לנדוור

בלוג מסעדות רציני צריך להיות מקצועי ורלוונטי. האורח שלנו הפעם, רועי בר-שלום, מנהל תחום שירות בנציבות שירות המדינה ו-DJ בזמנו הפנוי, הפגין מקצועיות ורלוונטיות ובחר לבדוק מקרוב את הקמפיין החדש של רשת לנדוור, דודלך לרוזלך. תזכרו איפה שמעתם על זה בפעם הראשונה. ותזכרו לקפוץ לבדוק בעצמכם עד סוף חודש יוני. 

בדרך כלל אני מגיע למתחם הסינמה סיטי לצורך צפייה באיזה סרט קולנוע טוב, למעט פעם אחת ומיוחדת שהגעתי לחגיגת יומולדת משמחת בפאב החשוך והמדליק 'פטריקס'. הפעם נפלה בחלקי ההזדמנות לבקר בקפה לנדוור כחלק מפגישת עבודה של עדי ושלי.

כאילו הכינו לנו מסיבת הפתעה

אז נפגשנו לצהריים בקפה לנדוור שהתחיל כבית קפה קטן בברלין, המשיך כבית קליית קפה הראשון בארץ ישראל (בתל אביב) והיום הוא רשת בתי קפה מוצלחת ואיכותית. הידעתם כי בתקופת הצנע בשנות ה- 50 רוב הקפה ששווק בארץ היה תחליף קפה שנקרא 'ציקוריה'? ובכן, גם אני לא. מסתבר שאז קפה לנדוור היה היחידי בארץ ששיווק קפה אמיתי!

מבין האפשרויות שעדי נתן לי החלטתי לבחור במקום שהוא גם ייחודי וגם רשת. כן, גם לרשתות מגיע מקום בבלוג! מודה ומתוודה: אני לא פריק של מסעדות (כי אין כמו אוכל של בית) ואם כבר, אז להשקיע במסעדה בשרית כי זה הדבר האמיתי. בנוסף, לאחרונה גיליתי את שיטת הפליאו והתחברתי די מהר (לא קשה להוציא ממוצרי חלב מהתפריט) אז מה מעשיי בלנדוור?

החלטתי שהאתגר מבחינתי יהיה להזמין מנות לא חלביות ושיזכירו לי את הצד השני. כשמולנו נוף ירושלמי לבג"ץ (הם לא יחליטו לי מה להזמין) הלכנו על תפריט העסקיות (פגישת עבודה כבר אמרנו?) ופתחנו בשתי מנות ראשונות: אצבעות חלומי פריכות (די חלומי) וחציל קלוי בטחינה. החציל היה חציל והטחינה אותנטית מה שגרם לי לעבור לאצבעות ולהיזכר בשיר "עשר אצבעות לי יש..." כשלפנינו רק חמש אצבעות פריכות וטעימות להפליא (בצירוף רטבים שעושים מעניין) לאחר הסכמה עם עדי על Double dipping.

יאללה דאבל דיפינג

דיברנו על הבחירות הקרבות לירושלים ועל ניהול ההחלטות של המועמדים לראשות העיר בנושא ולאחר שהעלינו את ירושלים על ראש שמחתנו התקדמנו לעבר המשימה הבאה – החלטה על מנה עיקרית. לאחר לבטים דיי קצרים הוזמנו 2 מנות עיקריות לאחר כבוד והנבחרות הם:

1. סלט סלמון קיסר - בורגול, קינואה ותערובת פטרוזיליה, נענע ובצל ירוק, חסה, רוקט, גזר, כרוב סגול, עגבניות שרי, גרגרי חומוס, אבוקדו (בעונה), זרעי צ'יה וגרעיני דלעת. ברוטב לימון נענע (מוגש עם לחם חם עשוי בתנור לבנים).
2. תבשיל צרפתי ושורשים ביין - רצועות סויה, ירקות שורש ופטריות טריות מוקפצות בשום, בצל מקורמל, יין אדום ורוזמרין. מוגש עם האורז של לנדוור וסלט ירקות.

את הבחירה הראשונה אסביר בכך שמזה זמן מה חשקה נפשי בדג סלמון עשוי טוב ובנוסף אמר לי פעם זקן סיני חכם שרק חלבונים לא טובים לאדם ורצוי לאזן עם קצת ירקות אז הוחלט על השילוב של סלט וסטייק סלמון. סלט איכותי וטרי נמדד אצלי לפי החסה ואכן החסה הייתה פריכה, ירוקה וטרייה וגם שאר הירקות. שילוב הדגנים, הצבעים והרטבים יוצרים חגיגת טעמים ומעל הכול הסטייק סלמון שהיה מונח מעלה בנחת וגם גרם נחת בעולמות עליונים.

תוך כדי שיחה על אפשרויות ייעול ושיפור במגזר הציבורי נשנשנו במקביל את התבשיל הצרפתי שבשלב מסוים הכרזתי בקול שהעוף ממש מתובל מעולה ועדי מיהר לתקן אותי שאנחנו במסעדה חלבית. אם זהו המדד האלוהי למנה שתרגיש לך כאילו היא בשרית, אז הניסיון בהחלט עבד.

לא עוף!

המשכנו בשיחתנו למחוזות קצת אחרים לעולמות הדייטים ומה שבניהם (הבליינדייט). בין לבין חשבתי לעצמי שלבקר מסעדה זה בעצם בליינדייט, גם פה זו הפתעה ואתה יכול להתאכזב או להתרגש. אז למה מסעדה כן ודייט לא? כי דיני נפשות לא כדיני סלט ירקות.

עברנו למנה אחרונה כשהתפאורה במסעדה לא נתנה לנו לפספס שקורה משהו באוויר. בצעד שיווקי מעניין קפה לנדוור החליטו לחזק יותר את הרוזלך, קינוח הדגל שלהם, למותג של ממש והנה המושג 'דודלך' – ארבעה טעמים חדשים במהדורה מוגבלת לחודש יוני, וכך נולד לו קמפיין דודלך לרוזלך... (לא להתבלבל עם קרפלך...)

החלטנו ללכת על רוזלך קוקוס ושוקולד לבן – קרם של שוקולד לבן עשיר, שברי קוקוס ושקדים. זה מגיע חם, עסיסי ומשמח. התענגנו על כל ביס ומכיוון שהמנה גדולה ומכובדת לא הצלחנו לסיים אותה מה שהוביל אותנו להצעת ייעול שעברה למלצרית (נקווה שתעבור בדירקטוריון לנדוור) להוסיף לאפשרויות מיקס של כל הטעמים במנה אחת.

לסיכום: התרשמנו לטובה - השירות היה טוב, האוכל טרי ונקי ובעיקר המפגש והנושאים המעניינים שעלו. קפה לנדוור יכול להיות בחירה טובה למי שמחפש מחיר סביר, אוכל טוב ומיקום נוח וכמובן תודה לעדי על ההזמנה! 


לאתר האינטרנט של סניף סינמה סיטי
לדף הפייסבוק של הסניף 

גטסבי

ליאור שילת הוא מנכ"ל מכון ירושלים למחקרי מדיניות, טייטל שעושה רושם שמדובר באדם רציני. בהתחשב בעובדה שכבר בגיל 22 הוא זכה לעבוד צמוד עם ראש הממשלה אריאל שרון, זה גם כנראה נכון. מה שלא מונע ממני לחשוב שי שלו את הלוק של ברמן בפאב אפלולי אי שם בשיקגו של תחילת המאה הקודמת. צריך הסבר נוסף מדוע החלטנו ללכת יחד לגטסבי?

ספיק איזי (דבר בשקט) הוא השם האמריקאי לברים בלתי חוקיים שהיו נפוצים במיוחד בארצות הברית בתקופת היובש, כשהאלכוהול הוצע מחוץ לחוק וחובבי הטיפה המרה היו חייבים מקומות מפלט להרוות את צימאונם. הם היו מוסתרים לרוב מאחורי דלתות חבויות, בעליות גג או במרתפים ורק יודעי דבר הורשו להיכנס אליהם (מכאן מקור השם). הרומנטיזציה של התקופה הפכה את הספיק איזי'ס לאייקון תרבות אמריקאי, יחד עם עולם הגנגסטרים של שנות ה-20 וה-30, וכך צצו בשנים האחרונות ברים בכל העולם שמנסים לחקות את הספיק איזי'ס.

שני חברים יצאו לדרך, אחד קיבל פינג'אן בערך

גם לנו בעיר הקודש יש נציגות מוצלחת לטרנד העולמי: הגטסבי, ספיק איזי ירושלמי. ברוח המקור, אין שום שלט שמבשר על המקום, החבוי מאחורי בית הקפה ארומה של רחוב הלל (לא לגלות!). הכניסה מעוצבת בצורת ספריה והמארחת לא תסגיר את העובדה שיש בר במקום אלא אם אתה תבקש ממנה להיכנס. כשהגענו המקום היה מלא והאפשרות היחידה הייתה לשבת באזור העישון. עדי ואני החלטנו שזה מוסיף לאותנטיות והוכנסנו לבר אחר כבוד. גם בתוך הבר ממשיך הקו העיצובי ברוח התקופה, ולמרות האפלוליות הרומנטית השורה במקום קל להבחין שהגטסבי נותן כבוד לתרבות הספיק איזי.

קצת אוכל, כי לא שותים על בטן ריקה...

נתחיל מהשורה התחתונה: אם באתם לאכול, הגטסבי הוא לא הבחירה הראשונה עבורכם במרכז העיר. לגטסבי באים לשתות. ביום שהגענו היו רק ארבע מנות בתפריט: בייגלך, פלטת גבינות ופירות, סלט קפרזה ופוקצ'ה עם קורן ביף. החלטנו ללכת על האופציות החלביות: פלטת הגבינות והפירות הייתה מצוינת, עם נציגות נדיבה של שלושה סוגי גבינות, ענבים ופלחי מלון. גם סלט הקפרזה הייתה מנה יפה ששילבה חתיכות מוצרלה, ארוגולה (aka רוקט) ועגבניות עם רוטב בלסמי מתקתק. מה שכן, כמו מנת ספגטי, גם הקפרזה היא לא מנה מומלצת אם אתם בדייט. אתם עלולים למצוא את עצמכם שואפים במהירות עלי ארוגולה במקום להקשיב למי שיושב מולכם.

לא משנה מה, לא להזמין בדייט

כפי שציינתי, בגטסבי האוכל רק מלווה את האטרקציה האמיתית של המקום: השתייה. ליתר דיוק: הקוקטיילים. בגטסבי מודעים לחוסר היכולת של הלקוח הממוצע שלהם להכיר את המגוון המרשים של קוקטיילים שהם מציעים ולכן המציאו שיטה רנדומלית לבחירת משקאות: התפריט מגיע עם קוביית משחק ומחולק למספר מדורים, כל מדור נקרא על שם חטא אחר (גרגרנות, חמדנות, כעס, עצלות, גאווה, קנאה ותאווה). בכל אחד מהמדורים שלושה קוקטיילים שמתאימים לחטא הרלוונטי. גלגול קובייה ראשון מביא אותך לחטא האישי שלך (אני גלגלתי תאווה ועדי גאווה, למקרה ותהיתם). גלגול שני, לקוקטייל הנבחר.

הקובייה שלי הביאה אותי לקוקטיל שנקרא אפרטיבו, אבל המלצרית הסופר מקצוענית שלנו העירה שהוא עלול להיות לי מתוק מידי ובחרה יחד איתי את ה'המינגווי קונקשיין', קוקטייל על בסיס רום עם ליים, בזיליקום ונגיעה של ויסקי מעושן. עדי לעומת זאת קיבל את הפניצילין, קוקטייל הכולל וויסקי מעושן, דבש, לימון וסירופ ג'ינג'ר.

בחירתה של סופי (או איך שלא קראו למלצרית)

בסיבוב השני כבר הבנו איך בוחרים ונתנו למלצרית לבחור בשבילנו, ושוב- שתי בחירות מצוינות. אצלי היא המשיכה בקו שמשלב טעמי עשבים והביאה לי קוקטייל עלום שלא הופיע בתפריט (אבל אם אתם מתעקשים, בקשו את הגרין פארק, המשלב ג'ין, סוואר, חלבון ביצה, ביטר סלרי ובזיליקום). עדי קיבל את ה'באק טו בלאק' שילוב של ג'וני ווקר בלאק לייבל, ליקר ג'ינג'ר ופירות שמוגש בפינג'אן שהוסיף לחוויית השתייה.

כפי שכבר ניחשתם, בגטסבי יש גם קוקטייל לקינוח. בשלב הזה אני כבר התחלתי לראות כפול, אבל עדי מחויב לכם קוראי הבלוג ואני לא אעמוד בפני איש עם שליחות. כך הובא לנו אחר כבוד קוקטייל המכיל ליקר אפרסק, פטל, וניל, שמנת, טקילה ולמונצ'לו כשכל הטוב הזה מתחבא מתחת לגלידת קצפת מתוקה בגביע הפוך. מדובר על שילוב מנצח לאוהבי המתוק, הקצפת משלימה את המשקה ואתה יוצא מבושם כפליים, גם מהסוכר וגם מהאלכוהול.

הגביע שמגיע עם הקינוח המנצח

קוקטייל הקינוח (בשלב הזה כבר לא הייתי מסוגל לזכור את שמו) היה סיום מושלם לערב מוצלח ששילב, כפי שניתן לצפות ממפגש של עדי ושלי, פוליטיקה, ירושלים, אוכל והרבה אלכוהול. הגטסבי הוא מקום נהדר לסיים בו יום עבודה, לדייטים או למפגש עם חברים. אל תשכחו לדבר עליו בשקט, תסמכו על המלצרים והכי חשוב: תיהנו.


לדף הפייסבוק של הגטסבי

קינג ג'ורג'

יאיר כוכב, כשמו כן הוא, הוא כוכב מלא אור. ובכוכב הזה, זכתה ירושלים, כשיאיר בחר להקים בשוק את תחריר, בר תרבות מזרחית. היום התחריר הוא כבר מותג הפקות מצליח, ולי הקטן יש את הזכות לארח את יאיר הגדול באחד המקומות האהובים עליי בעיר: הקינג ג'ורג'. לא הרחוב. המסעדה.

פנינה טעימה ונעימה במיוחד מסתתרת בתוך הסינמה סיטי. גם אם אתם ממדירי הרגליים מהמתחם, אל תוותרו על חוויה קולינרית מפתיעה ומשתלמת בקינג ג׳ורג׳. ככה הקקופוניה הרעשנית של הסינמה סיטי פוגשת את האקלקטיות המשובחת של הקינג ג׳ורג׳.

״אתה רעב משמע אתה קיים״ חשבתי לעצמי ואז קיבלתי הודעה מעדי. חבל שלא חשבתי על מיליון דולר, הרהרתי לעצמי. בדרך עדי כותב לי ״נולדנו רעבים!״ השבתי לו ״רעב זה אופי״ וכך התחיל לו ערב טעים ומשביע במיוחד.

היכן יש עוד מסעדות איכותיות עם מחירים כאלה?

זה היה יום ראשון בשבוע והמקום היה די מלא, סימן ראשון לכך שמשהו טוב קורה כאן. נתחיל מהסוף, זאת מסעדה עם יחס מחיר-תמורה מהטובים והמשתלמים ביותר שפגשתי. כל חלקי התפריט, החל מהמנות הראשונות וכלה בעיקריות ובספיישלים, עונים על אותה הגדרת מחיר לכל כותרת. דבר שמפשט מאוד את החוויה של בחירת המנות, בייחוד למי שבא עם תקציב ידוע מראש לארוחה. אבל יותר חשוב, כל המנות גדולות ומשביעות, מעוצבות בטוב טעם והכי חשוב מאוד טעימות.

אז מה אוכלים פה בעצם? אגיד לכם דוגרי: הכל! אוכלים כאן כל מה שטעים. לא חשוב מהיכן מוצאו הקולינרי ולאיזה מטבח הוא משתייך. קינג ג׳ורג׳ היא מסעדה אקלקטית לחלוטין. תוכלו למצוא כאן מטעמים מכל דרך המשי. מאסיה הרחוקה, דרך המזרח התיכון ועד איטליה. כמובן שגם ארצות הברית על המפה עם תפריט בורגרים מפתה במיוחד.

חציל בלאדי, 2 קוקטיילים וסמרטפון

התיישבנו ובחרנו כמה מנות: מרגז מרוקאי, חציל בלאדי, לחמג׳ון, הכבדים של קינג ג׳ורג׳ ומהספיישלים: תבשיל אסאדו בירקות שורש. בנוסף 2 קוקטיילים ולקינוח: צ׳ורוס ואיזו פצצת שוקולד בצורת עוגה. מה אגיד לכם? הכל היה מאוד טעים, ההגשה הייתה מוקפדת ומעניינת והשירות טוב.

הערותיי היחידות נוגעות לדיוק של המנות. דבר מקובל במסעדות בעלות אופי קולינרי-אקלקטי הוא קצת להוציא את המנה המסורתית מההקשר שלה. באופן פחות חיובי זה בא בלחמג׳ון שפשוט הוגש כפיצה עם בשר, שזאת אולי דרך נחמדה לשכנע ילדים לאכול בשר אבל זה ממש לא לחמג׳ון. הבצק היה לא נכון במרקם שלו והבשר טעים אבל לא עונה על הגדרות התבלון הנכונות למנה. אותה הוצאה מההקשר באה בצורה חיובית בהגשה של המרגז, שהיו מיני נקניקיות משופדות על מצע מעולה של פיתה וסלט עגבניות וכל טוב ובאופן דומה בחציל הבלאדי עם שלל התוספות המרעננות.

הכבדים של קינג ג׳ורג׳, מנה בהחלט מוצלחת עם קריצה למשמעות נוספת. נהוג לחשוב שהקינג ג׳ורג׳ היא מסעדה של כבדים, יענו ערסים. מעבר לתחושה המעצבנת שהסטיגמה הזאת מעלה בי, הרי שלקרוא למנה הזאת כך זה גאוני. המנה עצמה עשירה ומוגשת על מצע פירה משובח, הכבדים עשויים במידה הנכונה והרוטב טעים מאוד.

כבד. לא לערסים בלבד.

וגם מילה על העיצוב, כי אתם יודעים… אוכל טוב זה חשוב אבל מסעדה זה לא רק אוכל. גם כאן, אני בוחר לשבח את הקינג ג׳ורג׳ על הקו עיצובי האקלקטי. כמו באוכל זה נראה. נראה שכמסעדה זאת אוירה והעיצוב חשוב לא פחות.

תהנו!


לדף הפייסבוק של הסניף הירושלמי

אוריינט

תפארת סולומון היא ירושלמית אסלית. זאת אומרת מהזן שאשכרה נולד וגדל ברובע היהודי שבעיר העתיקה. בזמנה הפנוי מעבודתה בתכנית לחדשנות ויזמות באוניברסיטה העברית היא גם מנהלת ההפקה של FuckUp Nights בעיר. לאן ניקח עלמה הנושאת את שם התפארת, אם לא לארוחת הבוקר המדוברת של מלון אוריינט שרק יצא מהניילונים ביולי האחרון?

את בוקר יום שישי, כ"ח ניסן, ה-13 לאפריל ביליתי בלגימת מוסקטו ואכילת ארוחת בוקר מגוונת, מושקעת, מדוקדקת ועם טוויסט פה ושם. תכירו: ארוחת הבוקר של מלון האוריינט.

האוריינט הינו מלון בוטיק יוקרתי שנפתח בירושלים לפני כשנה, הוא ממוקם בתחילת עמק רפאים, ליד מתחם התחנה הראשונה וגן הפעמון. בכניסה למלון קיבל את פניי בלבוי נחמד מאוד בברכת "בוקר טוב גברתי" (ניסיתי שלא לקחת את ה"גברתי" קשה מדי). הלובי היה שילוב צבעים עדינים, קירות זכוכית, תקרות גבוהות, וארכיטקטורה מודרנית עם שזירות של ירושלים העתיקה. ארוחת הבוקר מוגשת בקומה התחתונה, עם אזור ישיבה בפנים וגם בחוץ. עדי ואני ישבנו בחוץ.

מה זה כל הטוב הזה? תכף תדעו

ברקע התנגנה לה מוזיקה אקוסטית עדינה ונעימה, עם שילוב של פכפוך מים עדין, הן מהמפל משמאל, והן מהבריכה הקטנה מימין. באזור הישיבה החיצוני היינו מוקפים בקירות הזכוכית השקופות של המלון, ומעל מצד ימין התיימר מבנה טמפלרי עתיק וגם הוא שיקף את אופי המלון, עתיק ומודרני כאחד. כששאלתי את עדי מה התחושה שהעיצוב והמקום משרים עליו הוא ענה- "אושר\עושר שהוא ירושלים". לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר. זה לא אירופה או חו"ל אחר, זה הייחודיות של ירושלים - עתיקה ומודרנית, צעירה ובעלת היסטוריה ארוכה, מורכבת, שקופה, עוצרת נשימה ושלווה.

לאחר סקירת הבופה, לקחנו צלחות לקראת הסבב הראשון, שכלל סלטים, כמה מאפים, לזנייה, גבינת ברי, חומוס ביתי עם גרגרים ועגבניות, סלט טורקי, וסלמון מאודה עם בצל סגול וירוק. לאחר שהתיישבנו ניגשה אלינו מלצרית אדיבה, לקחה את ההזמנה שלנו לביצים, קפה ומיץ, את היין כבר לקחנו בבופה :-)

תכירו: בנדיקט

האגס בנידיקט (Eggs Benedict) היה אנין ומדויק. מוגש על מצע של חצי קרואסון מלא טעם, עם עלה בזיליקום, ביצה עלומה (כמובן) ומעל רוטב הולנדייז- לא יותר מדי כך שהוא משתלט על המנה, אלא כמות מדויקת למנה עצמה. את הביס הראשון אכלתי לפי הכוונת הטבח, אבל לביס השני הוספתי סלמון מאודה, פסטו, ועגבנייה מעושנת שלוויתי מהסלט עגבניות ומוצרלה עם בלסמי - כי אני יודעת אילו שילובים אני אוהבת, ובאמת, היה שמיימי!

המאפים כולם ביתיים וטריים, נאפים כל יום, חלקם על ידי השפים בבופה עצמו. לרוב, איני עפה על מאפים. לתחושתי הם סתם מוסיפים נפח לארוחות אבל לא באמת שווים את הקלוריות, ולשמחתי הופתעתי לטובה, ונהנתי מכל ביס! המאפים היו רכים, נימוחים, חלקם מלוחים, חלקם עם תוספות כמו פטה, פסטו, פלפלים קלויות ועגבניות מיובשות, זעתר עם שמן זית ועוד. And let me tell you, לא הצטערתי על אף קלוריה!

את קיש התמרים שראיתי בבופה הייתי חייבת לנסות, הקונספט היה כל כך שונה ומעניין, מה גם שתמרים תמיד היו חולשה שלי, כך שזו לא הייתה מכירה קשה. ואכן טעמו היה בדיוק כפי שקיוויתי - מתקתק, פריך, עדין ונמס בפה (חבל שאי אפשר לבקש מתכונים מהשף...).

אציין שבדרך כלל ארוחות הבוקר שלי מסתכמות בפירות וקפה, אבל הגיוון היה מושלם! אף מנה לא הייתה מתוקה מדי, מלוחה מדי או שתלטנית. שילובי הטעמים היו עדינים, מחמיאים ומאפשרים לכל אורח ואורחת להוסיף ולשלב בין המגוון הרחב שהוצע.

קפיצה קטנה לבריכה

אחת הסכנות בארוחות בופה הוא חוסר הרצון לפספס משהו, והתחושה שחייבים "להרוויח את הבופה" כך שפעמים רבות יוצאים עם בטן כבדה אחרי אכילה מרובה ומיותרת מכל הבא ליד. היופי באוריינט הוא שהם אינם מגישים בצורה שגורמת לסועדים לקחת יותר מדי. כל מנה שמוגשת היא מדויקת בגודלה, וכמובן שתמיד אפשר לקחת עוד, אבל לתחושתי הם קלעו בול.

בסבב השני לבופה (אל תשפטו, זה עדיין היה מתוכנן...) הלכנו יותר לכיוון של המתוקים. בדרך כלל אני מוותרת על מתוקים. לא אוכל סתם שוקולד כדי לאכול שוקולד. זה חייב להיות שוקולד מריר איכותי ומשובח כדי שארצה לאוכלו, וכך גם עם מתוקים... אבל פה, שום דבר לא היה מתוק להחריד, והיו כל האפשרויות שהיה ניתן לקוות להן: חמש אופציות לעוגות גבינה (אני לקחתי את כולם, נקודת חולשה שלי, אני מודה) וופל בלגי, עוגות שמרים, סברינות (עליהן ויתרתי, בכל זאת מטוגנות, אבל הן נראו יופי) תמרים, חלווה, אגוזים, פירות, יוגורט ועוד...

אני חייבת לציין את הוופל פשוט כי כל כך נהנתי ממנו! הוא היה פריך, ספג לתוכו את המייפל שמזגתי עליו מבלי להפוך ספוגי, והפיסטוק והשקדים הטחונים שפיזרתי מעל היו שילוב מדויק! יחד עם הקינוחים שתינו שייק פירות, אחד תות והשני אננס. שוב אציין לשבח את העובדה שהם לא הוסיפו סוכר כך שהחמיצות הטבעית של הפירות היו מרעננים ומגרים. גם הם, כמו מיץ הגזר ששתינו קודם לכן, היו מוגשים בצנצנות כך שניתן לשקשק אותם לפני כל מזיגה.

שקשק בגזר

אחרי הקינוחים שאלנו את אנה, מארחת מקסימה שניגשה אלינו, מה אסור לנו לפספס? היא המליצה על ריבות הבית המוכנות במקום וציינה גם פטריות ממולאות גבינה שלא הוגשו באותו היום, אבל לא הרגשנו בחסרונן. היו שש סוגי ריבות, אז לקחתי קצת מכולם, ועדי ואני התחלנו לנסות לפענח מהם. היה שם אחד שחשבנו שהוא דלורית או דלעת (היינו חלוקים בנוגע לזה) עם קינמון, ענבים, עגבניות שרי, תפוחים, אתרוג, והאחרון – זיתים שחורות (לטענת עדי) או שזיף (לטענתי). לאור  המחלוקת האידיאולוגית ביקשנו לשאול את השף במה היה מדובר. I don’t want to toot my own horn, but - רק אגיד שעדי חייב לי יציאה נוספת...

ים ריבות

אחרי כל השפע הזה, עלינו לגג המלון, שם נמצאת גם ברכת שחייה מרשימה, על מנת להשקיף על הנוף שהיה עוצר נשימה. שוב ראינו את היופי של ירושלים - מורכבות, היסטוריה, גיוון, עצים ואבנים ירושלמיות, עיר עתיקה, פיתוח, שגשוג, ובעיקר המון חיים.

מה שעדי לא ידע, הוא שהשבוע הוא מורכב וטעון עבורי, כל שנה מחדש, ובמיוחד בשנים האחרונות. בזכותו זכיתי לטוויסט לקראת סוף השבוע, ויומולדת 25 שלי שאחגוג ביום שני, א' אייר. הכל סוף סוף נרגע, עצר, ואיפשר לי לקחת נשימה עמוקה וליהנות - מזג האוויר היה מושלם, מחמם, עוטף ומותאם, בדיוק כמו האווירה באוריינט, הארוחה, והחברה.


לאתר בית המלון

ווליה אייבקס

חגית צברי היא בחורה אלטרנטיבית, מינימליסטית ותימנייה, לכן בחרתי לקחת אותה למסעדה אלטרנטיבית, מינימליסטית ואתיופית. קבלו את מסעדת ווליה אייבקס, הנציגה הראשונה בבלוג של המטבח האתיופי!  

לאכול במסעדה אתיופית זו חוויה שצריך להתנסות בה. האווירה שם היא תמיד אותנטית באופן טבעי ולא מתאמץ. למרות המראה הנקי מסממנים עדתיים, גם בווליה אייבקס (איך הוגים את זה?) עדיין הייתה לנו התחושה ההרפתקנית הזו של זרים המבקרים במועדון סגור.

מבט על איג'רה

נכנסנו, עדי ואני והתיישבנו באחד השולחנות הפנויים. רק אחרי שהזמנו את האינג'רה (צמחונית, כמובן), שמנו לב שיש חלל ישיבה נוסף במקום, חלל פנימי שאני החלטתי שהוא בטח חדר ששמור ללקוחות הקבועים או לחברים. האינג'רה הגיעה, כמקובל, עם מגוון מאכלים עליה, סלט באמצע וחתיכות אינג'רה מגולגלות בצדדים (קושיה לפסח: אינג'רה זה חמץ?).

כיף לאכול אינג'רה! אוכלים עם הידיים, תמיד עם עוד מישהו (מי שאוכל אינג'רה לבד וגו'), כל פעם טועמים משהו אחר, מנסים לדרג את המאכלים ולבחור מנצח. עדי החליט שזה הכרוב. אל תאמינו - העדשים הצהובות לוקח! הכל היה מאד טעים ובמיוחד היה כיף הסלט שהיה חמצמץ ומרענן לאכול בין כל התבשילים המתובלנים.

האינג'רה עצמה היתה רכה וטעימה למרות שאני עוד לא התרגלתי לקונספט של לאכול משהו בצבע אפרפר (במחילה מכל אוכלי הגפילטע). עניין של מראה, אני מניחה.

חגית לא מבינה למה צריך לספר מה היה על האינג'רה אם אפשר להעלות תמונה

לפני שהלכנו, כמובן שנתנו הצצה לחדר הפנימי שמסתבר שהיינו לגמרי יכולים לשבת בו. פעם אחרת...
אחרי שהלכנו, רדף אחרינו אחד המלצרים בניסיון להחזיר לנו את העודף שהשארנו על השולחן. כנראה שהקונספט של טיפ עדיין לא הגיע לכל מקום.

לדף הפייסבוק של המקום

חיוקה

אם אתם מסתובבים בכל מיני אירועי תרבות בירושלים, סיכוי לא רע שעל המיתוג והעיצוב ניצחה לא אחרת מאשר נופר דסקל, לה יש כשרון גדול ועין טובה. וכישרון גדול ועין טובה זה בדיוק מה שאני מחפש במבקרי הבלוג הזה. מי שעוד יש לו כישרון גדול ועין טובה הוא אבירם חיוקה, עליו מיד תספר לכם נופר.

אני ממש לא קרניבורית. עם השנים אני פחות ופחות אוכלת בשר ויותר ויותר מתקרבת לחזון הצמחונות של הרב קוק (אבל הדגים, מה יהיה איתם? עליהם לא אוכל לוותר כל-כך בקלות). עם זאת, אני יודעת לזהות אוכל טוב כשאני טועמת אותו, לא משנה ממה הוא עשוי (פרסומת סמויה: ממפיס), לכן נעניתי בהתלהבות להצעה להצטרף לעדי ולבדוק את ׳חיוקה בפיתה׳ שנפתחה לא מזמן ממש לידי, בעמק רפאים. אחרי שכל מיני מביני עניין נצפו בפייסבוק כשהם סופרים את הימים לפתיחה, הבנתי שלמרות שלא עפתי על הלוגו והמיתוג כנראה לא מדובר פה בסתם עוד חתולייה. ואכן כך הדבר.

בחלק העליון: נופר. בחלק התחתון: תקראו בהמשך...

המסעדה החדשה ממוקמת בעמק רפאים 51 במקום בו שכנה מסעדת ׳סויו׳ הלונדונית ז״ל, אחרי שבגלגול קודם וממש לא רחוק הייתה בצומת אורנים. לאור ההצלחה החליט אבירם חיוקה, פיינליסט תוכנית הריאליטי ׳משחקי השף׳, לפתוח אותה מחדש במיקום יותר מרכזי עם יותר מקומות ישיבה. כשנכנסים למסעדה מורגשות היטב השאריות של ׳סויו׳. חלוקת החלל המרווח נותרה זהה, וכך גם השולחנות והכיסאות הצבעוניים שמייצרים אווירה אקלקטית במובן הפחות טוב של המילה.

׳חיוקה בפיתה׳ היא בעצם חתוליית גורמה לאוהבי הבשר שטעמם השתכלל בעשרים השנים האחרונות, ושווארמה בפיתה כבר לא עושה להם את זה כמו פעם. בכלל, בשנים האחרונות צצות יותר ויותר מסעדות של אוכל רחוב עם טוויסט עכשווי / סמי גבוה וזה דבר מבורך ולרוב פחות כואב בכיס.

הזמנו ראגו בפיתה ושווארמה אסאדו בצלחת, ולתוספות בחרנו מעקודה ליד האסאדו, צ׳יפס בטטה ופלאפל עדשים שהוגשו יחד עם מגש פיתות, חומוס-טחינה, סלט כרוב וגזר, וסלט קצוץ. לאורך כל ההזמנה השירות היה אדיב ונעים.

סלטי צד. לפעמים לא פחות חשובים מהעיקר...

אל הפיתה עם הראגו שבושל עם לימונים כבושים ואריסה, הוספתי טחינה (אני טוענת שאין דבר שלא הולך עם טחינה), עגבניות, פסטו כוסברה ולימון כבוש. על העמבה ויתרתי כי חמלתי על עדי (הערת העורך: אבל אני אוהב עמבה!). הבשר היה טעים והפיתה הטרייה וכל התוספות התערבבו לדבר שעובד טוב-טוב בפה. האסאדו היה ממש מעולה - נימוח ומתובל בדיוק במידה. אני מניחה שבפעם הבאה שאבקר שם אזמין אותו בפיתה, אבל לנמנעים מגלוטן, או למי שסתם לא רוצה להתפוצץ, הוא עובד מצוין גם בלי.

״סלט ירוק״, לרוב, בישראלית מדוברת זה ״לא רצינו להשקיע בכם אבל כן רצינו לתת לכם הרגשה טובה, אז שמנו לכם כמה עלים בצלחת ליד העיקרית ושפכנו עליהם קצת וינגרט״, אבל פה מדובר באחד הסלטים המקוריים שיצא לי לטעום. היו בו מקלונים דקים-דקים של קישוא וסלק חיים, עם מעט צנונית, בצל ירוק ופטרוזיליה. גם יפה וגם טעים. מהמעקודה, במקור, פשטידת תפו״א מרוקאית, ופה - מין קציצת פירה מטוגנת, לעומת זאת, לא נפלתי. התוצאה הסופית רחוקה מידי מהשם ויותר דומה לקרוקט צרפתי.

את סלסלת צ׳יפס הבטטה הגדולה זללנו וסיימנו בקלות. פלאפל העדשים הגיע פריך וחם והיה טעים מאוד, אך בעצימת עיניים טעמו כמעט זהה לפלאפל רגיל. הסלטים שהגיעו על המגש היו מהנים, במיוחד סלט הכרוב, שנכון, לא היה בו טוויסט, אבל לפעמים כל מה שדרוש זה טריות ומיץ לימון טרי.

איזה מזל ששאלנו אם יש קינוח

אחרי כל הטוב הזה - שבענו, אבל בתור חובבנים רציניים ומתוך חובתנו המוסרית לדווח לכם מה קורה גם בגזרת הקינוחים, שאלנו בחשש האם יש תפריט קינוחים. התשובה הגיעה בדמות קאדה שוקולד בליווי סורבה. מה זה קאדה? גם אני לא ידעתי. מסתבר שבמקור מדובר במאפה כורדי ממולא בגבינות, אבל כבר למדנו שחיוקה לא חושש להתרחק מהמקור, בפועל, הקינוח הזכיר לי פיתה עם שוקולד בטוסטר, שיש בזה משהו ילדי ונחמד. הסורבה הוכתר ככוכב הקינוח ועדי ואני חיסלנו אותו מהר מבלי להבין מה יש בו. על הג׳ינג׳ר שהיה בו לא היה לנו ויכוח, אך לגבי הפרי שהכיל נשארנו חלוקים עד עצם היום הזה: עדי האמין שיש שם פרי הדר כלשהו ואני הייתי בטוחה שזה אננס. נצטרך להישאר במתח עד הביקור הבא...


לאתר של חיוקה שף תאכל

תאנים

ענת כהן נולדה וגדלה בירושלים, אבל בסופו של דבר היא ילדת טבע. בין טיול בהר לטיול במדבר, לקחתי אותה לתאנים, מסעדה ירושלמית קלאסית שמביאה לכל צלחת חגיגה קולינרית תוצרת הטבע.

כחובבת ז׳אנר האוכל הצמחוני והטבעוני, התעוררה בי סקרנות גדולה להכיר את מטעמיה של מסעדת ״תאנים״ הוותיקה הממוקמת בשכונת ימין משה. אמנם אינני חובבת בישול גדולה, אך מעוניינת תמיד להרחיב את אופקיי הקולינריים במאכלים הצמחוניים, ובפרט הטבעוניים, שכן, בהם האתגר הוא גדול יותר.

טיפ של אלופים: תזמינו מקום מראש ליד אחד החלונות הצופה לחומות

הלילה היה קר, וסופה הבריחה את באי ירושלים לבתיהם, ואת עדי ואותי – היישר אל בית הקונפדרציה (הציונית, מעיר העורך) השוכן בימין משה. מעת שנכנסנו בשערי המסעדה, התרחב הלב. לא זו בלבד שהייתה נחמה גדולה שנמצא מפלט מפני הסערה, אלא שהמסעדה אף מספקת תיאבון לעיניים. היא מעוצבת בפשטות ירושלמית של פעם ומאפשרת הצצה מרוממת לעבר חומות ירושלים העתיקה. האווירה נינוחה ושלווה, כאילו לקוחה מימי עבר, ומנותקת מסביבתה הסוערת שבחוץ.

לשם התחלה, הזמנו שתייה. לרוב אני חסידת השתייה החמה, במיוחד בלילות קרים שכאלה, אך המלצרית האדיבה המליצה על מיץ סחוט טרי מאגסים ומסלק. השילוב נשמע לי מסקרן, ולא רק שלא אכזב אלא הפתיע. השילוב היה מתקתק ומרענן, ויש לי כוונה אמתית לאמץ לעצמי את הכנת מיץ זה. המיץ היה מנחם מאין כמוהו וטעים להפליא. תנסו! עדי הזמין את משקה התמרהינדי, שזכה מצידו למחמאות דומות.

מהמיוחדים הזמנו פטריות פורטבלו אפויות בתנור על מצע פולנטה וירקות טריים. המנה הזו בהחלט לא הכזיבה, ונרשמה בראש שלושת המנצחים שלי. הפורטבלו היה עשוי היטב, וטעמו התחזק והיה פיקנטי אף יותר עם האפייה. הפולנטה איזנה את המנה עם העדינות שבה, והירקות, איך לא? כצמחונית מובהקת, הרי הירקות, תמיד מוסיפים לכל מנה מנצחת, ממילא...

המנה השנייה המנצחת אצלי, היא מאפה כרישה וגבינת עזים. גם מנה זו לוותה בנתחי פולנטה משביעים ועדינים. וכאן הזמן לומר, גבינת עזים היא אכן שדרוג מצוין שמוסיף ממילא לטעמה המתקתק של הכרישה. השילוב הזה הוא קלאסי ומנצח. ואם יש משהו שמנצח תמיד, אז למה לא? מנה מצוינת וטעימה מאד. המנה כמובן מלווה בסלט טרי ומחיה. לחיים!

שלוש מנות במכה אחת: סלט ירוק ומפתיע, מאפה כרישה וגבינת עזים, ופטריות פורטבלו.

עוד מנה קלאסית ומנצחת כתמיד היא מאפה בלקני- ספינקופיטה. כשתזמינו מנה זו תקבלו עלי פילו במילוי תרד וגבינת פטה. השילוב של הפטה והתרד הוא שילוב מוכר עם טעם של עוד. האפייה שלו הייתה נכונה ומדויקת, שכן בצק הפילו היה פריך בדיוק כפי שציפיתי לקבלו. הנאה מובטחת.

לצד כל אלו, ביקשנו סלט ירוק שעל פניו נשמע בנאלי ומוכר, אך הסוויצ׳ שעשה את הטוויסט בעלילה היה התוספת של גבינת עזים צלויה בגריל. איך לא חשבו על זה קודם? תוספת זו, לצד השקדים הקלויים, הפכה את הסלט למנה בפני עצמה שהייתה בהחלט, ועודנה ראויה למקום של כבוד. יש כבוד!

ועכשיו לחלק המתוק והכי כיפי במדור, איך לא? קינוחיישן. Let’s go!
בחורף קר שכזה, כשהלב חם והידיים קפואות, נדרשות שתי מנות לקינוח, ובהחלט בלי להתנצל על כך. פאי תותים הוא הזדמנות מנחמת וחורפית למאפה מתקתק-חמצמץ, כשהמתיקות לא מסאבת. החיים שלנו תותים! ואחרון, ותמיד תמיד חביב- שוקולד, והרבה ממנו! עוגת שוקולד מתוקה מתוקה שהיא הילדות של כולנו בעצם, לא? א-ב ני-בי או-בו ה-בב.

בסך הכל המבקרת נראית די מבסוטה

מסעדת ״תאנים״ הירושלמית, בהחלט זכתה למקום של כבוד אצלי, מה גם שהמחירים סבירים ותואמים את אופי המנות ואת העיצוב היפהפה להן הן זוכות.

תודות לעדי שהכיר לי את המקום ותודה לסופה שסחפה אותי לשם.

לאתר של מסעדת תאנים