‏הצגת רשומות עם תוויות רוממה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רוממה. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 6 בפברואר 2022

בירבזאר רשות השידור

7 שנים אחרי פתיחת הסניף הראשון של בירבזאר בירושלים, הגיעה השעה לסניף שני שמעניק רוח חדשה לבית רשות השידור - רוח שאמורה למשוך לירושלים צעירים ירושלמים בנשמתם כמו מיכל אורובנו, מגשרת בקהילה ומנחת קבוצות העובדת בעמותת מוזאיקה, לרגל חזרתה לעיר.

להיות חלק מהבלוג הכישרוני הזה הוא כבוד גדול והוא מגיע עם ישיבה לערב מהנה עם עדי, אחד האנשים שקיבלו אותי לירושלים אי-אז לפני 7 שנים בהיותי סטודנטית אקטיביסטית ירושלמית חדשה. והנה, כמה סימבולי, חזרתי לעיר הגדולה, עדיין סטודנטית, אך הפעם בשלב מתקדם. כשעדי שאל אותי מה הז'אנר שאליו נרצה ללכת, ישר עלה לי השילוב של נוסטלגיה, תמיכה בעסק חדש, מומלץ במקום חברתי ואיך אפשר שלא - מקום חמים לפני סופת השלג הפוקדת אותנו. מפה לשם הוחלט ללכת ולחנוך את הסניף החדש של הבירבזאר השוכן בבניין ההיסטורי של רשות השידור (ושל בית החולים שערי צדק) ומשמש כיום כבית רוח חדשה, המארח ביום-יום שלל אמנים ויזמים ולעיתים גם תערוכות.

ברוכים הבאים לבירבזאר

אתנחתא קטנה למי שלא מכיר את רוח חדשה: זוהי תנועת צעירים שנוסדה בשנת 2003 על ידי קבוצת סטודנטים ירושלמים בשיתוף עם אנשי עסקים בעיר, במטרה לחזק את העיר ירושלים שתהיה טובה, מושכת ורלוונטית לצעירים ותשוב להיות מרכז תרבותי-כלכלי חזק ומוביל, כיאה לבירת ישראל.

מיכל ועדי מדגמנים רוח חדשה

נחזור לסניף הבירבזאר שהוקם ממש לאחרונה, לא רחוק מאחיו הגדול ששוכן בשוק מחנה יהודה. עקרונית יש חניון בתשלום ממש צמוד למבנה, אך לצערנו הוא לא היה פתוח לרגל שיפוצים. לאחר נסיעה קצרה מצאנו חניה ברחוב רש"י. למרות שלא כל כך היה ברור אם אפשר לחנות או לא, החלטנו להמר על המהלך בתקווה לטוב. בכל זאת ירושלמית ישנה-חדשה... הלכנו לכיוון המבנה והגענו למבנה עתיק אבל עם קטע. בכניסה חיכה לנו שלט ובו כתוב "28 שניות ואתם שם! כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להגיע אלינו הוא לעקוב אחר שביל האורות בצד שמאל. מבטיחים שעוד רגע יהיה לכם חמים ונעים". 

28 שניות. זוזו!

השלט ממחיש את אתגר ההגעה (למי שלא מגיע ברכבת הקלה...) והקושי סביב השיפוץ המתרחש בסמוך למקום, אך מצד שני ממש מקבל בפנים חמות ונותן תקווה למציאת המקום המיוחל. לאחר שלט זה היה שלט נוסף עם הנחייה לעקוב אחר שרשרת האורות החמודה בצורת חץ עד לדלת הכניסה למבנה -בהחלט דרך יצירתית של הפיכת אי-הוודאות למשחק חביב ביותר של חפש את המטמון.

חפש את המטמון, הגרסא המהירה

הגענו אל המקום החמים עם מוזיקה עכשווית קלילה בווליום אחלה ותאורה נעימה למדי (גם אם פחות מוצלחת לצילומי אוכל...). את פנינו קיבלה מלצרית עם חיוך מתחת למסכה. הגענו רעבים למרות שידענו מראש שאין הרבה אוכל בתפריט. עוד נתון פתיחה משעשע הוא שגם עדי וגם אני איננו חובבי בירה גדולים, שלא לומר אפילו לא מחבבים בכלל, ומתקשים לזהות הבדל בין הטעמים המפורטים שלתחושתנו מרגישים כולם כטעם אחד: טעם של בירה. עם זאת, הרצון לחוות דברים ולצאת מהמוכר התפרענו והזמנו מגש פיצה עם שלל התוספות האפשריות (זיתים שחורים וזיתים ירוקים), נאצ'וס עם מטבל ממש טעים ולא חריף כלל (למי שחושש להזמין בגלל החריפות) ולצידם גולת הכותרת – רולטת טעימות שלמה של 10 בירות שונות תוצרת המקום. אז נכון שלא תפריט גדול, וגם לא סכו"ם, ואפילו לא מגבונים במקרה והפיצה לכלכה את הבגדים (הערת העורך: לא יפה לעשות לי אאוטינג!). אבל אני חייבת להגיד שיחסית לפיצה לא בפיצרייה הרגשתי טעם של בית. בצק פיתות פריך חמים וטעים ממש כמו שאחי הגדול ואני נהגנו להכין, עם תוספת פשוטה וטעימה של זיתים ב-2 צבעים ושקית תבלין של פעם כמו שהיינו שמים מהפיצרייה השכונתית. לסיכום: פשוט וטעים! אין צורך ביותר מזה לערב קליל עם בירה ושיחה טובה, אם כי זיהינו בתפריט עוד כמה מנות עם פוטנציאל, כפי שהן מוכרות לנו מסניפים אחרים.

פשוט וטעים, כבר אמרנו? 

בשלב זה פתחנו במסע טעימות הבירה, שהכניס אותי ממש למוד של "מבקרת מסעדות סמויה". אי אפשר להתעלם משמות הבירה המשעשעים והמצוינים: חתול שמן, דודהש'ך,  עשר, בלאק ג'ק, ועוד שעוררו סקרנות למקור שמם ובעיקר מצב רוח טוב כי סתם כיף להגיד אותם בקול. צר לי לאכזב אתכם קוראים יקרים, לא הצלחנו להבדיל בטעמים מלבד הצבעים ומידת המרירות של הבירה (מלבד לסיידר התפוחים שנשמר לסוף לטובת חובבי הז'אנר). למה בכל זאת להזמין רולטה? גם כי זה כיף לחוות את הטעימות ממקום של סקרנות והתייחסות למשקה מעבר להיותו משקה אלכוהולי, ובעיקר כי בסוף סיבוב הרולטה זכינו להתמסטל קלות מהאלכוהול. מה שכן, גיליתי שמכל סוגי הבירות יש סוג אחד ואותו הצלחתי לחבב והוא בירת העשר הבלגית המכילה 10% ובהחלט מתקתקה. 

היכונו לבוא הרולטה!

לסיכום החוויה, עוד כמה דברים חשובים שכדאי לדעת על המקום: יש במה להופעות ונראה שהיא מוכנה ומזומנה לקבל אומנים שמחפשים במה - שווה לעקוב ולהגיע בערב שמשלב את האיכויות של הבר עם הופעה חיה. זה גם אחלה של מקום לאירועים חברתיים וימי הולדת. השולחנות הקטנים והאווירה של בר גדול יוצרות אווירה חמימה ונעימה. בקהל נצפו דייטים של זוגות צעירים וגם מבוגרים, דתיים, חילונים וחרדים... כמה התגעגעתי לראות את הנוף המיוחד הזה שיש בירושלים! נראה שהמקום ממש בתחילת דרכו ויש מה לחכות ליתר הדברים שיהיו בהמשך הדרך.

לא בתמונה: דייטים שהסתיימו לפני זמן לא רב.

אז למסוקרנים שבניכם: לא, לא קיבלנו דוח, ואפילו הזמנו פעמיים את אותה פיצה עם החלפה במיקום של צבע הזיתים, שבעים ומרוצים. אני מסוקרנת לאן המקום עוד יתפתח ובעיקר מאחלת המון בהצלחה לעסק ירושלמי חדש שנפתח בתקופה כזאת משוגעת ולצד ארגון שתמיד כיף לשמוע על הפעילויות שלו. לחיים!


לאתר רשת בירבזאר
לדף הפייסבוק של בירבזאר ירושלים

יום שלישי, 1 בינואר 2019

באבא ג'ון

איריס כהניאן היא צלמת ועורכת סרטים מוכשרת, מרצה לצילום וניהול רשתות חברתיות במכללת ספיר והכי חשוב: פרסיה. לכן, איך ששמענו על פתיחתה של באבא ג'ון, המסעדה הפרסית החדשה (והראשונה?) בירושלים, שמנו פעמנו לבדוק איך אומרים הכצעקתה בפרסית. התוצאות לפניכם!

מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי מחזיקה אוכל בידיים, רודפת אחרינו הילדים ומפטמת אותנו בתבשילים שלה. מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא עומדת במטבח, אמא דוחפת אוכל בכוח לצלחות של האורחים. מאז שאני זוכרת את עצמי אמא זה אוכל. אמא, כבת לטבחית פרסית, ניחנה בכישרון אלוהי להפוך את האכילה לחוויה שאין כמוה בעולם כולו. את כל האהבה שלה היא שמה בפנים ונותנת לכולם לטעום. ככה היא מפזרת שלום בעולם, שמה את הלב שלה בצלחות של אנשים.

קודם כל: מתיישבים

תבינו. זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במסעדה פרסית. בתור אחת שסוחבת את הפרס שלה על הגב לכל מקום, אני מטרה נוחה למקומות כאלה. מיד מגיעה וזוללת, מיד מתאכזבת גם. כי בכל זאת, אין כמו האוכל של אמא, באמת שאין, אובייקטיבית. אפילו למסעדת יוקרה מפורסמת בלוס אנג׳לס הלכתי. גם הם, ממש לא כמו אמא. אפילו רחוקים ממנה.

״פתחו את ׳בַּאבַּא ג׳וּן׳״, עדי עדכן לא מזמן ואני נעניתי לאתגר בחיוב. רגע לפני שאני נכנסת למקום אני מסמסת לו ״זה רעיון גרוע לבחור בי, אני משווה הכל לאמא״. ״את הורסת מסיבות״ עדי ענה.

התיישבנו. התפריט עשיר, השמות מוכרים, וקשה לי לבחור. סירים גדולים הדיפו ריחות מפתים, אבל עדיין, באמת שלא ציפיתי להרבה. בכל זאת, נחלתי כמה אכזבות. התייעצות קצרה ואנחנו הולכים על המנות הבאות: גוֹרְמֶה סַבְּזִי (שאצלנו זה ״רורמה סבזי״, מן תבשיל ירק עם בשר ולימון פרסי), חוֹרֵשְטֶה בֵּה (תבשיל בשר וחבושים), גוֹנְדִי (לא צריכה להסביר נכון?), וכמובן אורז – הלכנו על הלבן ועל הירוק, מה קוראים אותו ״פּוֹלוֹ שִיוִויט בַּרֵלִי״.

פוטו-רצח של תבשילי בשר

חיכינו למנות. מאחורינו המשפחה המארחת יושבת ואוכלת בהרכב רחב: הסבתא, האמא, הדודה, הנכדים, האבא והגיס התרוצצו בין המשפחה לבין הקופה ועבודת המלצרוּת. קולות שיחה בפרסית קולחת נשמעים מאחורינו ומעידים כי המארחים קשורים גם הם בעבותות אל הארץ שהשאירו מאחור.

האמת שלא לקח הרבה זמן לחסל את העסק, הכל הגיע יחד ואנחנו הרבצנו עבודה. חלקנו את האורז הירוק, הלבן, את הרורמה סבזי והחבושים. הכל עורבב בחדווה בצלחת בתנועות ריקוד קטנות. פעם ראשונה שהאוכל דומה קצת לאוכל של אמא. פעם ראשונה שגונדי נראה כמו גונדי ולא כמו איזו פרשנות מעניינת שלו. זה, לכשעצמו בישר טובות.

עתידות: בקרוב תדעו מה משמעות השם באבא ג'ון

זוכרים את האהבה של אמא מפוזרת באוכל? זוכרים שהיא מפיצה ככה שלום בעולם? אז גם כאן. עכשיו תקשיבו, למסעדה אמנם קוראים באבא ג׳ון (שבתרגום חופשי זה ״אבא נשמה״, תקבילו את זה לאבא-חיים-שלי-בלב), אבל תחקיר קטן הסגיר את האמא. המַאמַאן ג׳וּן היא זו שאחראית על מנות האהבה הקטנות שהיו לנו בצלחת. ונכון שזה בכלל לא דומה למנות האהבה האלוהיות של האמא ג׳ון שלי, אבל זה הזכיר בקצת. איכשהו, דרך מינון נכון של תבלינים, ערבוב וזמן הבישול, איכשהו האמא ג׳ון ההיא הצליחה לגרום לי קצת להרגיש בבית.

אז הזמנו עוד, לקחנו קבב פרסי, וגם הוא קצת היה דומה למה שאמא. וכאילו הבטן לא שבעה מספיק וכאילו החך לא ידע די, הזמנו גם קינוח. ותה. כי איזו מן פרסיה לא שותה תה אם מציעים לה. ובין לבין המוזיקה מתנגנת, כזו שמגיעה מהארץ הנכונה וצובעת את הכל בצבע הנכון.

קבב וכמה צבעים נכונים

אם תרצו לבחור מבין כל השלל שהזמנו, לכו על הגוֹרְמֶה סַבְּזִי ועל החוֹרֵשְטֶה בֵּה. ואורז, כי חייב, הוא הבסיס להכל. וקחו גם תה, רק בשביל הסוכריה הפרסית שמלווה אותו. היא אותנטית ״באבא ג׳ון״, היא מצליחה להעביר את הטעמים הנכונים, את הקולות, את החום והבית. כך שגם אם באתם מבית לא פרסי בתכלית תוכלו להרגיש בזה. הכל שם בבאבא ג׳ון נמצא בפרטים הקטנים - במוזיקה, בסירים הגדולים, בחיתוך, בזעפרן שצובע את הקינוח ואולי בעיקר בבני המשפחה שמנהלים את המקום במאמץ משותף, כולם לוקחים חלק, אפילו הבת שחזרה הרגע מהבסיס.

ולקינוח: הקינוחים

היא ניצבת לה בשקט, אי שם ברחוב יפו 220 (ממש ליד התחנה המרכזית), מכילה בתוכה לא מעט סועדים מסתבר. עשו לעצמכם טובה וקפצו לשם, תזמינו מה שתזמינו, אבל תשהו בה. דברו קצת עם המארחים שלכם, הם יודעים לפזר אהבה בצלחות.


לדף הפייסבוק של באבא ג'ון