לה שרולה

פנינה קולינרית חדשה התגלתה בירושלים: מעדניית לה-שרולה, שמשמשת גם כמסעדת רחוב ומסעדת גורמה בו זמנית. איך היא עושה את זה? הזמנו את דורון איש שלום, איש רב פעלים, יזם הייטק וממובילי מאבק הלומי הקרב, לבדוק את העניין.

את תחילת הסיפור אתם כבר בטח מכירים, הודעת וואטסאפ מעדי ארבל שאף פעם לא משאירה אותך אדיש - 'סלאם יקירי, אפשר להציע לך הצעה שתוכל לסרב לה?'... מדהים שהוא עוד לא התייאש ממני אחרי כל הניסיונות הקודמים שלנו שלא צלחו - ולכן אפתח בתודה גדולה על שלא התייאשת, אני ממש שמח מההצעה שלא סירבתי לה.

עתידות: עוד מעט תבינו מה אתם רואים פה...

לפעמים, כשמשהו נדחה שוב ושוב, יש מחשבה שהוא כבר לא ייקרה ושהטיימינג עבר, אך לפעמים זה רק מפני שמשהו במציאות חיכה לזמן ולסיטואציה התואמים יותר ובכן זה המקרה שלנו הפעם – וכך מצאנו את עצמינו במקום מיוחד שנקרא 'לה שרולה' (ובצרפתית: Le Charolais) אשר בפינת רחובות יהודה ודרך בית לחם. ידעתי שעבדו שם במהלך החודשים האחרונים על מקום חדש אבל לא היה לי מושג לאיזה מקום אני מגיע. 6 דקות הליכה מהבית היישר לחו"ל. כבר מול הכניסה, אם נתעלם רגע מהתפאורה הירושלמית מסביב, שלט הכניסה והעיצוב מזכירים מעדניה פריזאית שכונתית. מה שאצלנו הישראלים ייקרא בוטיק, גורמה ועוד מילים גבוהות שכאלה, שם בצרפת הוא הבסיס, כמו המכולת של שבתאי.

ברוכים הבאים לה שרולה

נכנסנו פנימה והשארנו מאחור את החום וצפירות הנהגים (אל דאגה, עוד רגע נצא שוב למנגל הפרטי שלנו) ולגמרי הרגשנו רגע של חופש... מעדניה-מסעדה צרפתית של בשר טוב, יין ועוד הפתעות שאין כמו הצרפתים בשבילם. ליאון, בעל המקום, ישראלי-צרפתי ואיש אוכל ירושלמי ותיק החל בתדריך קצר מה הולך לקרות בעוד כמה רגעים – שולחן, מנגל חשמלי ייעודי, פלטת שיש עם מבחר בשרים טריים, נקניקים עם שמות, מטבלים וכמובן בגה (זאת אומרת בגט, עם ט' נחה). 

זום אין בגרסת הפוסט קורונה

התיישבנו מול כל הטוב הזה מלווים בהסבר מפורט על כל סוג בשר, איך נכון להכין אותו, מה הייחוד שלו, מהיכן הוא מגיע. זה נהיה כבר ממש יחס אישי ולא רציתי להיקשר מדי אז עברנו להסבר על החמוצים הקטנטנים שמגיעים ממקום ספציפי מאוד ומטבל העריסה הצרפתי עם נגיעות שומר. אני התיישבתי בצמוד למנגל, מה שהתברר כגורם משפיע על המשך הערב. "מזל שאתה על יד המנגל ולא אני" אמר לי עדי, "אם זה היה תלוי בי, הכל היה רץ כאן מהר מאוד". אני אוכל לאט, נהנה מכל ביס, נותן לכל טעם לעבור לפני שאני עובר לדבר הבא וכך גם לא מתמלא מהר מדי. הנחנו בכל פעם סוג אחד על המנגל בדיוק העשייה המיוחד לו ומשם היישר לפלטה השולחנית. 

העורך ברגע נדיר ליד המנגל החשמלי, מגלה שגם המלחיה - חשמלית!

עובר אורח, עולה מצרפת, עובר במקרה באזור, רואה את השלט ומתרגש, מציץ פנימה ועיניו נפתחות... "אוללה... סה ממש כמו בניס, מזכיר לי הבית, אפילו הצפירה של הקטנוע הוורוד שעבר הרגע כמו בניס". זה מה שקורה כשמקום שהוא בית פוגש טעם שהוא בית שהוא זיכרון... כל החושים נפתחים ואיתם גם הלב. וזה המקום הזה בדיוק ' Le Charolais' .

צילום תקריב לי את זה לפה זה ממש טעים

אחרי כל זה אתם בטח שואלים מה אכלנו?  אז הנה, התחלנו עם האנטריקוט שהיה מצוין, אנטריקוט מזן שארולה מצרפת, מיושן 21 יום, שומני ועסיסי ביותר. הנחנו אותו על המנגל ועל פי הוראותיו של ליאון כעבור חצי דקה פיזרנו את המלח והפלפל הגרוס כדי שידבק טוב ויישאר קריספי. כך בדיוק היה. הבאה בתור הייתה הסינטה נבראסקה. משוישת יפה עם טעם נהדר, עדינה, אדומה וזקוקה לצלייה קצרה ביותר. בין לבין עשינו הפרדה עם הבגט והנקניקים - נקניק רוזה צרפתי, הנקניק הכי פופולרי אצל יהודי צרפת, ליאון אומר שזה הבמבה שלהם. לצדו סלמי צ'וריסו קצת חריף ואדמדם ואחרונה חביבה הפסטרמה קופה איטלקי, שיפונד מעגל חלב, שלטענת ליאון היא הטופ ושצריך ותק צרפתיות של 40 שנה כדי להבין את הטעם שלה (מודה, אנחנו דווקא בחרנו באחרת אבל גם אין לנו וותק כצרפתים ברזומה אז זה בסדר). הדבר הבא היה רצועות ספר ריבס טלה ישראלי שומני ביותר לנשנוש צד, ובסוף הגראנד פינל'ה - פילה בקר שארולה מיושן 21 יום ונמס כמו חמאה. סה מאניפיק!! 

מבט על כל התענוג הגדול הזה

לסיכום, ממליץ מאוד להגיע ולהזמין פלטה מגוונת עם מנגל שולחני, קונספט מצוין שמאפשר לכם לאכול בקצב שלכם, חם וטרי בדיוק במידה וגם להיות מעורבים בהכנה. פלטה כזו עם בקבוק יין לצידה, תסדר לכם ערב צ'יל וכיפי ביותר. למקרים אחרים שבא לכם להתפנק בבית, יש במקום מעדניה עם כל טוב צרפת וגם אוכל מוכן לאירועים, שבתות וחגים. מומלץ להזמין מראש כדי לוודא שיישאר לכם. 

סליחה-שהבטריה-בטלפון-של-דורון-נגמרה-אז-הצטלמנו-עם-מצלמת-הפח-של-עדי

המקום נפתח לפני כשלושה חודשים ועדיין בתהליכי למידה ופיתוח כך שאני מבטיח לכם שליאון המקסים ישמח לשמוע את הפידבק שלכם, את הרעיונות שלכם וכל מחשבה שיכולה להוסיף לחוויה הטובה הזו. בונאפטיט... 

לדף הפייסבוק של מעדניית לה שרולה

חוות עזי הר איתן

נעמה גלאובר טסה לנאס"א וחזרה אלינו מוקדם מהמתוכנן בעקבות הקורונה. כפיצוי, שלא לומר כרצון לספק את הסקרנות על החוויות בסוכנות החלל המתקדמת בעולם, הוזמנה נעמה להתארח בבלוג במקום לבחירתה. הבחירה התגלתה כמפתיעה ומצוינת: חוות עזי הר איתן של משפחת זלצר. 

לא מזמן חזרתי מחו"ל בעקבות הקורונה. הנחיתה בארץ הייתה מעט קשוחה כי לא הייתה לי תוכנית מוגדרת ואני לא רגילה להיות ללא תכניות. התחלתי לחפש עבודה ואף כתבתי חצי-פוסט-חצי-שיר בנדון וציינתי שלפחות יש לי קצת יין להתנחם בו בתקופה המבאסת הזו. פתאום קיבלתי הודעה מעדי ארבל שהזמין להתארח בבלוג שלו "מאכלי י-ם" ולהמליץ על יקב ירושלמי. אמרתי לו שאני די גרועה ביינות והזכרתי יין בפוסט רק בשביל החרוז... אבל, בתור ירושלמית ותיקה וגם local guide לענייני מקומות ומסעדות (ממליצה רמה 6 ב-google maps, בעיקר בירושלים). החלטתי להיענות בחיוב כששאל אם רוצה להמליץ על מקום אחר. עדי הסביר לי שאני צריכה לבחור את המקום אבל אסור שיהיה מקום שכבר נכתב עליו (ויש איזה 170 ברשימה). פתאום זה היה נשמע קצת מסובך, אבל אני לא אמרתי נואש. נחתוך מהרשימה שלי את רשימת המקומות שאצלו ויישאר בתקווה משהו. כמה דקות אחרי אני שולחת לו הודעה- "עדי, בחוות עיזים של שי זלצר בסטף, היית?" הוא אמר "לא" וכך נבחר לו המקום בן רגע ובקלות :)

סלפי לפתיחת התיאבון

האמת היא שלא סתם חשבתי על חוות העיזים הזו. היא מעט מרוחקת ודי לא מוכרת (חבל, אבל בשביל זה אנחנו פה), אבל בעיקר כי זה מקום פשוט מיוחד ומעניין. מדובר במחלבה פרטית קטנה ולא תעשייתית בחוות בודדים בה מתגוררת משפחה יחידה בשם זלצר. זה בדיוק סוג המקומות שאני מחפשת כשאני טסה לחו''ל ורוצה לראות משהו אותנטי, שמערב אורח חיים מיוחד של קהילה או משפחה, שאינו שגרתי או דומה לשלי. 

העסק מתנהל בין 'מכולת' ל-'בית קפה' קטן, קומפקטי וחמוד. בגומחה-מערה משופצת כזו יש דלפק ומקרר גבינות. מתחילים בטעימות של הגבינות ואז בוחרים מה לקנות לפי יחידה (המחיר בהתאם למשקל). אפשר לקחת לארוז הביתה ואפשר לשבת במקום ואפשר גם וגם. הגבינות משתנות לפי עונות השנה, ולרוב יש מבחר של כ-8 גבינות שונות וגם עוד כל מיני תוספות. כל הגבינות הן מחלב עיזים. מי שאוהב גבינות מאוד חריפות, כבדות או מיושנות עם עובש וכדומה, אז לא נתקלתי בכאלה שם, אבל יש סוגים שונים, רכות וקשות…

הזמנה בימי קורונה

הישיבה במקום נעימה, יש שולחנות עם מפות משובצות מתחת לעצי זית או תחת כרם גפנים. אפשר לצפות על העיזים תוך כדי האוכל. יש מי שיפריע לו/ה להריח את עיזים תוך כדי שאוכלים. בעיניי זה ביתי, מקומי, טבעי וקסום. המקום מתאים לבוקר שישי או שבת שקט ורגוע לשבת עם מישהו\י שאוהבים, מתאים בעיניי גם לדייט. אם יש לכם ילדים והם אוהבים גבינות, אז ראיתי משפחות מגיעות והילדים נהנו עם העיזים, ובכלל מאווירת ה'כפר'.

עדי ואני הזמנו שתי גבינות. הראשונה עטופה עלי גפן שהופך את הציפוי החיצוני למעט קשה וחמצמץ יותר. מזכירה קממבר- די קלילה ונימוחה. עדי אמר שהטעם שלה די עדין והוא חושב ששווה להתחיל איתה ואני מסכימה איתו. הגבינה השנייה שהזמנו הייתה גבינה קשה בשם ארבל. הסיבה לבחירה היא כי באתי עם עדי *ארבל*. זוהי גבינה עונתית שהטעם והמרקם שלה תלוי במה שהעיזים אוכלות (מפני שזה משפיע על טעם החלב וסוג הגבינות אותם הם מכינים). הגבינה היתה טעימה, אבל אני מודה שטעמתי אצלם גבינות טובות יותר בעבר (תום למשל עשירה יותר, ממליצה גם על גבינת 'מוני' שלא הייתה הפעם כי זה לא העונה). בסוף הזמנו גבינה נוספת שהיא גם יחסית רכה מבפנים וקראסטית מבחוץ. הגבינה מצופה בפחם והייתה יותר ארומטית, עם טיפה חריפות, ותחושה שהיא מעט 'מעושנת'. מזכירה בסגנון שלה גבינת ברי. היא הייתה ממש טובה ומומלצת למי שאוהב\ת גבינות קצת יותר כבדות, אך עדיין לא ממש נחשב כבד...

שנשב? (תראו את הנוף!)

בנוסף לכל הטוב הזה, יש גם תוספות אחרות כמו יוגורט, דבש, גבינת לאבנה (יחסית עדינה, ולא מרגישים חזק את העיזים), עגבניות מיובשות (ממליצה ממש, נראה ששמים שם חומץ ודבש וזרעי כוסברה, ועוד כמה דברים ארומטיים שטרם פיצחתי מה הם, ולא הסכימו לגלות לי את הסוד. יש יאמרו שזה מתוק או דומיננטי מידי), זיתים שחורים רכים ומעולים (גם מקומיים, נראה כמו כבישה במלח, והתבלון מעט דומה למה שיש בעגבניות), לָאפות (עובד טוב עם הלאבנה). כמו כן ניתן להזמין בקבוקון יין, מתוך מבחר מצומצם יחסית. עדי ואני הזמנו יין לבן שרדונה, לאפה, לאבנה, זיתים ועגבניות מיובשות.

דברים שהייתי מוסיפה ושאר המלצות: אני מאוד אוהבת את המקום והאווירה. יש דברים שכן הייתי מוסיפה לתפריט כמו למשל הגשה של side dish של פירות, ריבה, או אגוזים. כמו כן את הגבינה שמצופה בעלי גפן הייתי שמחה לנסות עם יפרח- חושבת שזה יכול להיות חמוד מאוד להגיש את זה יחד. 

עוד המלצה שלי היא לקנות את הגבינות ולצאת לפיקניק משלכם...

מה בתפריט?

הערות ושינויים בשל מגבלות הקורונה: כרגע הביקור במקום טיפה מורכב יותר כי המקום פועל בכפוף למגבלות התו הסגול. אי אפשר לעשות טעימות והכל ארוז, כך ששצריך לשמוע את תיאור הגבינות ולבחור. כמו כן, בשגרה המנות מוגשות על מגש עץ עם כלים רגילים וכוסות יין. כעת זה חצי כח ויש גם לא מעט חד פעמי. אותי אישית זה די מבאס, הן אקולוגית, והן מההיבט הויזואלי של איך דברים מוגשים. אז שוב, שווה לשקול לבוא להכיר, לתמוך, ולקנות משם גבינות בטייק-אווי לבית או לפיקניק ואחרי הקורונה לבוא לשבת בהזדמנות בשביל החוויה המלאה. למי שזה לא מפריע, שבו כבר עכשיו, בתכל'ס אפילו עוד יותר שקט ונעים מהרגיל וגם השולחנות באוויר הפתוח וממש רחוקים אחד מהשני...

הגעה: כדי להגיע חפשו בווייז "שי זלצר עיזים וגבינות" (לא בגוגל מאפס, שם המיקום מצריך ללכת ברגל בתוך קוצים ואבנים). אחרי החניון של הסטף תרדו בכביש מעט צר, בסוף הדרך תעברו לכביש עפר קצרצר אבל הוא אפשרי לרכב משפחתי רגיל וגם לאופנוע.

ואז בסוף כל השפיות הגיעו לשאול איך היה

הערה אחרונה: המקום פתוח בשישי ושבת בלבד 11:00-17:00, אין תעודת כשרות, אבל הכל צמחוני.

לדף הפייסבוק של המקום

מזקקה

את מיכל פורת הכרתי לראשונה כשהובילה קמפיין רשת סוחף לאי התמודדה לראשות עיריית ירושלים. הקמפיין הצליח ומיכל התקבלה לעבודה במחלקה לניו-מדיה בעירייה. לאחרונה עברה מיכל לעבוד בהיי-טק וגם הקימה את הפודקסט דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר. ואז מיכל הזמינה את עצמה להתארח בבלוג ולכתוב על המזקקה. יש הצעות שפשוט אי אפשר לסרב להן.

הזמן: מוצאי יום הכיפורים
המקום: רחוב שושן

הייתי שמחה לומר שעדי הזמין אותי לכתוב בבלוג, אבל האמת היא שאני הזמנתי את עצמי. תמיד אהבתי לכתוב, אבל בשנים האחרונות התחלתי לאהוב אוכל והאהבה הזו התפתחה במקביל לנכונות שלי לנסות דברים חדשים. כמובן, במגבלות הז׳אנר. אני רגישה ללקטוז, מה שאומר שיכולה לאכול גבינות עזים וכבשים, אז אל תרחמו עליי כל כך מהר. חוץ מזה אני מתעבת את הטנספורמציה הגרועה ביותר שיכול לעבור ירק - מלפפון חמוץ. לאחר שהכללים הללו הובהרו, לקחנו לידינו את התפריט של המזקקה. המזקקה לאחרונה עברה שדרוג - היא הפכה מבר הופעות לסוג של בר-מעדניה, שמגיש כריכים, סלטים, פלטות גבינות ונקניקים ואפילו בראנץ׳ חמוד מאוד בשבת.

ברוכים הבאים למזקקה, לחיים!

כאמור, נפגשנו במוצאי יום הכיפורים. אני הייתי שבעה מהצום ומהצפייה בנטפליקס. עדי התפאר בכך שצומות כבר באים לו בקלות. זה היה נחמד, כך שלא הייתי צריכה לרחם עליו. אך חשוב מזה - לא דאגתי שהוא הגיע רעב במיוחד ולא ישאיר לי כלום. למעשה, זו הייתה סגירת מעגל קטנה - פגישתנו הראשונה הייתה ברחוב הזה ממש, בערב 'סטוריטלינג' שהתקיים בחורף האחרון בשושנה בר. והנה אנחנו נפגשים שוב, כמה צעדים משם במזקקה - מקום שבו צברתי חוויות שונות ומשונות - מערב הקרנת סרט ועד ערב הקראת שירה למשוררים חובבים (ואולי לא מדובר בחוויות כל כך רחוקות תפיסתית…). באופן כללי, רחוב שושן הוא רחוב מעניין מאוד, בעל אופי חילוני-משהו, אך ניתן לצפות בו בכל הטיפוסים של העיר הזו (נו, כמעט).

אז לאחר הבהרנו את הכללים (כן לגבינות עזים וכבשים + מלפפון חמוץ הוא השטן - זוכרים?) עדי אמר לי להזמין מה שאני רוצה. אני טובה בדרך כלל בהחלטות, אבל עדי הגדיר לי כלל משלו - בגלל שהמקום מגיש גם בשר, נלך על צמחוני. אז זרמתי. התחלנו בשתייה - עדי הזמין את תזקיק העשבים שמיוצר במקום ואני הלכתי על הבייסיק - 400 מ״ל של שפירא, הבירה הכי ירושלמית שיש. אחרי שעדי סיים את התזקיק הוא הזמין קוקטייל על בסיס וודקה שהתחבב עליו במיוחד.

אחד. אחד הטובים.

מבחר הכריכים היה מרשים והחלטנו ללכת על הכריך הראשון, שגם נושא את השם 'אחד'. הכריך היה מעולה, כבר מהביס הראשון. יש כריכים שצריך לקחת כמה ביסים כדי לחוש בכל המרכיבים. כאן הביס הראשון נתן את התמונה הגדולה על כל צבעיה - הסלק, החרדל... הכל היה שם והשתלב בצורה נפלאה. חשוב לציין כי בתפריט מוצעת אפשרות לקבל את הכריכים בלחם ללא גלוטן, דבר מבורך במיוחד עבור קהילת הצליאקים בירושלים שלא זוכה לרוב לאופציות ראויות.

את הפחמימות היה לנו חשוב לאזן קצת עם מזטים ופלטת גבינות (אבל אל תדאגו, גם אלו הגיעו עם פחמימות). פלטת הגבינות הייתה מעניינת מאוד, עם גבינות מחלב עזים וכבשים (כך כל הגבינות במעדניה - מומלץ לחובבי הז׳אנר). הטעמים היו חזקים וניכר גיוון בכל הדברים מסביב - פירות, ריבות שונות והשטן הגדול מכולם - מלפפון חמוץ, שעדי הרחיק ממני ונרגעתי.

על גבינות, עזים ומה שביניהן

אי אפשר לפקוד מעדניה מבלי לטעום מהמזטים שהיא מציעה, לכן הזמנו שלושה - צזיקי סלק, פלפלים קלויים וטעימים וסלט חצילים שהיה מתובל עם הרבה הרבה לימון, בקטע טוב כמובן. הצזיקי סלק הזכיר לנו במראה שלו את סלט הכרוב הסגול במיונז של ״אחלה״ שאפשר לקנות בסופר. אבל לפי מה שעדי דיווח - הדמיון הוא במראה בלבד.

אלכוהול בלי פחמימות בשבילי זה כמו שישי בלי ביקור בשוק. כמו קפה שחור בלי סוכר. כמו תקופת מבחנים בלי בכי. כמו בחירות בלי עוד בחירות אחריהן. לכל אורך הארוחה זרם אלינו לחם. חשוב לי לציין שבאופן אישי, תנאי הסף שלי לשתיית אלכוהול הוא ליווי של פחמימה. הלחם שהגיע היה פריך וחם. זו הייתה תוספת מבורכת על כל המזטים והגבינות שהיו על השולחן. מבורך אף יותר היה חידוש המלאי הנדיב, שעליו נגבה בדרך כלל סכום כסף משמעותי במסעדות.

כל מזט צריך לחם. הרבה לחם.

העיניים שלנו היו קצת גדולות והזמנו גם סלט. על אף שהשפע שעל השולחן כמעט נעלב מהרצון שלנו לצרף סתם ״ירקות פשוטים״ לחגיגה. הסלט עצמו - סלט רגיל למדיי שארזנו בסוף הארוחה. נשנשתי ממנו קצת, אבל מראש כשנכתב בתפריט שמדובר בסלט משתנה והמלצרית הסבירה שמדובר בסלט שוק, ידעתי שמדובר כאן בהימור.

כך גם היה עם הקינוחים - עוגיית שוקולד צ׳יפס ומקרון שבחרתי כי אהבתי את הצבעים שבו. עד עכשיו אני לא בדיוק יודעת מה היה טעמו, אבל זה היה הימור. כי אתם יודעים מה אומרים: מוצאי יום הכיפורים זה הזמן הכי טוב להימורים. סתם, אף אחד לא אומר את זה.

מבחר קינוחים בצבעי בית"ר

לסיכום הביקור - היה טעים. אבל מעבר לכך, היה מגוון ומיוחד ובעיקר שונה מכל מה שקורה ברדיוס הזה בעיר. אני אוהבת את הקונספט הזה של מעדניות, שמאפשר לך להגיע ולקבל בכל פעם חוויה קולינרית אחרת.

לאחר שסיימנו לאכול ולדבר על פוליטיקה, אריאל שרון, ההתנתקות, כלכלה ועל ההיסטוריה הירושלמית של שנינו - הבנתי שאנחנו מאוד שונים. אבל זה גם מה שיפה בעיר הזו - אפשר לשבת במוצאי כיפור במקום שמגיש בשר וחלב, להזמין אוכל צמחוני (כדי שנוכל לחלוק הכל) למרות ששנינו אוכלי בשר ולשתות בירה ירושלמית ותזקיק שמוכן במקום.

לאתר האינטרנט של המזקקה

עפאים

יאיר נתיב הוא חבר ותיק ומנהל החדשנות בחברת השקעות. את החדשנות הוא שומר לא רק לעבודה, אלא גם לחיים האמיתיים, במסגרתם הקים את עמותת 'נתיב בטוח' שהביאה לכם את מיזם 'שומרי הדרך'. בשביל מישהו כמוהו, מגיע רק החדשני ביותר. אז לקחנו אותו לבית הקפה המשובח של משק עפאים.

ביקור בבית הקפה עפאים בבית הכרם במסגרת הבלוג הזה הוא בעצם שילוב של הדברים האהובים עלי בחיים, לא בהכרח אם כי ייתכן שאולי בסדר הזה: ארוחות בוקר, אוכל חינם ועבודה מבתי קפה. מבלי להתפלצן יתר על המידה, אפשר להוסיף לכך גם את מטרת הבלוג – שהיא הרצון לקדם ולפרגן לעסקים שווים בירושלים. כפי שיתברר מיד עם הכניסה למקום, מדובר בבית עסק ירושלמי קצת שונה בנוף בתי הקפה השגרתיים והמסחריים.

- רגע, צריך לעשות תמונה כשיגיע האוכל.
- ברור.
מגיע האוכל: - תראה, אוכל!
מסיימים לאכול: - שכחנו להצטלם. כשיגיע הקינוח נזכור!

במסגרת ההזדמנות הזו שעדי מעניק לנו, שבמסגרתה אתה הופך להיות מבקר מסעדות ליום אחד, פתאום אתה שם לב לכך שאתה פשוט אוכל לרוב כל מה שנותנים לך בלי לשאול שאלות. לרוב אני לא מעיק על מלצרים בשאלות על מאיפה הגיע האוכל לצלחת. בכל אופן, "מאיפה מגיעות הגבינות", שאלתם? ובכן, הגבינות מיוצרות על ידי משק עפאים ממושב עידן שבערבה, ומגיעות טריות טריות, דבר שבהחלט מורגש. גם הירקות היו טריים למדי.

בית הקפה מנסה לגוון קצת את הבנאליות של ארוחות הבוקר השגרתיות. לצד העובדה שקשה לחמוק מהמבנה של ביצים, ירקות ושתייה, נראה שיש ניסיון לצאת קצת מאותה ארוחת הבוקר כמעט ללא הבדל המוכרת לנו מכל הרשתות הגדולות. לא הכרתי את המקום לפני, ולצד הארוחות הטעימות, יש בו גם אווירה נעימה וצעירה יחסית ושירות חייכני.

ניגשנו מיד לארוחה והזמנו שתי ארוחות בוקר: הראשונה, בעלות 56 שקלים, הייתה ארוחת בוקר על קרש, שכוללת גבינות עזים טריות, סוגי גבינות כמו קממבר שלרוב לא מוגשות בארוחות בוקר במסעדות ישראליות, ממרחים טריים, ירקות חתוכים, לחם איכותי וטרי ומיצים. בבחירת הביצים לקחנו פריטטה עם ביצים אורגניות, תפוחי אדמה וירקות צלויים – שגם קצת חורגת מהסטנדרט הרגיל של חביתה או ביצת עין עם תוספות.

בנוסף לקחנו ארוחת בוקר איכרים (45 שקלים), שכללה ביצת עין על תפוח אדמה, תרד ועגבנייה צלויים בחמאה, גבינת משק ולחם שאור. שתי המנות היו טעימות ומשביעות, וכנראה שגם בריאות יותר ממרבית ארוחות הבוקר בבתי קפה האחרים (נו טוב, למעט אולי, הקממבר). עוד ממרח אחד או שניים לגיוון היו יכולים לתרום לארוחה, אבל ממרחי הפסטו ועשבי התיבול עשו את העבודה. המוצרים הטריים הוסיפו לתחושה הנעימה.

מהמשק ישר לצלחת. מדגמן עובר אורח: הדיי עפאים, בעל המקום

לקינוח התלבטנו בין שתי אפשרויות, ובאופן החלטי בחרנו בסוף לקחת את שתיהן: האחת הייתה לחם פודינג עם שבבי שוקולד נמסים ונגיעות של בצק קרואסון, קינוח הבית של המקום – קינוח מושחת לפחות ביחס לאופי הבריא של המקום. מתאים בהחלט לחובבי השוקולד והקרנצ'יות. הקינוח השני, שהיה חדש ועדיין לא הופיע בתפריט, כלל רוטב קרמל מפנק לצד גבינה מתוקה וטעימה ועוד אי אלו פינוקים.

יש לא מעט בתי קפה ראויים בעיר, ועפאים בהחלט נכנס לרשימה הראויה הזו, בטח לחובבי ארוחות הבוקר, שמוגשות בכל שעות הפתיחה. מי שמחפש מקום קצת גיוון בארוחת הבוקר שלו, וגם על הדרך אולי גם לעשות קניות לבית, לא יבזבז את זמנו אם יגיע לשם.

לדף בית הקפה באתר משק עפאים

קפה מיכאל

השם של קפה מיכאל מטעה. מי שיראה אותו מהרחוב, יחשוב שמדובר בעוד קפה שכונתי. מי שייכנס ויטעם מהתפריט העשיר, יגלה שמדובר במסעדה משובחת לכל דבר, שפעם בחודש מפיקה ארוחת קונספט עם שף אורח. כששמעתי שהארוחה הקרובה תהיה ארוחה יפנית, לא היה לי ספק שאזמין את נטע כהן, מנהלת מחלקת האירועים במוזיאון ישראל. תקראו את הפוסט ותבינו כבר לבד מדוע לא יכולתי שלא לחשוב עליה.

הכול התחיל כשעדי ואני התרברבנו אחד בפני השנייה על כמות החותמות שלנו בדרכון, ופצחנו במשחק הידוע והתחרותי "בכמה מדינות ביקרתי ביותר מ-12 שעות מחוץ לשדה התעופה? (ובמילים אחרות- ואת/ה לא)". בזמנו עוד הובלתי ב-3 מדינות והרגשתי אשת העולם הגדול, אבל מאז עברו אי אלו שנים וצבירת מיילים אוויריים (בעיקר שלו), כשהוא משאיר אחריו רק עשן-מטוסים ומטפח את התחביב הידוע להתוודע לשוטרי גבולות משופמים בארצות אקזוטיות. לכן היה לי ברור שאם אי פעם אוזמן על ידי עדי לכתוב בבלוג המסעדות הירושלמיות, זה בטח יהיה קשור עבורי למסע עולמי כלשהו.

כך עובדת השיטה

האבסורד הוא שבתור יפנולוגית מוסמכת (בעיני עצמי, כמובן) כמעט ופספסתי את ההזמנה לארוחת שף יפנית. רק בגלל שכבר ביקרתי ב'ארץ השמש העולה'- בערך המדינה היחידה בעולם שביקרתי בה, ושעדי טרם הספיק לדגום. למזלי הרב, הבחור התעשת על עצמו בזמן והזמין אותי לארוחת שף יפנית של השף בועז צאירי בקפה מיכאל, ואני זכיתי לביקור חוזר במחוזות ילדותי האלטרנטיבית ולחוות שוב את תחושות העונג, הריחות, החוויות והאפשרויות הבלתי נגמרות שארוחה כזו מגלמת בתוכה.

Welcome Drinks: צ'ויה וסאקה

שדה התעופה הבינלאומי Narita, טוקיו 

כבר בנחיתה בשדה התעופה היפני הבנתי שהגעתי לכוכב לכת אחר, כזה שלא דומה לשום מקום שביקרתי בו, ועליי ללמוד את כללי המשחק / הטעמים החדשים: כוסיות ה- Welcome Drinks האלכוהוליות שקיבלנו בכניסה משקפות בדיוק את התחושה של הטעם הנרכש כשמגיעים ליפן. אנחנו נכנסים לאווירת לחיים Kanpai! עם כוסית סאקה, יין העשוי מאורז, וכוסית צ'ויה, משקה אלכוהולי המיוצר מתהליך של התססת שזיפים, ההופך את הסוכר שלהם לאלכוהול, בדומה לתהליך ייצור של בירה (טיפ לחיים: פתרון קל לשומרי כשרות).

נטע הגיעה ליפן והתרשמה עמוקות מהפונטים המקומיים

לשמחתי המרובה, המלצרית מסבירה לנו שבארוחת שף המנות הן קבועות ולא ניתנות לבחירה. מקבלים אותן לפי הסדר והתזמון של השף. לא מתלוננת! עודף האפשרויות ביפן רק בלבל אותי, אז אני סומכת על מה שהשף יבחר עבורי. גם ככה לא הייתי מצליחה לבחור, והייתי רוצה לטעום מהכול. המחשבות האלו החזירו אותי לקריאות "ברוכים הבאים" המסבירות פנים - Irashaimase! שמופנות אליך בכל מקום אליו אתה נכנס ביפן. אחת מהמשמעויות שלהן היא אנחנו נעשה ככל שביכולתנו כדי שתהיו מרוצים. אני בהחלט מרוצה.

מנת פתיחה: מאקי סושי-משולשי אורז עטופים באצה במילוי ירקות, פירות וטמפה

אנדרטת השלום הירושימה

הציור השבועי לילד: איפה הצ'ופסטיקס?

למנת פתיחה קיבלנו סושי טבעוני מעוטר בסחלב לאכילה (טעם נרכש, כבר אמרנו?) וממולא בפומלה ואבוקדו. לצידו, משולש אורז עטוף באצות במילוי ירקות. נאלצנו לאכול אותם בסכין ומזלג, כי לא היו צ'ופסטיקס בסביבה. אני מודה שהופתעתי. הקולינריה היפנית מבוססת על דגים שמרגישים טריים, כמו שרק דג שיצא מהים לפני שעה יכול להרגיש (טיפ לחיים: אל תוותרו על ביקור בשוק הדגים צוקיג'י בטוקיו בשעות הבוקר המוקדמות!). אז להגיש לנו סושי בארוחה כזו בלי דגים? הרגשתי כאילו הם היו חייבים להגיש סושי רק כי זו ארוחה יפנית, אבל הם היו מעדיפים שלא. זה הזכיר לי את הביקור בהירושימה- אתר חובה היסטורי שחייבים לסמן עליו V כשנמצאים בסביבה, גם כשאתם מרגישים, ובכן.... פחות.

הבית היחיד ששרד את הפצצה האטומית בהירושימה

מנה ראשונה: סלט יפני חם עם בצל ירוק במיסו לבן

שוק האוכל קיוטו  

נא לא להתבלבל בין מנה ראשונה למנת פתיחה

המנה הראשונה (להבדיל ממנת הפתיחה, כן?) שנחתה אצלנו בשולחן: סלט חם המורכב מאצות, מלפפונים, בצל ירוק כשמעל כל האושר הזה רוטב מיסו משובח. מיסו זה מין רוטב סמיך המורכב מהתססת אורז, סויה מלח ועובש שנקרא קוג'י. זה נראה דוחה, זה נשמע דוחה אבל יש לזה טעם אלוהי שאינו מוכר לחך הישראלי. זה כל כך טעים שהמנה הזו העיפה אותי לביקור היומי שערכתי בשוק האוכל בקיוטו: Nishiki Marekt. שוק קטן, מעוצב ומסוגנן עם דוכני אוכל מכל הסוגים, ובעיקר מהסוג שבחיים לא נתקלתי בו.

החמצת ירקות במיסו בשוק נשיקי, קיוטו

מנה שלישית: קערת ראמן צמחונית עם ירקות יפניים, שלושה סוגי אצות של צבעי סתיו

ניקו 

ראמן או סובה? הציבור ישפוט!

מרק ראמן הוא מרק המורכב מאטריות חיטה בתוך ציר של בשר או ירקות. בתפריט כתוב שזה ראמן וכך גם אמרו השף והמלצרית אבל אני עדיין סבורה שזה היה מרק סובה, שזה אותו מרק רק עם אטריות כוסמת (יחי הניואנסים של אניני הטעם!). במרק שקיבלנו שטו להם בהנאה 3 סוגי גזרים בצבעים שונים (אפילו ביפן לא נתקלתי בכאלו!), דייקון- שורש צנון יפני (הכי קרוב לבייקון שאוכל כנראה בחיי....), וחי נפשי ה-פטריות!!! בשלב הזה עדיין לא החלטתי אם אני יותר שונאת פטריות ומוותרת על המנה, או יותר אוהבת את כל מה שקשור ליפן וממשיכה. העברתי את הפטרייה לעדי והמשכתי לאכול את המרק המושלם. הטעמים היו כל כך עמוקים ומלאים כמו צבעי השלכת בעיירה ניקו הצפונית לטוקיו, הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי שלכת אמיתית מהי.

50 גוונים של כתום, שלכת בניקו

המנה העיקרית: קערת נבה- טופו מי, ירקות שיטקה, פטריות אוזן, ושורש לוטוס

טוקיו

מנה עיקרית. כי מנה חמישית עלול להישמע מלחיץ

כשהמנה העיקרית הגיעה לשולחן, כבר הייתי שבעה, ועם הרגשה שאני מעבר ליכולת להכניס מזון לגוף שלי. המנה שקיבלנו הייתה קערה עצומה 2 סוגים של טופו ושורש טופו, מלא סוגים של פטריות ושורש לוטוס. כבר שכחתי שאני שונאת פטריות, ופשוט רציתי עוד ועוד מטוקיו בירושלים. טעמים מפתיעים, מורכבים, ומעוררי חושים שממלאים את הבטן והנשמה בשמחה.

מה שמדהים באוכל יפני, זה שאוכלים מלא, מרגישים שבעים אבל לא מרגישים שרוצים להקיא מרוב אוכל. זה כמו ביקור בטוקיו, זה כל כך הרבה להכיל ומגרה בעיניים, באוזניים ובריחות, אבל בחיים זה לא נמאס ולא נגמר אף פעם: פשוט רוצים מזה עוד והרבה.

כמו הטיים סקוואר בניו-יורק, רק פי אלף

קינוח: גלידת תה ירוק עם כדור דנגו - אורז עם חלב שקדים ושקדים וטופו

ביקור באי האמנות נאושימה

הכלל: עדיף גלידה בטעם תה, מאשר הפוך!

לקינוח הגיעה לשולחן צלוחית עם גלידת תה ירוק, וכדור דנגו. כך גילינו שדנגו, אורז עם חלב שקדים, שקדים וטופו, זה בעצם כופתה של פסח בטעם שקדים עם גלידה בטעם של תה. תה ירוק כל כך נפוץ ביפן, שכשמגיעים למסעדה מקבלים קנקן לשולחן כמו שבישראל מקבלים קנקן מים מהברז. לכן זה לא מפתיע שיש לתה ירוק שימושים מגוונים שם, רק שאנחנו לא מכירים אותם בארץ. זה היה שילוב כל כך מפתיע שנאלמנו דום וטרפנו (גם את) המנה הזו.

ביפן, כמו ביפן, יש הכול מהכול וכמעט הכול מפתיע. מה שהפתיע אותי במיוחד היה הביקור באי האמנות נאושימה לאחר יום שלם של נסיעות בשינקאנסן, מערך הרכבות המדויק. בקצה השני של העולם, במקום שהוא חור נידח בכל קנה מידה, מסתתר לו אי קטן שאין בו כלום חוץ ממוזיאונים ויצירות אמנות. הפתעה מושלמת, קטנה ומעניינת שהייתה אחת מגולות הכותרת שלי בטיול.

זה דווקא נשמע לי הגיוני למדי לנסוע יום שלם הלוך ויום שלם חזור רק כדי לראות קצת אמנות

כבר סיימנו לאכול ואני מרגישה שלא הספקתי להעביר כלום על החוויה היפנית. טיפ לחיים: סעו ליפן! או במינימום לכו לארוחת שף יפנית. זה מושלם!!!


לאתר של קפה מיכאל
לדף הפייסבוק של המקום

Cohen's Deli

אביטל בלס היא מוסד ירושלמי מהלך. חיה רק שבע שנים בבירה וכבר הספיקה לעבוד במרכז מורשת מנחם בגין, בית אורי צבי גרינברג, כפר ירושלמי והיום היא מנהלת הטולבוקס של רוח חדשה למעצבים ואנשי המדיה המקומיים. אז לקחנו אותה לבדוק את הסניף החדש של מוסד ירושלים חדש בהתהוות.

אמ;לק לעצלנים: כל בחורה צריכה בית קפה שכונתי טוב וכהן'ס דלי הוא בדיוק מקום כזה. תפריט טעים ולא מסובך, בעיקר כריכים וגבינות, קפה טוב, מבחר קטן ומוצלח של מאפים, WiFi, מרפסת שפונה ומשקיפה לרחוב ואווירה נעימה.

תמונה למאמלקים

אני אוהבת להתעסק באוכל. לקנות, לבשל, להריח, לראות ולאכול. לפני הלימודים באוניברסיטה למדתי קונדיטוריה. כשהייתי סטודנטית בעברית עבדתי כטבחית של בית קפה ואפילו הייתי שפית פרטית אצל זוג בנחלאות. אבל עם כל ההתעסקות באוכל, מה שהכי מדבר אליי זה אוכל נקי, פשוט, לא מתאמץ ובאיכות טובה. לכן שמחתי כשעדי ביקש ממני לכתוב על כהן'ס דלי (המעדנייה של הכהנים).

כהן'ס דלי היא מעדנייה קטנה וחמודה בעלת שתי סניפים – אחד ברחוב חזקיהו המלך שבלב קטמון הישנה והשני שנפתח השנה ברחוב חרל"פ. במעדנייה ניתן לקנות שלל סוגי גבינות מהארץ ורחבי העולם, יינות בוטיק, חמוצים, ריבות תוצרת בית, לחמים ומאפים. בנוסף המקום מתפקד גם כבית קפה שמגיש כריכים, קישים, עוגות וסלט.

עם הפנים לרחוב חרל"פ

כן סלט, בלשון יחיד. התפריט מציע רק סלט אחד, הוא סלט הבית. לדעתי זהו אחד היתרונות הבולטים של המקום – תפריט מצומצם אבל מדויק, עם שילובים נכונים וחומרי גלם טריים ואיכותיים מאוד. בלי יומרות מיותרות לתפריט מנופח ובלי הגלישה המיותרת שבתי קפה שחושבים שהם עדיין באייטיז מאד אוהבים (פסטה ברוטב שמנת ופטריות מישהו? חסה טובעת בצ'ילי ובטטות?).

אנחנו בדקנו את הסניף ברחוב חרל"פ. הבחירה הגיעה אצלי ממקום נוסטלגי – עד לפני שנה וחצי גרתי בבניין הזה כשהקפה היפה בעל השיק הצרפתי עדיין היה מכולת קטנה וקצת מעופשת. לזכות בעלי הבית החדשים ייאמר שהם בהחלט שיפרו את העיצוב... באמת כמה מילים על העיצוב לפני שניכנס יותר לתחום האוכל – העיצוב חמים ומזמין, אווירה אינטימית ושקטה עם סטייל צרפתי. יש מקומות ישיבה בפנים ומרפסת יפה שמשקיפה אל הרחוב. בכלל, נחמד שבית הקפה פונה לרחוב ונראה כל-כך יפה מבחוץ. זה משרה אוירה טובה על הרחוב ומייפה את המראה שלו.

הגענו למקום בסביבות 11 בבוקר, בגלל החום בחרנו לשבת בפנים. באותו זמן ישבו שם גם זוג אמריקאי מבוגר שנראו כמו תושבי רחביה טיפוסיים, עוד בחורה שישבה ועבדה עם הלפטופ שלה וכמה סטודנטים. חלק מהיושבים במקום נראו כמו לקוחות קבועים.

מה אכלנו? יותר נכון אני אכלתי, עדי הקריב את עצמו ערב קודם לכן, כדי לדגום מסעדת בשרים אז הוא לא הגיע יותר מדי רעב ככה שאת הרוב אכלתי לבד... (הערת העורך: שקר גס! אכלתי לא פחות מאביטל)

מי שיזהה את ארבעת סוגי הגבינות יזכה בצלוחית עם זיתים

• סלט הבית - עגבניות, מלפפונים, בצל סגול, פטרוזיליה, שקדים, אגוזים, שמן זית מלח ים וטחינה. מקרה קלאסי בו השלם גדול מסך חלקיו. אמנם הרכיבים פשוטים אבל החיבור והתיבול יוצרים סלט מעולה. 
• פלטת גבינות - מגיעה עם ארבעה סוגי גבינות (אני לא זוכרת את השמות אבל כן, קיבלנו הסבר ואולי תוכלו לזהות מהתמונה), צלוחית זיתים וצימוקי עגבניות שרי, סלסלה עם בגט פרוס דק וירקות חתוכים. אנחנו ביקשנו גם ריבה (מומלץ בחום כשילוב עם גבינות כחולות). 
• כריך הבית - חצי בגט עם חמאה, פרוסות דקות של גבינה שווייצרית, עגבנייה ומלפפון חתוכים דק ופטרוזיליה. גם המנה הזו מוגשת בלי תוספות מיותרות ובלי להעמיס ממרחים. פשוט נותנים כבוד לגבינה וגם במקרה זה, כמו בסלט, זה פשוט וזה מאוד מאוד טעים. הלחם במקום מגיע ממאפיית ראסל בשוק, וניתן לבחור בין חצי בגט לבן / קמח מלא לבין לחמניית בריאות. 

כריך הבית מחפש בית חדש

לקינוח הזמנו בריוש עם קרם שקדים. בריוש הוא מאפה בוקר שמכיל 60% חמאה ולכן קשה לטעות איתו. הוא באמת היה טרי וטעים וקרם השקדים היה טוויסט נחמד ומוצלח. אגב, כל המאפים מגיעים מקונדיטוריית פרנק דלייטס – קונדיטוריה צרפתית בגבעת שאול שמספקת מאפים ועוגות לכמה מבתי הקפה בעיר.

לסיכום, אם אתם מחפשים מקום נחמד לשבת ולשתות קפה עם חברה, לעבוד עם הלפטופ לכמה שעות בנחת, לאכול משהו קטן וטעים זה מקום מושלם. המחירים אמנם לא זולים (25 ₪ לסנדוויץ' קטן) אבל בתכל'ס כמעט בכל בתי הקפה של ירושלים לא זול ופה לפחות הכול באיכות מעולה. 

לדף הפייסבוק של המעדנייה