יום ראשון, 25 בדצמבר 2016

אמא

אביגיל בר-טימור היא ירושלמית. אבל אשכרה ירושלמית. ירושלמית שנולדה בירושלים. מפגש עם ירושלמית אותנטית שכזו ראוי לנצל לביקור במסעדת אמא, אולי המסעדה הירושלמית הכי אותנטית שיש. 

אמא היא מסעדה שהיא לא פחות ממוסד תרבות ירושלמי, פנינת חן שממוקמת על אחד העורקים הפועמים של עיר הבירה בואך שוק מחנה יהודה.

מסעדת אמא מבשלת עבור הלקוחות שלה זיכרונות ילדות שמוטבעים בפולקלור העממי שלנו- אמא שנוזפת בבנה לעלות הביתה אחרי משחק בסמטאות הצפופות, כדי לשבת מול צלחת גדולה, גדושה באוכל מהביל וריחני שבושל באהבה בסירים גדולים מעל פתיליות קטנות.
תכירו: אמא
זאת מסעדה שלוקחים אליה את הדודים שמגיעים מחו"ל כדי להשוויץ באוכל מסורתי עם ריחות של בית וטעמים של שוק שמוגשים בקלאסה גבוהה בין קירות מחופים אבני טובזה ירושלמיות ועציצי רקפות רעננים.

אנחנו הגענו לשם בליל חורף ירושלמי קפוא במטרה לחמם את האצבעות, את הקיבה ואת הלב. הצצה ראשונית לתפריט סיפקה מראה מעורר תאבון של שלל מנות הדגל של המטבח הישראלי עם השפעות חזקות מהמטבח העיראקי.

בחרנו לפתוח את הארוחה המצוינת הזאת עם פיתות שוק טריות, חומוס גרגירים עשיר ומטבוחה אדומה שהוכנה במקום. המטבוחה עשויה מעגבניות תמר קלופות מבושלות על אש קטנה לאורך זמן יחד עם שיני שום ופלפלים חריפים עד למיצוי טעמים ולמרקם רך אחיד ונימוח בפה. אם היו נותנים לי כפית ומעמידים אותי ליד הסיר, זה מה שהייתי אוכלת כל הארוחה.

למישהו יש כפית?
למנה ראשונה קיבלנו מגש ממולאים קטנים ויפהפיים ממגוון ירקות (בצל, כרוב, סלק, פלפל וקישוא) שדחסו לתוכם להתפקע מילוי עשיר של אורז מתובל היטב ולימוני וברוטב עגבניות מתקתק סמיך. לא היה ירק שלא התרגשתי להכניס לפה ולא היה ביס אחד שלא ענה על הציפייה הזאת.

ראשונה ולא אחרונה
בעיניי אם הארוחה הייתה מסתיימת פה, הייתה נרשמת הצלחה צמחונית מטורפת! אולם מאחר וטרם עברתי לצד האפל ומאחר ועוד נותר מעט מקום בבטן ומאחר והתפריט קרץ בשלל מנות מפתות, לא הייתה ברירה אלא לעבור לעיקריות. מה אני אגיד לכם? מזל.

כי לעיקריות קיבלנו מקלובת אורז וירקות מלאה בפרגיות עסיסיות שהפיצה ריח ממכר של בהרט (התבלין האהוב עליי בעולם כולו) ומנת מיקס גריל שכללה פרגית עסיסית, קבב טורקי מלא צנוברים וכל טוב, צלע טלה (מודה, הגודל מעט אכזב ביחס למחיר המנה) ונתח אנטרקוט עשוי במידה הנכונה. כל הטוב הזה לווה בירקות שנחרכו קלות על הגריל. הביס של האנטרקוט יחד עם חתיכת בצל שרופה ומיץ חמצמץ שניגר מעגבנייה צרובה העלה אותי לשנייה לגן עדן.

אם יש גן עדן
אני רוצה לנצל את ההזדמנות לחלוק מסקנה חדשנית: מסעדות צריכות להגיש באופן קבוע בנוסף למלחיה ולפלפליה בקבוקון עם מיץ של סלט. למה? כי אין מאכל שזה לא משדרג. השילוב הגאוני ביותר זה בין מיץ של סלט לאורז. אם מישהו אי פעם יצליח לייצר את זה כטעם הוא יעשה מיליונים.

אנחנו נוטים לזלזל במנות של התוספות, אבל תאמינו לי, את המג'דרה הזאת אתם לא רוצים להחמיץ - מג׳דרת אורז ועדשים ירוקות עם תלתלי בצל מטוגנים ופריכים מעל ובליווי הסלט הקצוץ דק-דק והלימוני... שלמות היא לא מילה גסה.

תלתלי הבצל מגיעים לראשונה לבלוג
לקינוח, כמעט כמעט ולא נשאר מקום ובכל זאת, כשגשם ירושלמי מתדפק על החלון חייבים לסיים ארוחה בתה נענע חם. כדי שלא יגיע לבד הזמנו צלחת עוגיות ביתיות: מעמולים ממולאים בתמרים ואגוזים, עוגיות בעבע עירקיות פריכות וחיתוכי עוגת סולת עשירה.

קינוח בריאות
בעייני אוכל טוב נמדד בפרטים הקטנים שלו. סלט קצוץ דק מתובל היטב בלימון, מטבוחה נימוחה על פיתה טרייה חמה, שבבי בצל שטוגנו לצבע הזהוב המושלם, עוגיית בעבע מתוקה בפריכות מדויקת לצד תה נענע מעלה אדים. תנו לי לאכול את הטוב הזה מול שקיעה ירושלמית שמתנוצצת על גגות האבן של נחלאות ואני פשוט מאושרת. גם אתם יכולים.


לאתר המסעדה

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016

סיור טעימות עם Bitemojo

יוסי סעידובבמקור חבד"ניק מקריית מלאכי, הוא היום יועץ תקשורת, ממקימי הוועד למען פארק המסילה עוד בימים שבהם העירייה תכננה לסלול כביש לצד פסי הרכבת, וממייסדי 15 דקות - ארגון צרכני תחבורה ציבורית. היש מתאים ממנו לכתוב על סיור טעימות עם היישום החדש שהגיע לעיר?

איך אף אחד לא חשב על זה קודם? זו הייתה אחת המחשבות הראשונות שצצו אחרי שסיימנו את סיור הטעימות "בין מזרח ומערב". ירושלים מציעה סיורים בעקבות חנוכיות, סיורים בשוק, סיורי עתיקות בעיר העתיקה, סיורים בעקבות כובשים, מנצחים ומובסים, אבל סיור שמשלב נגיעות בין שני חלקי העיר – ועוד באמצעות אוכל, היסטוריה, חברה וטכנולוגיה – כזה עוד לא ראיתי. ייאמר לזכות בעל האכסניה, עדי ארבל, שהסיור איתו רק הפך אותו ליותר מעניין ומחכים. 

רק לבחור סיור
הקונספט פשוט וגאוני. לאפליקציה קוראים Bitemojo ואחרי שמורידים אותה לנייד אפשר לרכוש סיור טעימות מבין מגוון סיורים שמוצעים בירושלים (ויש גם סיורים בברלין שם הושקה האפליקציה לראשונה). כיום הסיורים המוצעים הם: שני סיורים בשוק (אחד מהם צמחוני), סיור בעקבות "המעמד היצירתי", סיור מיוחד למשפחות לחנוכה, ו"בין מזרח ומערב" שמשלב נגיעות בשני חלקי העיר. 

ככה זה עובד
נפגשנו בכיכר ספרא פתחנו את האפליקציה ויצאנו לסיור. בדקות הראשונות עוד ניסינו להבין מי נגד מי, איך זה עובד ולאן זה לוקח אותנו, אבל bitemojo היא אפליקציה מאוד ידידותית, קלה לתפעול וקשה לעשות בה טעויות. היא מובילה אותך באמצעות "גוגל מפות" מתחנה לתחנה, מסמנת בירוק את המסלול שכבר עשית, ובאדום את המסלול שעוד צפוי לך. התחנות מסומנות בכוכבים וכדאי לקחת דקה בתחילת הדרך ולשחק בה קצת כדי להבין את הפרינציפ. 

בין כל מזרח למערב תוכלו למצוא חומוס
התחנה הראשונה הייתה החומוס הסורי בין הרחובות כורש ושלומציון. השעה שעת צהרים, השמש סתווית וחמימה, וחומוס הסתבר כאחלה תחנה לפתוח בה את הסיור. פיתות, חמוצים ושתי צלחות חומוס נחתו על השולחן שניות ספורות אחרי שנכנסו והקלקנו על ההזמנה במסך הנייד. החומוס היה בעל מרקם רך ופחות מחוספס, נראה שזה בעקבות הבישול האיטי והארוך וניתן לבחור מבין שלוש סוגים: גרגירים, פול או פטריות. בחרנו בשתי האופציות הראשונות, ודקות ספורות לאחר מכן השארנו צלחות נקיות. אחלה תחנה ראשונה, חשבתי לעצמי, משקיטה את הרעב, מעניין לאן עכשיו? 

ברוכים הבאים לעיר הבירה
"בירתנו" היא חנות המבקשת לקדם את תרבות הבירה בר, המשווקת בירות בוטיק ישראליות ונמצאת ממש מעבר לפינה, ברחוב ינאי. היזם ובעל המקום הוא ליאון שוורץ שבמקרה גם עמד מאחורי ברזי הבירה כשהגענו. חלק מהבירות הוא מכין במקום, אחרות מגיעות ממבשלות מעניינות מכל הארץ, וחוץ מהבירות מהחבית יש במקום מגוון גדול של בקבוקי בירה. אני לקחתי בירת חיטה מהחבית, עדי העדיף ג'ינג'ר אייל אלכוהולי, ישבנו על הבר בשמש, מפטפטים עם ליאון על מסעדות ירושלמיות בשריות ועל חיי הלילה של העיר, ונשבעים לחזור לבירתנו שוב. העיצוב של המקום פשוט ויחד עם זאת יש מאחוריו הרבה חשיבה והקפדה על פרטים. הבירה זהובה, קרה עם המרירות המדויקת מרווה אחרי מנת החומוס, משחררת את מצב הרוח ומזמינה אותנו להיפתח אל העיר. 

מי בבירה, מי בג'ינג'ר אייל
התחנה השלישית: לוצ'נה בממילא. ממילא מעולם לא עשתה לי את זה. מתחם תיירותי מדי שהחלק האמיתי שלו הוא דווקא הקצוות שלו: הפקק הקבוע במעלה רחוב שלמה המלך שמזכיר את ירושלים של מטה או מתחם שער יפו שנוגע בפוטנציאל העצום שיש לירושלים להציע. הנוף מהחלונות של לוצ'נה הוא מהפנט. כל זווית של חומות העיר העתיקה, מגדל דוד, שער יפו וכנסיית הדור מציון החביבה עליי במיוחד – יכול לרתק אותי שעות.

מממשים כעת!
הטעימות שקיבלנו, פולנטה עם פטריות וגבינה או טורטליני סלק, הן קצת פחות הסגנון שלי. יש להן טעם ייחודי, הושקעה בהן מחשבה בחוויית הטעמים ובעיצוב המנה, וללא ספק הן גם מתחברות היטב למתחם ממילא. זה לא את – זה אני. יצאנו לשמש. הנוף שנשקף אלינו בהליכה קצרה על הטיילת שמעל שדרות ממילא לכיוון שער יפו היה כהרגלו מהמם. מימיננו ימין משה ומשכנות שאננים, מולנו מגדל דוד ושער יפו, ולשמאלנו חומות העיר העתיקה. ככל שמתקרבים לשער יפו מרגישים יותר את הקסם המדהים של ירושלים. בליל השפות והאנשים, החיבור שבין החדש לישן, המערב והמזרח, משהו מאוד מעניין וטוב קורה כאן.

הכלל פשוט: כשיוסי אוכל פחות לעדי יש יותר
בשלב זה האפליקציה מחליטה לקחת הפסקה ממקומות האוכל ומתחילה להמליץ לנו על אתרי תיירות: התצפית לכיוון משכנות שאננים, קבר האדריכלים בשער יפו וחנות קרמיקה ברובע הארמני. עדי מנצל את ההזדמנות לחריגה קטנה מהמסלול, "בוא אחריי" הוא אומר ושועט לכיוון השוק התיירותי, פתאום הוא פונה שמאלה, עולה בגרם מדרגות צר ומחליף כמה מילים עם האיש מאחורי הדלפק. "הם מזפתים עכשיו את הגג, חבל, יש מכאן תצפית מטורפת על העיר העתיקה, אבל בוא תראה קצת מכאן". אנחנו ניגשים לחלון מולנו הקימור העליון של כיפת הזהב מציצה מבין המבנים, לשמאלנו כנסיית הקבר ומתחתנו בריכת מים גדולה ועתיקה סתם ככה באמצע הרובע הנוצרי. "אבל אל תגלה לאף אחד" הוא אומר. "עד לקבר" אני מבטיח. 

יין שמופיע במערכה הראשונה
יאללה ממשיכים. כבר עכשיו אנחנו מבינים שלא נעמוד בזמנים. על פי האפליקציה אורכו של סיור הטעימות הוא שעתיים וחצי, אנחנו כבר שעתיים בדרכים ולא הגענו לחצי מהדרך. הסמרטפון מוביל אותנו לתוך סמטאות הרובע הנוצרי וחג המולד הממשמש ובא ניכר בכל פינה: עצי אשוח מקושטים, בובות סנטה קלאוס, כובעי מצנפת אדומים ותאורה חגיגית בתוך חדרי המדרגות והבניינים. הגענו לחנות אמנות הקרמיקה של ג'ורג' סנדרוני. אשתו בחנות צובעת את אחד המגשים עם מכחול, מסביבה על הקירות עשרות ומאות כלי קרמיקה מקסימים ביופיים, בהם גם קערת ליל סדר (יותר מ-900 שקל), צלבים מעוטרים ועוד. 


בצדה השני של הסמטה מחכה לנו הטעימה הבאה ב"ירוואן", מסעדה ארמנית שמגישה לנו לחמה בעג'ין, סוג של פוקצ'ה מבצק פריך עליה מפוזרים פתיתי בשר עגל טחון ועגבניות ולצידם רוטב יוגורט מטובל וירקות טריים. לא ברור ממה עדי נרתע יותר: מהבשר הלא כשר או מהעירוב בין בשר וחלב בליבה של עיר הקודש, בכל מקרה כאן הוא כבר לא אכל.

מתכוננים לחנוכה
המשכנו הלאה במורד הסמטה לכיוון השער החדש. השמש כבר נטתה מערבה, הסמטאות בעיר העתיקה הפגינו קרירות מקירותיהן, יצאנו מהשער החדש וחצינו את כביש מספר אחד למנזר הנוטרדם. "רכוש הוותיקן – מקום קדוש" קידם אותנו שלט בכניסה לרחבה הענקית שמול הבניין האדיר של המנזר. טיפסנו במדרגות, חלפנו על פני עץ אשוח ענק מקושט במנורות ונכנסו בשערי הבניין שמשמש גם כמלון.

קפיצה קטנה לחו"ל
טיפסנו במעלית לקומה העליונה והגענו לרופטופ של הנוטרדם: מסעדת יין וגבינות עם אחת התצפיות המרהיבות לכיוון העיר העתיקה, הר הבית והר הזיתים. קיבלנו שתי פלטות של פירות וגבינות עם כוס יין ממנזר הכרמיזן הסמוך לבית לחם. אדום לי, והלבן לעדי. כל פלטה כללה שלושה סוגי גבינות קשות ובצד של הפירות: תפוחים, אגסים, שזיפים, אננס ומלון – כולם בטעם מושלם כאילו זה שיא העונה וממש הרגע נקטפו מהעץ. בלחם שהוגש בצד נגענו רק בגלל ממרח הזיתים המעולה שהוגש לצידו. 

גבינות, יין ועוד גבינות
כטוב ליבנו ביין יצאנו למרפסת לתצפית לעבר העיר העתיקה. השמש שקעה מאחורינו ושלל הכיפות של העיר העתיקה נצצו מולנו: הזהב של הר הבית, האפורות-כסופות של כנסיית הקבר, ואפילו הצלחנו לראות את קצה הכיפה הלבנה של בית הכנסת החורבה. חמישה מגדלים שונים היו פרוסים לפנינו, שלושה מהם על הרכס של הר הצופים והר הזיתים. "ממש רומנטי פה" התפייט עדי, ואני הוספתי "כדאי שאני אשמיט את המקום הקסום הזה מהביקורת. שיישאר סודי".

סופרים כיפות
היינו כבר יותר משלוש וחצי שעות בדרכים, האפליקציה הורתה לנו לרדת למוסררה ולבקר בשכונה שבה צמחו הפנתרים השחורים, ויתרנו. חתכנו לכיוון שער שכם, שם חיכתה לנו התחנה האחרונה: תה ועוגיות במאפיית אל אמין. הצלחנו לזהות את המקום רק בזכות הניווט המדויק של האפליקציה והתמונה של המאפייה שהופיעה בה. בעל הבית הציע לנו מיד להוציא כיסאות ושולחן, ויתרנו, מזגו לנו תה נענע בכוסות חד פעמיות ובצלחת חד פעמית בחרנו מבחר של עוגיות שזה עתה יצאו מהתנור. 

כתובת: ההתחלה הלא מוכרת של רחוב הנביאים
עם הסחורה בידינו צעדנו לכיוון תחנת הרכבת הקלה שם גמענו את התה וניסינו להבין את העליבות והפספוס הגדולים שהאזור הזה משדר לעומת החגיגה והעושר של שער יפו. תארו לכן, רצף בין מוסררה, מאה שערים, ושער שכם, אזור של חגיגה תרבותית ועושר בין דתי בין יהודים, מוסלמים ונוצרים. במקום זה קו התפר הפך לכביש רחב ידיים שמנתק את שני חלקי העיר, בצד המערבי שכונות מוזנחות ושוקעות, ובצד המזרחי תחנה מרכזית של לתחבורה הציבורית של מזרח העיר שמזכירה את התחנה המרכזית הישנה של תל אביב בשיא תקופת הקסטות. 

תה ומבחר עוגיות ממבט על
זו הייתה אחת הדרכים היותר יצירתיות להכיר עוד רובד של ירושלים. דרך בתי האוכל שלה, דרך הסמטאות שלה, ודרך האנשים שיוצרים בה. יעל ומיכאל וייס, היזמים של bitemojo פיתחו אפליקציה יצירתית וחדשנית, שמתאימה גם לתושבי העיר וגם לתיירים. מחיר הסיור ליחיד הוא 25 יורו, קצת יותר ממאה שקלים ואין ספק שזה שווה כל שקל.


יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

בל ווד בר

פורמלית רינה נקונצ'ני היא עורכת גרפית במקור ראשון. לא פורמלית, רינה היא חובבת אלכוהול, צילום וירושלים. הנהלת הבלוג החליטה שאין מתאימה ממנה בכדי לבקר את אחד הברים האהובים עלינו בעיר. 

לא יודעת מאיפה להתחיל… כשאני קובעת עם חברים לצאת ועולה השאלה הקבועה: "לאיפה?" התשובה שלי תמיד אחת: הבל. או בשמו המלא: הבל ווד בר (Bell Wood Bar).

עד לפני כמה שנים המקום לא היה כשר, אבל יבורך מי שקיבל את ההחלטה לשנות זאת, כי פשוט כיף שם. הייתי מגיעה לשם עם המיתולוגי, והמשכתי להגיע עם חברות, עם חברים, עם אחים - בעצם עם כל מי שהסכים לבוא איתי. לכן כשעדי הציע לי לכתוב ביקורת על המקום, אמרתי כן עוד לפני שהוא סיים לשאול :)

בתור חובבת אלכוהול, עם צורך באוכל כשר לצד הבירה, האופציות המוצעות בעיר לא רבות (כן, ואני עדיין אוהבת את העיר הזאת. מתה עליה). בעקבות סגירתו של הפאב שאהבתי, היה לי צורך קיומי בחלופה, ומהפעם הראשונה שנכנסתי לבל - התאהבתי.

ברוכים הבאים
יעידו החברים שהלו"ז שלי טיפה צפוף ושאני מנסה לדחוס מלא דברים בכלום זמן, ולקח זמן עד שזה יצא לפועל (ייאמר לזכותי שעומס העבודה בתקופת החגים לא ממש עזר לי...) אבל לכבוד הגשם הראשון שהפציע לא מזמן, פיניתי ערב והלכנו לבלות כמה שעות כיפיות במקום שמרגיש לי כמו בית.

עד לפני כמה חודשים האלכוהול שלי ביציאות היה לרוב בירה, אבל אז החלטתי קצת לגוון ולנסות גם את מגוון הקוקטיילים שיש למקום להציע. אני אמנם בחורה שאוהבת להישאר במקום הבטוח ולהזמין את מה שכבר מוכר לי, אבל מדי פעם אני צריכה לשבור את השגרה, להיות קצת הרפתקנית, ולהזמין משהו שאין לי מושג מהו. בהתחלה דבקתי במוחיטו וקוסמופוליטן (בכל זאת, ללכת על בטוח) אבל כשהתחלתי למצות גם את זה, התחלתי לבקש את עזרת הצוות, וייאמר לזכותם שלא התאכזבתי אפילו פעם אחת.

ולענייננו: נכנסנו באותו ערב גשום לבל, אחרי יום עבודה ארוך, וקוקטייל טוב היה בדיוק מה שנזקקתי לו. אחרי התלבטות קצרה הזמנו אלקטרה (בשבילי), אייריש קומפורט (לעדי), פאי רועים ואת מנת הצוות הבכיר.

אלקטרה ואייריש הלכו לבר
כצפוי המשקאות הגיעו ראשונים כך שיצא לנו ליהנות מהם בלי שהאוכל יעיב על הטעם. השילוב באלקטרה משחק על ערבוב הטעמים של חמוץ-מתוק בלי להיות מוטה לשום צד, ועם צבעים שעושים טוב בעיניים- אין מה לעשות, נראות זה חלק מהמשחק, ועם אלכוהול שאמנם לא מורגש בטעם אבל בהחלט מורגש בראש. באייריש קומפורט האלכוהול לוקח, ובגדול. עם שם כזה אי אפשר אחרת… אבל שוב, גם פה אין תלונות כי יש ימים שצריך משקה כזה.

לא הרבה אחרי המשקאות הגיע החלק הראשון של האוכל: מנת הצוות הבכיר. מנה מצוינת לאנשים שלא מצליחים להחליט מה בא להם (כמוני) או לאנשים שמגיעים בחבורות ובא להם קצת מכל דבר. על מגש עץ מסודרים יפה צ'יפס (הכי טעים שתמצאו), שניצלונים, טבעות בצל (פחות בשבילי, אבל לא שופטת מי שאוהב ;)) ורול עוף חתוך למנות־ביס.

הצוות הבכיר: מנת הכל כלול
תוך עשר דקות סיימנו הכל ומזל שתוך כדי הגיעה המנה הבאה שהזמנו: פאי רועים. (אנקדוטה קטנה: זו מנה שאני תמיד רוצה להזמין, אבל איכשהו בסוף מזמינה שוב שניצלונים וצ'יפס (מקובעת, כבר אמרנו?) אז הייתי חייבת להזמין הפעם). המנה מגיעה בתוך קערה לא־קטנה, עם סלט קטן בצד ובהחלט מהווה ארוחת ערב ראויה. במילה אחת: טעים. במשפט: תעשו פו לפני שאתם מכניסים לפה, כי זה מגיע חם־חם ישר מהתנור ואחרי הביס הראשון קצת קשה להתאפק…

פאי לא רואים
איפשהו באמצע כל הכיף הזה הברמן החליט לפנק אותנו בצ'ייסר על חשבון הבית וכדי להשוות את רמת האלכוהול בין שנינו לקחתי אני וויסקי ועדי לקח את צ'ייסר הבית- קוקטייל, אבל בקטן.

במקום קינוח
למרות היום הארוך, הקור המפתיע והחשק לזחול פשוט למיטה- היה לי כיף, טעים, משביע, מרגיע ואפילו טיפ־טיפונת מבסם… אז עדי, תודה!


לדף הפייסבוק של הבל ווד בר