מסודי

כזה דבר עוד לא קרה לנו: 2 אורחות בארוחה אחת. גם רחלי ניניו וגם יעל אורן, מנהלות קבוצת אחוקי. ועוד משהו שלא קרה לנו: מסעדה שהספיקה להיסגר עוד לפני פרסום הרשומה אודותיה. מזל שהמקום הופך לקייטרינג (כל הפרטים בדף הפייסבוק של המקום), כך שיש לכם סיבה נהדרת לקרוא את חוות דעתה של רחלי.

אנחנו כבר שנתיים מנסים לקבוע. בפעם האחרונה שכמעט סגרנו הגיעה הקורונה וכל המסעדות נסגרו ונאלצנו לגנוז את האירוע... בפעם אחרת בלת״ם מהעבודה... עבר הזמן, ופתאום ליעל הייתה פגישה בירושלים, וידענו שזה הזמן וזה חייב לקרות! פתחנו את היום במוסללה, בשיחה מרתקת של היזם החברתי הירושלמי אורי עמדי, ומשם רצנו לפגוש את עדי בהתרגשות.

מתרגשים...

היו לנו 2 אילוצים מרכזיים: מקום שיהיה קרוב לבניין כלל ומקום שעדי לא ביקר בו עדיין במסגרת הבלוג.. (מאתגר!), אבל אחרי חיפוש מעמיק בבלוג, גילינו מקום קטן ומשפחתי על פסי הרכבת הקלה, ממש דקה ממרכז כלל ומשוק מחנה יהודה - מסודי. בחיפוש קצר בגוגל מראש, אני מגלה שזה מעבר לסתם מקום עם אוכל טוב. אלא מקום עם סיפור. 

ככה זה נראה מבחוץ...

את המקום מנהלת תהילה וקנין, שכל חייה חלמה לפתוח מקום של אוכל. תהילה שהתה כמעט שנה במקלט לנשים מוכות ולפני שנתיים יצאה לחיים חדשים. בסרטון אודותיה היא מעדיפה לא לדבר על הסיבות שגרמו לה להגיע למקום אלא היא בעיקר מדברת על היכולת לקום ולצמוח, ובמילותיה: ״במקום ליפול הכי נמוך שיש, אפשר לבחור לצמוח״. המקום נקרא על שם סבתא שלה, והיא קיבלה את המימון והמקום דרך אחד הסוחרים מהשוק שמעדיף להישאר אנונימי, ממש אדם שהחליט לפתוח לה את הדלת ולהגיש לה את החלום. 

וככה זה נראה מבפנים!

אחרי שנחתנו והתיישבנו, הסתכלנו מיד על התפריט שתלוי במקום בגדול והזמנו. התפריט פשוט, ביתי ולא מתייפייף. אפשר לבחור ממספר אופציות של מנות עיקריות: שניצל, שווארמה פרגית, קציצות על האש, חזה עוף או קציצות דגים, ואת כל הנ"ל אפשר לקבל בתוך פיתה / לאפה / חלה / פיתשניצל. בימי שלישי מגישים קוסקוס ומרק ירקות, אבל הגענו מוקדם מדי והמנה עדיין לא הייתה מוכנה. 

סיפורן של 3 מנות

יעל ועדי הלכו על קונספט החלות: יעל עם שניצל ועדי עם קציצות דגים. בתוך חלה! יעל תהתה מי בכלל אוכל קציצות דגים ומה יש בזה... עדי סיפר שהוא גדל על קציצות דגים עוד מימי המעון. לא יודעת... אצלי יש כלל ברזל שקציצות אוכלים רק אצל אמא. אני הזמנתי מנה שצדה את עיניי פיתשניצל (פיתה מטוגנת עם פירורי לחם) עם שווארמה פרגית. התלבטנו אם לאכול ככה, כי אי אפשר כל כך לחלוק, אבל הלכנו על הקונספט פוסט קורונה הזה. בפעם הבאה נמצא מקום שנוכל לחלוק.

פיתשניצל, תמונת תקריב

השיחה שלנו נסבה בין יזמות חברתית לרבעון הרביעי, עולם הקהילות, נסיעה לסלוניקי, ומנוי המטמון שעדי והאחת לא מספיק מנצלים😂…(לתשומת לב קוראינו מרשות הטבע והגנים, בלוג טיולים של עדי זה הדבר הבא!). כמובן שעם חברה כזו טובה ושיחה מעניינת ברור לנו שניפגש שוב בקרוב בירושלים.

המנות היה טובות, סלטים טריים, אני אהבתי את הרעיון של פיתשניצל שהיה ממש טעים בעיניי! המקום קטן, אפשר לשבת בפנים אבל די בצפיפות או על הרחוב ולהרגיש קצת אווירה ירושלמית. לסיכום, אחלה מקום לארוחת צהריים פשוטה וטעימה, או אם אתם מחפשים משהו מהיר לאכול בין פגישות או באמצע יום עבודה. פלוס רציני שיש משלוחים בוולט. 

שמולה

אחרי תריסר שנים במועצת יש"ע, יגאל דילמוני הודיע על פרישתו מכס המנכ"ל. יצאנו לציין את האירוע במסעדת שמולה, אשר מבטיחה "אוכל ביתי שיזכיר לכם טעמים של פעם". מבטיחה ומקיימת. 

האורפלים באים 

קחו חצי פרסי שהוא גם חצי טריפוליטאי יחד עם אפגני שלם ותכניסו אותם למסעדה של אורפלי שהוא גם חצי ג'רמקולי. מה תקבלו? אקזוטיקה. זו תהיה גם תחושת החך שלכם כשתצאו ממסעדת 'שמולה' בירושלים. 

עדי ארבל, האיש של החברה האזרחית בישראל, מהלוחמים הגדולים שצמחו בעם היהודי נגד טיולים בשמש, איש שיחה מעניין ובלוגר מסעדות ירושלמי שיודע להקשיב ולייעץ, הזמין אותי לארוחה ירושלמית. את ההפתעה האקזוטית הוא לא תכנן. היא הפתיעה גם אותו. 

מי שטוב לו ושמח כף ייקח

קבענו במסעדת 'שמולה' ברח' אגריפס בלי לדעת מה ולמה. ידענו רק שהבעיה הגדולה היא החניה, והיתרון המנצח הוא הקרבה לשוק מחנה יהודה, שמאפשרת לקיים אחרי הארוחה את מצוות "אצא לי א-שוקא". מי שהשיר הזה מתחבר לו לאיזה פורום סודי – שידע שהוא גם בברנז'ה. את השיחה המקצועית והעדכונים ההדדיים נשמור לפעם אחרת. עכשיו נדבר על האוכל. 

התחושה הראשונה כשנכנסים לשמולה היא הרגשה של בית. כל המטבח פתוח מולך. לא מחביאים כלום, החומרים על השולחנות. אמא עומדת מעל השיש, סבא עומד וחותך סלט טרי טרי, סירים ומגשים בעיצוב של פעם. אפשר לסמוך. 

זה מרגיש כמו ילד ירושלמי שחוזר הביתה מבית הספר ביום גשום ומגלה שסבתא ואמא בישלו עשרים סירים עם מטעמים, והכל מחכה לך ילד קט שתזרוק את התיק על הספה בסלון, תרוץ לתת חיבוק גדול לאמא וסבתא, ותטרוף צלחת חמה. אווירה שמעוררת טעמים מהדהדים של תבלינים בשיירות גמלים בדרך המשי, ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין. 

אפשר תפריט?

"מה תרצו להזמין" שאלה אותנו אשה נאה עם שער שחור ארוך ותווי פנים מיוחדים. לידה עמד גבר עם שיער לבן וזקן מעוצב עשוי היטב, גבוה ואצילי. נראה ששניהם נוצקו בתבניות ברונזה בהיכלות מזרח מערבים. 

"הכל הולך" אמרנו.

לקחנו מוסקה, סופריטו עוף, אורז מג'דרה, תבשיל במיה, אפונה, סלט ירקות, חומוס עם פיתות שמנות, וביקשנו גם לטעום קובה בשר, קצת גולש וקציצות בית ברוטב צהוב ירוק. 

לא נמרח אתכם יותר מידי וניגש ישר לפצצה בפרצוף, או בפה ליתר דיוק. הגולש. לקחנו אותו בצלוחית קטנה של טעימות. חשבנו רק לנשנש קצת. אבל הגולש חשב אחרת. ביס אחד ובלוטות הטעם התעוררו. לא טעמתי אף פעם גולש כזה מרתק. הוא התענג לנו בפה בטעמים מיוחדים, רך, נימוח ברמה מדויקת, עשוי ברוטב מיוחד עם תבלין סודי שמהדהד לך בראש מהיכן אתה עוד מכיר אותו. תענוג אמתי. 

תענוג אמיתי, קווים לדמותו

הגולש חייך בחזרה וקרא בקול 'יש כאן משהו שאתם צריכים לבדוק'. אז אמרתי לעדי 'צריך לברר מאיזה מוצא השף כאן'. 

זו אחת מאקסיומות החיים הישראלים. מה שמגדיר היום מאיזה עדה אתה זה לא סגנון התפילה, פסקי ההלכות, צבע העור או שם המשפחה. רק האוכל. מה אמא מבשלת בבית. איזה מאכלים עוברים מדור לדור, מהם התבלינים הסודיים המיוחדים שנותנים טאצ' לכל תבשיל. תשאל נתנייתי מצוי אם הוא יודע מה זה 'כְנָאפֶר' ותדע אם פגשת טריפוליטאי אמיתי או לא. 

עדי לא התעצל, פנה למטבח הפתוח, ושאל את הזוג האצילי – מאיזה עדה אתם? התשובה החזירה את עדי לשולחן בפנים מופתעות, והוכיחה שהגולש צדק. 'אנחנו אח ואחות מהעדה האורפלית' הם ענו, 'סבא שלנו היה גם ג'רמקולי'. 

מבט על ארוחת צהריים כמו שארוחת צהריים צריכה להיות

ידענו שיש דבר כזה בית כנסת אורפלי וג'רמקולי, אבל נדרשנו לגוגל כדי לוודא את הפרטים. אורפלים הם יהודים מהעיר אורפה בחבל כורדיסטן מהצד התורכי שלה (טוויסט אקטואלי), המזוהה עם אור כשדים העתיקה. היא שכנה בסמוך לצ'רמיק משם הגיעו הג'רמקולים. בקיצור, הגולש הגיע מהמטבח של אברהם אבינו לפני שהקב"ה אמר לו 'לך לך'. אז הזמנו עוד מנה. 

גם ההפתעה השנייה חיכתה לנו במנה הקטנה שלקחנו רק לטעימה. קציצות עופבשר. זאת לא טעות הקלדה. המנה הגיעה בגוונים של חום צהוב ירוק כמו בד כורדי עתיק, ובמרכזה קציצות עוף ממולאות בבשר ותפוחי אדמה רכים ברוטב ירוק צהוב עם פטריות. גם במעדן הזה שמו תבלין סודי. אולי של שרה אמנו כשעוד הייתה שרי. טעים בצורה שקשה לפרט, אבל קל להתרשם מהתמונות. זו הייתה הבחירה המוצלחת והמועדפת של עדי.

חפשו את התבלין הסודי

טעמנו מהקובה שהייתה עשויה בצורה קובאית מדויקת עם שפיצים תואמים כאילו הודפסה במדפסת לייזר ונחרטה במכונת CNC כמו שרק סבתא עיראקית אורגינאלית יודעת לעשות. אם הייתי ריבי החברה של שלום, הייתי אומר על הקובה שהיא יודעת מה אני אוהב, אבל יבש וצריך לשים טחינה. קצת רוטב יכול לשדרג. מזל שהצטרף אלינו גם סלט ירקות ירוק ומרענן.

פנינו לתוספות. האורז החום עם העדשים, היה מעולה. מדויק בשילוב ובכמות, מבושל היטב ומשתלב בתבשיל הבמיה הירוקה (בצלחת שלי) והאפונה (בצלחת של עדי). את החומוס והפיתות השארתי לעדי שינגב. חבל לבזבז את החך ואת קיבולת הבטן שלי על זה. 

יש משהו במראה של הסופריטו שמטעה. במבט חיצוני הוא נראה כמו עוד פולקה מהמטבח של הישיבה התיכונית אבל לאחר טיפול של מזלג וסכין הוא התגלה מעדן רך ומבושל היטב מבפנים ומבחוץ. הרוטב שהיה משכנו החם בסיר של הסבתא האורפלית ריכך אותו ונתן בו אותות ומופתים של טעמים. 

מוסקה וקובה, פלאי הבשר הטחון

הגענו אל המוסקה שבעים אך מצפים. היא לא איכזבה. בדרך כלל אני לא עף על מוסקה. מעדיף מפרום טוב. משום מה תפוחי אדמה הם אלה שנועדו יותר להיות הסנדוויץ' של בשר טחון. חציל הוא טעים בכל מיני צורות אך השילוב שלו עם בשר לא תמיד יוצא מוצלח. הפעם כן. חציל רך שעטף בסנכרון מושלם מילוי בשר במרקם נהדר. 

שנסכם? שמולה זה מילה נרדפת לאוכל ביתי מיוחד בטעמים היסטוריים שבושל ממש עכשיו. טרי טרי, עם כל הלב והאהבה כמו שרק אפשר למצוא בסירים ישנים של סבתא. ואם שאלתם מי זה שמולה – אז תפגשו אותו במטבח. גבוה, אצילי, הדור פנים ושיער. אורפלי חצי ג'רמקולי. 

אקזוטיקה כבר אמרנו? 

לדף הפייסבוק של שמולה

דייטש

דנאל בן נמר הוא מייסד היוזמה לצמצום הסכסוך היהודי-ערבי. לאחרונה מתעניין דנאל גם בצמצום השסע הדתי-חילוני, אז שמנו נפשנו בכפיתנו וירדנו לעומק הדברים במסעדת דייטש בלב ליבה של שכונת מאה שערים. שסע גדול לא מצאנו, אבל התרחבנו יפה מאד...

מעניין איך בן גוריון היה מגיב אם הוא היה יושב איתנו לאכול, כשהוא היה מגלה שההברקה שלו, הפתיתים שסייעו בהקמת המדינה ובשיבתו של עם ישראל לארצו, מוגשת במסעדה במאה שערים. איזה ניגוד אדיר. פתיתים, בן גוריון וציונות מצד אחד, חרדים מצד שני.

תמשיכו לקרוא, עוד מעט יגיע גם האוכל...

הסקרנות שלי לגבי העולם החרדי נולדה לא מזמן, כשהלכתי עם חברים לשמוח בשמחת בית השואבה לראשונה בחיי. המוני אנשים ברחובות בשמחה מדהימה שנמשכת עד שעות הבוקר. אחרי שהתאוששתי עברה במוחי השאלה "אבל איך מאה שערים נראית בימים רגילים?". כשנקרתה בדרכי ההזדמנות להתארח בבלוג לקח לי זמן לחבר את הרצון להכיר את מאה שערים להצעה המפתה של עדי, אבל בסוף זה קרה. הייתי תמים כשנכנסתי לגוגל כדי למצוא מסעדה טובה במאה שערים. בקיצור, (ובראש עוברת לי סדרת הרשת האלמותית של רועי כפרי) הלכנו לאכול במסעדת "דייטש" במאה שערים.

נזכרתי שאיבדתי את הכיפה הקבועה שאני לוקח איתי בתיק, אז תכננתי לקנות כיפה בדרך למסעדה. לא לקחתי בחשבון שכנראה החבר'ה במאה שערים הם לא קהל היעד הכי טוב לעסק שמוכר כיפות, שהרי כבר יש להם כאלה, אז ויתרתי. 

השער שלנו מתוך מאה...

"תשמע, אתה בטוח שזה במאה שערים 50? עברתי עם הרכב ולא ראיתי מסעדה". עדי התקשר וככה זה התחיל. אחרי כמה דקות של שיטוטים ברחובות, וקצת "אחי, איפה זה דייטש?" עם עוברי אורח שלא כל כך הבינו מה אני רוצה - מצאתי את המקום. בהססנות נכנסתי פנימה למבנה שניראה כמו מעדניה עם כמה כיסאות ושולחנות. התשובה אגב, היא 32. מאה שערים 32. 

עד עכשיו אני לא בטוח למה רוב הערב דיברנו בלחש, גם כשלא ריכלנו. אולי זה משהו באווירת יראת הכבוד, או הזרות. הססנות כזאת, תחושה שהחוקים החברתיים שאנחנו מכירים ביום-יום לא תקפים במקום הזה, ואנחנו צריכים בזהירות לגלות איך אנחנו נדרשים להתנהג. כשרצינו לצלם את המעדנייה לדוגמה, לא היינו בטוחים אם זה סבבה להוציא סמארטפון בפרהסיה. 

אפשר תפריט? תלוי...

ניגשנו למעדנייה והתחלנו להעמיס. עדי אמר שבאנו לטעום את כל התפריט אז באתי מוכן. "שים לנו מהצלי בקר, וקציצת עוף אחת, פתיתים זה מעניין, וצימעס (גזר מתוק). אפשר גם פירה, קיגל תפוח אדמה, בורקס בשר ומוסקה (שהיה בצורה של מפרום).

ואז זה קרה - המוכר שלח את הצלחות העמוסות שלנו היישר לבטן של שלושה מיקרוגלים לבנים. פאוזה דרמטית, מבטים מבולבלים. אני חייב להודות שלא ציפיתי לחלק ציונים קולינריים יוצאי דופן, אלא באתי בעיקר בשביל החוויה. להכיר קצת יותר את התרבות החרדית מבפנים. אולי מה שמנחם זה שהמיקרוגל הצליח לחמם באופן שווה לחלוטין את כל חלקי המנה, והאוכל אפילו היה טעים. 

אז מה היה לנו שם?

נתחיל מהצימעס - אני לא זוכר אם אי פעם אכלתי גזר מתוק. הוא היה מתקתק במידה מדויקת, לקחתי ביס קטן מדי פעם כדי לאזן את שאר הטעמים אבל בעיקר ליהנות מהמתיקות. הפירה - סביר. מה שאפשר לצפות מפירה, לא יותר ולא פחות. צלי הבקר היה טעים, אבל די סטנדרטי אני חייב להודות. הבורקס בשר היה מצוין, וזה שהוא הגיע בחתיכה גדולה העלה בי חיוך אחרי הביס הראשון כשהפנמתי שנשאר לי עוד הרבה ממנו.

ליד המוסקה המושלמת והפתיתים שגרמו לי להתרגש, קציצת העוף הגדולה הייתה דווקא פחות מומלצת. מה נגיד, היא לא בלטה במיוחד, והייתי מגדיר אותה למלמית - לא מועילה לא מזיקה. לעומת זאת, המוסקה הזכירה לי מאוד את המפרום של סבתא דליה. את תפוח האדמה החליף החציל, והאווריריות של הבשר באמצע היה מושלם. התיבול אמנם היה שונה, והרוטב האדום של סבתא היה חסר, אבל בהחלט זו מנה ששווה לקחת. טיפה'לה שמנונית יתר על המידה, בדיוק בשביל להתגעגע לביס קטן מהצימעס המתוק.

מוכנים לסיבוב נוסף?

בסך הכל האוכל היה ביתי, מאד לא מפונפן, אך בהחלט מנחם. אחרי הפסקה קצרה להסדרת הנשימה, ודבר חוכמה של עדי בנוגע לתחזיות ואסטרטגיות פוליטיות, הסכמנו שאנחנו חוזרים לוויטרינה. אל המיקרו בדילוגים, והפעם כבדים ברוטב שווה עם בצל מטוגן, תפוח אדמה בתנור ושניצל. ההמלצות אגב, לפי הסדר הזה. הכבדים היו מצוינים, רק חבל שהם התחבאו בפינה של הויטרינה, אחרת הייתי לוקח אותם כבר במנה הראשונה.

חבל שלא פרסמו את המודעה ישר באידיש!

אחרי ששבענו, סיימנו לקשקש וכבר נהיה מאוחר - עדי ביקש חשבון. "169 שקלים בבקשה". צילמנו את התפריט כדי שגם הקוראים בבלוג יוכלו להתרשם, ובדרך החוצה ראינו שלט קטן וחמוד שסיכם את כל החוויה הקולינרית, אבל במיוחד האנתרופולוגית: "דרוש עובד אדיב ונמרץ דובר אידיש".

חפשו את מסעדת דייטש בגוגל

פלומינו

רואי רביצקי הוא ירושלמי רב פעלים - חוקר סכסוכים המשדך בין שייח'ים ורבנים, אמן ספוקן וורד מוכשר ויוצר רב תחומי. לאדם כמוהו מתאימה לבקר מסעדה מרובת מנות איכותיות, כמו שרק פלומינו, האיטלקית החדשה והנהדרת במרכז העיר, יכולה להציע... 

אדם יכול לגור כל שנותיו בירושלים. לעסוק במה שיעסוק, להתקדם איך שיתקדם, לשמוח במה שישמח. אבל האישור האמיתי שהפכת למישהו בעיר הזאת מגיע רק בדרך אחת – הודעה מעדי ארבל, עם הזמנה לבחור מסעדה לשבת בה. ככה אפשר לדעת שהגעת לאנשהו, שאתה והחך שלך שווים משהו בעולם. 

מתחילים עם סלפי משלב הקינוח.

אז כמובן שנכנסתי לחרדות ובתוך שעה וחצי העליתי ופסלתי כל מקום בירושלים שניתן להשיג בו אוכל. להגיד שפתחתי באתר העירייה את רשימת הרשיונות לממכר מזון ועברתי אחד אחד? לא מאשר ולא מכחיש. אחרי סיבוב קולינרי בהקיץ מכסלון לעיר העתיקה וחזרה – יצאתי מהבית והלכתי שלושה צעדים לכיוון הבניין המקולל ברחוב קינג ג'ורג'. כמה מקולל? עדי הדייקן הגיע לפניי וסימס שהוא מחכה לי – רק שהוא חלף על פני המסעדה בה קבענו וירד לצ'אקרה. כבר שנים לוט בלתי נראה ממסך כל מסעדה שקובעת את משכנה בבניין הזה מפני מבטי צועדים, ושום דבר לא מצליח להתבסס שם. בתור חובב אנדרדוגים מושבע, זה רק הכפיל את הסקרנות שלי לגבי מסעדת פלומינו החדשה. האם סוף סוף נשברה הקללה, וכמה דגים כרוכים בזה? ובכן:

איך באמת מתחילים? עם אלכוהול!

פתחנו את הערב במשהו שיחזיק אותנו ערים בזמן שהאוכל מתבשל. האם זה השלב בו אני מתפייט על עפיצות של כשות? לא היום. בירה זאת בירה, גם אם יש לה שם באיטלקית. הקוקטייל שנמצא שם בצד השני של השולחן, מאידך, הוא דרך לא רעה לארוז קפאין.

אוכל שיש רק כאן (תמונת אילוסטרציה)

מסעדות מתחלקות לשתיים. משפחת ה"כמו שאני עושה בבית רק יותר/פחות מוצלח", ומשפחת ה"אוכל שיש רק כאן". אני אוהב את השנייה. לכן שמחתי שהתחלנו עם "רביולי נרי" – פסטה שחורה עם ריקוטה ומוצרלה, יחד עם סרדינים ופלפלים חריפים בתיבול בזיליקום ויין לבן, התחלה מצוינת כי זה שילוב טעמים שלא הייתי חולם עליו אבל הרגיש לגמרי הגיוני. יחד איתו הגיע "טטאקי טונה" – חתיכות דג כמעט־נא עם צ'ילי חריף ושקדים, שבאופן שקשה לי להסביר או לנמק היו המנה הכי טעימה באותו הערב.

המלצה לחיים

זה הזמן לשבח את השירות ב"פלומינו", ואת המלצרית שגם הכירה את התפריט וידעה לענות על שאלות של זוג בורים בנבכי המטבח האיטלקי, גם איזנה באופן מושלם בין קשב חביב לבין מרחק מאפשר, ובעיקר – זרמה עם חוש ההומור הטרחני־אך־משובח שהיה נקודת בונדינג משמעותית לעדי ולי.

דג שנראה מושלם

הדג השלישי הגיע במעטפה, או "אל קארטוצ'יו", ותפקידו היה להזכיר לנו שאף אחד לא מושלם וגם מסעדה יצירתית ומעניינת יודעת להכין מנות סתמיות, בלי יחוד ובלי יותר מדי טעם.

כדורי הריזוטו הטובים בעיר!

אבל לא היה זמן להתאכזב – כי איתו הגיעו כדורי ריזוטו זעפרן עם כמהין ופרמז'ן. ותשמעו. אני אדם שלא מבין ריזוטו ורגיל להתייחס אליו כמו לאורז שטעה בדרך, הסתובב יותר מדי, והגיע מזיע ומרוט. אבל זה היה טעים. כמה טעים? מספיק כדי להודות שחזרתי לפלומינו מאז והזמנתי שוב את המנה הזו בדיוק, למרות שבתפריט כתובות על זה מילים כמו כמהין וזעפרן שגורמות לי להרגיש כמו אילון מאסק ששולח טסלות לירח ועושה אמבטיה במרק דראכמות מותכות על פי פרסומים זרים. 

בשלב הזה, טיפוס לא מנוסה שכמותי, התבלבלתי ודימיתי לחשוב שאני שבע, אבל עדי העמיד אותי מהר על טעותי ודאג שתגיע גם פסטה לשולחן, ולא הרבה אחריה – צי של קינוחים. 

לפעמים הפפרדלה היא רק תירוץ... 

מהר מאוד הפפרדלה ראגו פטריות הזכיר לי שבעצם כל מה שקיבה צריכה כדי להצטופף קצת ולעשות מקום זה שיעניינו אותה. הפסטה עצמה הייתה בינונית, אבל הפטריות והגבינה היו מצוינות וזה היה מספיק בשבילי.

באופן מפתיע, דווקא הקינוחים הפתיעו לרעה. אני רגיל לאכול בעיקר במסעדות בשריות, שם האכזבה היא בילט אין וחלק מהחוויה, אבל כאן ציפיתי לרמת ההכנה והמקוריות של שאר האוכל, וזה לא כל כך בא לידי ביטוי.

הלכנו על כל הקינוחים, רק כי אפשר.

לסיכום – מי שחלף על פני גן העיר ולא הסתכל הצידה, שווה להיכנס. אני לא יכול להבטיח חוויה מהסוג שהייתה לי עם עדי ארבל יצ"ו בשיא כוחו ובשלהי רווקותו, עם שיחה ערה על עיצוב מדיניות והסוד הרשום של עדי לחיים שיש בהם פנאי גם לתקן את העולם וגם ליהנות ממנו, אבל בכל זאת כדאי.

לאתר המסעדה

מצלה

רועי מקלר, מנכ"ל עמ"י, שהיא המנהלת הלאומית לקשרי ישראל והתפוצות, ביקש לשמור לו את מצלה, המסעדה הירושלמית-טורקית המצוינת של השף אבי לוי. לקח קצת זמן, אבל רגע לפני יום העצמאות הספקנו לבקר במקום שמסמל נהדר את הסימביוזה של עם ישראל - לאכול יחד את מה שמזכיר את הטוב שבחיבור בינינו.

יומיים לפני חתונתו של עדי, עדי ואני ניגשים לסגור עניין עם מצלה. המסעדה החדשה של אבי לוי, שהייתה חדשה כשהתחלנו לנסות לתאם מועד, כבר הפכה לשם דבר בירושלים עד שהצלחנו להסתנכרן. חודשים שאנחנו מנסים לתאם וכל פעם משהו חדש בלוז הבלתי אפשרי של עדי עולה. לא ייאמן כמה יוזמות חברתיות בנאדם אחר יכול להוביל, כאילו משוויץ בזמן הפנוי שמאפשרת הרווקות (למרות שגם שבועיים אחרי החתונה נראה שהכרוניקה בשלה). אבל הנה ברגע האחרון לפני הנישואין, עדי החליט שאי אפשר לגשת לחופה עם חובות קולינריים והצליח לפנות לנו שעתיים. סופסוף אני זוכה לזמן איכות איתו באמתלת גיבוש דעה על מצלה.

מנות גדולות, לאנשים גדולים, עם שולחן קטן (תמונת אילוסטרציה)

מאחר ופטור בלא כלום אי אפשר, ניפטר כבר עתה מהעניין הגשמי - האוכל במצלה פשוט וטעים. אשכרה אוכל רחוב ירושלמי-טורקי, שזה בדיוק מה שכתוב על התפריט. כיף שיש אמת בפרסום. מילים וטעמים שמבליטים את הצד המחמיא של עיר הקודש. במיוחד עם סיפור הדרך הירושלמית של עדי, על המסע מההייטקס לעשייה ציבורית-חברתית-תרבותית-טיולית ענפה. אז התיישבנו לצד עגלת בייגלה ישנה שממוקמת ליד גריל ענק והתרשמנו מהמטבח הפתוח והטבחים השמחים. 

יאללה קומזיץ

התחלנו עם מנה שנקראת 'קומזיץ מצלה' שהיא למעשה ירקות מדורה (שומר, קולורבי, תפוח אדמה, בטטה ושאר ירקות) לצד מנת פתיחה נוספת של חציל שרוף. היה טעים לראות איך המנות מדברות ביניהן ונהנות מהטחינה המעולה ששדרגה כל ביס. יופי של סיפתח שורשי – בלי פוזות אבל עם המון נשמה.

חציל להשלמת התפאורה

משם המשכנו לשיפוד השווארמה הענק שהסתובב במרכז החדר, סיח אימתני שמעוצב עם המון הבנה על הרומן הבלתי אפשרי בין איסטנבול לירושלים. רומן שלפני מאה ומשהו שנה היה מובן מאליו, נשמר כעת בעיקר דרך המורשת הבלתי מוחשית שמחברת ביננו מכורי הלבנט. השיפוד הענק הזה מיועד בדיוק לאנשים שידעו להעריך מאין הגיע וכמה מחשבה הושקעה בשביל לחבר אותו דווקא כאן, ככה. 

הסיח שבמרכז השיח

השווארמה נחתכת ביד אמן מהשיפוד ותופסת את מקום הכבוד שלה על מגש עץ, כזה שלוחש לבלוטות הטעם שגם כשאני משחזר את הגעת המנה כעת, רחוק מדי מירושלים, הארומה עוד עולה ומפתה לחזור בהקדם. כאן חשובה הבהרה דרמטית – ממש כמו פלאפל וצ'יפס – שווארמה אינה מנה לשנע. קריטי לאכול אותה במקום ממש רגע אחרי שירדה מהשיפוד. לתשומת לב מתחכמי המשלוחים – כאן הוולט לא יעזור, כמו כל מקום רלבנטי בעיר הקויידש גם פה מי שמבקש להבין – חייב להגיע למצלה פיזית.

במשלוח זה אף פעם לא ייראה ככה!

קבלו עוד סיבה להגיע למסעדה: קבב בבייגלה ירושלמי. מנה מדליקה שמלווה בצלוחיות קטנטנות של סלטים חרפרפים שמעלים עוד יותר לשילוב של הקבב האסלי עם הסומסום. הקבב היה מעולה, אפילו בהשוואה לשכנים המפוארים של מצלה (עד חצות, סימה, אמא וכמובן המוציא). בקיצור – קבב כמו שהוא אמור להיות. 

סיבה למסיבה, סיבה למסעדה.

בשלב הזה כבר היינו אחרי שתי מנות עיקריות די גדולות (אבי לוי ידוע בנדיבות מנותיו) וכנראה היינו אמורים לעבור למתוקים אבל לא יכולנו לוותר על ההזדמנות לנסות את הגרסא המקומית למעורב ירושלמי. מנה טובה של מעורב שתמונה אחת שלה שווה אלף מילים, טחולים, כבדים ולבבות. 

יש מי שפותח בקלפים ויש מי שפותח בלאפה

בקינוחים ניצבו בפנינו שתי אפשרויות: בסבוסה עם קצפת שקדים או כנאפה-מלבי. אני בחרתי במנה האחרונה האחרונה, שילוב שנשמע מדהים עד שנזכרים (רק אחרי הביס) שמצלה היא מסעדה כשרה ולכן המרכיב החלבי הקריטי שמשותף לשתי המנות כלל לא נמצא שם. עדי זיהה את העניין עוד לפניי, אבל באלגנטיות הירושלמית המוכרת הוא גם דאג להסביר לי את זה רק אחרי שדאג להזמין מראש גם את מנת הבסבוסה, ובכך הוכיח שהוא אכן מוכן לחיי זוגיות.

פעם הבאה כמאמר השיר: בסבוסה די

לסיכום – מצלה מסעדת רחוב, חפה מיומרות מיותרות ומגישה אוכל ירושלמי אסלי. ממש כמו העיר שמעולם לא טענה למתיקות, גם פה יש 50 גוונים של חריף. מי שמתעקש לבחור פה מתוק – ירוויח ביושר את האכזבה ומשול כמעט לפראייר שמזמין משלוח בקופסת פלסטיק, במקום לשבת בשולחן אמיתי לסעודת חברים אמיתית.

לאתר המסעדה

בין עזה לברלין

את פורת סלומון, תושב בת-עין, אמן ומייסד בית הספר הגבוה לאמנות 'פרדס', לא תצליחו להכניס לאף קופסא (ניסיתי, תאמינו לי). מה שלאדם הממוצע נראה כמו סתירה מוחלטת, יושב אצל פורת בהרמוניה סוערת. בדיוק כמו שמה של 'בין עזה לברלין', שחיה מצוין עם היותה אוקסימורון כחומוסייה ומוסד קולינרי.  

האופציה המסורתית מחכה לי כבר תקופה על משענת הכיסא, עדיין עם הפתק, מחכה שאחליט אם לתלוש את הפתק או להחזיר ולקבל זיכוי מהחנות. מאז הקריאה בספרו המופתי של פרופ' מאיר בוזגלו "שפה לנאמנים" אני מודד אותה שוב ושוב מול המראה, מתפעל מכמה מדויקת לי הגיזרה הזו, ואז נאנח ותולה אותה בחזרה על הכיסא. לא יודע, אולי משהו במרקם.

דבר אחד יותר חזק מהיצירה הזו של פורת: העובדה שהיא תלויה בסלון ביתו.

לכן כשהגיעה ההזמנה לכנס המסורתיות נרשמתי מיד. לא רק בגלל התוכן וההרצאות, יותר בשביל למדוד שוב את התחושה על הגוף. למדוד את האפשרות שמציעה המסורתיות למזג חלוקות חברתיות שחוצות גם את הנפש פנימה, לארגן מחדש זהויות שבטיות לכדי מארג משפחתי שמחליף את מבחן האמונה בברית של נאמנות. דתיים, חילונים, ישראלים, יהודים – למה לא לפתוח שולחן מתחת לבלוק, להוציא כל אחד את הסירים שלו ולאכול ביחד? מה צריך משגיח של הרבנות בשביל זה?

זהירות ספוילר: עוד מעט יגיע האוכל

ואיזו ארוחה מעולה. באמת. אחרי דברי הברכה נפתח הכנס בשורה של אנשי אקדמיה שהציגו את הבשורה דרך המחקרים ההיסטוריים, התורניים והחברתיים שלהם. איך המסורת בונה גשרים מפתיעים, חותרת תחת סבכים בלתי-פתירים לכאורה, מתפקדת דווקא כסוכנת של שינוי והתפתחות וכן הלאה. והכל ערב לחיך והכל בטעם מוכר ומנחם, והכל בטעם של בית – בית של חבר טוב מהכיתה, אבל לא הבית שלי. 

טעם מוכר ומנחם בדמות חומוס פטריות

לפני המושב הבא, שהסתמן כמשהו קרוב יותר לשיחה של ועד הבית – על משאבים והנעת תהליכים והשפעה על המרחב הציבורי, הגיע הזמן לחמוק החוצה עם שכני לספסל האחורי, המרגיש-בבית האולטימטיבי – עדי ארבל. יוצאים לאכול? יאללה. יש פה את "בין עזה לברלין". היית פעם? לא, סבבה. אני משלם על הארוחה, אתה כותב ביקורת מסעדה? אחלה.

ביקורת מסעדות זו טעות. תיאור מדוקדק של המנות שאכלת – איזו מין הקרמה עבר הארטישוק ואיך החמיצות הקדימה במעט את המרירות של הקרום – זה כמו לנסות למסור במלים ציור מופשט. אינך יכול להיכנס לאותו ציור פעמיים. אז על מה כן לספר? על השיחות שנוצרות במקום הזה. ביקורת מסעדות טובה הייתה מספקת את המידע החשוב באמת: המלצה על מסעדה טובה לפתוח בה כאבים מהילדות, קפה טוב לסגירה של עסקת נדל"ן ומנה מומלצת להיפרד בה מקשר שגווע מזמן. 

אין טעים יותר מהמטוגן שיצא הרגע מהמחבת

אז על מה דיברנו שם? על בנט שעבר צד (עדי) או עדיין לא (אני), על מחויבות או לא למסורת בעל פה שהפכה לקוד כתוב, על חאלד הפלסטיני שפרש מהטרור. על חומוס שקוראים לו בין עזה לברלין למרות שהוא כבר לא. על שניצל דג ישר מהמחבת שאי אפשר להגיד עליו מילה רעה אבל גם אף מילה על איזה דג זה. על ארוחה ששוכחים עוד לפני הביס. על מסעדת פועלים שיורדים אליה כל מי שעובדים מהבית. אוכל טעים, ביתי - כמו של אמא של חבר מהכיתה, רגע לפני שרצים למגרש.

בזמן שבנט עובר צד או לא, עובר גם האוטובוס עם הכיתוב הזה

ואולי זה מה שחסר לי שם, בין עזה לברלין. מה יש שם באמצע, שהוא לא "לא עזה" ולא "לא ברלין"? מעבר להצעה החברתית המכילה והמאחדת, מעבר לחיבוק החם של הרב לשכן שזורק את הסיגריה בכניסה – מהי התנופה הרוחנית החדשה שמציע השולחן הערוך של המסורתיות, איפה שאני עדיין תקוע? איך נשמעת הבשורה של השכן ההוא שזרק את הסיגריה, כשהוא עולה בעצמו על הדוכן לומר דבר תורה?

היה גם קובה! התשלום בסוף ועכשיו העורך נזכר שעליו הוא לא שילם... 

אולי הוא דיבר שם בכנס, ואני פספסתי. את שאר הדוברים אשמע כבר מההקלטות, למדוד שוב על עצמי מול המראה.

קָזֶה

שנים שאנחנו רוצים להזמין את רחל גור, מנהלת תחום ממשלה בלובי 99, למאכלי י-ם. כששמענו שהיא כבר לא בענייני הגלוטן, היה ברור לאן נלך: למסעדת kazze הירושלמית החדשה, שמתהדרת בתפריט נטול הגלוטן לטובת קהילת הצליאק וחבריהם, ושמה יצא למרחוק... הלכנו לבדוק! 

ביום קיץ חם נפגשנו במסעדת קָזֶה, מסעדה חלבית קטנה בתחילתו של רחוב בצלאל במרכז העיר. בימים אלה, הסביבה אינה אידיאלית, שכן המקום צמוד למספר אתרי בנייה שמייצרים הרבה רעש. תוסיפו את הצפירות של האוטובוסים מהרחוב הסואן וזה כבר לא פשוט לעיתים לנהל שיחה תוך כדי הארוחה. למזלנו לא באנו בשביל האווירה, אלא כדי לגלות אם יש הגיון במושג של מסעדת פיצה ופסטה נטולת גלוטן.

היכונו לביאת מלא אוכל בלי גלוטן

לפני שנתיים וחצי, הובחנתי כרגישה לגלוטן, ומאז רוב הפחמימות הכיפיות של החיים - לחם, פיצה, פסטה – אסורים לי. אז קפצתי על ההזמנה של עדי לגלות אם יש כאן בשורה לאנשים שכמותי. 

דאס איז נישט א קרוטון

פתחנו את הארוחה עם סלט "לבבות חסה" המורכב מחסה, קרוטונים של לחם (נטול גלוטן), שבבי פרמזן, "בייקון", דלעת מעושנת וויניגרט קיסר. ביום שהגענו במקרה הדלעת הייתה חסרה, אז קיבלנו חתיכות בטטה במקום. מצד אחד, הסלט קצת אכזב. הכול היה שטוח ולא מעורבב היטב – המרכיבים נזרקו אחד על השני עם רוטב כבד מעל כמו שעושים בבית כשממהרים. אבל הקרוטונים, עשויים מלחם "לבן" ו"שחור", הפתיעו לטובה. המרקם והטעם – של לחם רגיל, כזה עם המון, המון גלוטן. אפילו פניתי למלצרית לוודא שאכן מדובר במנה נטולת גלוטן.

לביבות יאמי

התקדמנו מהסלט לראשונות: לביבות תרד וזוקיני כולל עגבניות שרי ועשבי תיבול על מצע צזיקי. הלביבות היו הצלחה מסחררת, מתובלות היטב אך לא מטוגנות מדי, עם מרקם סמיך. פשוט טעים.

מסיבת גלוטן ללא גלוטן

עכשיו הגענו לעיקרית. בעיקריות תיבחן מסעדה נטולת גלוטן. האם זה אפשרי לייצר מנה של פטוצ'יני פורטובלו עם תרד, שום ורוטב שמנת שהוא טעים ועסיסי? התשובה הפשוטה: בהחלט כן. הפסטה הייתה טרייה, קלילה ומטובלת היטב. פשוט כיף.

נראה עם גלוטן, אבל מרגיש בלי...

אחרי העיקרית המשכנו לקינוח. פה הבחירה הייתה די דלה, בעיקר קרואסונים בטעמים שונים. פה גילינו את מגבלות האפייה נטולת הגלוטן. הפסטה אולי מדהימה, אבל עולם המאפים הצרפתיים עדיין מחוץ לתחום. כפיצוי חזרנו אחורה ובחרנו סלט פירותי ומתוק לקינוח – סלט עשבים וגבינות עזים, בצל, יין אדום ופקאנים. הרוטב היה קצת כבד לטעמי, אבל המנה הכוללת הייתה טרייה מרעננת.

כשבתור פיצוי על הקינוח לוקחים עוד סלט... דווקא בריא!

לסיכום, מסעדה חמודה וטעימה, ומומלצת במיוחד למי מאיתנו שמחפשים מגוון רחב של מנות נטולות גלוטן אך עשירות בפחמימות טעימות... נצטרך לחזור לפה שוב לבדוק גם את הפיצות, הברוסקטות, ושאר המנות עתירות הבצק-ללא-בצק שלא הספקנו להגיע אליהן.

לאתר המסעדה

נחמן

מיכל יזרלביץ היא המייסדת של דאבל, אתר היכרויות חדשני ששומר על הפרטיות של המשתתפים בו ומפקס אותם להצעות רלוונטיות בלבד. רגע לפני שהאתר חוגג חצי שנה של פעילות, הזמנו את מיכל למסעדת נחמן הנהדרת, לתת לנו כמה הצעות על קולינריה, דייטים והקשר ביניהם... 

ביום ראשון הלכנו לבדוק את נחמן, מסעדה חלבית בכיכר המוזיקה. הלכנו במסגרת הבלוג מאכלי י-ם, או כמו שעדי מכנה זאת: ציונות קולינרית. איזה פרויקט גאוני. כמה מתאים לעדי היצירתי (הערת העורך: תפסיקי עם זה עכשיו) לחבר הרבה דברים ולרקוח משהו חדש מיוחד שכולל אוכל, ציונות, מקומות חדשים, פרגון לעסקים, במה לפרויקטים חברתיים, ולשבת עם אנשים :)

תכירו את מיכל. כדאי לכם!

כעת נספר על נחמן: המסעדה מבוססת על המטבח האיטלקי, שכידוע, הוא מעולה. כמו יתר המסעדות במתחם, גם נחמן כשרה (ואפילו למהדרין!). יש לכך סיבה, זה לא במקרה (נראה אם מישהו יודע...). המסעדה מעוצבת בטוב טעם וניכרת בה ההשקעה הרבה.

התחלנו, כמה מפתיע, במנות פתיחה. למנה הראשונה הראשונה הלכתי על בטוח: כרובית מטוגנת, כי זה תמיד טעים. כאן הכרובית מוגשת עם טחינה וסילאן (מזכיר חציל אה? אבל ממש לא). מנה ראשונה שנייה שלקחנו הייתה הארנצ'יני - כדורי ריזוטו מטוגנים במילוי מוצרלה נמסה בדיוק כמו שצריך על מצע רוטב עגבניות. מנה ראשונה שלישית והכוכבת של אגף הראשונות בתפריט, היא האגז בנדיקט: בריוש קלוי היטב ועליו ביצים עלומות, סלמון מעושן (בכמה רמות מעל הרגיל), רוטב שמנת ותרד. ממש נחמן סטייל! זו מנה שנהנים ממנה כמו בורגר טעים, וגם הגובה שלה כזה (בגובה של המנה רמזתי על אזהרה מאוד ספציפית למי שעלולים להיות מובכים מהתעסקות עם מנה שכזו במצבים מסוימים...).

מבט על שלל מנות ראשונות

לסיכום החלק הזה, אני מתקשה לענות על השאלה באיזה מנת פתיחה כדאי לבחור? בניגוד לדייטים, אולי הפעם כדאי לבחור פשוט בכולן, שנראות טעימות ומיוחדות...

למנות העיקריות בחרנו בקנלוני תרד, שלווה ברוטב שמנת, פטה פרמזן, תרד, ערמונים ועגבניות מיובשות. עוד מנה טובה, אבל כזו שעלולה להיות מורכבת לאכילה. רק אומרת... לצדו הזמנו סלט לורנט, שהסתבר לא באמת כסלט אלא כצלחת יפה שחציה פרוסות עגבנייה ועליהן פרוסות מוצרלה (קצת כמו סלט קפרזה, רק שבמקום עגבניות שרי יש עגבניות רגילות) וחציה מגוון עשיר של ירקות על הגריל בסגנון מיוחד. היה טעים, אבל אני מודה שמנות פתיחה גנבו את ההצגה.

וביניהם: שתי מנות עיקריות

איך אפשר בלי קינוח? לטובת הקינוח בחרנו להיכנס פנימה כדי להרגיש את המסעדה גם מבפנים. את הקינוח בחרנו באמצעות משחק דייטים שעדי פיתח: כל אחד בתורו פוסל קינוח אחד מתפריט הקינוחים. הקינוח (או שניים, תלוי בגודל הפיתוי ורמת הרעב) שנשאר אחרון - נבחר. לאחר התלבטות קלה עם המלצרית הנחמדה שליוותה אותנו לאורך כל הערב, הלכנו על מינה טומיי, קינוח שמלא בכל טוב: שברי ביגלה מלוח עם שוקולד וקצפת, תחתית שוקולד לבן, עוגיות אוריאו, קרם נוגט בציפוי שוקולד ואגוזי לוז. גם מתוק גם מלוח. מוש. לצד זה לקחנו שתייה חמה. עדי על הסיידר ואני על התה. 

3 ראשונות ו-2 עיקריות הן לא סיבה לוותר על קינוח

הגיע שלב הסיכום... איך לסיים? מאיפה להתחיל? המקום יפהפה, השולחנות ערוכים ומזמינים, התזמורת המנגנת מלווה את השיחה, מזג האוויר המושלם של ירושלים בערבי האביב, המיקום המושלם שמסתתר במרכז העיר כפנינת חמד בתוך ההמולה, האוכל הטעים, השירות הלבבי ואפילו הכשרות - מהודרת!

עד כמה התרשמתי לטובה? מאד. וממליצה בחום לפעם הבאה שאתם באזור, ואפילו להגיע במיוחד!

לאתר של המסעדה

מיץ מרק

מיץ מרק הוא המקום הזה שכשעוברים לידו, תמיד רוצים להיכנס, אבל אף פעם לא יוצא. בשבילי משה קפטובסקי הוא גם כזה. הרבה פעמים נפגשנו, אבל אף פעם לא נכנסתי לבדוק מה יש בפנים... עכשיו הכל מתחבר. את משה קפטובסקי פגשתי לראשונה באירועי פורום ארגוני בוגרים אותו הוא הקים ומנהל. אבל זהו רק מיזם אחד בסדרה של פרויקטים אותם הוא מנהל ולהם הוא מייעץ. את שירותו הצבאי העביר על מסוק, ואת הטיול שאחרי העביר על אופניים, כך שלבחור יש נקודות מבט מגוונות על העולם, וגם על ירושלים בה נולד וגדל. 

הכל בכלל התחיל מזה שרציתי לדבר עם עדי, על איזה פוסט שהוא העלה לפייסבוק בנושא פוליטי של ימין מול שמאל. רציתי לדבר איתו והצעתי לו להיפגש, הוא מצדו חשב שזה רעיון מעולה, אבל אם כבר לצאת, אז במסעדה שאני אוהב. ואם כבר יושבים במסעדה הוא מזמין. ומה לי נותר? לבחור את המסעדה ולכתוב ביקורת.

הגיע זמן בחירות

המסעדה שאני בחרתי...מיץ מרק! זו מסעדה שגיליתי בירושלים רק לאחרונה. הסגר הראשון, הייתה חוויה שהשפיעה על כולם בכיוונים שונים. אני הרגשתי, שזה סימן לשנות קצת את אורח החיים. לחזור לעשות ספורט, להפחית במשקל ולאכול קצת יותר בריא בחוץ. כך יצא לי לגלות את מיץ מרק. חיפשתי, לאכול משהו שמרגיש לי בריא, טבעי, טעים ולא מעמיס באמצע יום עבודה.

האוכל במסעדה מבוסס על מיץ ומרק, באופן מפתיע. אבל יש גם תבשילים, ארוחות בוקר, כריכים, סלטים, סמודי בול ודברים דומים. הקשר בין כולם הוא שהכל צמחוני-טבעוני, מרגיש בריא ולא מאד יקר. גם האווירה מסביב חשובה. המקום ממש יפה, השירות אישי ויש גם צד אידאולוגי ערכי, לפחות מבחינתי; למקום כשרות צהר ונושא את התו הגאה, יש לו כרטיסיית הנחה, וניתן לטעום לפני שמחליטים. וכן הוא נמצא במרכז העיר ויש בו מקום לפתוח מחשב ולעבוד.

קבלת פנים ירושלמית

אז בזמן שדיברנו על ימין ושמאל, ולא, עדי לא שכנע אותי..., מה אכלנו? אני התחלתי עם מרק עדשים, כמו תמיד. והמרק מעולה. הוא מכיל רכיבים טבעיים והוא פשוט טעים. אבל את האמת כבר ניסיתי כמעט את כל המרקים וכולם טובים. אני לוקח מנת פינוק אישי (500 מ"ל) שמגיעה עם לחם מלא וטחינה גולמית בצד.

ממרח כבד במסעדה טבעונית?!

עדי התחיל עם משהו שאף פעם לא ניסיתי, פטה ערמונים. אני הולך לשם כי זה טעים ובריא, ולא כי אני בקטע טבעוני. לכן תמיד יש לי רתיעה מלקחת דברים צמחונים שבאים לדמות דברים אחרים. אני נוטה להתמקד במרק ובמיץ. המנה, טעימה מאד, כמנת פתיחה. הייתי מוותר על העגבניות בצד שנראות לי לא קשורות. אבל הממרח מעולה ובהחלט מספק. משהו שכדאי לנסות. 

אחרי זה, אני מודה כבר הייתי מלא, אבל השיחה התמשכה ועדי אמר "שזו הזדמנות מעולה להמשיך ולנסות דברים נוספים...ובכלל בתור ליברל אתה די שמרן... רק מרק ומיץ?". עכשיו תוך כדי שאני כותב את הדברים, וכולנו נמצאים בסגר מספר 2 הייתי טורף את כל התפריט.

היכונו לביאת הטפיוקה

החלטנו על שתי מנות נוספות: פודינג של טפיוקה עם פירות העונה, שזו מנה מעולה; מרעננת, מזינה וכיפית מאד ביום קיץ חם! שיחוק רציני מצד עדי. בהחלט מנה שיכולה להחליף מנה עיקרית ללא בעיה.

על המנה הנוספת אני כבר החלטתי... פינוק אסאי. קצת חששתי כי פעם אחרונה שאכלתי אסאי היה על החוף בריו דה ז'נרו. חשבתי שאין סיכוי שיצליחו לשחזר עבורי את הטעמים ואת החוויה של אז. אז ריו דה ז'נרו זה בהחלט לא. אבל זה בהחלט קרוב. גם זו מנה מעולה ומרעננת, שביום חם יכולה להחליף בכיף מנה עיקרית אחרת. 

בוא לריו, נשכח הכל בינתיים

לקינוח לקחנו מיצים טבעיים. אני לקחתי את המפנק. שזה בננה, תמר, קקאו וטחינה. המקום לא מגיש חלב רגיל, אז הוספתי חלב שקדים ואורז. זה מיץ שאני מאד מאד אוהב. הוא משלים לי תמיד את המרק שאני לוקח ונותן לי להרגיש מלא. עדי לקח מיץ ניקוי רעלים שהוא מיץ משילוב של תפוח, עלים ירוקים, גזר, ג'ינג'ר ולימון. תכלס? הוא כמו בכל חנות מיצים אחרת.

למי היא מתאימה? לאנשים שמחפשים מיץ לבוקר, ארוחת צהרים כיפית באמצע יום עבודה, לשבת לדבר על ימין שמאל עם חבר חדש ואפילו עם המשפחה בקטנה במהלך היום. לדעתי מדובר על מסעדה מעולה. שכיף ללכת לאכול בה. האוכל בריא, משביע, טעים ולא מאד יקר. האווירה מעולה ותמיד אני נהנה ללכת לשם עם חברים. 

ד"ש ממשפחת קפטובסקי (ומרק העדשים)

מומלץ בחום! (וגם בכל מזג אוויר אחר) 

לדף הפייסבוק של מיץ מרק ירושלים