בית הכוון

כבר המון זמן שבית הכוון (ההוא שמכוון את הרכבת, לא ההוא שרץ על הקווים) נמצא אצלי על הכוונת. במיוחד מאז שגיליתי על התפריט החדש שלהם. אז כשמאיר ליוש, אשף גיוס המונים, הקאוצ'ר של הערבית המדוברת, לודאי גאה וחובב אוכל הודיע שהוא מגיע לעיר, ידעתי בדיוק מה יביא אותו אליי.  

ירושלים היא אהבת חיי. עוד כשהייתי ילד זכורות היו לי החופשות בירושלים כחוויה מדהימה. הטיולים במוזיאון ישראל ובעיר העתיקה, ארמון הנציב ורחוב יפו. הניחוחות של מאפיית אנג'ל בכניסה לעיר והקנייה הקבועה של הגביניות המדהימות שבסופן – הבטיחו לי אחיי הגדולים – חיכה פיצוץ בדמות צימוק (אני מת על צימוקים, מודה ומתוודה), שהשאיר חוויה ירושלמית מתוקה בפה. בחודשים האחרונים אני עוסק בקידום מיזם הערבית המדוברת שלי – אחכי ברחבי המדינה. כשאלון קמחי ידידי ורעי אמר לי שמתארגן קורס בירושלים, היה לי אך טבעי שאקח את הקורס הזה בכל מחיר שיוצע. התמזל מזלי גם ללמד ח"כים ערבית בכנסת ישראל ובעצם לבלות יום שלם בעיר האהובה עליי.

ירושלים אהובה גם על יוכבד, אשתי. הבילוי האופטימלי של שנינו הוא להיזרק אי שם בתחילת רחוב אגריפס בואכה מחנה יהודה, ולהתחיל מסע איטי שמשתהה על כל מרצפת במדרכות העיר, כדי להתענג על ירושלים – ולסיימו בקצה רחוב יפו, קניון ממילא, או גן הפעמון. החזה שלי מתמלא כל פעם מהאוויר של ירושלים, מהניחוחות של הקונדיטוריות והמסעדות שממלאות את העיר. הכיבוש משמין, ללא ספק.

ג'סטה מהעורך: בזמן שליוש חופר, פנקו את עצמכם בתמונה של קרפצ'ו פנומנלי

ימי ראשון הם הימים שלי בירושלים. פגישות נדחו, ומצאתי את עצמי רושם בפייסבוק פוסט "פנוי לחמש השעות הקרובות בירושלים – רעיונות?", אחרי שתי דקות נחתה אצלי באינבוקס הודעה מעדי ארבל, בעל בלוג זה. אני לא צריך להכביר מילים על עדי, שמו היה ידוע לי מהעשייה הציונית שאני מעורב בה בשנתיים האחרונות. אני אישית מעריץ. כבר מזמן פתחתי עיניים על חבריי לעשייה הציונית, שהתארחו בבלוג והוזמנו בזה אחר זה למסעדה עם עדי, בבחינת קנאת אוכלים תרבה ריר. החלטתי לנצל את ההזדמנות. עדי המליץ על בית הכוון, מתחם התחנה. מבחינתי מה שעדי אומר קדוש. אני זורם על הכל.

הגעתי למתחם התחנה והחניתי בחניון גן הפעמון. יצאתי מהרכב ושמתי כמובן את ידי על תפס האקדח האגדי שלי, גלוק C17 למתעניינים, התפס ששמו יצא למרחוק. עדי הכווין אותי בהסבר כיצד להגיע למקום, ומצאתי את עצמי עומד נפעם, מול פנינה אמיתית.

הגעת למתחם התחנה? יופי. תמשיך על פסי הרכבת 150 מטרים עד שתגיע.

המבנה עצמו הזכיר לי סירה שהייתי בה פעם בפראג, בה ישבנו ושתינו בירה צ'כית בהירה ומרירה. הסירה הייתה קטנה וצפופה והייתה לה קומה שנייה צרה וארוכה. בית הכוון הוא כזה. מקום קטן, אינטימי, עם ניגודיות מופלאה בין הסגריריות שבחוץ לבין החום שבפנים, והריח, הו הריח.

התיישבנו אני ועדי בקצה המסעדה וקיבלנו לידינו את התפריט. כדרכי בקודש, התחלתי לחפור לעדי שיכיר יותר את מעלליי בשוק הציוני. עדי עצר אותי: "קודם כל תזמין, והכי חשוב, תהנה מהאוכל". קשה לי לומר לא לכזו הזמנה. בחרנו לראשונות את "שישי בצהריים" כרובית צרובה מונחת בטחינה ירוקה ומטבוחה, מוגשת עם לחם טרי בצד. חוויה אלוהית. הכרובית הוגשה בדיוק בשלב הביניים שבין המעבר מהקריספיות הטבעית שבה לבין הרכות שהיא מקבלת אחרי חימום קל. בנוסף, הזמנו את הקרפצ'יו סינטה (ההוא מהתמונה בפתיחת הבלוג, למקרה ותהיתם).

במציאות, בניגוד לפוסט, השלב של האוכל הגיע די מהר

יש לי חיבת יתר לקרפצ'יו סינטה. את הבלוג הזה – אני מניח – לא קוראים טבעוניים. בקרפצ'יו טוב, אתה מרגיש איזה טיפול קיבל הבקר לפני שעלה על הצלחת, ובבית הכוון, איך לומר – יודעים לטפל בו יופי, ולהביא מן המובחר. הקרפצ'יו הוגש עם נקודות קטנות של מטבל מתוק ומטבל מלוח, וסביבו ברוסקטות טריות ופריכות. הפטריות המוקפצות ואגוזי המלך רק הוסיפו לחגיגה של הטעם.

אם לא הבנתם עד כה, אני אדם דתי, אבל אני חי לפי שתי דתות. דת האוכל, והיהדות. הן משמשות לי בערבוביה, ועד כה – מצאתי מקדש חדש. הזמנו לשתות גם יין. עדי לקח את השרדונה של רמת הגולן, ואני את הפטיט סיירה הנפלא שהתמזג לי עם כל טעם במנות שהוגשו.

השיגעון של חני. כי מי אמר שאי אפשר לפרק בשר טחון מפורק?

לעיקריות – הזמנו דפי אנטריקוט ואת "השיגעון של חני". השיגעון של חני הוא בעצם מנה של השפית חני – וזה קבב מפורק, עם טחינה גולמית, זעתר ופסטו. יש איזשהו עוול ממסדי ארוך שנים שנגרם לתדמית של הקבב, ואני רוצה כאן אחת ולתמיד להפריך אותו. קבב הוא יצירה אלוהית, אבל אסור לטעות בו. לקחת בשר מסוג נמוך ולהכין ממנו קבב, זה להיכנס לקלישאה הנצחית של קבב קפוא מקופסאות חברה זולה כלשהי. בקבב המפורק של חני – ניכרת החשיבה והבחירה של הבשר הנכון למנה. היה שם אולי קצת יותר מדי בהרט (בערבית: بَهَارَات, תעתיק מדויק: בהאראת), אבל איכות הבשר פיצתה על כל טעם שקצת סרר לי בלשון.

דפי האנטריקוט היו טובים, במידת צלייה וול-דאן. אני מאוד אוהב את הבשר שלי מדיום וול, אבל זו אך ורק אשמתי שלא ביקשתי את מידת הצלייה, כי הייתי עסוק יותר מדי בלהתפעל מהמקום עצמו, ויש ממה (אתם חייבים לעלות לקומה השנייה, חייבים). לצד המנה גם הוגשו תפוחי אדמה אפויים וביצת עין מפנקת.

דפי אנטריקוט. בקרוב הספר.

כבר עמדנו לקראת סיום, אבל אז עדי אומר לי: "מה, לא ניקח אחרונות?". אני לא אומר לא, רבותיי, ופה הגענו אל גולת הכותרת, אל לוחות הברית של קינוחי הפרווה, אל הקפלה הסיסטינית של עולם השוקולד – הסניקרס. פה אני חייב להודות – ההמלצה הייתה של עדי, בעוד שאני בחרתי במקרון תות שגם הוא לא היה טעות, להזמין את המקרון תות (יותר מדי הקראות לבנות של "האריה שאהב תות"). הסניקרס היה סחרחורת של טעמים, הטופי שנזל ממנו, יחד עם הטחינה שזולפה על המגש עם אגוזי המלך, הרגשתי את מה שהרגישו בני ישראל על הים – "דודא" אדירה לעוד ועוד ועוד ועוד...

זה לא שהסניקרס קטן, זו הצלחת שענקית...

אחד מהחסרונות הגדולים של קינוחי הפרווה, הוא שילובה הבלתי נפסק של המרגרינה, וכך חשבתי לעצמי כשראיתי את המקרון. ביס אחד הבהיר לי שטעיתי בקטע אחר לגמרי. המקרון והמילוי בפנים היו מתוקים בדיוק במידה, כשמעל נחה לה קונפיטורת תות כמו של פעם. רכה, טעימה ועם חתיכות פרי שלוקטו בקפידה.

הליוש שאהב תות. בקרוב אצלכם!

אני אוהב את ירושלים, אוהב אותה אהבת אמת, ולא אחליף אותה תמורת שום עיר אחרת בעולם. בית הכוון הוסיף לי עוד סיבה לחזור, ושמתי את הסיבה הזו לנגד עיניי. אני עוד אחזור, בקרוב.

לאתר של בית הכוון

לדף הפייסבוק של המקום