יום רביעי, 28 בספטמבר 2016

Cohen's Deli

אביטל בלס היא מוסד ירושלמי מהלך. חיה רק שבע שנים בבירה וכבר הספיקה לעבוד במרכז מורשת מנחם בגין, בית אורי צבי גרינברג, כפר ירושלמי והיום היא מנהלת הטולבוקס של רוח חדשה למעצבים ואנשי המדיה המקומיים. אז לקחנו אותה לבדוק את הסניף החדש של מוסד ירושלים חדש בהתהוות.

אמ;לק לעצלנים: כל בחורה צריכה בית קפה שכונתי טוב וכהן'ס דלי הוא בדיוק מקום כזה. תפריט טעים ולא מסובך, בעיקר כריכים וגבינות, קפה טוב, מבחר קטן ומוצלח של מאפים, WiFi, מרפסת שפונה ומשקיפה לרחוב ואווירה נעימה.

תמונה למאמלקים
אני אוהבת להתעסק באוכל. לקנות, לבשל, להריח, לראות ולאכול. לפני הלימודים באוניברסיטה למדתי קונדיטוריה. כשהייתי סטודנטית בעברית עבדתי כטבחית של בית קפה ואפילו הייתי שפית פרטית אצל זוג בנחלאות. אבל עם כל ההתעסקות באוכל, מה שהכי מדבר אליי זה אוכל נקי, פשוט, לא מתאמץ ובאיכות טובה. לכן שמחתי כשעדי ביקש ממני לכתוב על כהן'ס דלי (המעדנייה של הכהנים).

כהן'ס דלי היא מעדנייה קטנה וחמודה בעלת שתי סניפים – אחד ברחוב חזקיהו המלך שבלב קטמון הישנה והשני שנפתח השנה ברחוב חרל"פ. במעדנייה ניתן לקנות שלל סוגי גבינות מהארץ ורחבי העולם, יינות בוטיק, חמוצים, ריבות תוצרת בית, לחמים ומאפים. בנוסף המקום מתפקד גם כבית קפה שמגיש כריכים, קישים, עוגות וסלט.

עם הפנים לרחוב חרל"פ
כן סלט, בלשון יחיד. התפריט מציע רק סלט אחד, הוא סלט הבית. לדעתי זהו אחד היתרונות הבולטים של המקום – תפריט מצומצם אבל מדויק, עם שילובים נכונים וחומרי גלם טריים ואיכותיים מאוד. בלי יומרות מיותרות לתפריט מנופח ובלי הגלישה המיותרת שבתי קפה שחושבים שהם עדיין באייטיז מאד אוהבים (פסטה ברוטב שמנת ופטריות מישהו? חסה טובעת בצ'ילי ובטטות?).

אנחנו בדקנו את הסניף ברחוב חרל"פ. הבחירה הגיעה אצלי ממקום נוסטלגי – עד לפני שנה וחצי גרתי בבניין הזה כשהקפה היפה בעל השיק הצרפתי עדיין היה מכולת קטנה וקצת מעופשת. לזכות בעלי הבית החדשים ייאמר שהם בהחלט שיפרו את העיצוב... באמת כמה מילים על העיצוב לפני שניכנס יותר לתחום האוכל – העיצוב חמים ומזמין, אווירה אינטימית ושקטה עם סטייל צרפתי. יש מקומות ישיבה בפנים ומרפסת יפה שמשקיפה אל הרחוב. בכלל, נחמד שבית הקפה פונה לרחוב ונראה כל-כך יפה מבחוץ. זה משרה אוירה טובה על הרחוב ומייפה את המראה שלו.

הגענו למקום בסביבות 11 בבוקר, בגלל החום בחרנו לשבת בפנים. באותו זמן ישבו שם גם זוג אמריקאי מבוגר שנראו כמו תושבי רחביה טיפוסיים, עוד בחורה שישבה ועבדה עם הלפטופ שלה וכמה סטודנטים. חלק מהיושבים במקום נראו כמו לקוחות קבועים.

מה אכלנו? יותר נכון אני אכלתי, עדי הקריב את עצמו ערב קודם לכן, כדי לדגום מסעדת בשרים אז הוא לא הגיע יותר מדי רעב ככה שאת הרוב אכלתי לבד... (הערת העורך: שקר גס! אכלתי לא פחות מאביטל)

מי שיזהה את ארבעת סוגי הגבינות יזכה בצלוחית עם זיתים
  • סלט הבית - עגבניות, מלפפונים, בצל סגול, פטרוזיליה, שקדים, אגוזים, שמן זית מלח ים וטחינה. מקרה קלאסי בו השלם גדול מסך חלקיו. אמנם הרכיבים פשוטים אבל החיבור והתיבול יוצרים סלט מעולה. 
  • פלטת גבינות - מגיעה עם ארבעה סוגי גבינות (אני לא זוכרת את השמות אבל כן, קיבלנו הסבר ואולי תוכלו לזהות מהתמונה), צלוחית זיתים וצימוקי עגבניות שרי, סלסלה עם בגט פרוס דק וירקות חתוכים. אנחנו ביקשנו גם ריבה (מומלץ בחום כשילוב עם גבינות כחולות). 
  • כריך הבית - חצי בגט עם חמאה, פרוסות דקות של גבינה שווייצרית, עגבנייה ומלפפון חתוכים דק ופטרוזיליה. גם המנה הזו מוגשת בלי תוספות מיותרות ובלי להעמיס ממרחים. פשוט נותנים כבוד לגבינה וגם במקרה זה, כמו בסלט, זה פשוט וזה מאוד מאוד טעים. הלחם במקום מגיע ממאפיית ראסל בשוק, וניתן לבחור בין חצי בגט לבן / קמח מלא לבין לחמניית בריאות. 
כריך הבית מחפש בית חדש
לקינוח הזמנו בריוש עם קרם שקדים. בריוש הוא מאפה בוקר שמכיל 60% חמאה ולכן קשה לטעות איתו. הוא באמת היה טרי וטעים וקרם השקדים היה טוויסט נחמד ומוצלח. אגב, כל המאפים מגיעים מקונדיטוריית פרנק דלייטס – קונדיטוריה צרפתית בגבעת שאול שמספקת מאפים ועוגות לכמה מבתי הקפה בעיר.

לסיכום, אם אתם מחפשים מקום נחמד לשבת ולשתות קפה עם חברה, לעבוד עם הלפטופ לכמה שעות בנחת, לאכול משהו קטן וטעים זה מקום מושלם. המחירים אמנם לא זולים (25 ₪ לסנדוויץ' קטן) אבל בתכל'ס כמעט בכל בתי הקפה של ירושלים לא זול ופה לפחות הכול באיכות מעולה. 



יום שלישי, 13 בספטמבר 2016

חליטת'ה

תניה גייגר היא בריטית מלידה וצמחונית בהתהוות. ולמרות כל אלה, היא על הכיפאק של בחורה, וגם מורת דרך מעולה ברחבי ארץ ישראל. לטובת הפוסט שלה נבחר חליטת'ה, בית תה משובח באמצע של מרכז העיר. 

מיקום: בסמטה קטנה היוצאת מרחוב הלל שבמרכז העיר פונים למסעדה חבויה המתקראת חליט'תה.

השם: חליט'תה על שום מה? על שום היצע חליטות התה המשובח שיש פה. זה הקונספט של המקום. במידה ואתם אוהדי תה דלגו על החפירות שיש כאן מטה ופשוט פיקדו את המסעדה.

על המקום:
המסעדה הירושלמית במקור (היום גם בעלת שלוחה תל אביבית) הוקמה בשנת 2012 ומטרתה המוצהרת (באתר) להציע תפריט צמחוני מושקע עם טוויסט בדגש על היצע חליטות תה מכל העולם. עניין היותי חצי בריטית וחצימחונית (= צמחונית למחצה שאוכלת גם דגים, ידוע גם כפסקטריון), סגר את הפינה-  אני אמורה לאהוב תה על פי הסבירות הגנטית ואת האוכל על פי הסבירות הקולינרית.

בחוץ 2 שולחנות נמוכים, עם כסאות מתאימים בסגנון ישיבת חוף ו-2 שולחנות רגילים. בפנים 8 שולחנות המפוזרים בחלל קטן ואינטימי. אידיאלי לדייט, פחות לארוחה גדולה של החבר'ה. עדי ואני ישבנו בחוץ במטרה ליהנות מהבריזה הצוננת של ירושלים בחודש אוגוסט, אבל עדי החכים לציין שנתחיל כאן ובטח נעבור פנימה כי יהיה לי קר. הבחור יודע על מה הוא מדבר ואכן מיד אחרי התה שיפרנו מיקום לישיבה בפנים.

הנה התה מגיע:
התיישבנו בחוץ ולפני שצללנו לעומק התפריט במטרה לבחור את האוכל החלטנו לפתוח את הארוחה בהזמנת תה. זו הייתה בחירה מתאימה לספתח משובח. הייתי צריכה לעשות סוויצ' בראש, להתחבר למקורות (הבריטים כאמור) ולבחור בקפידה תה שלא יעליב את המשפחה. היה קשה לבחור, היו כל כך הרבה סוגים והכל היה נראה טעים. המבחר כולל מטעמים מהודו, סין וגם דרום אפריקה. בסוף נפל הפור ובחרתי תה ירוק עדין ומעניין.

תכירו: אליזבת
למקום יש אלמנט טקסי בכך שלפני הגעת התה מגיע מתקן עשוי זכוכית עם אלמנטים דקורטיביים זרוקים בפנים, סטייל צמחים. במרכזו נר קטן שקצת מזכיר את הגרסה השברירית של מתקן פונדו. אנחנו נקרא לאביזר בשם אליזבת, רק לטובת הסיפור. תפקידה של אליזבת הוא להחזיק את הקנקן, לו נקרא הממלכה. הממלכה, מעוצבת להפליא עשויה גם היא זכוכית שקופה ולכן כאשר היא מגיעה מלאה בתה המשובחה שנרקח במטבח זה עתה ויוצאת לשולחן, כולם מתרגשים ממנה. בעיקר מגניב שניתן לראות את צבע התה וגם למדוד חלוקה נאותה בין שני השותים.

ציון חווית התה - 9.5. לאליזבת ולממלכה שלום.

במידה ויצאתם מטקס התה בו התלהבתם מאליזבת והממלכה עד כדי תגובה אימפולסיבית של "גם אני רוצה שיהיה לי כזה בבית!", נפלתם על המקום הנכון כי כניסה אל תוך המסעדה חושפת קיר שלם של ערכות תה מהודרות למכירה. ההיצע מרשים! (אותו ניתן גם לרכוש באתר שלהם)

אז מה אוכלים?
באנו רעבים ומוכנים למשימה שכוללת ארוחה מלאה ממנות פתיחה ועד קינוחים עם עיקריות מפנקות. לפתיחה בחרנו בניוקי פלפלים. בהחלט המנה המנצחת עבור שנינו. מרקם ניוקי טעים אבל העיקר היה הרוטב. ממש מטריף עם איזה תבלון סודי בפנים. היה טוויסט חריף בסוף כל ביס שהיה מדויק להפליא. מותאם גם ל"לא אוהבים חריף".

הערת עורך נדירה: הניוקי הטוב ביותר שטעמתי מעולם
למנה עיקרית ראשונה לקחנו את 'משתה במדבר', מנה יפה שכוללת כל מיני הפתעות המותאמות לתקן זוגי: זוג שיפודי ירקות צלויים וטיבול טעים, ה"כוכב" בשיפוד היה גבינת חלומי טעימה. סלט ירקות על בסיס חסה וכרוב מתובל בבלסמי. צלוחיות קטנות שכללו זוג עלי גפן, זוג תמרים ממולאים בגבינה וטחינה מעולה משומשום מלא עם חצילים, ממש ללקק את הצלוחיות.

משתה במדבר
המנה העיקרית השנייה שבחרנו הייתה סלט טבולה, בה הופגן יחס מושלם בין הטבולה, השקדים והחמוציות. המנה כללה גם בצל סגול ופטרוזיליה קצוצים. המנה מגיעה כמצע נדיב לזוג ארטישוקים ירושלמים שהיו מתובלים להפליא. בנוסף לכל ההפתעות הללו, יש לבחור טפנדים שבאים בצלוחיות קטנות. הזמנו סלט ביצים, סלט טונה ואנטיפסטי. סלט הביצים היה נחמד, סלט הטונה לא היה מיוחד, אבל האנטיפסטי שהיה מתובל עם רוזמרין היה הפתעה טעימה. המנה המעולה העלתה בקרבנו נושא לשיחה עמוקה. איך אומרים טבולה? Tabule או Tabula? איך אתם אומרים?

טאבולה שמעלה ארטישוק על ראש שמחתה
לסיים עם מתוק:
התייעצנו עם השף-מלצר מה הוא ממליץ. נאמר לנו שעוגת הגזר זה סימן ההיכר שלהם. זרמנו איתו ואכן זו הייתה עוגת הגזר הטעימה שאכלתי by far. העוגה הגיעה כ-2 פרוסות עבות קטנות ומחוממות, בתוספת שומשום ושאר תבלינים סודיים שלא הסכימו לחשוף מהם. נימוח בפה, בהחלט מעל ומעבר לעוגת גזר סטנדרטית של Tea Time! בנוסף הזמנו עוגת שכבות עם עוגיות קפה  שהגיעה בפורמט של מאג זכוכית ודמתה לטירמיסו קפוא. עוד קינוח מפנק ללא ספק.

מי אמר שעוגת גזר זה לא טעים?
כשר פה? 
המקום כשר עם תעודת כשרות של הרבנות הראשית.

עוד פרטים אזוטריים:
השירותים לא מרשימים במיוחד, אבל כן נקי ויש נייר טואלט. המלצה לשיפור: לתלות וו על הדלת. כל בחורה תעריך את השדרוג המאפשר לתלות את התיק מאשר להניחו על רצפה מלוכלכת.
השירות - אדיב, חמים, משפחתי ואכפתי. מתעניינים מה אהבנו יותר ומה פחות.
ציון סופי - 9.5.

השורה התחתונה:
מסעדה מעולה לצמחונים שבינינו, מנות מפנקות ושונות מהסצנה הצמחונית הרגילה בליווי אווירה מעולה. ממליצה גם לאוהבי בשר שרוצים קצת לגוון את התפריט, בתאבון!


לאתר של המסעדה
לדף הפייסבוק של חליטת'ה

יום ראשון, 4 בספטמבר 2016

הכנענית

איתי ראובני הוא חוקר בכיר בארגון NGO Monitor שחושף את מה שארגונים אנטי ישראליים לא רוצים שתדעו עליהם. כפי שתוכלו לגלות מהפוסט שהזמנתי אותו לכתוב על מסעדת הכנענית, יש מצב שהעבודה שם קצת השפיעה עליו...

ירושלים היא אתגר קולינרי כשמדברים על מסעדת בשרים אמיתית. אני לא מתכוון לסטקייה, שיפודיה או מסעדה עם תפריט גנרי של פרגית-אנטריקוט-פילה (ויש כמובן כמה טובות כאלה בירושלים), אלא על מסעדה על טהרת הבשר. נוכחתי לדעת, שעל מנת למצוא אחת כזאת, שיכולה כל יום להפתיע עם נתח אחר, יהיה עלינו לצאת מהגבולות המוניציפליים של העיר, אל המערב הפרוע - יהודה ושומרון (או כמו שאומרים האירופאים, המקום הזה שאנחנו מחרימים אותו כי יש שם יהודים ואין לנו משהו אחר לעשות).המסעדה שהוצעה הייתה ״הכנענית" שבכפר אדומים. שמעתי עליה רבות, אך לא יצא לי לבקר בה. ולכן, מלא ציפייה לנתחי בשר עסיסיים, שיננתי את החוקים הבאים:

1. עוף זה לא בשר.
2. פחות לחם ופחמימות = יותר בשר.
3. רמת הרעב חייבת להיות מקסימום 70% בסולם "אני מסוגל לאכול פחית לוף". 
4. אין דבר כזה בשר ללא אלכוהול.

מעט אחרי הפנייה מכביש 1 לכפר אדומים, מאחורי תחנת הדלק, מסתתרת לה מסעדת ״הכנענית״. שם המסעדה כבר מעיד על החיבור לארץ שהייתה פה לפני. ארץ משגשגת ומודרנית, שאותה כבשנו בפראות, שתושביה פזורים ברחבי העולם, מחכים רק לחזור הביתה. הלא היא… ארץ כנען. כבר בכניסה מורגשת תחושה כמעט תנכית של שטח, של מדבר, של ״בוא נצוד משהו ונאכל אותו בלי לשטוף ידיים״. ניתן להגיד שאם יש מושג כזה ״ישראליות״, המסעדה באה להמציא מושג חדש - ״כנעניות״. יותר מכל, היא מזכירה את מסעדות הבשרים ברמת הגולן (שבאופן מפתיע גם אותה האירופאים מחרימים). יכול להיות שלאירופים יש בעיה עם יהודים שאוהבים בשר? או בכלל, עם יהודים?! אעדכן.

זהירות ספוילר: סכין שמופיעה במערכה הראשונה.
הבעלים, יוסי אוחנה (שבהמשך הערב הצטרף אלינו) סיפר כי המסעדה התחילה כחברת טיולים באזור, כאשר עם הזמן ועם הרעב הבינו את הפוטנציאל של מסעדה הממוקמת בלב המשולש ירושלים-ים המלח-בקעת הירדן. למקום מגיעים מבקרים מכל הסוגים - תיירים, אנשי עסקים, פוליטיקאים, מטיילים, קבוצות ואף ניתן לסגור אותה לאירועים. עוד דבר מעניין אמר אוחנה, זה על המתח בין הרצון להתפתח, להשקיע במקום שיתאים לכל ימות השנה ולכל הקהלים, לבין התחושה הנוכחית - פשטות, כפריות, ותשומת לב בעיקר על האוכל ופחות באיזה צבע יהיו המלחיות. מלחיות אגב, אין. המלח והפלפל מוגשים בקעריות קטנות, כיאה למקום שמכבד את רצון הסועד לפלפל ולמלח את הבשר באצבעותיו.

נחזור לרגעי הכניסה. המלצר הנחמד הבין ישר שעינינו נישאות אל המנות העיקריות. ההמלצה, עליה שמעתי גם לפני מספר חודשים, הייתה צלע העגל - ״מעושנת על העצם עטופה ברוטב מיסו תמרים״. בנוסף לצלע העגל (אוסובוקו בשפת העם), התפריט כלל מטפונה עוף מעושנת שעות בגחלים, פרגית, המבורגר בוקרים, סטייק אנטריקוט, חזה מולארד, פילה בקר וחריימה סלומון לחלשים מבנינו. המנות נעות בין 65 ש״ח להמבורגר ועד  174 ש״ח לפילה, שנחשב לנתח איכותי ביותר.

תוך כדי החקירה הצולבת שביצענו למלצר, הוא ציין שאין היום פילה. יצוין כי המשקל והגודל של הבשרים משתנה, ומוגש בהתאם לאספקת הבשר של המסעדה, סימן חיובי מאוד לזה שהמסעדה נאמנה לעצמה ולבשר שלה ולא לתפריט. בהמשך, הוא זרק איזו מילה על פריים ריב במשקל 800 גרם שלא מופיע בתפריט, והמשיך כאילו כלום לא קרה. ״עצור או שאני יורה״ צעקתי בהפגנתיות. ״ספר לי עוד על הפריים ריב״. הפריים ריב, הוא אנטריקוט שמוגש עם העצם שלו, כאשר העצם כוללת בערך 20-30 אחוז ממשקלו. הוחלט ללכת על הצלע עגל והפריים ריב הנעלם.

תפריט המנות הראשונות, שזוכה לכותרת ״בראשית״, מספק גם הוא רשימה לא מתפשרת של מטעמים, ברוח ארץ ישראלית. אליו הצטרף תפריט המיוחדים, שמשתנה מדי פעם בהתאם לרוח השף ולאספקת הבשר. תפריט הראשונות כולל שני סוגים לחמים (16 ש״ח ללחם כפרי, 32 ש״ח בליווי מזטים משתנים), כנפיים, קרפצ׳יו סינטה עגל, מאמאגנוש וסלט הכנענית, עם מגוון תוספות מעניינות. המחירים נעים בין 37-43 ש״ח למנה.

את העין ישר תופס המאמאגנוש - ״חציל במילוי בשר וצנוברים, מוקרם עם טחינה מקומית בטבון האבן. על מצע תבשיל עגבניות קצוצות״. הוזהרנו כי המנה יכולה למלא לפני העיקריות, אבל לא יכולנו לעמוד בפניה. כאשר אנחנו קשובים לחוק 2 ו-3 בהתאמה, החלטנו להזמין מנה אחת לשולחן, לפתיחת התיאבון.

מאמאגאנוש. יא באבא!
התפריט גם מספק רשימה קצרה ומבטיחה של יינות אדומים ולבנים. כאות סולידריות עם תנועת החרם על ישראל, הזמנתי יין אדום מרלו תוצרת יקב הצבי, הממוקם בחבל בנימין. היין התאים בדיוק לפתיחת הערב ולהכנת הקיבה לכמות הבשר שהוזמנה. אני בהחלט ממליץ לאיחוד האירופי לסמן את היין הזה, כך שאוכל למצוא אותו יותר בקלות במסעותיי הבאים באירופה. 

בעוד אנחנו ממתינים למנות, הצטרף אלינו אביחי שורשן, תושב כפר אדומים ואחד ממקימי הארגון ״האמת שלי״. ״תקשיבו״, הוא אומר לנו אחרי שיחה עם חבריו עובדי המסעדה, ״החבר׳ה שם אומרים שהזמנתם מלא בשר״. ״שטויות״, ענינו בגיחוך, ״אין דבר שלא יאכל על השולחן הזה, כולל שאריות המלח״.

בתפקיד הצלע השלישית: שורשן
תוך זמן סביר בהחלט, הגיעה המנה הראשונה אותה החלטנו לחלוק. במרכז השולחן הונחה צלחת ממולאת ברוטב עגבניות פיקנטי וסמיך. שם צף לו, כאילו היה משט הומניטארי לעזה, חציל ממולא בבשר וצנוברים עטוף בטחינה. המנה נראית כאילו פוקדת עליך לאכול אותה עם לחם, ואז לוודא הריגה על רוטב העגבניות. אז ממש החזקנו את עצמנו להיות קשובים לחוק מס׳ 2, תפסנו מזלגות והסתערנו על המנה. הטעמים התערבבו בצורה מושלמת, עם הבשר הקצוץ דק, כמות צנוברים יפה והחציל שמתמזג עם הטחינה המוקרמת. תוך דקות ספורות המנה חוסלה, כאשר רמת הרעב שלנו כמעט ולא זזה.

בדיוק רבע שעה לאחר הגשת המנה הראשונה, בתזמון מושלם, יצאו העיקריות. ראשונה הונחה הפריים ריב, בתוספת אורז פרא במיקרו קדירת פויקה (שילוב של שלושה סוגי אורז ותבלינים), עגבנייה צלויה קלות, רטבי צ׳ימיצ׳ורי וחרדל ביתיים ו...סכין קומנדו. מלצר נוסף, הניח את צלע העגל, חרוכה קלות מבחוץ, שמנה כזאת שלא תבייש את התקציב של ארגון בצלם. עם צלע העגל הגיעו תפוחי אדמה במדורה, מעולים ועשויים היטב. שורשן הזמין את לחם הבית עם מספר מזטים שכללו טחינה ועגבניות קצוצות, חומוס, סלט כרוב ועוד. כל התוספות לבשרים היו בכמות מספקת ולא מפוצצת יתר על המידה, כשמעל כולם בולטת מנת אורז הבר.

אינתיפאדת הסכינים יוצאת לדרך
את הדבר הבא שקרה אני יכול לתאר רק כאינתיפאדת סכינים. תוך שניות כולנו תפסנו סכין (אני בטעות לקחתי מזלג מרוב התרגשות) והתחלנו להסתער על שתי המנות, ללא שום סדר הגיוני. הצלע, תלויה על בלימה כאילו היא עוד רגע נתלשות מהעצם בתנועת אוויר קלה, הייתה נימוחה, עשירה בטעם הבשר ועשתה חשק לעוד. השומן התמזג עם הבשר ויצר חגיגת טעמים לא נורמלית. הבשר של הפריים ריב, היה עשוי Medium-Well, עם כמות שומן בינונית, בדיוק כמו שצריך להיות.

וכך, כאילו השולחן הוא המודל המושלם לסוציאליזם, כולם התחלקו בהכל. כולם שווים. כל אחד דוקר את חתיכת הבשר שנראית לו ומלווה אותה עם אחת מהתוספות המעולות. אין שלי שלך, יש שלנו. אין חתיכת בשר שלא פגשה אחת מהתוספות, ולא משנה מי הזמין מה.

בשלב כלשהו הגענו למסקנה שסכין קומנדו זה ממש לא מנומס, והחלטנו לאכול עם הידיים. אחרי שכבר כל שארית שנתלתה על עצם העגל או הפריים כורסמה וכל צלוחית מזט לוקקה, המלצר הגיע אלינו עם בקבוק עראק אשקלון. כאילו ידע שכרגע יושב מולו אשקלוני גאה (נתעלם לרגע מהעובדה שברחתי משם לפני 10 שנים), הוא הצטרף אלינו לצ׳ייסר, והעראק עשה את שלו. לא עברו שלוש דקות כשעדי מיישר אליי מבט רציני ואומר ״אז מה, קינוח?״.

דיון שולחני מהיר העלה שיש עוד מקום לקינוח. פירוט הקינוחים היה ישיר ולא מתנצל: כל קינוח מוגש עם חלבה ופרי - אפשר לבחור סופלה, קוקילידה וסניקרס. ואז עשיתי את הדבר הכי אנטי-דמוקרטי שאפשר לעשות בדמוקרטיה שלנו (שגם ככה בסכנה): שללתי את הסניקרס כי אכלתי מיני-סניקרס אחד בבוקר. ואז המצפון התחיל לעבוד: סופלה? מזכיר חתונות. קוקילידה? מזכיר בריתות. אבל סניקרס… זה כבר יכול להיות מעניין. שברתי שתיקה. ״יאללה, תביא סינקרס״. 

סניקרס וקיווי טובעים בשוקולד. ברשימת הניצולים: חלווה.
מהר מאוד הונח על השולחן חטיף שוקולד מלבני מצופה אגוזים, על בריכת שוקולד וחתיכות קיווי. אני מכריז בזאת שזהו אחד מקינוחי הפרווה הטובים ביותר שאכלתי, כזה שגרם לי לשכוח כמה הוא עלה. לא מתוק מדי, עם שילוב מדויק של ציפוי שוקולד, אגוזים, מילוי אגוזים ושכבת עוגה דקה וכמעט בלתי נראית. החלבה והפרי ששוברים את השילוב הזה, רק הוסיפו. 

יוסי, הבעלים, הצטרף אלינו לקראת סוף הערב לשיחה על ההיסטוריה של המסעדה, על הבשר, ועל קצת פוליטיקה. מהמסעדה יצאתי עם בטן מלאה וטעם של עוד. כל פרט ופרט, משם המסעדה דרך סכין הקומנדו וטעם הבשר, מתחברים לאותו חוט מקשר. אם הייתי צריך לסכם את החוט המקשר הזה במילה, הייתי בחור במילה הנוראית מכולן שגורמת לחברינו האירופאים לזוז באי-נוחות - ציונות.


לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של הכנענית