פלורה

אי שם לפני עשור, ייסד איתן פרי עם עוד 500 אוהדים את הפועל קטמון ירושלים. הקבוצה החלה את דרכה בליגה ג', והיום היא נמצאת בסכנת עלייה ממשית לליגת העל. עד שייפתחו השמפניות, בחרנו להסתפק בחגיגה קטנה ואחרי הרצאה מאלפת של אוריאל דסקל על כדורגל, בחרנו לקנח בארוחת ערב בפיצריה פלורה, המשובחת והכשרה-ללא-תעודה.

אהלן עדי היקר,

שמחתי מאוד על ההזדמנות לאכול איתך ארוחת ערב בפיצה פלורה מתחת לשוק מחנה יהודה לפני כמה שבועות.

באופן כללי אני רוצה לספר לך שהידידות בינינו משמחת אותי. אנחנו אנשים די שונים, מרקעים אחרים לגמרי, לא נפגשים הרבה, חיים חיים די שונים בעיר הרב גונית והלא בלתי סובלנית שלנו. אני מתאר לעצמי שמתוך עשרה נושאים שנתווכח עליהם, נגיע להסכמה על אחד וגם זה אחרי שפשוט נתעייף. ועדיין אני שמח על ההזדמנויות להיפגש. זה תמיד צ'אנס טוב לאתגר את המחשבה, את התפיסות, לבדוק במה אני עדיין מאמין מתחת לסיסמאות אותן כולנו מדקלמים בצורה כל כך רהוטה. איפה יש אמת, ואיפה יש רגש, ואיפה יש ערכים מוחלטים, ומתי הם כולם מתערבבים ויוצא תפל או מתי הם משתלבים ויוצרים גשר נאה שאפשר לפסוע עליו יחד לעבר השקיעה.

לא הצלחנו לצלם את הפיצה כשהייתה שלמה, עמכם הסליחה

בגלל זה גם שמחתי ללכת איתך לאכול בפלורה. גם כי המטבח האיטלקי הוא בדרך מקום שיש בו נחמה ומפגש וחיוך, וגם כי במקרה הפרטי של ירושלים, ובטח סביב שאלות של מה כדאי לאכול ואיפה, המסעדה הצעירה הזאת (אפילו לא בת ארבע עדיין וכבר יש לה בת ברחוב עזה) היא פשוט מקום שמשאיר את הוויכוחים בחוץ.

יכול להיות שזה בגלל שהתחלנו עם הקוקטיילים שהם רוקחים שמה, ג'ין עם בזיליקום, קר וחמוץ ומר וטיפה מתוק, שאחרי שני שלוקים ממנו אתה באופן טבעי מוריד את החגורה עם האקדחים, מניח אותה על הבר ומתרווח אחורה על הכסא בחיוך, ואפרול שפריץ, כתום כמו הזקן של ר' יודה גליק, המתבדר ברוח כשהוא נוסע ברחובות של רומא עם הפיאט הפתוחה שלו וצוחק בקול עם העוברים והשבים.

לא הצלחנו להשיג תמונה של החגורה עם האקדחים, עמכם הסליחה

יכול להיות שזה בגלל הפיצה שקיבלנו ישר אחר כך – פיצה פלורה לוהטת מבצק שהבחור החמוד שעמד מולנו פתח ולש וסובב והעיף באוויר, ואז מרח עליו בנדיבות את רוטב העגבניות שלהם ואחרי שני סבבים של אפייה הוציא והניח עליה עוד כמה גירודים מהגבינה וגם עלי רוקט והגיש לנו מיד.

אולי זה בגלל הפנכה עם חתיכות הפלפלים החריפים השוחים בשמן זית והכפית שאיתה אפשר להזליף אותם על הפיצה. אם אני זוכר נכון אתה אהבת את הטריק הזה. איך שהחריף הקר שלהם מתערבב עם הבצק והגבינה ועגבניות, ואתה נוגס ומסתכל וצוחק וקצת מאושר וקצת נבוך ממה שקורה לך ככה בפרהסיה הירושלמית ומול כולם. זה מותר האושר הזה, קצר המועד והארצי והמיידי הזה?

לא הצלחנו שלא להזמין סלט, למרות שזו פיצריה, עמכם הסליחה

הזמנו גם סלט פנצנלה וגם פסטה שהם עושים שם ביד. הסלט מורכב מירקות בחתיכות גדולות. עגבניה בע'ין. ומלפפון במ'ם. ובצל. יש בו בצל. וזיתים. וגבינת מוצרלה, ולחם, חתיכות של לחם שיצא מהתנור. שאמור להיות ישן אבל בעצם הוא חדש וזאת גם קצת אלגוריה לעיר הזאת שבה הכל מגיע בביסים גדולים אבל אם אתה מוכן לחכות קצת אז הוא יתרכך והטעמים יתערבבו. 

זה גם היה כיף. ואת הפסטה שגם אותה הם עושים במקום שזה לבד כבר שחמט, אז היא עם אטריות רחבות והרוטב שלה הוא מהלך עדין של שמן זית וקישואים ועלי תרד וגבינת פטה בחתיכה גדולה והיא חמוצה ומרעננת וחמה ונהדרת. אני זוכר שהסתכלנו אחד על השני ולמרות המרחק והיומיום והבחירות בירושלים שהיו אז בשיאן היה שמה איזה רגע גם של אמת וגם של שמחה.

לא הצלחנו שלא להזמין פסטה וכו'

ומשמה כבר היינו מוכנים להישפך לרחוב הקר ולחזור לחיים האלה שקר בהם ולעיר הזאת שהקור שלה קר באופן אישי ישר לתוך העצמות שלך, אבל לפני שיצאנו הם עוד הציעו לנו את הטראפלס הקטנים שלהם שהם מכינים בעצמם, ככה על החשבון, שהטעם שיישאר כשיוצאים שוב להתמודד עם החיים עצמם הוא עמוק ושוקולדי ומתוק מריר.

ואז עמדנו שם בחוץ חצי המומים, וכמו אנשים שממהרים לקום בזמן הכתוביות של הסרט כדי לא להישאר עוד רגע במחוזות הדמיון חזרנו מיד להתווכח ליד פנס הרחוב על איזה עניין פעוט של חיים ומוות וזהות ושיטה ודרך ומשמעות ועסקנות וכל שאר הדברים האלה שמרכיבים את החיים עצמם אבל הן הכל חוץ מאיך שצריכים להיראות החיים עצמם, כי החיים עצמם צריכים להראות כמו ארוחת ערב עם חברים בפלורה. שמחים וקלים ומפתיעים ונעימים, שניגשים אליהם מתוך יראה ומתייחסים אליהם ברצינות ועושים אותם כמו שצריך, ולא מפסיקים לחייך בדרך, וכל הזמן זה נראה כמו ריקוד.

שלך,

איתן

לדף הפייסבוק של פלורה