רועי דרור, הוא תושב בית הכרם וראש צוות ממשל באגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה. אם השם שלו מצלצל לכם מוכר, זה בטח בגלל שנחשפתם לאחד הפוסטים של רועי בפייסבוק, במסגרתם הוא מבקש להפוך את המגזר הציבורי לאטרקטיבי עבור העובדים הכי איכותיים בישראל. כשגילינו על קיומה של מסעדת סקייליין בגבול שבין קרית הממשלה לבית הכרם, בחרנו לקחת את רועי להביט על קריית הממשלה מזווית שאפילו הוא לא הכיר.
היינו יוצאים פעם בשבועיים מהפנימייה בבויאר הביתה, זו הייתה תקופת הפיגועים ולא יכולנו לצאת יותר מדי. אני זוכר שאמא שלי הייתה מביא לי מידי פעם שווארמה בלאפה מצדקיהו או מציון הקטן, למרות שלא ידעתי איפה הן היו ממוקמות תכל'ס גאוגרפית בעיר. ידעתי שהן גרות במקום טוב כי האוכל היה מצוין.
עדי אמר לי שאנחנו הולכים לאכול במסעדה שנמצאת במלונות שליד משרדי הממשלה. עכשיו עד שנותנים לי לכתוב ביקורת אוכל. רציתי משהו מיוחד. איזה מקום שמעלה לך על ראש את שמחת ירושלים. פחות המלונות של קריית הממשלה. עכשיו אם אתם לא סגורים איפה זה - זה ממש הגיוני. קריית הממשלה לא ממש נגישה לאף אחד, וליד זה יש מלונות שבדרך כלל מכסים אותם בשלט מתחלף לפרסומת כלשהי בכניסה לעיר או לקמפיין בחירות.
אז בין שכונת בית הכרם, בה אני גר, למשרד ראש הממשלה, שם אני עובד, יש אזור של כמה מלונות שעד הפגישה עם עדי היו עבורי כמו משולש ברמודה. אי אפשר לצאת ואי אפשר להיכנס. וגם אם בטעות היית נכנס, מיד היית שוכח שהיית שם.
נפגשנו בכניסה למלון גני ירושלים. שנינו הקדמנו במעט. המעלית טיפסה קשה מהלובי במלון. הגענו למעלה ונכנסו ראשונים למסעדה. למזלנו היו כמה דקות של המתנה. למרות שאמרו לי שבשוק הפרטי הכל יעיל, נאלצנו לחכות עוד איזה רגע. עדי הוא איש שיחה נהדר, והפנורמה מקומה 13 במסעדת סקייליין היא יוצאת דופן: מגשר המיתרים, דרך בנייני האומה בואך משרדי הממשלה המבוצרים. אחלה נוף. לבהות בו. כמו מסעדה מול החומות, רק על כיוון אחר של העיר.
האמת, אנחנו הפקידים רגילים לאכול ב-12:00 וזה היה מזמן. אין דרך יותר טובה ממרק מעולה שנחת לנו על השולחן מרק ירקות, עם המון ירקות. הייתי בסוף המרק, מרק מעולה, עמוק, כזה דיפ. זה היה שבוע מטורף, כזה שהעט לא נפלה בו ב-15:30. המרק היה כל כך טוב שעדי דיבר כמה דקות לעצמו. תוך כדי שמתי לב שאני הקיבוצניק היחיד במסעדה. התחיל הסבב הראשון של הערב ופתאום קלטתי שזה מקום לאירועים של האוכלוסייה על הרצף הדתי-חרדי.
איך שהתחלתי לאתר אנשים שיבואו למכרזים בשירות המדינה מקרב האוכלוסייה החרדית (כבר חשבתי לגייס לזה את עדי) הגיע באן עם בשר ולידו סלט אסייתי. המארח המליץ בחום על הסלט, ממש בחום, אבל אנחנו בפקידות פחות מאמינים שמחוץ לממשלה יש חשיבה הגיונית. אבל הוא ממש צדק, הסלט האסייתי היה הפתעה מעולה.
השמש שקעה על גשר המיתרים, והייתה הרגשה לגמרי של ירושלים, וקיבלנו טחינה וצ'אטני דלורית וירקות ולחם, והתחלנו לדבר על פיתוח של המרפסת שיהיה אפשר לעמוד בחוץ על הדק ולצפות במשרדי הממשלה מלמעלה. וכבר חשבתי להביא איזה סבסוד ממשלתי בשביל זה ואז הגיע הבשר. אנטריקוט, עשוי מעולה, עם תפוחי אדמה שרופים במידה.
האנטריקוט הזה היה ממש טעים, והיה שום וצ'ימיצ'ורי ונוף של ירושלים, ולא היה צריך שום דבר יותר בעולם. תוך כדי שאכלנו, ואני רוצה להגיד לכם שממש כדאי לכם להזמין את עדי לאכול אתכם, כמו כל פקיד רציני באתי עם כרטיסיית נושאים מוכנה בכיס ולא הייתי צריך להשתמש בה בכלל.
אחד הסיפורים שסיפרתי לעדי, או לפחות חשבתי שסיפרתי לו בזמן שאכלתי להנאתי את הסטייק הייתה שהמדינה שלחה אותי לארצות הברית לייצג את ישראל. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי לחו"ל מטעם המדינה והגעתי לארוחת ערב חגיגית בפריז והגעתי בזמן והייתי לבוש טיפ-טופ והתיישבתי והיו לצדדי מלא סכינים משונים וסוגים שונים של מזלגות ואני הייתי רגיל לקחת איזה סכין מהחפיסה, בכל צורה, אפילו חד"פ. סיפרתי לו איך תלו לכבודי את דגל המדינה באחד המשרדים וחיכתה לי משלחת על המדרגות, ומרוב מבוכה לא ידעתי מה לעשות אז הצדעתי לדגל...
מפה לשם, היו שתי מנות שלא היו כל כך קשורות לירושלים. האחת, הייתה סוג של בשר, וכבר היינו שבעים, ממש ורק רצינו לשתות עוד קצת ולהסתכל על הנוף. וקינוח אמריקאי עם מלא חמאת בוטנים. במגוון של צורות, שתכל'ס לא מאד מתאימה לירושלים. ונזכרתי במרק, בצ'אטני ובאנטריקוט והסתכלתי על הנוף שכבר החשיך והיה מופע אורקולי של גשר המיתרים, והיו כמה אורות דלוקים בקריית הממשלה, כי יש פקידים חצופים ששכחו לכבות את האור, והייתי מבסוט לאללה על מסעדת סקייליין באזור המלונות.
וידעתי שאני אזכור את המקום.
לאתר המסעדה
היינו יוצאים פעם בשבועיים מהפנימייה בבויאר הביתה, זו הייתה תקופת הפיגועים ולא יכולנו לצאת יותר מדי. אני זוכר שאמא שלי הייתה מביא לי מידי פעם שווארמה בלאפה מצדקיהו או מציון הקטן, למרות שלא ידעתי איפה הן היו ממוקמות תכל'ס גאוגרפית בעיר. ידעתי שהן גרות במקום טוב כי האוכל היה מצוין.
עדי אמר לי שאנחנו הולכים לאכול במסעדה שנמצאת במלונות שליד משרדי הממשלה. עכשיו עד שנותנים לי לכתוב ביקורת אוכל. רציתי משהו מיוחד. איזה מקום שמעלה לך על ראש את שמחת ירושלים. פחות המלונות של קריית הממשלה. עכשיו אם אתם לא סגורים איפה זה - זה ממש הגיוני. קריית הממשלה לא ממש נגישה לאף אחד, וליד זה יש מלונות שבדרך כלל מכסים אותם בשלט מתחלף לפרסומת כלשהי בכניסה לעיר או לקמפיין בחירות.
 |
| מזהים? |
אז בין שכונת בית הכרם, בה אני גר, למשרד ראש הממשלה, שם אני עובד, יש אזור של כמה מלונות שעד הפגישה עם עדי היו עבורי כמו משולש ברמודה. אי אפשר לצאת ואי אפשר להיכנס. וגם אם בטעות היית נכנס, מיד היית שוכח שהיית שם.
נפגשנו בכניסה למלון גני ירושלים. שנינו הקדמנו במעט. המעלית טיפסה קשה מהלובי במלון. הגענו למעלה ונכנסו ראשונים למסעדה. למזלנו היו כמה דקות של המתנה. למרות שאמרו לי שבשוק הפרטי הכל יעיל, נאלצנו לחכות עוד איזה רגע. עדי הוא איש שיחה נהדר, והפנורמה מקומה 13 במסעדת סקייליין היא יוצאת דופן: מגשר המיתרים, דרך בנייני האומה בואך משרדי הממשלה המבוצרים. אחלה נוף. לבהות בו. כמו מסעדה מול החומות, רק על כיוון אחר של העיר.
 |
| קריית הממשלה המתחדשת ואחד המנופאים הבכירים בה. |
האמת, אנחנו הפקידים רגילים לאכול ב-12:00 וזה היה מזמן. אין דרך יותר טובה ממרק מעולה שנחת לנו על השולחן מרק ירקות, עם המון ירקות. הייתי בסוף המרק, מרק מעולה, עמוק, כזה דיפ. זה היה שבוע מטורף, כזה שהעט לא נפלה בו ב-15:30. המרק היה כל כך טוב שעדי דיבר כמה דקות לעצמו. תוך כדי שמתי לב שאני הקיבוצניק היחיד במסעדה. התחיל הסבב הראשון של הערב ופתאום קלטתי שזה מקום לאירועים של האוכלוסייה על הרצף הדתי-חרדי.
איך שהתחלתי לאתר אנשים שיבואו למכרזים בשירות המדינה מקרב האוכלוסייה החרדית (כבר חשבתי לגייס לזה את עדי) הגיע באן עם בשר ולידו סלט אסייתי. המארח המליץ בחום על הסלט, ממש בחום, אבל אנחנו בפקידות פחות מאמינים שמחוץ לממשלה יש חשיבה הגיונית. אבל הוא ממש צדק, הסלט האסייתי היה הפתעה מעולה.
השמש שקעה על גשר המיתרים, והייתה הרגשה לגמרי של ירושלים, וקיבלנו טחינה וצ'אטני דלורית וירקות ולחם, והתחלנו לדבר על פיתוח של המרפסת שיהיה אפשר לעמוד בחוץ על הדק ולצפות במשרדי הממשלה מלמעלה. וכבר חשבתי להביא איזה סבסוד ממשלתי בשביל זה ואז הגיע הבשר. אנטריקוט, עשוי מעולה, עם תפוחי אדמה שרופים במידה.
 |
| בלי תמונה של קצת אוכל אי אפשר |
האנטריקוט הזה היה ממש טעים, והיה שום וצ'ימיצ'ורי ונוף של ירושלים, ולא היה צריך שום דבר יותר בעולם. תוך כדי שאכלנו, ואני רוצה להגיד לכם שממש כדאי לכם להזמין את עדי לאכול אתכם, כמו כל פקיד רציני באתי עם כרטיסיית נושאים מוכנה בכיס ולא הייתי צריך להשתמש בה בכלל.
אחד הסיפורים שסיפרתי לעדי, או לפחות חשבתי שסיפרתי לו בזמן שאכלתי להנאתי את הסטייק הייתה שהמדינה שלחה אותי לארצות הברית לייצג את ישראל. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי לחו"ל מטעם המדינה והגעתי לארוחת ערב חגיגית בפריז והגעתי בזמן והייתי לבוש טיפ-טופ והתיישבתי והיו לצדדי מלא סכינים משונים וסוגים שונים של מזלגות ואני הייתי רגיל לקחת איזה סכין מהחפיסה, בכל צורה, אפילו חד"פ. סיפרתי לו איך תלו לכבודי את דגל המדינה באחד המשרדים וחיכתה לי משלחת על המדרגות, ומרוב מבוכה לא ידעתי מה לעשות אז הצדעתי לדגל...
 |
| הנה התכניות שלכם לקיץ הקרוב: הקוקטיילים של הסקייליין. |
מפה לשם, היו שתי מנות שלא היו כל כך קשורות לירושלים. האחת, הייתה סוג של בשר, וכבר היינו שבעים, ממש ורק רצינו לשתות עוד קצת ולהסתכל על הנוף. וקינוח אמריקאי עם מלא חמאת בוטנים. במגוון של צורות, שתכל'ס לא מאד מתאימה לירושלים. ונזכרתי במרק, בצ'אטני ובאנטריקוט והסתכלתי על הנוף שכבר החשיך והיה מופע אורקולי של גשר המיתרים, והיו כמה אורות דלוקים בקריית הממשלה, כי יש פקידים חצופים ששכחו לכבות את האור, והייתי מבסוט לאללה על מסעדת סקייליין באזור המלונות.
וידעתי שאני אזכור את המקום.
לאתר המסעדה
