונית בעייני שנהוגה בפחות מדי מקומות היא תאים שונים לפרודוקטים של הסלט המתחברים רק טרם ההגשה. כך מתקבל הסלט האידאלי בו ניכרים טעמי כל מרכיביו, כשהתיבול הוא זה שכוללם יחד.
ישבנו בפנים בחלל המרכזי של המסעדה, שהייתה יחסית ריקה בשעת בין השמשות ובין הארוחות. בהגיעי לכאן בצהריים או אחרי השקיעה המקום היה שוקק חיים ומלא אבל תמיד היה מקום.
 |
| התיישבנו |
המסעדה מחולקת לשני חללים פנימיים האחד מול הבר שמאחוריו ישובים סירי החומוס המהבילים והמתפקעים ומצדו השני חלל נוסף שקט יותר. חלוקה זו מאפשרת למקום שהיה קטן בעברו, הורחב ושופץ עדיין לשמור על אופיו האינטימי והמשפחתי.
חומוס בן סירא, או כפי שאני ואחרים רבים קוראים לו חומוסירה, הוא מוסד ירושלמי המתחבר אצלי ללילות בהן ביליתי בפאב הסירה הסמוך או כפי שנקרא בעבר הדיוון, המקום הכי קוסמופוליטי והכי מזרח תיכוני בירושלים. ארוחות טרום או פוסט הבילוי הלילי הוסיפו נדבך משמעותי וטעים ללילות הירושלמים של בחרותי.
ועכשיו לאוכל.
תפריט המסעדה כולל חומוס עם שלל תוספות, מנות כמו שקשוקה, חזה עוף עם תוספות וסלטים. לכך יש להוסיף את הטוויסט החביב של מנת היום, מנה מסוימת המוגשת בכל יום, קציצות ביום שני, שניצל ופירה בשלישי ועוד כהנה וכהנה.
 |
| מי רוצה לנחש מה יש ביום רביעי? |
אז מה הזמנו? מנת חומוס עם בשר, מנת חומוס עם כרובית, ומנת חזה עוף חתוך לנתחים קטנים מלווה באורז שעועית וסלט קצוץ. אלה הוגשו עם חצי תריסר כדורי פלאפל וכמובן הפינוקים הנלווים, חריף ירקרק הניכר בטריותו, מוגש בצלוחיות קטנות ולבנות וכמובן המקבץ החיוני לכל ארוחה ולחומוס בפרט, בצל/עגבניות/חמוצים בנתחים גסים מוכנים לנגיסה.
ויכוח ארוך שנים מנוהל אודות החומוס, האם זו ארוחה בפני עצמה או נספח לארוחה, אני בן האסכולה השנייה וגם לפחות בהצהרה לא עף על חומוס אלא אם כן הוא ממש טוב.
זה המקרה של חומוס בן סירא על שלל הווריאציות שלו. מה שחשוב זה החומוס הבסיסי, המרקם, הטמפרטורה וכמובן הטעם. כולם מקבלים ציון גבוה בבן סירא. הכמות הנכונה של חומוס, טחינה, שמן הזית וכן המרכיב הסודי של המסעדה נוזל חמצמץ המוזלף אחר כבוד לכל מנת חומוס בטרם היא מוגשת לסועד. התוספות הן תוספות, אינן מעיבות אל החומוס ולא גונבות את ההצגה אלא רק מחמיאות לו. הבשר היה טרי מפורר לחתיכות לא אחידות פריכות וטעימות. הכרובית מתובלת היטב, קצת עשויה מדי ובכל זאת טעימה מאוד. המנות אינן ענקיות אלא בדיוק בגודל הנכון, בבחינת יאכלו מנגבים ויישבעו. והחריף, הו החריף הטרי, בעל הטעם העז אבל לא עז מדי, הצורב את הלשון אבל לא שורף, מעיף את החומוס לשחקים.
 |
| שלל חומוסים. ואל תפספסו את העיצוב של השולחן. |
אני בימי פוסט דיאטה ומנסה לשמור. בתחילה אכלתי חומוס בכפית וניגבתי עם בצל ואז מכרתי את עקרונותיי וקרעתי פיתה טרייה כדי לחוות את הדבר האמיתי. לא הצטערתי. מנת חזה העוף הייתה עסיסית, עשויה במידה הנכונה, מתובלת היטב ומפתיעה לטובה ביחס למנת עוף, האורז/שעועית לא רע בכלל אבל ביחס לשאר המנות שאכלנו וכמובן בהשוואה לאושיות אורז / שעועית אחרות בעירנו, הוא בסדר גמור אבל לא יותר מזה.
השיחה התגלגלה ודברנו כרגיל על שלל נושאים כמו פוליטיקה, דמוגרפיה, חינוך וכלכלה. הצלחות התרוקנו בקצב מהיר. לקראת צאתנו כבר הגבירו את המוזיקה והמסעדה החלה להתמלא ולקבל את האופי הלילי היותר מוכר לי. רעב כבר לא הייתי, אבל התגבר החשק לבירה צוננת בפאב הסמוך.
 |
| שכחנו לבדוק אם יש קינוח. אולי זה קשור לכך שלשולחן הגיעו מנות נוספות. |
לסיכום, חומוס בן סירא הוא קודם כל חומוס. הוא מוסד. הוא חומוסייה אבל הוא גם מסעדה, עם אווירה טובה. מה שנקרא אחלה ווייב. תיירים משלל מדינות, ישראלים בשלל צבעים וכמובן חייל מג"ב / משטרה / יס"מ ישוב על הבר בהפוגה משגרת יומו.
איך אתה יודע אם טעים לך? אתה אוכל גם כשאתה ממש לא רעב. זה היה נכון כשישבנו במסעדה, וגם עכשיו כשאני כותב שורות אלה מספר שעות אחרי תום הארוחה, אני ממש לא רעב אבל לא הייתי מתנגד לעוד נתח פיתה עם חומוס-בצל-וחריף.
אפשר גם לאכול דברים אחרים לא רעים בכלל אבל אני ממליץ בחום, לא משנה מה תאכלו ואפילו אם לא אנשי חומוס אתם, כשאתם באים לחומוס בן סירא אתם חייבים מינימום צלוחית חומוס גרגרים קטנה וכמובן הרבה מהחריף.
לדף הפייסבוק של המקום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה