לאגו

את משה קובלנץ פגשתי בסדנה ליזמים מתחילים בקרן לחברה האזרחית, אליה הגיע כדי לפתח את מדבר יהודה. כדי להביע תמיכה ביוזמה בה התאהבתי מהיום הראשון, הזמנתי את מושיקו לאכול במסעדת לאגו החדשה שהוקמה על גדות אגם פארק שמיר, ממש על ספר המדבר, על אם הדרך למדבר יהודה. 

אז לפני כחודשיים הציעו לי להיות שחקן קולנוע, אני כל מה שאני יודע בקולנוע זה להגיד טרנטינו ולהנהן בראש כמקצוען. כמובן שאמרתי כן, למה מי לא רוצה להיות שחקן קולנוע או מבקר מסעדות? בסצנה הראשונה של הסדרה, השחקן הצעיר נרצח לעיני המצלמות ובכך נגמרה לה הקריירה שלי בקולנוע.

מסעדה, אגם, מדבר. מה עוד צריך?

אבל באוכל, באוכל זה כבר סיפור שונה. אני אוהב ומכבד את כל סוגי המאכלים ללא הבדלי דת, עדה או צלחת. גם לא קשה לרצות אותי, בשר, בצק, שובע וצבע וקניתם אותי, ומלבד שהמנה לא תהייה יותר פלצנית מטעימה ומשביעה. אה כן, וגם חומץ בלסמי זה בגדר ייהרג ובל יעבור. אז כשעדי ארבל הזמין אותי לארוחה רומנטית במסעדת לאגו על שפת האגם שבפארק שמיר החדש במעלה אדומים, ובתמורה אני רק צריך לכתוב מהבטן את דעתי הלא מקצועית, לא יכולתי לסרב...

הזמנו שולחן לאמצע השבוע בשעה פחות עמוסה, לקראת ערב. התיישבנו בחוץ על שפת מדשאת הפארק והאגם, ולרוח מערבית נעימה, ולגמנו קצת יין משובח כדי להשתלב באווירה ולפתוח את התיאבון.

למנת הפתיחה אכלנו "דמפלינגס טלה" בציר בצל מקורמל, מעין כיסונים אסייתיים פשוטים ממולאים בבשר רך ועשיר בטעמים. איתם הגיעה פוקאצ'ה מדהימה שבדיוק נאפתה, קרם חצילים עם קליפה (אמיץ ומקורי!) ורוטב סלסת עגבניות. הצלחות פונו לא לפני ניגוב מלא וליקוק יסודי.

דמפלינגס. או בעברית: רביולי בשרי.

את הקריטריון המשמעותי שמרתי למנה העיקרית, זוכרים? זה צריך להיות משביע, טעים וצבעוני, לא פלצני ובלי חומץ...

סטייק סנדוויץ': אף פעם לא הייתי חסיד גדול בלחבר בין הקדושים בשר ולחם, זה לדעתי ממעיט בערכם. אבל אין מה לעשות זה עמוק בתרבות הפיתה שלנו. הסטייק היה מדהים, טעים ועשוי נכון. גם הג'פטה עברה את המבחן בגדול, אך למנה היה חסר קצת צבע בדמות עגבנייה או פטרוזיליה. לממרח הגוואקמולי לא התחברתי אבל לדעתי זה אינדיבידואלי, כפי שיעיד עדי שאכל עד הביס האחרון עם חיוך ענק מרוח על הפנים. אני פתחתי את הג'פטה ואכלתי את הסטיק עם מזלג, ובעיקר פזלתי לקראת המוקפץ הצבעוני והמגרה שהונח גם הוא על השולחן.

פהיטה בקר (מוקפץ עם אנטריקוט): לדעתי נתח הבשר האיכותי הזה הגיע מאותה הפרה שבג'פטה. המנה הזו קלעה בול לטעמי, מגוון ירקות איכותיים, כמות בשר מכובדת, צבעוני ועשיר בטעמים. כשכל הטוב הזה מוגש ישירות על מחבת חמה ויצוקה ונקי מתעמולות ופלצנות. המנה הזו עומדת יפה בכל הקריטריונים.

והעיקריות: לא לפחד כלל

לקינוח ליקקנו סופלה שוקולד עם פירות יער וגלידת וניל: הפעם הצילחות כן היה גבוה מדי לטעמי. המנה הוגשה על מצע של מגש מאבן טבעית שחורה ודקה והגלידה הגיע בכף פיצוחים מברזל שנשמר גם הוא בהקפאה. או שאולי זו ההזדמנות להתחיל להעריך צלחות ופלצנות? כמובן שגם מהמנה הזו לא השארנו גרגר, הרי בסופלה שוקולד זה או שאתה יודע להכין או שלא, שחור או לבן, וגם הפעם הם לא פישלו...

לסיכום, אני ממליץ בפה מלא לבוא לאכול בלאגו. האווירה, המיקום השירות ואפילו מוזיקת הרקע יוצאים מן הכלל. כאמור לא מדובר במסעדת שף או בחתירה לכוכבי משלן, אבל כמסעדה עממית היא בהחלט עושה את העבודה. על ציון למסעדה אני אוותר מפאת חוסר ניסיוני, ועל המחיר אני לא אדבר פשוט כי אני לא באמת מבין בזה...

רק הערה אחת לשיפור: מים. מים צריך להגיש לשולחן מלכתחילה בין אם הלקוח ביקש ובין אם לא הספיק. ככה זה שירות.

בתיאבון לסועדים,

משה קובלנץ
מבקר מסעדות מתחיל

לאתר המסעדה

סושי קבב

לבלוג מאכלי י-ם אין הרבה כללים, וגם את המעט שיש, תמיד תמצאו משפטן טוב שיצליח לעקוף. קחו לדוגמא את עו"ד שמחה רוטמן, שכבר התארח בבלוג בעבר, ושמע שלא ניתן להתארח פעמיים. אץ רץ הפרקליט החביב והרים תרומה נדיבה להמשך קיומו של אתר מידה תמורת תשורת הביקור בבלוג. הנהלת הבלוג נבוכה, אך כשאין ברירה אז אין ברירה, וברוב עם והדרת מלך הוחלט לכבד את מרשנו בביקור במסעדה החדשה והמסקרנת 'סושי קבב'. והרי פסק הדין מוגש בפניכם. 

בשבועות האחרונים עדי ואני הרגשנו שהיחסים בינינו כבר אינם כתמול שלשום. אמנם אם להאמין לרוית הכט מעיתון הארץ (הערת העורך: ואם לא?), שנינו סוכני שינוי שמרניים המונעים משנאת קומוניסטים פוטנציאליים ומטיפוח תיאוריות המשמרות יתרונות כלכליים, ובכל זאת, הוויכוח טרם חקיקתו של חוק הלאום (עורך הבלוג מעדיף את שמו המלא – חוק יסוד: מדינת הלאום, אבל נזרום עם שמחה), בו עמדנו משני צדי המתרס, הותיר משקעים לא פתורים.

שני צדי המתרס, תמונת אילוסטרציה

ולכן, סיכמנו שניפגש במקום היחיד הטהור מאידאולוגיות, המכיל את כל המגוון האנושי, ללא מעורבות ממשלתית פסולה, בשוק החופשי, או לפחות במקבילה הירושלמית שלו, שוק מחנה יהודה.

החגיגות ברחובות לרגל קבלתו של חוק הלאום היו בעיצומן (כמה אנשים התעקשו שהם בדרך למצעד הגאווה, אבל לא האמנתי להם) ובעודי משרך את דרכי לנקודת המפגש, עדי שלח אליי הודעת טקסט בזו הלשון:

"היי שמחה, ברחוב השזיף נפתחה לא מזמן מסעדה מיוחדת במינה, סושי קבב. ברור לך שאם שני יהודים כמונו יתיישבו במסעדת סושי קבב, נוכל לממש בגופנו ממש את חוק הלאום, גם את ההתיישבות היהודית וגם את קיבוץ הגלויות, בוא!"

הקונספט של המסעדה הוא להיות מסעדת גריל בשרים ישראלית קלאסית, אך לעצב את התפריט ואת המנות בסגנון המזרח הרחוק. וכך מנת הכבד, נקראת בתפריט "סושי סומו" על שם הלוחם היפני המאותגר משקלית, והשיפודים מושחלים על חרבות סמוראיות, אם יש לכם הרבה דמיון.

בתפריט היו פריטים רבים, שכמו בחוק הלאום, היו הצהרתיים בלבד, ללא כל משמעות מעשית. אבל, אם יש משהו שלמדנו בימים האחרונים, זה שפחות חשוב מה יש בתפריט, חשוב יותר מה אין בו ומה שהטריד אותנו יותר מכל היה היעדר השוויון בין המחיר שכתוב בתפריט שעל הקיר, לבין המחיר שכתוב בתפריט שבידנו. בירור קצר עם המלצר הוביל אותנו למסקנה שמחאה לא תעזור, ולכן כדאי שנעבור ישר לחבילת ההטבות.

כמובן, שלא שכחנו לרגע שבאנו לחגוג את חוק הלאום, ולכן הזמנו ישר את מנת... הדגל, סושי קבב. מדובר בפיתוח טכנולוגי מדהים, סטארט-אפ ניישן של ממש. מהבשר של הקבב מכינים גליל, אותו ממלאים בכל טוב הארץ, אורז, צנוברים ועוד. לאחר ההכנה חותכים לעיגולים, שנראים כסושי. את הסושי מניחים על עיגולי טורטייה מקסיקנית (קיבוץ גלויות או לא?) ומגישים. נראה יפה מאוד, טעים אפילו יותר!

שמחה מאוהב

בצורה דומה, וטעימה לא פחות, מכינים גליל מותן (רציתי לכתוב סינטה, אבל בכל זאת, שפה רשמית) ממולא בחזה אווז או בקבב, וגם זה מוגש על עיגולים קטנים של טורטייה מקסיקנית. המנות לא גדולות, אבל יחד עם התוספות (צ'יפס, תפוחי אדמה בטמפורה, סלט או אורז), לא תצאו רעבים. ליתר ביטחון, עדי הזמין גם כבד עוף צלוי על הגריל שהוגש על מצע טורטייה ובצל, וגם הוא היה עשוי מצוין.

תפוחי אדמה בטמפורה, מוגשים בסגנון דגל ישראל של בנק הפועלים

על שלב הקינוחים ויתרנו, בייחוד בגלל שיום המנוחה הרשמי התקרב, ואצה לנו הדרך הביתה, אחרי 2000 שנה.


לדף הפייסבוק של סושי קבב