יום שני, 27 ביולי 2015

שיאן

עברו חלפו להם תשעת הימים, ואתם בטח תוהים איפה שווה לשבור את צום הבשר שאולי גזרתם על עצמכם. לשם כך ביקשנו מתמר רכניץ, מנהלת הזמנה לפיוט, הבלוג הירושלמי המגניב חמש יחידות, הרכזת החינוכית של תג מאיר, קרניבורית בהכחשה ומסתבר שגם צלמת מעולה (כל התמונות בפוסט – שלה!), לבדוק את מסעדת שיאן.

חובה להודות: לולא הצעתו הנדיבה של עדי, ספק אם הייתי מגיעה אי פעם לאכול במסעדת שיאן שבתחנת הרוח ברחוב רמב"ן, דקות ספורות מהבית שלי. 

התיישבנו.
מה שמיד הביא אותי להרהר בסוגיה: מה מושך קהל מסוים למקום מסוים? נניח, "הראש" שברחוב עזה, על זוהמת המדרגות והכיסאות שבו, פונה אוטומטית לסטודנטים תפרנים (הם מגישים יין אדום בכוסות של קפה שחור). 

מסעדת שיאן, אם כן, מעוניינת כנראה למשוך קהל דתי מאוד, אולי אמריקאי, לבטח נהנתני. על דלת הזכוכית שלה תלויות שתי תעודות כשרות, אחת מוקדשת כולה ליבול נכרי בשנת שמיטה. המסעדה ממוקמת בפאתי שערי חסד, והיא חולקת מתחם אחד עם היימישע עסין, חנות האוכל היהודי של רחביה. בקיצור, ציפיתי לקהל מהסוג הנ"ל ודווקא הופתעתי – במקום הייתה אוכלוסייה מגוונת יחסית.

עד שנגיע לקטע של האוכל, רוצים לנסות לנחש מה זה?
חלל המסעדה נעים מאוד ומעוצב בטעם; הכיסאות נוחים והכלים יפים ונקיים, רואים בהחלט שמישהו השקיע בהם מחשבה. הצטערנו קצת שהמסעדה לא מנצלת את המרפסת הענקית ואת מזג האוויר הירושלמי שהיו יכולים להיות תפאורה מושלמת באותו ערב, אך גם הישיבה בפנים הייתה נעימה.

הזמנו שתי כוסות מיץ תפוזים ושתי כוסות יין – אדום ולבן – שנבחרו עבורנו על ידי הבית. השירות כולו היה ללא דופי, ואף שאפשר לתלות זאת בשעה המוקדמת שבה סעדנו, הדבר ראוי להערכה.

חצילים ללא אוהבי חצילים
למנה ראשונה לקחנו, בהמלצת המלצרית המסורה, חצילים מתקתקים ברוטב סויה, ופטריות מטוגנות בטמפורה יפנית. "אפילו אנשים שלא אוהבים חצילים אוהבים את המנה הזאת", אמרה וצדקה. חצילים הם לא כוס הסאקה שלי ובכל זאת נהניתי מהמנה שהוגשה כסלט חם עם ג'וליאנים של ירקות שורש. הפטריות הגיעו  בתוך סל נצרים משונה עם רוטב טריאקי, והיו שומניות מעט לטעמי. בתפריט מודגשות המילים – "מתקתקים" ו"טמפורה יפנית" ולא בכדי. החצילים היו מאוד מתוקים והפטריות עטופות בהמון טמפורה. שתי המנות היו גדולות מספיק כדי להוביל אותנו לשלב העיקרי שבעים במידה רבה.

מישהו הזמין בירה?
למנה העיקרית הזמנו, גם בהמלצת המלצרית, פרגיות בטמפורה עם אננס דבש, שום ושומשום, ובקר עם פטריות שיטאקי ובירה. שתי המנות מגיעות בתוספת אורז. לקחנו אחד מאודה ואחד מטוגן. הבקר, תבשיל קדירה עם ירקות שורש, היה טעים. הפטריות נוספו בנדיבות והתיבול לא היה חזק מדי וכיבד את יתר המרכיבים. בסוף הארוחה נזכרנו שהייתה גם בירה במנה. אמנם לא הרגשנו אותה, אבל זה לא גרע מההנאה שלנו. הפרגיות בטמפורה היו מתוקות מעט לטעמי, ועדי התגלה כג'נטלמן אמתי שמתגייס בלי הרבה דיבורים כדי להשתלט על מה שנותר בצלחת. בצלחות האורז הנדיבות כמעט ולא נגענו, אולי רק כדי ליהנות קצת מהרוטב של הבקר, והן נארזו אחר כבוד לכלבו הנאמן של עדי.

לפני הטיפול הג'נטלמני
למנה האחרונה המארח שלי התעקש להזמין משהו אקזוטי – אגרול פירות עם רוטב פירות יער וסורבה קוקוס. המלצרית המנומסת רמזה שהיא "מעדיפה כל קינוח אחר" על פני הבחירה שלנו, אבל לא אשת ריב ומדון אני כשזה מגיע לקינוחים, וזרמתי.

תכנית החלוקה
החלוקה בינינו הייתה הוגנת: עדי התפרש בגזרת האגרולים ואני נתתי עבודה בסורבה. המלצרית, אם כן, צדקה חלקית – כנראה שיש קינוחים טובים מאלה, אבל סורבה הקוקוס היה סיום מושלם לערב ירושלמי-אסייתי ולשיחה ארוכה על נושאים שוליים.

פייר? נהניתי.



יום ראשון, 12 ביולי 2015

קדמה

אי שם, לפני שהבלוג נפתח, זכיתי להשתתף בארוחת טעימות במסעדת קדמה מיד עם פתיחתה. מאז אני מתכנן לחזור לטובת שיתוף כלל קוראי מאכלי י-ם. אז הצטיידתי בדן אילוז, יועץ בכיר לענייני אסטרטגיה פוליטית ופוליטיקה אסטרטגית ויצאנו לדרך.

אבא שלי בעל מסעדה וטבח. אמא שלי אמא מרוקאית, ולכן כמובן מבשלת ממש טוב. אני בעצמי אוהב לבשל. כך שאני מאוד בררן באוכל שלי. למצוא מסעדה שאני אוהב זה לא דבר פשוט. לכן, לא מפתיע שלקח לי ולעדי הרבה זמן ביום חמישי האחרון עד שמצאנו מסעדה שעונה לדרישות המופרזות שלי, במיוחד כשכל כך הרבה מסעדות מעולות כבר סוקרו בבלוג. הבחירה שלנו? קדמה בממילא. מסעדה שפועלת כבר כשלוש שנים, אך כזו שעדיין לא הייתה מוכרת לי.

כשהגענו למסעדה, שאלו אותנו אם לשבת בפנים או בחוץ. אז הנה טיפ ראשון: אסור לשבת בפנים. יותר נכון: חובה לשבת בחוץ! הנוף המדהים שפוגשים בחוץ הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה במסעדה. לאכול אוכל משובח על רקע הנוף של חומות ירושלים בליווי אוויר הרים צלול כיין, מעלה את רמת החוויה באופן משמעותי.

להלן: נוף
למנות הראשונות אני לקחתי קרפצ'ו חצילים, ועדי הלך על אגרול אבוקדו. הקרפצ'ו היה טעים, אם כי קצת רגיל, וחיפשנו דווקא אוכל מיוחד. האגרולים, שלושה במספר, היו מעולים ממש. אני בדרך כלל לא מחבב אבוקדו. אבל כאן, זה היה ממש משובח. רסק האבוקדו החם בתוך האגרול היה עם טעם טיפה חמוץ, בדיוק כמו שאני אוהב.

למנות העיקריות שוב חיפשנו להיות מקוריים ולטעום דברים שאפשר לטעום רק שם. התלבטתי קצת ואז עדי אמר לי: "תראה דן, את הברווז הזה מניחים על מופלטה מרוקאית". אז אמרתי לו תרבחו ותסעדו ואת הבחירה שלי עשיתי במקום. עם המנה העיקרית הגיעה לי גם תוספת ולקחתי פירה עם חצילים. המנה עצמה הייתה ממש טעימה. אני לא זוכר אם בעבר אכלתי ברווז, ולכן אני לא יכול להשוות עם מנות ברווז אחרות, אך לבשר הרך יש טעם ייחודי שבאמת מרגישים. מאוד אהבתי את המנה שהגיעה עם רוטב סויה וג'ינג'ר מתקתק בליווי קרם גזר. וכפי שאמרנו, את הבשר הניחו על מופלטה שגם היא הייתה טעימה במיוחד כשהיא קיבלה מהטעם של הברווז. את הפירה כתוספת פחות אהבתי, כשהחציל לא הוסיף לה טעם מיוחד והיא נשארה עם טעם ומרקם של פירה רגיל.

תכירו: דונלד הברווז
עדי לקח מנת ניוקי עם עם בצל, פטריות ורצועות בשר. גם המנה הזאת הייתה מעולה. אפשר להגיד שמה שהיה מעולה בה זה הפשטות שלה. לא היה רוטב סמיך שהציף את הצלחת ולא יותר מדי תבלינים, אלא פשוט מרכיבים איכותיים שהתאימו אחד לשני ושבושלו ביחד. המרקם הפשוט והטעם המעולה ביחד הפכו למנה מאוד איכותית.

בסוף היה לנו מקום לעוד קצת, אז חלקנו מנה אחרונה. פררו רושה – עוגת אגוזים ושוקולד. נו, קשה מאוד להרוס מנה אחרונה בשם פררו רושה, אז גם מזה לא התאכזבנו.

סך הכל, כשמכניסים ביחד במשוואה גם את הנוף, גם את החדשנות בתפריט עם המנות המקוריות, וגם את איכות האוכל, ניתן רק להמליץ על קדמה. תבלו!