ביקב

רשמית ישי פליישר הוא דובר היישוב היהודי בחברון לתקשורת הזרה. בתכל'ס ישי הוא מפעל הסברה וקירוב לבבות של איש אחד שמוביל מגוון יוזמות המחברות בין יהודים וכן בין לא יהודים לישראל, והכל מביתו אשר באפרת. כשהזדמנה האפשרות לבקר במסעדת ביקב של גוש עציון, היה ברור מי יהיה האורח המקומי שיהפוך למבקר לרגע. 

לאחרונה זכיתי לשבת לארוחה עם עדי ארבל. כבר אפשר לנחש שהשיחה הייתה יותר מעניינת מהאוכל ובאמת גלשנו לנושאים תיאולוגיים ושאלת הבחירות הנכונות בחיים, מעבר לרכילות התדירה על פוליטיקאים. אבל בכל זאת זה בלוג על מסעדות... אז עדי ואני נהנינו לשבת יחד בלב ארץ יהודה, לא רחוק ממקום קבורתה של רחל אמנו בבית לחם, ומקום לידתו של דוד המלך ע"ה - ביקב גוש עציון על יד צומת גוש עציון.  

אז מה היה לנו שם? #הטיזר

האווירה הייתה בהחלט גוש עציונית. המקום תוסס, חיילים מחטמ"ר עציון הסמוך יושבים לאכול משהו מפנק (ואפילו פגשתי שני חברים במדים), גם תיירים, גם סטודנטים, וגם סבים וסבתות עם מבטא אמריקאי מוציאים את הנכדים לערב כיף. אבל שלא תטעו, יקב הגוש זה לא פיצרייה שכונתית - זה מקום יוקרתי יותר. על הקיר שעל יד השולחן תלויים אוסף של פותחני בקבוקי יין לדורותיהם, ומאחורינו קיר שלם של יינות המיוצרים ביקב ממש פה.  

קיר הפותחנים

המלצרים והמלצריות נחמדים ובאים לעזור. אמנם עדי טוען שבגלל הקורונה היו מלצרים שפרשו ולא חזרו לעבוד ולא גידלו דור מלצרים חדש - ולכן המלצרים של היום הם דור יתום ואינם בקיאים בכל מעשה אומנותם. בכל זאת, אנו מקבלים תפריטים עשירים ומתקדמים להזמנה. לעדי יש קופון שווה מאתר 'גרופון' אז יש לנו אופציה למנת פתיחה אחת, שני עיקריות, שתי כוסות יין, וקינוח. עדי גם מפציר בי להוסיף מעבר למגבלות הקופון - עדי מפנק! 

שלל מנות נדיבות, תמונת אילוסטרציה

אז אני מזמין דג - כי זה ה"בשר" של המקום. גם הזמנתי מרק כרובית, סיגרים ממולאים בתפוחי אדמה, סלט חלומי, וירקות בטמפורה. הרוב היה מוצלח. לשתי כוסות היין הלבן היה טעם מקומי מרענן ומרגיע בו זמנית. אני אוהב מרק וזללתי את מרק הכרובית. הרבה זמן לא אכלתי ירקות בטמפורה, והשילוב בין הירק בפנים והטיגון הקראנצ'י בחוץ שימח אותי. לעומתם, הדג קצת איכזב, כי היה חסר לו טעם אותנטי של ים.

עדי נראה מבסוט, מעניין למה

לבסוף הוציאו את הקינוחים - עם מבחר גדול של דברים המזיקים לקו המותניים אבל משמחים את הנפש לכמה רגעים של גן עדן. עשיתי עצמי מתלבט, אבל בליבי ידעתי (וגם המלצרית המליצה) על עוגת הגבינה. וכן המנה לא אכזבה, במיוחד כשהיא הייתה עטורה בקצפת אוורירית. זה היה כל כך טעים עד שעדי הזמין, ברגע רומנטי, עוד עוגה כזאת לקחת עבור אשתו - איזה מותק! 

סוף טוב הכל טוב!

דיברנו, אכלנו, ואפילו יצאנו ידי חובת דברי תורה. עדי עזב עם בטן מלא ועם העוגה. אשרי האיש שמגיע הביתה ומוסר לאשתו עוגה שכזאת. אני נשארתי במקום לעוד פגישה מה שנתן לי זמן לעכל את האוכל ונהנות מהאווירה. אשמח לחזור ליקב גוש עציון שוב, במיוחד עם תיירים או אוהבי יין. מקווה שגם אז יהיה לי בר שיח כמו עדי!

לאתר המסעדה

טלביה

טלביה היא שכונה ירושלמית יוקרתית וגם שמה של מסעדה יוקרתית לא פחות הנמצאת בשכונה למרגלות תיאטרון ירושלים. שמה העברי של השכונה הוא קוממיות, אך השם החדש פחות תפס. ביקשנו ממורן מזרחי, צלע חשובה ביצירת המערכת אליעזר בוט-יהודה המוצא חלופות עבריות למילים לועזיות באופן אוטומטי, למצוא לנו מילה עברית מתאימה. הבוט החביב לא סייע בעניין, אבל יצאה לנו יופי של ביקורת מסעדות... 

יש לי חולשה לצרפת ולמטבחים צרפתיים בפרט. בנוסף, תמיד רציתי להתנסות בביקורת מסעדות (ומבחן דף הקלסר אף אישר שיש לי מספיק קולטנים בלשון למשימה). לכן, כשעדי הציע לי לבקר מטבח צרפתי אותנטי בצהרי יום ראשון סגרירי במיוחד, לא יכולתי לסרב.

תמונה לא צפויה בשירותי מסעדה לא כשרה

מסעדת טלביה של השף ניר לוי נמצאת במיקום מושלם – ממש מתחת לתיאטרון ירושלים וליד בית הנסן, בלב שכונת טלביה הציורית. אופייה המיוחד של העיר לא דילג גם על אזור זה, רק שמסביבו, בניגוד לאזורים אחרים בעיר, יש גם שפע חניה.

כששמנו פעמינו לכיוונה, גילינו את המסעדה מציצה בקריצה לרחוב עם גישת נכים נוחה ורמזים קלים בלבד למתחולל בתוכה. בפנים הורגשה מחשבה רבה על כל פרט ופרט, שסיפקה תחושה משל נכנסנו לתוך כוך קסום ומבודד שלרגע אפשר לנו לשכוח מאין הגענו. העיצוב היה חם ונעים בגווני אדמה והזכיר באופיו מרתף יין אירופאי. זה המקום לציין לשבח גם את האקוסטיקה המצוינת שאפשרה לנו לשמוע האחד את השני בקלות ובד בבד ליהנות מהמוזיקה הטובה.

אין הנחה למגיעים בשעות הצהריים, אך המחירים הוגנים ביחס לתמורה

בקבלנו את תפריט הצהרים ניתן היה לשים לב כי אין במקום מנות עסקיות כמקובל במסעדות אחרות, והשוואה עם תפריט הערב העלתה כי מחיר המנות המוגשות בערב ובצהרים זהה. מהבחינה הזאת, גמלה בליבי ההחלטה שכשאשוב למסעדה בעתיד אעשה זאת לעת ערב, אז ההמולה יותר מורגשת והאווירה המיוחדת אף מועצמת.

למנות ראשונות הזמנו מהתפריט את מנת סלט העלים עם הגבינה הכחולה ואת מנת הפולנטה, ומתפריט המיוחדים את מרק הכרישה והשומר. את המנות הראשונות ליווה בנוכחותו לחם הבית הטעים שהגיע חם ופריך לשולחן לצד שמן זית ובלסמי, והיה מלא בגרעינים וזרעים ובעל ארומה מתקתקה.

מרק הכרישה והשומר (מוקרם בשמנת וחמאה)

סלט העלים היה טרי ותובל באופן מושלם, ושולבו בו בנדיבות שזיפים, תפוחים, תותים, אגוזים וגבינה כחולה. באופן מפתיע, טעמה של הגבינה הכחולה היה מעודן ולא חזק מדי (בדיוק כמו שאני אוהבת) והחיבור שלה עם המתיקות והחמצמצות של הפירות היה נהדר.

מנת הפולנטה, שהשמועות גורסות שזו אותה מנת הפולנטה המוגשת גם במסעדת מחניודה של אסף גרניט, גם לא אכזבה. היא הייתה נימוחה ומנחמת, ואי אפשר היה שלא להתמוגג משילוב חומרי הגלם האיכותיים שהפה פגש בכל ביס וביס (ראגו הפטריות, האספרגוס החתוך, שמן הכמהין והפרמזן האיכותי).

מנת הפולנטה (מעל: ראגו פטריות, אספרגוס, שמן כמהין ופרמזן)

באשר למנת המרק - זאת הייתה הפעם הראשונה שטעמתי כרישה ושומר בתצורה של מרק ולא התאכזבתי. המרק היה סמיך מאוד והוקרם עם שמנת וחמאה; הטעמים בו היו ברורים והשילוב היה מעניין ומאוד מיוחד. 

למנות עיקריות הזמנו מהתפריט את מנת ריזוטו המנגולד והעדשים השחורות, ומתפריט המיוחדים את מנת פילה הדניס ברוטב היין הלבן. 

ריזוטו עדשים שחורות, מנגולד, לימון כבוש, צנוברים ולאבנה

מנת הריזוטו הייתה עשירה מאוד בחומרי גלם – היו בה הרבה עדשים שחורות ומנגולד, לימון כבוש, כף לאבנה וצנוברים. בניגוד למנות ריזוטו אחרות שאכלתי לאחרונה והיו כבדות עבורי, זאת דווקא הרגישה קלילה. הלימון הכבוש והלאבנה השוו לה טעם חמצמץ, וגבעולי המנגולד שלא בושלו עד תום בצירוף הצנוברים, יצרו משחק מרקמים מאוד מהנה בפה. פשוט מושלם. 

במנת פילה הדניס, הדג עצמו היה טיפה יבש לטעמי, אבל הרוטב של המנה שהכיל יין לבן, חמאה וחרדל היה אלוהי ופיצה על כך לחלוטין. המנה לוותה ב"פוטטוס" רכים במיוחד עם בצל ושיני שום צלויות והייתה מעדן.

פילה דניס בליווי פוטטוס ברוטב יין לבן, חמאה וחרדל

לקינוח, הזמנו Gateau Basque (עוגה באסקית בצרפתית) ושטרודל תפוחים. 

משום ששטרודל התפוחים נאפה במקום וזה לוקח זמן, את העוגה הבאסקית קיבלנו ראשונה. פרוסת העוגה הורכבה משתי שכבות של בצק שקדים פריך שחבקו מילוי קרם פטיסייר ושקדים גרוסים, ומעליה ישב רוטב דובדבני אמרנה. בביס הראשון העוגה הזכירה לי את טעמה הנשכח של עוגת הבסבוסה (עוגת סולת מצרית) של סבתא שלי זכרונה לברכה. העוגה הייתה ממכרת בטירוף אך לא מתוקה מדיי, והקצפת המעולה על-יד השלימה את התמונה לכדי חלום. שטרודל התפוחים המסורתי שהגיע לאחר מכן היה טעים, אבל הרבה פחות מיוחד בהשוואה לעוגה שהגיעה לפניו.

עוגה באסקית: בצק שקדים במילוי קרם פטיסייר עם רוטב דובדבני אמרנה 

 

את הארוחה ליווינו בכוס יין לבן ובקוקטייל ה“crazy alpaca” הנחמד של המקום שהוא שילוב של טקילה, פלפל שאטה שמעקצץ בפה, קוואנטרו, מיץ לימון וג'ינג'ר ביר. זה הזמן להתוודות שברגע שהבנתי שהמקום מחזיק בריזלינג של ד"ר לוסן, שזהו היין האהוב עליי, התאהבתי סופית. 

לסיכום: מקום מקסים עם אווירה מיוחדת ונעימה. מנות יצירתיות וטעימות בטירוף. מומלץ! מומלץ! מומלץ!

עדי מציג לראווה את האלפקה המשוגעת

לאתר מסעדת טלביה

פרינג'

לירון שללאשוילי עלתה מאשדוד לנחלאות כדי להיות קלינאית תקשורת ולהיטיב עם תושבי העיר. ללירון יש חלום נוסף: לתת פה גם לסצנה הקולינרית של ירושלים. כדי להיטיב עם לירון בחזרה, נבחרה מסעדת פרינג' החדשה שנפתחה לאחרונה בתיאטרון ירושלים. 

הרבה אורחים פותחים ומספרים על הדרך בה עדי הציע להם להצטרף אליו. לא כך במקרה שלי. אני זו שפניתי לעדי בבקשה להצטרף, מאחר ואין חובבת מזון מתאימה כמוני (לא שהוא ידע את זה). לאחר שלבי סינונים ארוכים ומפרכים - התקבלתי! כל שנותר לי הוא לבחור מסעדה. אחת מבין המסעדות שכתובות לי ברשימה היא פרינג', המתארת עצמה כמטבח שוליים לבנטיני. מסעדה כשרה מבית קבוצת "טלביה" השוכנת בתיאטרון ירושלים. מסתבר שבמיקום שפעם זכרתי כקפטריה נידחת, שם בדיוק עדי אהב לערוך פגישות עבודה.

זהו לא עוד סלפי, זוהי חידת קריאה: מה עוד הזמנו ולירון לא הזכירה?

רמת ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, כי בעיניי אין דבר יותר כיף מללכת לטעום טעמים חדשים ומגניבים אחרי שבוע עבודה מעייף. הסירו דאגה מליבכם קוראיי המתוחים, היה טעים ומהנה מאוד. הציפייה שלי למטבח "פרשי" עם טעמים מהלבנט שסובב דגים נענה, רמת השירות טובה, והמיקום היחסית מוזר מאחורי מחיצה המפרידה מלובי התיאטרון לא גרע מהחוויה.

היכונו לבוא המזטים!

התחלנו כמו ישראלים טובים בצלחת מזטים שכללה חצילים קלויים, סלטי קולרבי ושומר, סלט פלפלים קלויים בדיוק כמו של דודה מאיה, ומטבל פלפלים מדהים עם אגוזים שלקח אותי מהלבנט לגרוזיה [גילוי נאות: הכותבת ממוצא גרוזיני]. המזטים לוו בפוקצ'ה עם גרגירי חומוס חמימים ושמן זית עם זעתר. בכלל זעתר הוא מוטיב חוזר ובולט בהרבה מהמנות - וטוב שכך. המזטים היו נפלאים, והאמת שכל מנה שהגיעה בהמשך נטבלה באיזשהו שלב במזטים המדוברים. 

מנה שתוכה לא כברה

למנות הראשונות בחרנו שלוש מנות: מנת גוזלמה שיותר הזכירה אמפנדסים קטנים, מאשר את הגוזלמה בקבוצת אמהות מבשלות יחד. הגוזלמה היה במילוי מחמארה אגוזים, ג'יבן, פלפל שרוף ועשבי תיבול והוגש ליד ממרח שום שחור. לשום שחור יש טעם מיוחד בהחלט, ולנו לקח זמן להבין מה אנחנו אוכלים בעוד הניחושים נעו בין חרוב לשזיפים.

מחווה ללוב ותוניס, למרות שהן לא חלק מהלבנט

מנה שנייה הייתה מנת בוריק, שמבחינתו של עדי (גילוי נאות: חצי לובי), הייתה המנה המנצחת. הבוריק הגיע במילוי מסבחה חציל, חלמון ביצה, יוגורט כבשים ורוטב תטבילה שכלל זסטים של לימון שהקפיצו את כל העניין. 

המנה שהפחידה את הצלמת

בשבילי המנה המפחידה (בקטע טוב!) מבין הראשונות הייתה המנה השלישית (שאלה פילוסופית: האם מנה ראשונה יכולה להיות גם מנה שלישית?): קרפצ'יו מוסר ים עם ענבים ויוגורט ועוד דברים טובים - נקי, פשוט, ויאמי רציני.

החלום ושישברקו

למנת ביניים הזמנו את השישברק, שהם כיסונים ממולאים בירוקים על קרם יוגורט. אודה ואומר שחפרתי לעדי שזו המנה שאני רוצה במיוחד לטעום. היות ואיני מערבבת חלב עם בשר, לא יצא לי לטעום שישברק בגרסה המקורית והייתי מסוקרנת. המנה טעימה מאוד, אך משום מה ציפיתי לטעמים חזקים יותר, בעוד המנה דיברה כולה עדינות. 

הכלל: בארוחה שמזמינים 3 ראשונות, מזאטים ומנת ביניים - נגמור עם עיקרית אחת

המנה העיקרית הנבחרת הייתה קבב דגים, אבל רגע לפני שאתם קופצים למסקנות - לא לחשוב על סתם קבב דגים. מדובר על קבב דגים עסיסי שיושב על מנאיש, מעין פיתה אוורירית, עם ירקות שרופים, ירק טרי, חמאת מרווה, יוגורט ונגיעות עמבה שיחד יצרו ביס מלא בטעמים ומרקמים. וואו איזה כיף!

מוכנים לקינוח?

לקינוח הזמנו שתי מנות (אלא מה?): גלידת יוגורט המוכנה במקום, ומנת חתיכות עוגת תמרים דביקה עם רוטב טופי וממתקי חלת דבש. שילוב של כאלו קינוחים אני אוהבת - יש מתוק [והוא מתוק] אבל לצדו יש את החלק המרענן בדמות הקרם פרש והגלידה. כמובן שגם הוזמן אספרסו [עדי לא שותה חם כי הוא לא חולה], שהגיע בכוס מדהימה שנראית כאילו נלקחה מהוויטרינה של סבתא שלי. הבונוס האמיתי הוא שמלבד שהארוחה על חשבון הברון, הברון גם מספק שירותי קריאה בקפה. 

לא ברון ולא קורא בקפה

לסיום סיומת, לא נעשה לכם פרסומת, רק אומר שהיה לי כיף, היה לי טעים, והייתי שמחה לחזור ולטעום עוד מהמנות שלא הספקתי לטעום. להית'.

לאתר המסעדה

לוצ'נה

לוצ'נה היא מסעדה איטלקית עם קלאסה כזו שלא הותירה ברירה אלא להזמין הפעם אורחת עם קלאסה מתאימה. קבלו את עינת ברזילי, כותבת, עורכת בידיעות ספרים ודוברת פורום הנשים הדתיות קולך. עינת, עכשיו קולך!

נפתח בגילוי נאות: אני מאד אוהבת אוכל איטלקי. לא יכולה להבין מה יכול להיות רע בשילוב בין בצק, גבינות איכותיות, ירקות טריים, וגלידה. או ג'לאטו למביני עניין. לכן כשקיבלתי מעדי קריאה להתייצב בלוצ'נה, עניתי: מתי ואיפה. 

השורה התחתונה: תשאירו מקום לקינוחים המושלמים המוכנים במקום

אז שאלת האיפה לוקחת אותנו אל הקומה השנייה בקניון ממילא. שם נגלית לעין מסעדה מעוצבת בסגנון מעט בארוקי. מזרקות אבן ועלים וורודים, רחבת ידיים. לא משתחצנת, אבל כן מכריזה על עצמה שהיא לא בית הקפה הקרוב לביתכם. 

מיתרונות הקומה השנייה...

אל השולחן הוגשו שתי כוסות קאווה צוננות ואיתן תפריט מסקרן. מכיוון שאני מתכחשת לדגים למרות ואולי בגלל היותי בת מזל דגים, תפריט הדגים ירד מהפרק, אם כי יש מצב שזו החמצה. 

קאווה, סלקים אפויים, וסוכריית חמאה מושלמת שמגיעה עם לחם הבית

למנה ראשונה נבחרו גלילי סיגר ממולאים בפטריות קצוצות וגבינת מסקרפונה (מה כבר יהיה רע בבצק מטוגן מה), ומנת סלקים אפויים שהוגשה עם כדור גבינה על מצע עשבי תיבול ופקאנים. הסלק היה מצוין, ההפתעות בתוך עשבי התיבול קראנציות והגבינה נהדרת. הסיגרים הוגשו בשלשה - רק בגלל שאני בת אכלתי אחד ועשיתי את עצמי לא מעוניינת בחצי נוסף. הוא האמין. הם היו טובים. פריכים. אבל המילוי: פטריות, אגוזים, גבינה, היה צריך להיות לטעמי מוצק. קצוץ דק וכזה שמרגישים את המרכיבים בכל ביס אלא שהוא היה מין רוטב נוזלי שהזכיר לי רוטב פסטה פטריות. ועדיין - טעים. בכל זאת, אני חושבת שהקיצוץ יהיה מתוחכם יותר וחוויתי יותר לחיך. 

אף פעם אל תאמין לליידי שאומרת שהיא לא רוצה את החתיכה השלישית

למנות העיקריות בחרנו בסלט עם גבינה כחולה וטעימה. הסלט היה שיא. חסה מתפצפצת. גבינה חריפה. שקדים. רוטב נעים ולא שתלטן. אהבתי מאד ובחרתי לנו עוד עיקרית: רביולי ממולא ברוטב סויה וקרמל. אם גלידה יכולה, למה הפסטה לא? אז זהו. שפחות. פסטה נועדה להיות כמו שאלוהים תכנן. לא מתוקה. ועדיין, המילוי היה מצוין. איכותי. והפרטנר נהנה והכתיר את המנה כמנצחת מבחינתו. 

המנה המנצחת של עדי

לקינוח בהמלצת המלצרית בחרנו בעוגת גבינה ניו יורקית. אני רוצה לעמוד לזכרה דקה דומיה. כמה טובה היא הייתה! קרמית. עמוקה בטעם. גבינתית על אמת. וואו. מתחשקת לי עכשיו עוד פרוסה. ללוצ'נה יש מסתבר קונדיטוריה פרטית במסעדה ושם  הם יודעים מה הם עושים. אל תוותרו על קינוח גם אם אתם מלאים. 

המנה המנצחת של עינת

בקיצור, נהניתי מכל הטעמים הישראלים והאיטלקים כאחד ובהחלט מהיחס האדיב והנעים של הצוות. ברור שאני אחזור כי שמתי עין על כמה פריטים שטרם נגסתי בהם. אולי כדאי שאזדרז להזמין שולחן (מומלץ להזמין מקום מראש אם לא רוצים לחכות בתור), לפני הסגר הבא...

לאתר המסעדה

מזקקה

את מיכל פורת הכרתי לראשונה כשהובילה קמפיין רשת סוחף לאי התמודדה לראשות עיריית ירושלים. הקמפיין הצליח ומיכל התקבלה לעבודה במחלקה לניו-מדיה בעירייה. לאחרונה עברה מיכל לעבוד בהיי-טק וגם הקימה את הפודקסט דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר. ואז מיכל הזמינה את עצמה להתארח בבלוג ולכתוב על המזקקה. יש הצעות שפשוט אי אפשר לסרב להן.

הזמן: מוצאי יום הכיפורים
המקום: רחוב שושן

הייתי שמחה לומר שעדי הזמין אותי לכתוב בבלוג, אבל האמת היא שאני הזמנתי את עצמי. תמיד אהבתי לכתוב, אבל בשנים האחרונות התחלתי לאהוב אוכל והאהבה הזו התפתחה במקביל לנכונות שלי לנסות דברים חדשים. כמובן, במגבלות הז׳אנר. אני רגישה ללקטוז, מה שאומר שיכולה לאכול גבינות עזים וכבשים, אז אל תרחמו עליי כל כך מהר. חוץ מזה אני מתעבת את הטנספורמציה הגרועה ביותר שיכול לעבור ירק - מלפפון חמוץ. לאחר שהכללים הללו הובהרו, לקחנו לידינו את התפריט של המזקקה. המזקקה לאחרונה עברה שדרוג - היא הפכה מבר הופעות לסוג של בר-מעדניה, שמגיש כריכים, סלטים, פלטות גבינות ונקניקים ואפילו בראנץ׳ חמוד מאוד בשבת.

ברוכים הבאים למזקקה, לחיים!

כאמור, נפגשנו במוצאי יום הכיפורים. אני הייתי שבעה מהצום ומהצפייה בנטפליקס. עדי התפאר בכך שצומות כבר באים לו בקלות. זה היה נחמד, כך שלא הייתי צריכה לרחם עליו. אך חשוב מזה - לא דאגתי שהוא הגיע רעב במיוחד ולא ישאיר לי כלום. למעשה, זו הייתה סגירת מעגל קטנה - פגישתנו הראשונה הייתה ברחוב הזה ממש, בערב 'סטוריטלינג' שהתקיים בחורף האחרון בשושנה בר. והנה אנחנו נפגשים שוב, כמה צעדים משם במזקקה - מקום שבו צברתי חוויות שונות ומשונות - מערב הקרנת סרט ועד ערב הקראת שירה למשוררים חובבים (ואולי לא מדובר בחוויות כל כך רחוקות תפיסתית…). באופן כללי, רחוב שושן הוא רחוב מעניין מאוד, בעל אופי חילוני-משהו, אך ניתן לצפות בו בכל הטיפוסים של העיר הזו (נו, כמעט).

אז לאחר הבהרנו את הכללים (כן לגבינות עזים וכבשים + מלפפון חמוץ הוא השטן - זוכרים?) עדי אמר לי להזמין מה שאני רוצה. אני טובה בדרך כלל בהחלטות, אבל עדי הגדיר לי כלל משלו - בגלל שהמקום מגיש גם בשר, נלך על צמחוני. אז זרמתי. התחלנו בשתייה - עדי הזמין את תזקיק העשבים שמיוצר במקום ואני הלכתי על הבייסיק - 400 מ״ל של שפירא, הבירה הכי ירושלמית שיש. אחרי שעדי סיים את התזקיק הוא הזמין קוקטייל על בסיס וודקה שהתחבב עליו במיוחד.

אחד. אחד הטובים.

מבחר הכריכים היה מרשים והחלטנו ללכת על הכריך הראשון, שגם נושא את השם 'אחד'. הכריך היה מעולה, כבר מהביס הראשון. יש כריכים שצריך לקחת כמה ביסים כדי לחוש בכל המרכיבים. כאן הביס הראשון נתן את התמונה הגדולה על כל צבעיה - הסלק, החרדל... הכל היה שם והשתלב בצורה נפלאה. חשוב לציין כי בתפריט מוצעת אפשרות לקבל את הכריכים בלחם ללא גלוטן, דבר מבורך במיוחד עבור קהילת הצליאקים בירושלים שלא זוכה לרוב לאופציות ראויות.

את הפחמימות היה לנו חשוב לאזן קצת עם מזטים ופלטת גבינות (אבל אל תדאגו, גם אלו הגיעו עם פחמימות). פלטת הגבינות הייתה מעניינת מאוד, עם גבינות מחלב עזים וכבשים (כך כל הגבינות במעדניה - מומלץ לחובבי הז׳אנר). הטעמים היו חזקים וניכר גיוון בכל הדברים מסביב - פירות, ריבות שונות והשטן הגדול מכולם - מלפפון חמוץ, שעדי הרחיק ממני ונרגעתי.

על גבינות, עזים ומה שביניהן

אי אפשר לפקוד מעדניה מבלי לטעום מהמזטים שהיא מציעה, לכן הזמנו שלושה - צזיקי סלק, פלפלים קלויים וטעימים וסלט חצילים שהיה מתובל עם הרבה הרבה לימון, בקטע טוב כמובן. הצזיקי סלק הזכיר לנו במראה שלו את סלט הכרוב הסגול במיונז של ״אחלה״ שאפשר לקנות בסופר. אבל לפי מה שעדי דיווח - הדמיון הוא במראה בלבד.

אלכוהול בלי פחמימות בשבילי זה כמו שישי בלי ביקור בשוק. כמו קפה שחור בלי סוכר. כמו תקופת מבחנים בלי בכי. כמו בחירות בלי עוד בחירות אחריהן. לכל אורך הארוחה זרם אלינו לחם. חשוב לי לציין שבאופן אישי, תנאי הסף שלי לשתיית אלכוהול הוא ליווי של פחמימה. הלחם שהגיע היה פריך וחם. זו הייתה תוספת מבורכת על כל המזטים והגבינות שהיו על השולחן. מבורך אף יותר היה חידוש המלאי הנדיב, שעליו נגבה בדרך כלל סכום כסף משמעותי במסעדות.

כל מזט צריך לחם. הרבה לחם.

העיניים שלנו היו קצת גדולות והזמנו גם סלט. על אף שהשפע שעל השולחן כמעט נעלב מהרצון שלנו לצרף סתם ״ירקות פשוטים״ לחגיגה. הסלט עצמו - סלט רגיל למדיי שארזנו בסוף הארוחה. נשנשתי ממנו קצת, אבל מראש כשנכתב בתפריט שמדובר בסלט משתנה והמלצרית הסבירה שמדובר בסלט שוק, ידעתי שמדובר כאן בהימור.

כך גם היה עם הקינוחים - עוגיית שוקולד צ׳יפס ומקרון שבחרתי כי אהבתי את הצבעים שבו. עד עכשיו אני לא בדיוק יודעת מה היה טעמו, אבל זה היה הימור. כי אתם יודעים מה אומרים: מוצאי יום הכיפורים זה הזמן הכי טוב להימורים. סתם, אף אחד לא אומר את זה.

מבחר קינוחים בצבעי בית"ר

לסיכום הביקור - היה טעים. אבל מעבר לכך, היה מגוון ומיוחד ובעיקר שונה מכל מה שקורה ברדיוס הזה בעיר. אני אוהבת את הקונספט הזה של מעדניות, שמאפשר לך להגיע ולקבל בכל פעם חוויה קולינרית אחרת.

לאחר שסיימנו לאכול ולדבר על פוליטיקה, אריאל שרון, ההתנתקות, כלכלה ועל ההיסטוריה הירושלמית של שנינו - הבנתי שאנחנו מאוד שונים. אבל זה גם מה שיפה בעיר הזו - אפשר לשבת במוצאי כיפור במקום שמגיש בשר וחלב, להזמין אוכל צמחוני (כדי שנוכל לחלוק הכל) למרות ששנינו אוכלי בשר ולשתות בירה ירושלמית ותזקיק שמוכן במקום.

לאתר האינטרנט של המזקקה

ג'פניקה - דרך בית לחם

רחלי ריין היא חלק מצוות ההקמה של אתר קרובים, המבקש לסייע לידידים להפוך לזוגות. אחרי סבב ראשון מוצלח של השקת האתר, ולקראת הסבב השני שיחל בט"ו באב, החלטנו שצריך לאכול משהו כדי לחגוג את האירוע. בחרנו במקום שמתאים גם לידידים וגם לזוגות. קבלו את ג'פניקה בדרך בית לחם (אכלנו כמה פעמים בעבר גם בג'פניקה בסינמה סיטי והיה אחלה).

"יש לי הצעה שתוכלי לסרב לה!". באמת, מבחינה שיווקית זה גאוני, הרי כל מה שתעשה מעכשיו זה להוכיח שאתה מסוגל לא לסרב. בעיקר אם מעורב סושי בעניין. והזדמנות לכתוב. ככה מצאתי את עצמי נענית להצעה של עדי, ומצטרפת לצוות הכותבים ההולך ומתארך של 'מאכלי י-ם'.

לא רק סושייה

אז ג'פניקה בדרך בית לחם. קודם כל - מיקום מנצח: שקט, דיסקרטי אם תרצו (מכירים את המושג העממי של נערות ריינס ונערות דיזנגוף? אם לא, גגלו את זה), והכי חשוב - גם בזמנים של פסטיבל רנדומלי בעיר העתיקה, תמיד אפשר להיות בטוח ששם תהיה חניה.

נערת ריינס שבחרה לקחת את הבלוג למקום דיסקרטי. כמה מביך.

באתר האינטרנט של הרשת הם מדברים על שלושת עקרונות מנחים, כשאחד מהם הוא הקפדה על איכות וטריות המזון, וזה בהחלט הורגש וראוי לציון, בעיקר במנות הסושי.

נתחיל ממנות הפתיחה. אחרי אכזבה קלה מכך שהמנה 'לאב גאי' היא פיקנטית, ולא אוכל לכתוב עליה עם איזה קישור שנון לאתר שלנו, הלכנו על המלצת המלצר ובחרנו בסלט עוף ומלפפונים. וכמו שקורה לרוב- המלצרים אכן יודעים איפה נמצאות הפנינים של התפריט. על אף רכיבים כמו חמאת בוטנים וחלב קוקוס, הסלט עצמו קליל, מרענן ועדין מאוד. גם הגודל מפרגן ביחס למנת פתיחה. בחרנו גם בספרינג רול ירקות- שבניגוד למה שהכרנו ממקומות אחרים, היה מטוגן, כך שבעצם היה סוג של אגרול, למי שחובב.

לא 'לאב גאי', לא שנון, אבל בהחלט פנינה חבויה בתפריט

הרול הנבחר היה סושי סלמון גריל. גם בגלל הסלמון (גילוי נאות: לכותבת יש חיבה יתירה לסלמון על כל צורותיו) וגם כי זה היה הרול היחיד בלי אבוקדו (מסר לאומה: זו לא בושה לאהוב סושי ולסלוד מאבוקדו בו זמנית). גם כאן, התוספות בתוך הרול היו נדיבות, האורז רך ולא קשיח (דבר שמאפיין לעתים מסעדת סושי בסופו של יום...) ולא התפרק במהלך הדיפינג (אגב הרס הפאסון של השימוש בצ'ופסטיקס)! נהנינו. בהקשר הזה כדאי לציין את הרשת, שבמנת 'ספינת הסושי' שלה מאפשרת לבחור את הרכב הרולים, כפי שחוויתי בביקור קודם.

כמנת ווק הזמנו את המנילה סלמון (אטריות מוקפצות עם סלמון וירקות), שהיה מצוין. כמויות הסלמון והירקות היו נדיבות, הסלמון בושל היטב (רך ולא יבש), הירקות היו טריים ופריכים, רוטב עדין. כיף.

מבחינת השתייה, בחרנו בשני קוקטיילים. הראשון, Rum flower, שהיה עדין, מרענן וקליל- מתאים גם למי שאינו חובב אלכוהול מושבע. השני היה Soju cocktail. סוג'ו זה אלכוהול שמיוצר ברובו בדרום קוריאה, וכאחת עם פטיש קל לחבר'ה האלה, מן הראוי היה שאטעם את הקוקטייל הזה. ביקשתי אותו עדין מבחינת כמויות הוודקה והסוג'ו, ומה אגיד, אכן קיבלתי אותו כזה. כמעט כמו לשתות באז מתקתק. בכל זאת, זה לא הפריע לי לדמיין את עצמי מכחכחת בגרון, בהתאם למנהג הקוריאני המסורתי, בזמן שתיית הסוג'ו בטעמו המקורי. וידוי: כששתיתי סוג'ו אמיתי (במסעדת סאול האוס הכשרה והחדשה ברובע, לכל המתעניינים...) החזקתי מעמד שלוק וחצי.

הצעת הגשה: תנו ללקוחות שני קוקטיילים ואל תספרו להם מה זה מה

הגענו לחלק האהוב עליי אפילו יותר מסלמון: הקינוח. בחרנו בכדור רושה. השילוב של משהו שכנראה קשור לפררו רושה ואבקת זהב (שזה תכל'ס גימיק, אבל עושה את העבודה) היה נשמע לי שילוב מבטיח. לא התאכזבנו. היה טעים, לא מתוק מדי, והיה נחמד לגלות שיש שכבה קראנצ'ית מלמטה. תמיד רוצים לדעת לכמה אנשים הקינוח מספיק, אז זה המדרג שלי: מספיק בכיף לשלושה סועדים, ארבע בדיאטה או שניים רעבים ;-)

אכלנו כמו ארבעה בדיאטה!

בקיצור, אם אתם מחפשים ליהנות ממה שיש ליפן להציע, באווירה רגועה ובמיקום מרכזי- קפצו לבקר. הנאה מובטחת.       

לאתר המסעדה

פיירוז

גם לירושלמים מגיע ליהנות ממטעמי המטבח הלבנוני. בדיוק לשם כך נפתחה לאחרונה מסעדת פיירוז בליבה של שכונת עין כרם.

הסתיו האחרון הביא עמו לירושלים בשורה מרעננת: מסעדה לבנונית חדשה בליבה של שכונת עין כרם. אין שם מתאים יותר למסעדה לבנונית שמבקשת להביא לירושלים את החוויות הנעימות והטעימות של שכנתנו הצפונית, מאשר שמה של הזמרת הנערצת פיירוז.

סיפורה של מסעדת פיירוז שנפתחה בעין כרם לפני כחצי שנה, הוא האווירה הנעימה שהיא משרה על מבקריה. החל מהמגוון הקולינרי העשיר של המקום, דרך העיצוב המושקע ועד פס הקול המוזיקלי של המקום. מעת לעת מארחת המסעדה הופעות חיות. שווה לכם לעקוב ולבדוק מתי. באמצע השבוע המקום משרה תחושה של בית ופוקדים אותו תושבים רבים מהסביבה. לעומת זאת, בסופי שבוע, אז פוקדים את עין כרם מבקרים רבים, רצוי מאד להזמין מקום מראש.

כך בונים אווירה!

עם כל הכבוד לאווירה, ויש כבוד, למסעדה הולכים קודם כל כדי לאכול. למסעדת פיירוז יש בהחלט מה להציע בגזרה הקולינרית, למרות התחרות הטבעית עם מגוון המסעדות בעין כרם.

את הארוחה בפיירוז מומלץ מאד לפתוח עם הסלטים הטריים המוכנים במקום. אנחנו עפנו במיוחד על סלט החצילים במיונז עם מרכיב סודי (הימור שלנו: סילאן), הסלק האדום מועשר בחתיכות תפוח ואננס, בטטה עם שומשום והקישואים בסומק. כדורי הפלאפל הטריים ולצידם כדורי גבינת הלאבנה העשירו את החוויה עוד יותר.

תכירו את ענבל, שועלית קולינריה ירושלמית

אחרי פתיחה כזו, מי יכול היה להסתכל על התפריט העשיר של מנות הפתיחה (שכלל טאבולה, רול דרוזי ממולא בשר טחון, סלט פאטוש וחומוס עם תוספות עשירות)? עברנו ישר לעיקריות. גם באגף זה התפריט היה מאד מגוון: החל ממגוון שיפודי בשר (ביניהם פרגית, כבד, הודו, שקדי עגל) על הגריל, דרך נתחים וסטייקים שונים, ועד מבחר דגים טריים. לכל אלה אפשר להוסיף את המיוחדים של פרדי, השף והבעלים של המקום: מקלובה ערבית, מעורב ירושלמי, אורז אפגני וסינייה בטחינה. זה המקום לציין שהמקום גם מאד ידידותי למשפחות עם ילדים, להם הוא מציע שניצלונים, נקניקיות והמבורגר במחירים מאד סבירים.

ענבל, שותפתי לחוויה הקולינרית, הלכה על שיפודי קבב עם צנוברים ושומן כבש, ואני בחרתי את הלברק שהגיע שלם, פתוח ומתובל בשום ולימון. את הצ'יפס ויתר התוספות שהוגשו לצד המנות העיקריות כבר לא הצלחנו לסיים. לאור זאת, החלטנו גם לוותר על הזמנת הקינוח, למרות התפריט המפתה שהציע בין היתר גם כנאפה רותחת ובקלוואה מקומית.

מכירים את הקטע הזה שאתם מגיעים למנה העיקרית שבעים לחלוטין?

יש לנו עוד סיבה לחזור...

לדף הפייסבוק של המסעדה

פורסם במקור באתר רול

קפה שלווה

אין זמן טוב יותר לבקר בקפה שלווה מאשר הזמן בו להקת שלווה מספרת למדינת ישראל (ובקרוב לעולם כולו) את סיפורו של מרכז שלווה. ואין טובה יותר מאשר ענבל פרוינד, סמנכ"לית אסטרטגיה ביוזמה לאומית 2020, כדי לספר לכם על הקפה החברתי המשובח שפועל במרכז.

וואו להקת שלווה, נשמות, כפרה עליכם, הלוואי ותגיעו לייצג אותנו באירוויזיון. שיראו מה יש פה, בארץ שלנו. כמה יופי צומח מתוך גבולות שהגוף מציב.

בקפה שלווה שהוקם ב-2017 בבניין שלווה החדש, עובדים 3 חבר'ה בעלי מוגבלויות. הם לומדים על אמנות המטבח, הם מקבלים שכר. הם גאים בעבודתם ומועצמים ממנה. שילוב בעלי לקויות ונוער בסיכון כעובדים במסעדות קורה בכמה מקומות בישראל. דוגמאות בולטות הן קפה רינגלבלום בבאר שבע, 'חרוצים' בתלפיות שמופעל על ידי עמותת שק"ל, קפה שרגא במרכז ירושלים שם מופעל פרויקט 'נערי שרגא' ו'מאפיית קוקיות' לנוער בסיכון הפועלת מטעם עיריית תל-אביב. גם הארגז של הירקות האורגניים שאני מקבלת פעם בשבועיים הביתה, נקטף על ידי חניכי חוות קיימא בבית זית הפועלת באותו מודל. לא פשוט גם לנהל עסק של אוכל איכותי וגם לטפל ולהכשיר חבר'ה בעלי מוגבלויות או בסיכון. זו אמנות שהלוואי ותהפוך לנורמה. מורידה את הכובע בפני השף.

קיר הזוגות שהכירו בשלווה. מקום שתוכו רצוף אהבה.

המסעדה בבעלות אנשי קפה איתמר המיתולוגי. התפריט דומה לתפריט הקפה בבית זית, שגם בבעלותם, אבל הותאם למסגרת החדשה. אוכל ברמה גבוהה, יצירתי, כיפי, נגיש.

אל השולחן התחילו להגיע המטעמים. ראשונה הגיעה מנת ה-PPP שזה פולנטה (P), פטריות (P) ופרמזן (P) המוגשים עם תרד ועגבניות שרי צלויות (44 ש"ח). אחריה הוגשו הציזיקי (16ש"ח), טורטליני טרטופו (58 ש"ח) - שזה אומר מילוי פטריות בפנים ורוטב קרם שמנת כמהין שעטף את הכיסונים מבחוץ, וגולת הכותרת ללא ספק - ברוסקטה ניסואז (54 ש"ח). לקינוח לקחנו שתי עוגיות בראוניז במילוי מתוק באמצע מלווה ברוטב פירות יער.  בתפריט קראו לזה קסטה מסקרפונה.

טורטליני טרטופו - מנה יפה מבפנים ומבחוץ

לפני שנגיע לברוסקטה, כמה מלים מהירות על המנות האחרות כי צריך. הפולנטה, רכה ונימוחה, אחלה מנה לאוהבים דייסות בטעמים. הציזיקי היה מקסים ומפתיע מבחינת המראה והטעם כשהתגלו בו חתיכות של פלפל אדום חריף. הטורטליני מעדן לאוהבי הפטריות. הקינוח היה עמוס סוכר בצורה לא חוקית.

הגענו לברוסקטה ניסואז. שכבות של שלמות ערוכות זו על זו. יוצרות קונפליקט פנימי עצום. האם לחסל את זה כמו סושי במכה שמכילה את כל הטעמים או לעבור על כל שכבה לאט לאט כדי ליהנות מכל רכיב. הבעיה נפתרה כשעדי הסב את הראש לרגע וניכסתי לעצמי את שתי הברוסקטות.

הקסם הזה בנוי מברוסקטה חמימה ופריכה מרוחה באיולי קיסר שעליה נעשה ניסוי הנדסי אמיץ לבנות שכבות של שעועית ירוקה, עגבניות שרי, זיתי קלמטה ובצל סגול. זה איכשהו מחזיק מעמד באלגנטיות על הברוסקטה ואז מניחים ממעל פיסות של טונה טרייה, צרובה מדיום-רייר. מעל כל השמחה השברירית הזאת, מונחות להן ביצי עין מחומר הגלם הכי נפוץ בסביבה - שליו.

גולת הכותרת ורק לעדי לא נשאר

השילוב בין החם לקר, בין הנוזלי לפריך, בין התבלינים על השכבות השונות, בין הארעיות של המגדל הנוטה להתמוטט הזה והטעם האדיר שתופס מקום חזק בפה, הוא שמח כמו להעלות על במה שתי בנות עם לקויות ראיה קשות וקול מטריף, שני חבר'ה עם תסמונת דאון על התופים ועוד כמה חבר'ה נוספים שמגדילים את ההרמוניה. יופי צרוף. לא יודעת מה יקרה קודם כשהם יזכו באירוויזיון - נכיר אותם אחד אחד או שנתענג על הביחד שלהם יותר?


לאתר של קפה שלווה

ואלרו

על מערכת היחסים של אמציה ושלי ד"ר סמקאי מיד ירחיב. אבל עד שזה יקרה, אשמח להכיר לכם את ואלרו, רסטו-בר חדש (נפתחה לפני פחות משנה) הנושא את שמו המקורי של שוק מחנה יהודה ומבקש להביא לאורחיו את אווירת השוק וטעמיו. ככתוב: הרוצה את השוק יבוא אליו. אז באנו. 

את עדי אני מכיר 3 שנים ו-3 חודשים. חצי שנה אחרי ההקמה של 'בצדק' עדי החליט לצרף אותי לליגה של הגדולים, כלומר לפורום שוקא, ומאז זו ידידות מופלאה שהולכת בערך כך:
"היי אמציה, עוד לא אירחתי אותך במאכלי י-ם, מה הסיכוי שאתה הערב אתה בירושלים?" ... "קלוש"
"היי עדי אני בירושלים הערב, רוצה לאכול?"  .."דווקא אני בהרצליה היום"
"היי אמציה, רוצה לעשות ביקורת מסעדות? מתי אתה בירושלים השבוע?" ... "אני לא רואה את זה קורה"
וכן הלאה.

עתידות: בסוף עוד נצליח לשבת לאכול

וכך עברו להם 3 שנים של מלחמה קרה אך עיקשת עד שברגע אחד של חוסר תשומת לב עדי הפתיע אותי בדיוק ביום שבו אני מסיים פגישה בחמש בירושלים. אמנם נרשמה לחובתו טעות טקטית כששאל אם אני רוצה ללכת למסעדה חלבית וכמעט אפשר לי להתחמק שוב אבל אז בקור רוח של בלוגר אוכל ותיק הוא כתב: "יש עוד אופציה בשרית טובה אבל הם נפתחים רק בשבע, קוראים לה ואלרו. כנראה מסעדה טובה. רצוי להזמין מקום..."

וכך מצאתי את עצמי עובד עם הלפטופ באוטו, בחניה של הר חוצבים, ממתין לשעה סבירה לצאת לכיוון השוק. איחרתי כהרגלי (כישראלי גאה אני מרגיש שזה לא מנומס להגיע בזמן) ועדי כבר חיכה לי על הבר. השולחנות במסעדה עוד היו ריקים אך מסתבר שכולם כבר מוזמנים. ניגשנו ישר למלאכת ההזמנה. השמועה אומרת שהישיבה במסעדה מוגבלת לשעתיים ולא רצינו לאכול בלחץ.

עיון קצר בתפריט מגלה שאפשר לחלק את המנות במסעדה לשני סוגים: הסוג שקשה לטעות בו והסוג המעניין. לי יש כלל, אני משתדל לא להזמין במסעדות מנות שקל מאוד להכין בבית. בטח לא כשאני צריך לכתוב ביקורת. דניס שלם בתנור או סטייק אנטריקוט על מחבת לא דורשים מיומנות יוצאת דופן ולכן למרות חיבתי הרבה לשניהם העדפתי ללמד זכות על המסעדה ששם הם לא יטעו ולחפש מנות מעניינות יותר.

פלאפל בשר ותוספות. ראשונה ראשונה.

במנות הראשונות תפסו את העין שלוש: פלאפל בשר, מיני פיתה שף ושווארמה של דגים. החלטנו ללכת על דגים בעיקריות (זהירות ספוילר!) אז אמרנו שלפחות בראשונות יהיה קצת בשר וכך נפסלה השווארמה של דגים. בעיקריות בחרנו בדניס שלם ואז עלתה תהיה לגבי המנה המכונה "פילה סלמון מקורמל". סלמון לגמרי נכלל בין המנות שאני לא מזמין במסעדה. עדיין לא קרה לי שאכלתי במסעדה סלמון טעים יותר מזה שאני מכין בבית. סלמון הוא סלמון הוא סלמון אלא אם הורסים אותו ברשלנות פושעת. והנה כאן עולה הבטחה. הברמנית הבטיחה ש"סלמון כזה עוד לא אכלתי". נלך על זה.

שתי כוסות יין, אדום ולבן הגיעו לפני הראשונות היין היה נחמד אבל לא הרגשתי צורך להתעמק. זו ביקורת אוכל אז נתרכז באוכל. הראשונות הגיעו. המיני פיתה מגיעה כששה מדליוני פיתות קטנטנים מלאים בבשר אסאדו מפורק ליד קעריות של טחינת עמבה, עגבניות מרוסקות וחמוצים. הבשר בפיתה רך ונעים אבל חסר טעם לחלוטין. מהר מאוד מתברר שכך הוא אמור להיות. טבילה קטנה של הפיתה בטחינת העמבה – שילוב גאוני ופשוט של עמבה וטחינה – והטעמים מתפוצצים בפה. במהלך המנה הזו גיליתי משהו מדהים על עדי – הוא לא אוהב טחינה. לו היינו בסרט מדע בדיוני זה בוודאי היה מסגיר אותו כחייזר המתחזה לאדם. איך אפשר שלא לאהוב טחינה? נניח לזה. עדי טוען שהעגבניות המרוסקות הספיקו כדי להעשיר את הבשר. מילא.

טחינת עמבה ותוספות. אאוריקה!

עברתי לפלאפל בשר כשאני עדיין נרגש מגילוי טחינת העמבה. האם מדובר בעוד שילוב מרגש של שני מאכלים טעימים ליצירת מופת משולבת? ובכן, לא. לפלאפל בשר יש טעם של קציצת בשר. אני אוהב קציצות בשר אבל אין שום זכר לטעם של פלאפל. המנה מוגשת על מצע של טחינה אבל הטחינה רגילה ולא טחינת עמבה שיכלה לשדרג מאוד את המנה. הסלט מסביב נחמד מאוד: גרגירי חומוס עם עגבניות ובצל סגול. החמוצים מיותרים לטעמי אבל בגדול חמוצים מיותרים בעולם. לחמוצים יש נטייה להשתלט על כל הטעמים מסביב ולהסתיר אותם, ואם כך אז בשביל מה להשקיע וליצור טעמים מורכבים? תנו לי את החמוצים שלי עדינים כמנת פתיחה או בין המנות. תרחיקו לי אותם מהמנות עצמם.

העיקריות הגיעו.

קשה להפתיע עם סלמון. כשהברמנית אמרה שמנה כזו לא טעמנו קיבלתי את האתגר וקיוויתי ללמוד משהו חדש. להיות מופתע. אבל הסלמון נשאר סלמון ואפילו בושל קצת מעבר למידה. האטריות שהוצגו כרביולי ובכלל היו טורטוליני, היו עטופות ברוטב סויה חזק כל כך שבכלל לא הרגשתי במה הוא ממולא. מה שהרימו את המנה היו קציפת הפורצ'יני שכיף לעטוף בה את הסלמון וחתיכות הצנון היפני בחמיצות מעודנת (ככה מגישים חמוצים בתוך מנה).

יש הרבה דגים בי-ם

גם הלברק לא ממש הפתיע אבל היה עשוי כמו שצריך. המלח הגס מעליו היה במקום והוסיף עקיצות של מלח שהפכו אותו מדג טעים אך משעמם לקצת יותר מעניין. הרביולי סלק קשה לזיהוי, רק כשטעמתי את המילוי עצמו קלטתי שזה בכלל סלק אבל בסך הכל הוא טעים. קרם השורשים תפל מעט ולא מוסיף טעם למנה אבל הוא נעים בפה. שורה תחתונה: מנה לא רעה בכלל.

לקינוח הזמנתי 'טחינה קפואה' שהתגלתה כ...טחינה קפואה. לא ממש מומלץ. עדי הזמין עוגת שוקולד שהייתה רכה מאוד, מפוצצת בשוקולד וטעימה מאוד. אמנם מתוקה מדי לטעמי אבל כמו שעדי אומר "אין דבר כזה מתוק מדי בשוקולד".

אין כזה דבר מתוק מדי. אפשר עוד?

לסיכום מקום נחמד מאוד, עם אוכל די טעים. לא אחזור בשביל חוויה קולינרית יוצאת דופן אבל אם אהיה רעב ואהיה בסביבה זו בהחלט אופציה לא רעה. תודה אחרונה לכם ואלרו על הגילוי של טחינת העמבה. אימצתי.


לאתר מסעדת ואלרו
לדף הפייסבוק של ואלרו

JLM סושי מקומי

עינת גומל היא למעשה המנהלת האמנותית של ירושלים. כמעט כל פסטיבל עירוני-אמנותי שאתם מכירים (רשימה חלקית: הליכות ג'יין, אינדיסיטי, הפרונט סטייג', סיפור רחוב, ניילון, הליכת על הספקטרום) עבר דרכה. ועכשיו, שנייה לפני שעינת צוללת לשאון חורף (כל יום שני לאורך פברואר) זה נראה כמו זמן מעולה לבדוק את המיזם הקולינרי החדש מבית מסעדת 1868.  

כבר כמה חודשים שפתוחה בעיר מסעדה חדשה שעוד לא ביקרתי בה – JLM סושי מקומי. מסעדת שף יפנית כשרה. וזה שעוד לא ביקרתי בה - גורם לי להיות לא רגועה. אז הצעתי לעדי שנעשה את ביקור קולינרי משותף, ולשמחתי - עדי זרם איתי על ההצעה בקלות.

בזמן שעינת התלבטה אם לשבת בחוץ, למטה או למעלה, עורך הבלוג השתעשע עם התפריט

אני חייבת להודות שהחך שלי לא בררן דווקא לקולינריה גבוהה או דווקא לאוכל יפני. גם אני חובבת מושבעת של קערת הדגים של הסושייה בטרומפלדור שגורמת לחלקינו להיזכר בפרק של הסופ נאצי של סיינפלד. אבל כחובבת של אוכל טעים, אני תמיד שמחה להכיר מקומות נוספים בעיר.

העיצוב של המקום מוקפד, נקי ומדוד. למעלה שולחנות נמוכים לרביצה (בטוח יש לזה מילה יותר מדויקת ביפנית, לא נראה לי שהיפנים רובצים) ולמטה שולחנות קטנים, צרים וגבוהים. מה שגרם לי להעריך את העובדה שלאורך כל הארוחה שום דבר קריטי לא צנח מהשולחן. הלוגו ההייטקיסטי והשם הדי גנרי הזכירו לי לוגו של האפליקציה שבנינו לחיי הלילה של ירושלים, אבל אולי זה כי גם לחיי הלילה וגם לאוכל יפני יש מאפיין מרכזי משותף של מינימליזם.

להלן: פוד פורן

התחלנו את הערב עם קוקטיילים יפנים שהגיעו מבר הזוטא הסמוך בשני בקבוקוני שיקויים ירוקים חמצמצים, המשכנו בלחמניות מאודות סלומון מיסו שהיו מעולות וגם בעלות מרקם מגניב במיוחד וברול מאקי שמבוסס על דג ומה שבא לשף לשים. המלצרית טענה שמאקי (שזה זה עם האצה בחוץ) ואינסייד אאוט הם בעצם בדיוק באותו הגודל. אבל בתכלס המאקי היה טעימה שעשתה חשק לאינסייד אאוט אז הזמנו גם אותו. וזה כבר היה בלי שום ספק אחד הרולים הכי טעימים שאכלתי.

אחד הטעימים!

חמישי בערב, המקום מתחיל להתמלא. מסביב תמהיל שפות אופייני לירושלים והמנות ממשיכות לזרום אל השולחן. גיוזה שפונדרה ושזיפים מיובשים, סלט איטריות סובה וקריספי טרטר מעולה שהוגש עם מנגו ועל פריכיות שמזכירות את החטיף "דובונים". מלא טעמים חדשים ושילובים מעניינים והכל אסתטי ויפה ומצטלם נהדר ולא הייתה בררה אז עשיתי קצת פוד פורן.

ועוד קצת פוד פורן

אני ועדי דיברנו מלא על חו"ל ועל יעדים אופציונליים למסע הבא, אחרי שבפעם הקודמת, ביקרנו יחד בסלוניקי עם משלחת של הישיבה החילונית ו-ROI. תוך כדי שיחות המסע הגיעו הקינוחים, שמזל, ממש בנס נשאר להם עוד מקום: קרם ברולה קוקוס במראה צנוע אבל טעים במפתיע ועוגת מאצ'ה קציפת קוקוס מרנג ותותים במראה ראוותני ומסובב מבטים.

טעים לא פחות מאיך שזה נראה!

צמוד ל-JLM נמצאת מסעדת 1868 ובר הקוקטיילים שלה זוטא שאיכשהו בשניהם מעולם לא ישבתי. המרפסת שלהם פונה לנקודת מפגש מרתקת שאותה הם חולקים עם המפעל ועם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה והחצר היפהפייה שלה, שאם עוד לא ביקרתם באחד מהם – ממליצה לכם בחום - שבו לסושי ותקפצו גם לביקור אצל השכנים. הם אלו ששמים את ה"מקומי" בסושי של JLM.


לאתר של המקום