ורנדה

אפרת זהב לוקחת ברצינות את החיים. זה נכון בעבודה שלה כראש מטה הממונה על זרוע העבודה שבמשרד הכלכלה וזה נכון לא פחות כשזה מגיע לתחרות לייקים על ביקורת במסעדות יוקרה. הניצחון הגורף של אפרת הביא אותנו למסעדת ורנדה במלון מצודת דוד, שהיא במקרה גם מסעדת השף אבירם חיוקה. הבחירה של אפרת הצדיקה את עצמה ואת חומר הקריאה הבא שלכם...

Round No.2. Here we go again.

אוי איך חיכיתי להיות פה שוב! כן, זו הפעם השנייה שאני מבקרת (תרתי משמע) בבלוג של עדי. הפעם הראשונה שלי בבלוג (ומה שעדי הניח כאחרונה) הייתה לפני 4 שנים בדיוק, אפילו לא יום אחד פחות. אתם בטח שואלים את עצמכם איך התמזל מזלי לבקר פה פעם שנייה? כל מה שנדרש זו תחרות פייסבוק פוסט קורונה (או לפחות פוסט הסגר הראשון), ו-52 לייקים שנתנו לי את המקום הראשון.

איך מכניסים 2 אנשים ו-4 מנות ראשונות לתמונה אחת? התשובה: חצי אפרת

את בחירת המסעדה עדי השאיר לי, וזו הייתה מלאכה לא פשוטה בכלל, לא מעט מסעדות טובות נסגרו בקורונה (כולל מסעדת ים של מאיר אדוני שנפתחה שבועיים לפני הסגר הראשון והייתה היעד המקורי עד שהגיעה הקורונה) ומסעדות חדשות לא מיהרו להיפתח. אז כשראיתי פוסט אקראי בפייסבוק על פתיחה מתקרבת של מסעדה חדשה של אבירם חיוקה (מי שהביא לנו את חיוקה בפיתה) מיהרתי לסמן את היעד לפני שעדי ייקח לשם מישהו אחר. 

והנה, שנה וחצי אחרי הזכייה וכמה חודשים טובים אחרי בחירת המסעדה, סופסוף הצלחנו לקבוע זמן שמתאים לשנינו (משימה לא פשוטה בין עומס הדייטים של עדי ועומס העבודה שלי). וכמו שתכף תקראו, היה שווה את ההמתנה.

לאן נעלם מאיר אדוני?

מסעדת וֶרַנְדָּה ממוקמת במלון מצודת דוד, מלון עם אווירה ירושלמית ופוליטיקאים שנוטים ללון. אמנם פירוש שם המסעדה הוא מרפסת, על שם המרפסת בה היא פועלת בימים חמים יותר, אך בימים אלו של חורף המסעדה ממוקמת בתוך המלון, בחלל נעים וחמים ובעיצוב ואווירה אלגנטית שגורמים לך להרגיש קלאס באפס מאמץ.

כשקיבלנו את התפריט הכל היה נשמע מעולה כך שמלאכת הבחירה הייתה קשה. כ"כ קשה שהזמנו 4 מנות ראשונות, 2 מנות עיקריות ו-2 קינוחים (אל תדאגו, הכל חוסל, גם הדיאטה) וכמובן שגם על האלכוהול לא פסחנו. בזמן שהמתנו להגעת המנות הראשונות מנהל המסעדה פרגן לנו ביין לבן חצי יבש (הדרך הקלה לליבו של עדי) והמלצר פינק אותנו ב-2 ספלי מרק כתום שהיו חימום נהדר. לאורך כל הערב הצוות המשיך לדאוג לנו, והשירות היה נהדר.

אם הזמנו 4 מנות ראשונות, כמה מהן באמת ראשונות?

כשהמנות הראשונות הגיעו לשולחן לא הצלחתי להסתיר את ההתרגשות, הכל היה כ"כ יפה, בצילחות עדין וצבעים חיים. ואז טעמנו את האוכל, ואוי זה היה נהדר! את ארבעת המנות אכלנו בערבוביה, פשוט כי לא הצלחנו להחליט מה טעים לנו יותר ומה אנחנו רוצים קודם.

קרפצ'יו הבקר, שהוא אחת המנות האהובות עליי, הגיע עם שמן זית מתובל, בלסמי ואיולי כמהין. הוא היה פרוס במידה המושלמת ושילוב הטעמים של הרטבים יצר את הביס המושלם. עם הקרפצ'יו כמובן הגיעו טוסטונים חמודים שבעיקר שימשו אותנו בסוף לנגב את כל הרוטב שנשאר בקרפצ'יו ובמנות האחרות.

המנה המנצחת: שקדי עגל (בחירת העורך)

הקאדה סיסקה, מאפה כורדי שממולא בבשר בקר שמבושל ואז מפורק, היה טעים, כי בכל זאת- בצק ובשר- מה יכול להיות רע. אבל ביחס למנות האחרות וביחס למאפי קאדה ביתיים שאכלתי בעבר, אם הייתי צריכה לוותר על מנה, זה היה על הקאדה. מה שכן, הפייק יוגורט החמוץ שהוגש איתו היה מוצלח ממש ושדרג את הטוסטונים. את הסלט שהוגש בצד השארתי לעדי- כי אני הגעתי בשביל הדברים החשובים באמת.

ניוקי השורשים שהזמנו הפתיע לטובה. קל מאוד להרוס ניוקי וצריך להגיע למידת עשייה מאוד מדויקת כדי לקבל ניוקי טוב שלא רך מדי או דחוס מדי. ופה היה בדיוק את זה. אין לי שמץ איזה עוד שורשים היו חוץ מתפוחי אדמה אבל הטעם היה נהדר והרוטב עם החמצמצות של עגבניות ולימון בתוספת קונפי שום היה מעולה.

לא לדאוג, עוד מעט נגיע לעיקריות

ממנת שקדי העגל הכי חששתי. אני לא חסידה של שקדי עגל, זה חלק יחסית שומני שקצת קשה לי להתחבר אליו. אבל משהו בצורת העשייה עם השילוב של הפלפל החריף והכוסברה (כן אני חובבת כוסברה!) יצר את הרכות והרעננות שגרמו לי ליהנות מכל ביס.

כשסיימנו עם המנות הראשונות, הרגשתי שאין לי מקום להכניס עוד גרגיר ותהיתי איך אני הולכת להתמודד עכשיו עם מנה עיקרית. למזלי בין לבין הגיעו הקוקטיילים שהזמנו. לעדי הזמנו את הקוקטייל היחיד הלא קלאסי בתפריט. קוקטייל חמוץ מתוק (אבל בעיקר מתוק) הנושא את השם מגדל דוד, ובשבילי מרגריטה. קוקטיילים לא רעים אבל אנחנו פה בשביל להתמקד באוכל, את ביקורת האלכוהול נשאיר לפוסט אחר.

הפסקת שתייה!

למנה עיקרית עדי הזמין שניצל עגל ואני הזמנתי פילה בקר עם מח עצם. כשהתחלנו לאכול מהן, כל החששות מחוסר מקום התאדו ולא יכולתי שלא לאכול. שניצל העגל היה טעים וקריספי ולווה בפירה וסלט. פילה הבקר היה מעולה! הוא היה עשוי מדויק ורך באופן כיפי כיאה למידת עשייה מדיום בדיוק כפי שהזמנתי. מח העצם שהגיע כדמוי כדור פלאפל היה תוספת נחמדה, אבל השדרוג האמיתי היה קרם השורשים שהיה טעים ונעים.

קרם שורשים ועליו פילה בקר ועליו מח עצם.

בשלב הזה כבר הרגשתי שזה סופי, זהו נגמר המקום בגוף שלי. אבל התפקיד מחייב וידעתי שעל מנת לצאת ידי חובת הבלוג ולעמוד בציפיות הקוראים אנחנו חייבים לסיום לפחות לטעום מנת קינוח אחת. כשתפריט הקינוחים הגיע הוא כלל 3 קינוחים אשר נשמעו פשוטים למדי, אוטומטית סימנתי את הקינוח היחיד שכלל שוקולד ופנינו להזמין. כשהמלצר הגיע הוא ציין שיש קינוח נוסף שאינו מופיע בתפריט. את שם הקינוח פספסתי, אבל כשהוא אמר שהוא כולל מרנג לימון אורו עיניי. עדי קלט את המבט שהיה לי בעיניים באותו רגע ומיד הזמין את שני הקינוחים. לא הייתה לי ברירה, הייתי כלואה בכלוב של זהב.

לשולחן הגיעו קרמו שוקולד וקינוח שקר כלשהו עם מרנג לימון. המרנג לימון הגיע עם חתיכות ופל וקציפה ומעל טוויל כלשהו בצבע אדום, שמעבר למראה לא הוסיף דבר. למען האמת קרם הלימון עצמו היה כ"כ טעים שמבחינתי הוא לא היה צריך עוד כלום, אפילו לא את המרנג. אחרי הטעימה הראשונה מהקינוח החמוץ-מתוק עברנו לקרמו שהזכיר לנו מה זה מתוק באמת. הקרמו הגיע בין פיסות שוקולד עם פצפוצים ופירורי עוגיות בצד, והוא לא השאיר מקום לספק למה השוקולד מכונה מזון האלים.

מזון האלים (תמונת אילוסטרציה)

בסוף הערב, אחרי שנפרדנו לשלום מהמארחים החביבים, יצאנו לסיור קצר במלון, כולל במרפסת בה המסעדה ממוקמת במקור. נוף חומות העיר העתיקה אשר נשקף משם אכן מהמם ומוסיף אוירה רומנטית, אבל מודה שכל כך נהניתי שמבחינתי לא חסר דבר.

אז לסיכום במילה אחת: מעולה.
ואם אני יכולה לסכם במשפט: לא מבינה מה אתם עוד עושים פה, לכו להזמין מקום!
היו שלום! לפחות עד הסיבוב הבא...

סקייליין

רועי דרור, הוא תושב בית הכרם וראש צוות ממשל באגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה. אם השם שלו מצלצל לכם מוכר, זה בטח בגלל שנחשפתם לאחד הפוסטים של רועי בפייסבוק, במסגרתם הוא מבקש להפוך את המגזר הציבורי לאטרקטיבי עבור העובדים הכי איכותיים בישראל. כשגילינו על קיומה של מסעדת סקייליין בגבול שבין קרית הממשלה לבית הכרם, בחרנו לקחת את רועי להביט על קריית הממשלה מזווית שאפילו הוא לא הכיר. 

היינו יוצאים פעם בשבועיים מהפנימייה בבויאר הביתה, זו הייתה תקופת הפיגועים ולא יכולנו לצאת יותר מדי. אני זוכר שאמא שלי הייתה מביא לי מידי פעם שווארמה בלאפה מצדקיהו או מציון הקטן, למרות שלא ידעתי איפה הן היו ממוקמות תכל'ס גאוגרפית בעיר. ידעתי שהן גרות במקום טוב כי האוכל היה מצוין.

עדי אמר לי שאנחנו הולכים לאכול במסעדה שנמצאת במלונות שליד משרדי הממשלה. עכשיו עד שנותנים לי לכתוב ביקורת אוכל. רציתי משהו מיוחד. איזה מקום שמעלה לך על ראש את שמחת ירושלים. פחות המלונות של קריית הממשלה. עכשיו אם אתם לא סגורים איפה זה - זה ממש הגיוני. קריית הממשלה לא ממש נגישה לאף אחד, וליד זה יש מלונות שבדרך כלל מכסים אותם בשלט מתחלף לפרסומת כלשהי בכניסה לעיר או לקמפיין בחירות.

מזהים?

אז בין שכונת בית הכרם, בה אני גר, למשרד ראש הממשלה, שם אני עובד, יש אזור של כמה מלונות שעד הפגישה עם עדי היו עבורי כמו משולש ברמודה. אי אפשר לצאת ואי אפשר להיכנס. וגם אם בטעות היית נכנס, מיד היית שוכח שהיית שם.

נפגשנו בכניסה למלון גני ירושלים. שנינו הקדמנו במעט. המעלית טיפסה קשה מהלובי במלון. הגענו למעלה ונכנסו ראשונים למסעדה. למזלנו היו כמה דקות של המתנה. למרות שאמרו לי שבשוק הפרטי הכל יעיל, נאלצנו לחכות עוד איזה רגע. עדי הוא איש שיחה נהדר, והפנורמה מקומה 13 במסעדת סקייליין היא יוצאת דופן: מגשר המיתרים, דרך בנייני האומה בואך משרדי הממשלה המבוצרים. אחלה נוף. לבהות בו. כמו מסעדה מול החומות, רק על כיוון אחר של העיר.

קריית הממשלה המתחדשת ואחד המנופאים הבכירים בה. 

האמת, אנחנו הפקידים רגילים לאכול ב-12:00 וזה היה מזמן. אין דרך יותר טובה ממרק מעולה שנחת לנו על השולחן מרק ירקות, עם המון ירקות. הייתי בסוף המרק, מרק מעולה, עמוק, כזה דיפ. זה היה שבוע מטורף, כזה שהעט לא נפלה בו ב-15:30. המרק היה כל כך טוב שעדי דיבר כמה דקות לעצמו. תוך כדי שמתי לב שאני הקיבוצניק היחיד במסעדה. התחיל הסבב הראשון של הערב ופתאום קלטתי שזה מקום לאירועים של האוכלוסייה על הרצף הדתי-חרדי.

איך שהתחלתי לאתר אנשים שיבואו למכרזים בשירות המדינה מקרב האוכלוסייה החרדית (כבר חשבתי לגייס לזה את עדי) הגיע באן עם בשר ולידו סלט אסייתי. המארח המליץ בחום על הסלט, ממש בחום, אבל אנחנו בפקידות פחות מאמינים שמחוץ לממשלה יש חשיבה הגיונית. אבל הוא ממש צדק, הסלט האסייתי היה הפתעה מעולה.

השמש שקעה על גשר המיתרים, והייתה הרגשה לגמרי של ירושלים, וקיבלנו טחינה וצ'אטני דלורית וירקות ולחם, והתחלנו לדבר על פיתוח של המרפסת שיהיה אפשר לעמוד בחוץ על הדק ולצפות במשרדי הממשלה מלמעלה. וכבר חשבתי להביא איזה סבסוד ממשלתי בשביל זה ואז הגיע הבשר. אנטריקוט, עשוי מעולה, עם תפוחי אדמה שרופים במידה.

בלי תמונה של קצת אוכל אי אפשר

האנטריקוט הזה היה ממש טעים, והיה שום וצ'ימיצ'ורי ונוף של ירושלים, ולא היה צריך שום דבר יותר בעולם. תוך כדי שאכלנו, ואני רוצה להגיד לכם שממש כדאי לכם להזמין את עדי לאכול אתכם, כמו כל פקיד רציני באתי עם כרטיסיית נושאים מוכנה בכיס ולא הייתי צריך להשתמש בה בכלל.

אחד הסיפורים שסיפרתי לעדי, או לפחות חשבתי שסיפרתי לו בזמן שאכלתי להנאתי את הסטייק הייתה שהמדינה שלחה אותי לארצות הברית לייצג את ישראל. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי לחו"ל מטעם המדינה והגעתי לארוחת ערב חגיגית בפריז והגעתי בזמן והייתי לבוש טיפ-טופ והתיישבתי והיו לצדדי מלא סכינים משונים וסוגים שונים של מזלגות ואני הייתי רגיל לקחת איזה סכין מהחפיסה, בכל צורה, אפילו חד"פ. סיפרתי לו איך תלו לכבודי את דגל המדינה באחד המשרדים וחיכתה לי משלחת על המדרגות, ומרוב מבוכה לא ידעתי מה לעשות אז הצדעתי לדגל...

הנה התכניות שלכם לקיץ הקרוב: הקוקטיילים של הסקייליין.

מפה לשם, היו שתי מנות שלא היו כל כך קשורות לירושלים. האחת, הייתה סוג של בשר, וכבר היינו שבעים, ממש ורק רצינו לשתות עוד קצת ולהסתכל על הנוף. וקינוח אמריקאי עם מלא חמאת בוטנים. במגוון של צורות, שתכל'ס לא מאד מתאימה לירושלים. ונזכרתי במרק, בצ'אטני ובאנטריקוט והסתכלתי על הנוף שכבר החשיך והיה מופע אורקולי של גשר המיתרים, והיו כמה אורות דלוקים בקריית הממשלה, כי יש פקידים חצופים ששכחו לכבות את האור, והייתי מבסוט לאללה על מסעדת סקייליין באזור המלונות.

וידעתי שאני אזכור את המקום.


לאתר המסעדה

02

רמי עוזרי הוא מייסד הביאנלה של ירושלים לאמנות יהודית עכשווית. מכיוון שמאכלי י-ם רואה באוכל אמנות עכשווית, בחרנו לקחת את רמי, ירושלמי מבטן ומלידה, לבקר אומנות ב-02, מסעדה ירושלמית חדשה שנפתחה לאחרונה במלון ענבל.

איזה כיף להיות ליום אחד מבקר מסעדות. בירושלים.

כבר הרבה זמן שאני ועדי מדברים על ביקור משותף במסעדה ירושלמית. רק חיכינו להזדמנות. והנה היא הגיעה: פוסט של חנן רובין הביא לידיעתנו שיש מסעדה חדשה בירושלים. אז יצאנו לבדוק. 02. אין שם יותר ירושלמי מזה.

ורק ירושלים 02. ברוכים הבאים!

המסעדה ממוקמת בתוך מלון ענבל. מצד אחד קרוב להכל והחניה נוחה. מצד שני, זה הופך את חוויית הכניסה למסעדה לקצת מוזרה. כדי להיכנס צריך לחצות את הלובי/מסעדה-חלבית של המלון, בין זוגות חרדיים בדייט לחבורות צעירים בתגלית, עד שמגיעים לדלת המסעדה. חוויה בפני עצמה.

הזמנו שולחן ל-9 בערב אחרי שהופתענו לגלות שאין אופציה לצהריים (המסעדה פתוחה רק בערב). מארחת חייכנית הובילה אותי מיד לשולחן, מלצרית הגיעה בזריזות (לא מובן מאליו במחוזותינו), הציגה את עצמה בשם (אפרת, לא מובן מאליו במחוזותינו) ושאלה אם ארצה משהו לשתות בזמן שאני מחכה לעדי. שירות ברמה מפתיעה ילווה אותנו לאורך כל הערב (לא מובן מאליו במחוזותינו...).

מתחילים

כשעדי הגיע עברנו ביחד על התפריט. מבחר בגודל מדויק, בלי יותר מידי קשקושים מצד אחד אבל עם מספיק מנות מגוונות מצד שני, הפך את בחירת המנות למשימה קלילה. לא התלבטנו לגבי מנה בשם ״פתיחת שולחן שלנו״ שכללה שלושה סוגי לחמים חמימים (טוב!), כמה סלטים קטנים ומרעננים וממרחים שווים לנשנוש התחלתי. חוץ מהמטבוחה, שהיתה קצת סתמית, הכל היה מעולה. טעים, טרי, איכותי ועם איזה טוויסט קטן בקצה.

פתיחת שולחן, טלה וסשימי. ברקע, שירות זריז ויעיל. לא מובן מאליו במחוזותינו.

כמנות ראשונות לקחנו קרעי צוואר טלה וסשימי מטיאס. הטלה הייתה אולי המנה הטובה ביותר בארוחה כולה. מנה שמזכירה מנות מאולמות אירועים של פעם, אבל בביצוע של ליגת על. בשר טלה עסיסי בליווי גרגירי חומוס, הכל ברוטב סמיך ומתקתק ובמנה נדיבה. בסטינג פחות יוקרתי היינו מלקקים את האצבעות. הסשימי היה גם הוא מצוין, אבל בעל אופי הפוך לגמרי: נתחים שמנמנים של הדג הנהדר הזה שחו בשמן שומר ירקרק כשעליהן פיזור אלגנטי של מלפפון, זרעי עגבניות ופלפל חריף. תאווה לעיניים. תענוג לחך.

סיכום שלב המנות הראשונות: הגענו למקום הנכון. מרשים ביותר. במיוחד היכולת להגיש באופן מדויק מנות כל כך שונות. שאפו.

ממשיכים

המנות הראשונות פונו בתזמון מדויק (לא מובן מאליו במחוזותינו) ודקותיים אחר כך קיבלנו את העיקריות: שיפוד קבב ושיפוד שקדי עגל. מנות השיפודים לא גדולות מאוד אבל עשויות בקפידה. שיפוד הקבב הגיע על מצע של 'סלט לחם', מה שהפך את המנה לבחירה הגיונית אל מול שלל האפשרויות השוות האחרות (פילה בקר, אנטריקוט, פרגית). שיפוד שקדי העגל היה מצוין, אבל לא היה יכול לעמוד בפני עצמו. מזל שהוספנו לו מקלובה.

שני אנשים, שלוש עיקריות

כפינוק נוסף בעיקריות הזמנו מנה מהמיוחדים של היום: אסאדו טלה בברביקיו ירושלמי. מנה מושלמת לסגירת החלק העיקרי של הארוחה. ומושלמת כמנה שמתחלקים בה: שני נתחים יפים על העצם, אחד לי אחד לעדי. לחמש דקות השיחה נעצרה. היינו עסוקים. כשלא נשאר כלום על העצם, חזרנו לדבר. וואו.

סיכום שלב העיקריות: כנצר לשושלת קצבים, אני יודע על מה אני מדבר. מישהו פה מבין בבשר. שאפו2.

מסכמים

התלבטנו בשלב הזה, עדי ואני, אם לחתוך או למשוך לקינוח. אשתי בחו״ל, הילדים רדומים אצל סבתא, האווירה טובה והשיחה זורמת. ויסקי סאוור מעולה (איך שכחתי!) היה ליווי מצוין לדיבור על זהות, משפחה, עבודה, בחירות, אמנות, אוכל, עבר, הווה, עתיד, ירושלים, יזמות, קהילה, חופש, סאטירה, שבת, כסף, השפעה, מעורבות והמצב התחרותי של נמלי הים בישראל. כן כן, המצב התחרותי של נמלי הים בישראל. אל תשאלו.

חוקר קינוחים בכיר בפעולה

אפילו עם הקינוח, סורבה תות עם עוגיות (״דקואז״) פיסטוק, הצליחו להפתיע ב-02. בניגוד לקינוחים מתוקים מדי וחסרי אופי שמגישים במסעדות בדרך כלל, היה במנה הזאת משהו עדין ואוורירי. מרקם וטעם מדויקים לסגירה של הערב. המלצרית שוב ניגשה אלינו ושאלה אם הכל בסדר (לא מובן מאליו במחוזותינו, כבר אמרנו?). הכל מצוין. באמת נהנינו. בהחלט לשמור לאירועים מיוחדים ו/או אם יש לכם אורחים שאתם צריכים להרשים.

02. סחתיין ובהצלחה! (ותודה לעדי על ההזמנה, השיחה והקונספט המדהים של מאכלי י-ם!)


לאתר המסעדה

לה-רג'נס

גליה גוטרייך היא אחות בכירה במחלקה פנימית ג' בבית החולים הדסה עין כרם. גליה גם חושבת שהיא גלגול של סינדרלה. על מנת לבדוק את התאוריה, הובאה אחר כבוד הנסיכה בפוטנציאל למסעדה היוקרתית במלון המלכותי של ירושלים, הלא היא מסעדת לה-רג'נס שבמלון המלך דוד.

הסתיימה לה עוד משמרת לילה מאתגרת במחלקה פנימית. סינדרלה חוזרת לביתה בשארית כוחותיה, פושטת את מדי הלבן-סינדרלה שלה, ונרדמת בלי משים על מיטתה לעוד יום-לילה שכזה. כי ככה זה סינדרלות, עייפות מעמל יומן... לאחר מספר שעות מתעוררת סינדרלה בבהלה ומגלה שהחושך בחדרה הוא גם חושך בחוץ, ושהיא התעוררה באישון ערב לעוד בוקר מופלא מבחינתה.

מרתיחה סינדרלה את המים לקפה של בוקר, ומהרהרת מתי כבר יגיע הנסיך שירצה לאכול איתה ארוחת בוקר ב-20:00 בערב. כי נסיכים, כידוע, חיים במדיום אחר, מקובע ומסודר יותר, ואינם מסתובבים בינינו הסינדרלות העייפות... מיד עולה בראשה של סינדרלה דמותו של עדי ארבל, אושיה קולינרית ירושלמית מהשורה הראשונה. שמעה עליו פעם בפייסבוק, רשומה כאחת מ-3000 ומשהו חבריו. אולי הוא יאות לאתגר הלא פשוט.

ולא תלאה אתכם סינדרלה בפרטי הסיפור הלא רלוונטיים, רק תציין שכשעתיים לאחר מכן מצאה את עצמה במיטב מחלצותיה בפתחה של מסעדת לה-רג'נס אשר במלון המלך דוד (aka קינג דיוויד). הדבר היה כה סוריאליסטי מבחינתה, שכן רק חיפשה פרטנר לארוחת בוקר מאוחרת, ומצאה את עצמה בלב ליבה של טירת נסיכים אמיתית.

בוקר טוב סינדרלה!

בפתחה של המסעדה הופיע כמקובל תפריט. לאחר שהבינה סינדרלה כי המלל אינו כולל ולו אות אשורית אחת, התחילה להרגיש את הקסם. ושלא כמו בסיפורי סינדרלה רגילים, לא היה צורך בהסתבכויות מיותרות כמו השמטת הנעל וחיפושים נרחבים אחריה בממלכה. הכול פשוט קרה מעצמו, ובו במקום הרגישה שהופכת לנסיכה אמיתית.

מיד בכניסתם למקום, הושבו הנסיך והנסיכה בשולחן הלובש מפה לבנה, בדומה לשאר שולחנות המסעדה. בנוסף, השולחן היה הצמוד למרפסת רחבת ידיים הצופה לבריכת המלון ולחומות העיר העתיקה. אילולא גשם הזלעפות שהתחולל בחוץ, הייתה דוחפת סינדרלה-נסיכה את דלתות המרפסת ושותה את אוויר הפסגות בצימאון, והנסיך בוודאי היה קצת מובך, אך בסוף אולי מבין שככה זה סינדרלות בדימוס, מתקשות לשמור על איפוק... ואם כבר באיפוק עסקינן, מיותר לציין שנרשם איפוק ספרטני גם בגזרת הצילומים, והסמרטפון נשלף כמעט אך ורק לצורך ביצועי סלפי שהיו מחויבי המציאות.

סלפי מחויב המציאות

לאחר שהובאו לנסיך ולנסיכה תפריטים הכתובים באותיות עבריות, חשבו שיוכלו לקבל החלטה מושכלת מה ברצונם לאכול. רק שלאחר עיון מעמיק בתפריט, הגיעה גם ההבנה שזה בסדר שלא להבין הכול (בטח ובטח בעולם אריסטוקרטי של נסיכים), וההבנה הכללית תספיק. לשולחן הוזמנה מנה ראשונה של טרין ואסקלופ פרלינה, שזה בשפת סינדרלות כבד אווז עליו יושב עיגול של מאפה שומשומי דקיק ומעליו ריבועי כבד טחון עם קוביות ג'לי-יין. בנוסף הוזמנו גם שקדי עגל מושחמים, קנולוני תפו"א, ופורצ'יני כרוב לבן, שהכיל חתיכות של שקדי עגל רכים לצד פירה עם טעם מיוחד, וכרוב ממולא בפטריות.  בטרם הוזרמו המנות הראשונות, הובאו לשולחן לחמים במגוון סוגים וממרחים שונים של כבד קצוץ, שום, עגבניות, ומלח בטעמים (זה סטרט-אפ!), רק כדי שהלוע יתחיל לזוז לפני שהאוכל האמיתי ירטיב את הפה.

סינדרלה ההלומה, שמימיה לא טעמה עושר קולינרי שכזה, לגמה שלוק של מים מהכוס שלצידה, ולאחר שהתרוקנה שמה לב כי המלצר האדיב אורב לה מאחור רק כדי למלא אותה מחדש בבחינת "בור סוד שאינו מאבד טיפה". והנסיך והנסיכה היו עד כה מרוצים, שבעים באופן חלקי, ומצפים לבאות.

תמונה מקצועית לשם שינוי, של מנה שכבר תגיע

לאחר שפונו המנות הראשונות, ובטרם הגעת המנה העיקרית לשולחן, החליט המלצר לעדכן את צמד החמד כי בעולם המסעדות הקינג-דווידי, אין אפשרות להתקדם למנה הבאה מבלי לרענן את הפה בין המנות. וסינדרלה, שדווקא חשה די רעננה, צחקקה בליבה (בבחינת "ותצחק סינדרלה בקרבה") אך כמובן שהנהנה בתקיפות, שלא יעלה על הדעת דבר שכזה, להתקדם הלאה ללא רענון פה מינימלי ובסיסי. וכך, כשהגיע סורבה עשבי התיבול לשולחן, היא כבר הייתה מוכנה לקראתו, מבינה את מטרתו, עוצמת את עיניה וחיה את הרעננות. והנסיך שסתם אכל לו עוד סורבה רגיל של נסיכים, ספק אם טעם את טעם הרעננות כפי שטעמה אותו היא.

בהגיע תורן של המנות העיקריות, רצתה סינדרלה לחזור מעט לשורשים ולחוש תחושת שייכות עממית. אמרה סינדרלה לנסיך ביראת קודש: "אם נא מצאתי חן בעיני הנסיך ואם על הנסיך טוב, תינתן לי נפשי בשאלתי להזמנת מנה שאינה בשרית (רחמנא לצלן)". ומאחר והיה לה כבר ניסיון שכנוע מניפולטיבי לא רע אחרי 7 שנות ניסיון בפנימית, הנסיך נאות מיידית להבעת פניה הנוגה. היה נראה כי הנסיך מצידו כבר גמר בדעתו מראש להזמין צלעות טלה, ואילו הנסיכה התבייתה בשמחה על ריזוטו העדשים.

המלצר התקרב, עמוס צלחות. מניח את הצלחות החמות על השולחן ומזהיר על חומן. מסביב לצלעות הטלה נחו להם בצלי שאלוט מלאים בממרח פטרוזיליה ירוק, כל אחד נראה ממוקם בדיוק במקומו הייעודי. בתחתית היו מפוזרים עלי ירק מבושלים ומעט רוטב שנתנו את התחושה שהצלעות שטות על חלוקי נחל. בצידי הצלחת עוצב לו פס מושלם של פירה שום. ריזוטו העדשים היה אומנם לא בשרי, אך לא אכזב כלל, והיה מעוטר בעלים ירוקים, מלווים בקולורבי בצלייה ארוכה ובסוג של גרעינים שנדמו ל- לא נעים להגיד- תולעים. זוג המנות היה מעוצב למופת, וטעים כמו שקוראים רק באגדות, ונסיך ולנסיכה נותר רק לנגוס בחלום בהנאה.

לא תולעים, כן חלום

בסיום הערב, שבעים ומרוצים, התפנו השניים לחשוב האם קיבת הקינוחים עדיין ריקה, או שמא חלק מהשפע כבר זלג אל הקיבה המקבילה. אך מאחר ופרט מדעי חשוב ומוכח באנטומיה-פיזיולוגיה של הקיבה הנוספת הוא 'לעולם לא מתמלאת', התייעצו עם המלצרית האדיבה נושאת תג שם יוקרתי עליו חרוטות אותיות LILACH מהי מנת הדגל המקומית (אגב, כשנשאלה לשמה טענה שהתיירים לא ממש מבינים מה זה השם הישראלי המוזר הזה- לילצ'). הוחלט כי קינוח העונה לשם קרם שוקולד הכולל קריספ קקאו ושמן זית, קציפה אגוזית וגרניטה שוקולד הוא הזוכה הגדול לסיום הערב. וכך, בצירוף עם עוד מספר מתוקים על חשבון הבית שהצטרפו לחגיגה (מרמלדת קלמנטינה, פרלין שוקולד ממולא בשמן זית ועוגיית צדף) אפילו קיבת המתוקים ידעה שובע כמותו לא נרשם מזמן.

מנת הדגל של הקינוחים

לקראת חצות הלילה הגיעה סינדרלה לביתה, פשטה את מחלצותיה ועברה לפיג'מה המיקימאוסית המפנקת שלה. בליבה היא ידעה: יכול להיות שמחר שוב תקום סינדרלה, אבל לפחות הלילה היא הולכת לישון כמו הנסיכה על העדשה...


לאתר המסעדה

אוריינט

תפארת סולומון היא ירושלמית אסלית. זאת אומרת מהזן שאשכרה נולד וגדל ברובע היהודי שבעיר העתיקה. בזמנה הפנוי מעבודתה בתכנית לחדשנות ויזמות באוניברסיטה העברית היא גם מנהלת ההפקה של FuckUp Nights בעיר. לאן ניקח עלמה הנושאת את שם התפארת, אם לא לארוחת הבוקר המדוברת של מלון אוריינט שרק יצא מהניילונים ביולי האחרון?

את בוקר יום שישי, כ"ח ניסן, ה-13 לאפריל ביליתי בלגימת מוסקטו ואכילת ארוחת בוקר מגוונת, מושקעת, מדוקדקת ועם טוויסט פה ושם. תכירו: ארוחת הבוקר של מלון האוריינט.

האוריינט הינו מלון בוטיק יוקרתי שנפתח בירושלים לפני כשנה, הוא ממוקם בתחילת עמק רפאים, ליד מתחם התחנה הראשונה וגן הפעמון. בכניסה למלון קיבל את פניי בלבוי נחמד מאוד בברכת "בוקר טוב גברתי" (ניסיתי שלא לקחת את ה"גברתי" קשה מדי). הלובי היה שילוב צבעים עדינים, קירות זכוכית, תקרות גבוהות, וארכיטקטורה מודרנית עם שזירות של ירושלים העתיקה. ארוחת הבוקר מוגשת בקומה התחתונה, עם אזור ישיבה בפנים וגם בחוץ. עדי ואני ישבנו בחוץ.

מה זה כל הטוב הזה? תכף תדעו

ברקע התנגנה לה מוזיקה אקוסטית עדינה ונעימה, עם שילוב של פכפוך מים עדין, הן מהמפל משמאל, והן מהבריכה הקטנה מימין. באזור הישיבה החיצוני היינו מוקפים בקירות הזכוכית השקופות של המלון, ומעל מצד ימין התיימר מבנה טמפלרי עתיק וגם הוא שיקף את אופי המלון, עתיק ומודרני כאחד. כששאלתי את עדי מה התחושה שהעיצוב והמקום משרים עליו הוא ענה- "אושר\עושר שהוא ירושלים". לא הייתי יכולה לנסח זאת טוב יותר. זה לא אירופה או חו"ל אחר, זה הייחודיות של ירושלים - עתיקה ומודרנית, צעירה ובעלת היסטוריה ארוכה, מורכבת, שקופה, עוצרת נשימה ושלווה.

לאחר סקירת הבופה, לקחנו צלחות לקראת הסבב הראשון, שכלל סלטים, כמה מאפים, לזנייה, גבינת ברי, חומוס ביתי עם גרגרים ועגבניות, סלט טורקי, וסלמון מאודה עם בצל סגול וירוק. לאחר שהתיישבנו ניגשה אלינו מלצרית אדיבה, לקחה את ההזמנה שלנו לביצים, קפה ומיץ, את היין כבר לקחנו בבופה :-)

תכירו: בנדיקט

האגס בנידיקט (Eggs Benedict) היה אנין ומדויק. מוגש על מצע של חצי קרואסון מלא טעם, עם עלה בזיליקום, ביצה עלומה (כמובן) ומעל רוטב הולנדייז- לא יותר מדי כך שהוא משתלט על המנה, אלא כמות מדויקת למנה עצמה. את הביס הראשון אכלתי לפי הכוונת הטבח, אבל לביס השני הוספתי סלמון מאודה, פסטו, ועגבנייה מעושנת שלוויתי מהסלט עגבניות ומוצרלה עם בלסמי - כי אני יודעת אילו שילובים אני אוהבת, ובאמת, היה שמיימי!

המאפים כולם ביתיים וטריים, נאפים כל יום, חלקם על ידי השפים בבופה עצמו. לרוב, איני עפה על מאפים. לתחושתי הם סתם מוסיפים נפח לארוחות אבל לא באמת שווים את הקלוריות, ולשמחתי הופתעתי לטובה, ונהנתי מכל ביס! המאפים היו רכים, נימוחים, חלקם מלוחים, חלקם עם תוספות כמו פטה, פסטו, פלפלים קלויות ועגבניות מיובשות, זעתר עם שמן זית ועוד. And let me tell you, לא הצטערתי על אף קלוריה!

את קיש התמרים שראיתי בבופה הייתי חייבת לנסות, הקונספט היה כל כך שונה ומעניין, מה גם שתמרים תמיד היו חולשה שלי, כך שזו לא הייתה מכירה קשה. ואכן טעמו היה בדיוק כפי שקיוויתי - מתקתק, פריך, עדין ונמס בפה (חבל שאי אפשר לבקש מתכונים מהשף...).

אציין שבדרך כלל ארוחות הבוקר שלי מסתכמות בפירות וקפה, אבל הגיוון היה מושלם! אף מנה לא הייתה מתוקה מדי, מלוחה מדי או שתלטנית. שילובי הטעמים היו עדינים, מחמיאים ומאפשרים לכל אורח ואורחת להוסיף ולשלב בין המגוון הרחב שהוצע.

קפיצה קטנה לבריכה

אחת הסכנות בארוחות בופה הוא חוסר הרצון לפספס משהו, והתחושה שחייבים "להרוויח את הבופה" כך שפעמים רבות יוצאים עם בטן כבדה אחרי אכילה מרובה ומיותרת מכל הבא ליד. היופי באוריינט הוא שהם אינם מגישים בצורה שגורמת לסועדים לקחת יותר מדי. כל מנה שמוגשת היא מדויקת בגודלה, וכמובן שתמיד אפשר לקחת עוד, אבל לתחושתי הם קלעו בול.

בסבב השני לבופה (אל תשפטו, זה עדיין היה מתוכנן...) הלכנו יותר לכיוון של המתוקים. בדרך כלל אני מוותרת על מתוקים. לא אוכל סתם שוקולד כדי לאכול שוקולד. זה חייב להיות שוקולד מריר איכותי ומשובח כדי שארצה לאוכלו, וכך גם עם מתוקים... אבל פה, שום דבר לא היה מתוק להחריד, והיו כל האפשרויות שהיה ניתן לקוות להן: חמש אופציות לעוגות גבינה (אני לקחתי את כולם, נקודת חולשה שלי, אני מודה) וופל בלגי, עוגות שמרים, סברינות (עליהן ויתרתי, בכל זאת מטוגנות, אבל הן נראו יופי) תמרים, חלווה, אגוזים, פירות, יוגורט ועוד...

אני חייבת לציין את הוופל פשוט כי כל כך נהנתי ממנו! הוא היה פריך, ספג לתוכו את המייפל שמזגתי עליו מבלי להפוך ספוגי, והפיסטוק והשקדים הטחונים שפיזרתי מעל היו שילוב מדויק! יחד עם הקינוחים שתינו שייק פירות, אחד תות והשני אננס. שוב אציין לשבח את העובדה שהם לא הוסיפו סוכר כך שהחמיצות הטבעית של הפירות היו מרעננים ומגרים. גם הם, כמו מיץ הגזר ששתינו קודם לכן, היו מוגשים בצנצנות כך שניתן לשקשק אותם לפני כל מזיגה.

שקשק בגזר

אחרי הקינוחים שאלנו את אנה, מארחת מקסימה שניגשה אלינו, מה אסור לנו לפספס? היא המליצה על ריבות הבית המוכנות במקום וציינה גם פטריות ממולאות גבינה שלא הוגשו באותו היום, אבל לא הרגשנו בחסרונן. היו שש סוגי ריבות, אז לקחתי קצת מכולם, ועדי ואני התחלנו לנסות לפענח מהם. היה שם אחד שחשבנו שהוא דלורית או דלעת (היינו חלוקים בנוגע לזה) עם קינמון, ענבים, עגבניות שרי, תפוחים, אתרוג, והאחרון – זיתים שחורות (לטענת עדי) או שזיף (לטענתי). לאור  המחלוקת האידיאולוגית ביקשנו לשאול את השף במה היה מדובר. I don’t want to toot my own horn, but - רק אגיד שעדי חייב לי יציאה נוספת...

ים ריבות

אחרי כל השפע הזה, עלינו לגג המלון, שם נמצאת גם ברכת שחייה מרשימה, על מנת להשקיף על הנוף שהיה עוצר נשימה. שוב ראינו את היופי של ירושלים - מורכבות, היסטוריה, גיוון, עצים ואבנים ירושלמיות, עיר עתיקה, פיתוח, שגשוג, ובעיקר המון חיים.

מה שעדי לא ידע, הוא שהשבוע הוא מורכב וטעון עבורי, כל שנה מחדש, ובמיוחד בשנים האחרונות. בזכותו זכיתי לטוויסט לקראת סוף השבוע, ויומולדת 25 שלי שאחגוג ביום שני, א' אייר. הכל סוף סוף נרגע, עצר, ואיפשר לי לקחת נשימה עמוקה וליהנות - מזג האוויר היה מושלם, מחמם, עוטף ומותאם, בדיוק כמו האווירה באוריינט, הארוחה, והחברה.


לאתר בית המלון

וילה בראון

ביום, אפרת זהב היא כלכלנית בות"ת שבמל"ג (לא, אלו לא ראשי התיבות מגבעת חלפון). בלילה היא אוהבת להכיר מקומות חדשים בירושלים. מה שאומר שאין מתאימה ממנה לבקר בבר המערה החדש שנפתח בווילה בראון, מלון בוטיק קסום השוכן בלב רחוב הנביאים.

בלי יותר מדי רעש או הכרזות מיותרות הגיעה גם אלינו לעיר הקודש סצנת ברי הקוקטיילים. אם עד לפני כמה שנים קוקטייל היה על תקן המשקה המתוק הקליל בסוף התפריט (כדי שגם לבחורות יהיה מה לשתות), היום הקוקטיילים מקבלים תפריט משלהם ומביאים איתם ניחוח של אומנות ותחכום (והעולם סוף סוף למד שגם נשים לא מתפשרות על איכות האלכוהול).

אז כשעדי חיפש מישהו שיכתוב על בר המערה, בר הקוקטיילים של מלון הווילה בראון, ידעתי שבדיוק לזה נועדתי, כי מי אני שאתנגד לשילוב של אלכוהול איכותי וביקורת.

ברוכים הבאים למערה!

אמנם בר המערה הוא לא בר הקוקטיילים הראשון בירושלים (קדמו לו הגטסבי, הזוטא וה-Tap&Tail) והוא גם לא הבר הראשון במלון ירושלמי (קדם לו המירור בר במלון ממילא), הוא אפילו לא בר הקוקטיילים הראשון במלון ירושלמי (קדם לו האימפריאלי רד במלון כרמים), ובכל זאת הוא מביא איתו משהו חדש ומרענן לעיר הזאת.

אז על מה בעצם אנחנו מדברים?

בר המערה ממוקם במלון הבוטיק וילה בראון ברחוב הנביאים בלב ליבה של ירושלים, מעין נקודת חיבור בין התרבויות השונות בעיר. כדי להגיע לבר עוברים דרך לובי המלון שמשלב ריהוט בעיצוב מודרני עם קשתות רומיות עתיקות והאבן הירושלמית המסורתית. הבר עצמו נמצא בקומת מרתף בחלל שנחצב באבן ושימש כפי הנראה כבור מים, והוא מעוצב ברוח המלון ומשלב גם הוא סגנונות מודרניים ומסורתיים. חלל הבר קטן, כל כך קטן שבכניסה יש שלט שהמקום מיועד ל-18 אנשים בלבד, ועם זאת העיצוב והתאורה נותנים תחושה של מרחב.

רוצים לנחש של מי הקוקטייל הוורוד?

במקום יש תפריט נפרד לקוקטיילים ותפריט נפרד לאוכל, וכמובן ברמן עם המלצות מוצלחות. התחלנו עם תפריט הקוקטיילים, כי בכל זאת לשם כך התכנסנו. כבר במבט ראשון על התפריט אפשר היה לזהות שנקודת הפתיחה מעולה, האלכוהול בבסיס הקוקטיילים מגוון, איכותי ולא טרוויאלי. אחרי שעדי ואני סיכמנו מראש על שני סבבים של שתייה, התפנינו לבחור את הקוקטיילים של הסבב הראשון. עדי התנדב לשבור את הסטיגמה של ורוד הוא לבנות בלבד ובחר בגרסה חגיגית וטוויסט של ג'ין אנד טוניק ה-"בזיפרש". אני עם חיבה יתרה לוויסקי והטעם החמוץ בחרתי לפתוח עם ה-"טים וואלי".

בעוד הברמן דאג להזמנתנו, ניצלנו את הזמן הפנוי ועדי ערך לי סיור במלון. תיירנו בקומת הכניסה, בין ספרייה עם עיצוב מעורר מחשבה ובין תמונות העמדה של סלב ידועים (לא אגלה לכם מי, שיישמר לכם לפחות אלמנט הפתעה אחד). עלינו לגג לתצפית על האזור עם הרוח הירושלמית הקרירה, וחזרנו בדיוק בזמן אל הקוקטיילים המוכנים.

בבזיפרש, האלכוהול כמעט ולא הורגש ובאופן מפתיע לטובה נגיעות המרירות יצרו תחושת רעננות על רקע המתוק הכבד. בטים וואלי לעומת זאת הוויסקי קיבל את המרכז כאשר המרכיבים המשלימים העניקו לו את העומק הראוי.

כל תפריט האוכל (כמעט) בתמונה אחת

אחרי שנחה דעתנו מהטעימה הראשונית התפנינו לבחון את תפריט האוכל. המנות הינן מנות "טאפס" והמבחר אמנם מצומצם (ובמצומצם הכוונה לארבע אפשרויות בלבד), אך הן מכסות די הצורך. לאחר התלבטות קלה החלטנו להזמין שלוש מתוך ארבע המנות האפשריות: מיני טוסטונים, כריך הווילה ומיקס פטה (לטובת הצמחונים/טבעונים שבקהל אציין כי המנה הצמחונית היחידה היא המיני טוסטונים).

יתרון משמעותי וחשוב יש לטאפס בכך שלא צריך לחכות הרבה מרגע ההזמנה. וכך תוך מספר דקות היו מולנו שלוש המנות שהזמנו: המיני טוסטונים הגיעו על מגש עם ירקות קצוצים מעורבבים במטבלים ייחודיים מעל, כריך הווילה (שהוגש לנו בגרסה המשודרגת של הברמן) הגיע כשתי פרוסות לחם לבן עבות וטריות עם רוסטביף ושילוב נכון של ירקות וממרח איולי, ומיקס פטה הגיע כעיגול סימטרי של פטה, מעליו ריבת גויאבות ולצידו טוסטונים. המנות כולן היו טעימות במיוחד, אבל את העונג הצרוף שיש בכל ביס ממיקס הפטה קשה לתאר במילים. למזלנו הברמן במקום, כיאה לברמן טוב, יודע לקרוא את הקהל שלו גם בלי דיבורים ופינק אותנו במנת פטה נוספת.

עוד סיבוב!

אחרי האוכל הגיע השלב לסבב נוסף של קוקטיילים, עדי בחר באווירה הירושלמית את "יא חביבי", ואני באווירת הקינוח מצד אחד והדבקות בוויסקי מצד שני הלכתי על "רד פלאמי". גם בסבב הזה הקוקטיילים לא אכזבו. יא חביבי, עם אניס משובח שאפילו קיבל כוכב אניס לקישוט ורד פלאמי עם שילוב מצוין של שוקולד וויסקי.

ואם כל הטוב הזה לא מספיק, בין דיונים על ירושלים, לימודים, אלכוהול ועבודה הברמן פרגן לנו בצ'ייסרים מעת לעת (בכוסיות מעוצבות באופן מקורי למדי, יש לציין). וכמו שאמרנו, הברמן לא היה צריך לשאול יותר מדי כדי לדעת מה נרצה לשתות, לעדי הוא מזג מיניי ליקרים מתקתקים ולי הוא מזג –טוב אתם בטח כבר מנחשים...

כוסות השוטים של המערה

כשיצאנו מהמקום, צעדנו רגלית חזרה הביתה ועברנו דרך רחוב יפו שבימים אלו ממש בנייניו מוארים בתאורה ייחודית שבהחלט השלימה את האווירה.

לסיכום: אם אתם מחפשים לשנות אווירה ורוצים לנסות טעמים חדשים, אם בא לכם קצת אווירת חופשה בסוף יום עבודה, אם אתם מוכנים להתנתק לרגע מהטלפון והעולם החיצון (אין קליטה בבר, בכל זאת מדובר בבור מים), זה המקום בשבילכם. ולסיכום במילה: מומלץ.

[נ.ב. אם אתם מחובבי הכשרות כמוני, תשמחו לשמוע שלמלון ולבר יש פיקוח של ארגון השגחה פרטית.]

לאתר של בר המערה

רופטופ

בתקופת האינתיפאדה השנייה, ימים קשים לעסקים בירושלים, לאלי חזן היה תחביב לבקר במסעדה אחרת כל שבוע. עשור ומשהו אחרי, לקחנו את אלי, ליכודניק מלידה (מודל 1977, כמה מפתיע), לבדוק מה קרה לסצינה הקולינרית בירושלים.

את עדי ארבל פגשתי באין ספור מקרים אשר תכליתם היא קידום אג'נדה לאומית. היית אומר שהוא האדם הכי יצירתי באופן בו הוא מקדם אג'נדה שבה אני מאמין גם אם אני לא מסכים איתו בהכל. ההזמנה שלו לכתוב ביקורת על מסעדה ירושלמית בהתאם להעדפותיי הקולינריות (ובלבד שתהיה כשרה), הפכה את זה למעשה לאומי ומהנה של ממש.

אז הגענו למסעדת "רופטופ" על גג מלון "ממילא". המקום שפעם היו צלפים ירדנים יורים לעברו הפך למלון יוקרה ולמסעדה אותה שווה לבחון. סוג של אינדיקציה לא רע בכלל כיצד השתנו חיינו לטובה. הנה כי כן, נדרשנו לקבוע האם יכול להיות תצריף קולינרי שמשמעו מסעדה יוקרתית, כשרה ואיכותית?

התפריט מציע מגוון רב שמקשה עליך להחליט. המלצרית שלנו קרן הייתה אדיבה וחיננית והמקום לא היה מלא מדי, דבר שתרם להרגשה הנעימה.

המחיר כולל את הנוף

ההתחלה הייתה לא מספיק טובה: קיבלנו פוקצ'ה על חשבון הבית אך היא לא הייתה טרייה או לפחות לא מספיק טעימה. ההמשך מצד שני היה פיצוי ראוי על הפוקצ'ה, כזה שמקבע את רופטופ כמסעדה ששווה להגיע אליה ויותר מפעם אחת.

מהמנות הראשונות בחרנו בשתיים: המנה הראשונה הראשונה הייתה שבקייה כבד אווז בקומפוט ענבים ובלסמי תבלינים. השבקייה היא למעשה כבד אווז על ספינג' – וזה, תאמינו לנו, הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע. המנה הראשונה השנייה הייתה שקדי עגל בגריל פחמיםעם מסבחה, בצלי פנינה שרופים, עגבניות שרי צלויות וחומוס ספרדי. בליכוד קוראים לזה חלוויאת, אבל ברוף טופ צריך להצדיק את המחיר של המנה... תכל'ס יצא שילוב מאוד טעים שמוכיח שניתן למצוא טעמים חדשים ו"אקזוטיים" לא רק על ידי אכילת שרימפסים ולובסטרים או חלזונות אלא גם לקחת חומרי גלם כשרים ולהפוך אותם למעדנים שמותירים טעם של עוד.

היכונו לביאת העיקרית 

בדרך כלל כאשר מגיעים למסעדות מסוג שכזה ישנה נטייה לבחור בסטייק עסיסי אך אנחנו החלטנו לבחור בשתי מנות עיקריות פחות קונבנציונליות: עוף אורגני שבושל 72 שעות וסלמון צלוי עם ברוקולי ואספרגוס. עדי חשש שמה יהיה מדובר בעוף מכובס מדי אך אני חייב לומר שהיה מדובר בעוף טעים דיו שמעלה את השאלה איך הוא לא נשרף לאחר 72 שעות? (תשובת העורך: הוא לא בושל במשך 72 שעות. הוא הושרה במרינדה במשך כל הזמן הזה). הסלמון במקביל היה עשוי לעילא ולעילא והירקות הירוקים שנלוו אליו היו תוספת שבאה בדיוק בזמן ובמקום.

על אף שמד הקלוריות התקרב אל המקסימום, העיקשות של עדי על הקינוח הייתה לא מוגזמת מדי. בדיעבד. הזמנו מה שהם קוראים לו במסעדה Peanut butter & jelly - קרמו חמאת בוטנים, סבלה מלוח ודובדבנים. קינוח יקר, אך משובח.

הקינוח. התותים בתמונה הם אילוסטרציה לדובדבנים. 

אסכם ואומר: "רופטופ" היא לא מסעדה זולה אלא ההיפך אך נדמה לי שהיא שווה את ההשקעה. המסעדה היא מסעדה מצוינת וכשעדי מתלווה אליך זה הופך את החוויה הלאומית למושלמת. 

לאתר המסעדה

וולדורף אסטוריה

לא לכולם יש כסף כדי לבקר במלון וולדורף אסטוריה שנפתח לא מזמן בירושלים. בדיוק מסיבה זו, החליט הבלוג לעשות מעשה אמיץ ולבדוק את ארוחות הבוקר המוגשות לקהל הרחב. לשם כך, הובאה שבע רייך, דוגמנית הבית, שמה זה בשבילה עוד ארוחת בוקר יוקרתית?

חלומה של כמעט כל ילדה, לגור בארמון, להיות נסיכה עם שמלה ארוכה ומפוארת, כתר על הראש ומלא משרתים סביבה. בשורה משמחת לכל הילדות החולמות, החלום שלי התגשם! לא עם השמלה,או הכתר, או המגורים... אבל ביקרתי בארמון ושירתו אותי כמו שמשרתים נסיכות.

הכותבת מגלה רוח התנדבות ובוחרת לשמש כפרזנטורית של המלון

מיותר לציין שכשנכנסנו בלט לכל שאנחנו לא משם. התדהמה וההתרגשות על פנינו הזכירו תגובה של ילד המגיע בפעם הראשונה לפארק שעשועים. החל מהקונסיירז' עם המגבעת ועד לרצפות הפסיפס והנברשות מקריסטל. הכל היה מעוצב, יוקרתי ועוצר נשימה.

האמת, שהתלבטתי מה לובשים בכלל למקום כזה. חששתי שנכנס לשם ונראה כמו שני קבצנים שהגיעו למסיבה של המלך. להפתעתי, אורחי המלון שסעדו לידנו נראו רגילים לחלוטין, אנשים רגילים עם בגדים רגילים. בהתחשב בעובדה שהגענו למקום לארוחת בוקר, כנראה לא הייתי צריכה לצפות ליותר מזה (הערת העורך: אמרתי לה!). אווירה נינוחה ורגועה בתוך ארמון יוקרה, מבחינתי השילוב המנצח.

הושיבו אותנו ליד שולחן מרווח עם כיסאות נוחים ויציבים ושירות משורה ראשונה, כשברקע מנגינות נעימות. על השולחן הניחו לנו תפריט בעל מספר מנות עיקריות לבחירה, ואת כל שאר המטעמים הנפלאים יכולנו למצוא במזנון רחב ומגוון כיד המלך. החלטנו ללכת על מה שלא היה נראה רגיל מדי (אומלטים, למרות כמה תוספות מפתות) או חלילה, בריא מדי (דייסת שיבולת שועל, על אף האוכמניות הנלוות אליה), וכך נפלה ההכרעה על שקשוקת תרד וגבינת פטה שהוגשה במחבת חינני בקומפקטיותו וביצים בסגנון בנדיקט, כשבתפקיד הדיקט, משמש נתח סלמון מעושן.

אחד הבופה-ים, אם לא ה... (צילום: אביעד וייצמן)

לאחר טעימה מהעיקריות המיוחדות עברנו אל מזנון הבופה שהיה רחב ונדיב, וכלל גבינות משובחות, ירקות וסלטים, תבשילים, מאפים, לחמים ועוד. אז מה עושים במצב כזה, של בחירה כה מרובה? מתחילים להעמיס! המטעמים היו מיוחדים וטעימים. החל ממאפינס הגבינות המשובח, עגבניה ממולאת בברוקלי, תפוח אדמה ממולא בשמנת שנמסה בפה ועד לקפה הפוך ושלל המיצים הטבעיים שמילאו את שולחננו, הכל היה טעים, איכותי וטרי. גם האסתטיקה של המאכלים הייתה ניכרת, הכל הוגש והוצג באופן מכובד, נקי ומעורר תיאבון.

בפינת הבקושי נגענו (צילום: אביעד וייצמן)

סיימנו את הארוחה שבעים ומרוצים, והחלטנו לנצל את ההזדמנות לטייל קצת במלון ולקבל טעימה אחרונה מהמקום. השילוב המושלם בין העיצוב, האמנות והיחס החם, התחברו יחד בהרמוניה והפכו את החווייה לחיובית, נעימה וממלאת, עם טעם של עוד.

ראשון-שישי: 06:30- 10:30  
אגרון 26, ירושלים.
מומלץ להזמין מקומות מראש (02-5423353).
מחיר: 140 ש"ח לסועד.