ג'פניקה - דרך בית לחם

רחלי ריין היא חלק מצוות ההקמה של אתר קרובים, המבקש לסייע לידידים להפוך לזוגות. אחרי סבב ראשון מוצלח של השקת האתר, ולקראת הסבב השני שיחל בט"ו באב, החלטנו שצריך לאכול משהו כדי לחגוג את האירוע. בחרנו במקום שמתאים גם לידידים וגם לזוגות. קבלו את ג'פניקה בדרך בית לחם (אכלנו כמה פעמים בעבר גם בג'פניקה בסינמה סיטי והיה אחלה).

"יש לי הצעה שתוכלי לסרב לה!". באמת, מבחינה שיווקית זה גאוני, הרי כל מה שתעשה מעכשיו זה להוכיח שאתה מסוגל לא לסרב. בעיקר אם מעורב סושי בעניין. והזדמנות לכתוב. ככה מצאתי את עצמי נענית להצעה של עדי, ומצטרפת לצוות הכותבים ההולך ומתארך של 'מאכלי י-ם'.

לא רק סושייה

אז ג'פניקה בדרך בית לחם. קודם כל - מיקום מנצח: שקט, דיסקרטי אם תרצו (מכירים את המושג העממי של נערות ריינס ונערות דיזנגוף? אם לא, גגלו את זה), והכי חשוב - גם בזמנים של פסטיבל רנדומלי בעיר העתיקה, תמיד אפשר להיות בטוח ששם תהיה חניה.

נערת ריינס שבחרה לקחת את הבלוג למקום דיסקרטי. כמה מביך.

באתר האינטרנט של הרשת הם מדברים על שלושת עקרונות מנחים, כשאחד מהם הוא הקפדה על איכות וטריות המזון, וזה בהחלט הורגש וראוי לציון, בעיקר במנות הסושי.

נתחיל ממנות הפתיחה. אחרי אכזבה קלה מכך שהמנה 'לאב גאי' היא פיקנטית, ולא אוכל לכתוב עליה עם איזה קישור שנון לאתר שלנו, הלכנו על המלצת המלצר ובחרנו בסלט עוף ומלפפונים. וכמו שקורה לרוב- המלצרים אכן יודעים איפה נמצאות הפנינים של התפריט. על אף רכיבים כמו חמאת בוטנים וחלב קוקוס, הסלט עצמו קליל, מרענן ועדין מאוד. גם הגודל מפרגן ביחס למנת פתיחה. בחרנו גם בספרינג רול ירקות- שבניגוד למה שהכרנו ממקומות אחרים, היה מטוגן, כך שבעצם היה סוג של אגרול, למי שחובב.

לא 'לאב גאי', לא שנון, אבל בהחלט פנינה חבויה בתפריט

הרול הנבחר היה סושי סלמון גריל. גם בגלל הסלמון (גילוי נאות: לכותבת יש חיבה יתירה לסלמון על כל צורותיו) וגם כי זה היה הרול היחיד בלי אבוקדו (מסר לאומה: זו לא בושה לאהוב סושי ולסלוד מאבוקדו בו זמנית). גם כאן, התוספות בתוך הרול היו נדיבות, האורז רך ולא קשיח (דבר שמאפיין לעתים מסעדת סושי בסופו של יום...) ולא התפרק במהלך הדיפינג (אגב הרס הפאסון של השימוש בצ'ופסטיקס)! נהנינו. בהקשר הזה כדאי לציין את הרשת, שבמנת 'ספינת הסושי' שלה מאפשרת לבחור את הרכב הרולים, כפי שחוויתי בביקור קודם.

כמנת ווק הזמנו את המנילה סלמון (אטריות מוקפצות עם סלמון וירקות), שהיה מצוין. כמויות הסלמון והירקות היו נדיבות, הסלמון בושל היטב (רך ולא יבש), הירקות היו טריים ופריכים, רוטב עדין. כיף.

מבחינת השתייה, בחרנו בשני קוקטיילים. הראשון, Rum flower, שהיה עדין, מרענן וקליל- מתאים גם למי שאינו חובב אלכוהול מושבע. השני היה Soju cocktail. סוג'ו זה אלכוהול שמיוצר ברובו בדרום קוריאה, וכאחת עם פטיש קל לחבר'ה האלה, מן הראוי היה שאטעם את הקוקטייל הזה. ביקשתי אותו עדין מבחינת כמויות הוודקה והסוג'ו, ומה אגיד, אכן קיבלתי אותו כזה. כמעט כמו לשתות באז מתקתק. בכל זאת, זה לא הפריע לי לדמיין את עצמי מכחכחת בגרון, בהתאם למנהג הקוריאני המסורתי, בזמן שתיית הסוג'ו בטעמו המקורי. וידוי: כששתיתי סוג'ו אמיתי (במסעדת סאול האוס הכשרה והחדשה ברובע, לכל המתעניינים...) החזקתי מעמד שלוק וחצי.

הצעת הגשה: תנו ללקוחות שני קוקטיילים ואל תספרו להם מה זה מה

הגענו לחלק האהוב עליי אפילו יותר מסלמון: הקינוח. בחרנו בכדור רושה. השילוב של משהו שכנראה קשור לפררו רושה ואבקת זהב (שזה תכל'ס גימיק, אבל עושה את העבודה) היה נשמע לי שילוב מבטיח. לא התאכזבנו. היה טעים, לא מתוק מדי, והיה נחמד לגלות שיש שכבה קראנצ'ית מלמטה. תמיד רוצים לדעת לכמה אנשים הקינוח מספיק, אז זה המדרג שלי: מספיק בכיף לשלושה סועדים, ארבע בדיאטה או שניים רעבים ;-)

אכלנו כמו ארבעה בדיאטה!

בקיצור, אם אתם מחפשים ליהנות ממה שיש ליפן להציע, באווירה רגועה ובמיקום מרכזי- קפצו לבקר. הנאה מובטחת.       

לאתר המסעדה

נאיה

יונתן סורוצ'קין (הידוע גם בתור יוני בלונדי) הוא חוקר במחלקה הכלכלית בפורום קהלת וראש מטה הליברלים בליכוד. יונתן הוא גם רווק ירושלמי ותיק (ברווקותו) וטרי (בירושלמיותו). יש לי תחושה שאני יודע לאן הוא ייקח את הדייט הבא שלו. הוא בדיוק שמע על מסעדה אסייאתית מצוינת: נאיה. שווה להזמין מקום.

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, או יותר נכון יחסי אהבה-אהבה-אהבה-אהבה-שנאה לאוכל. נולדתי וגדלתי בברית המועצות (אל תדאגו, יש סוף אופטימי). את השנים הראשונות שלי ביליתי באכילת דייסה דלוחה ועמידה בתורים. אז אתם יכולים להבין שקשה לי עם אוכל. גם אחרי העלייה ארצה, מלבד איזה בילוי חד שנתי במסעדה סינית אייטיז סטייל, לא היינו הולכים למסעדות, לא "ישבתי לקפה" ולא נכנסתי למקדונלדס לפני גיל 21.

כשהשתחררתי מצה"ל ועברתי לגור לבד, עברתי גם מין שחרור קולינרי. מצד אחד אני אכלן רגשי, אוכל תמיד גרם לי להרגשה טובה יותר מלסובבים אותי. אני תמיד מסיים את הצלחת. וגם את הצלחות של החברים. אני תמיד מגדיל או מכפיל את ההמבורגר. אני תמיד אזמין את המנה היותר גדולה. מצד שני מעולם לא פיתחתי אנינות טעם. כשהחברים מתחננים לאכול, אני מאלה שזורמים איתם בכיף.

מנה אסייאתית טיפוסית. (לא כולל החלק באסיה בו היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל אוכל)

לכתוב ביקורת מסעדות זה דבר קשה עבור אחד שאוצר המילים הקולינרי שלו מוגבל, אז ההתרגשות מהמשימה שעדי הטיל עלי הייתה כפולה. את היעד שלנו, נאיה - מסעדת הרים האסייאתית, בחרנו רק כשכבר היינו ברכב. הנסיעה הקצרה יחסית ממרכז העיר לבית נקופה עוזרת לנו להחליף פאזה. הרעש של גשר המיתרים מתחלף בשקט כפרי. האבן הירושלמית והאספלט מתחלפים ביער ירוק. תוך מספר רגעים אנו מוצאים עצמנו בחניון עפר מאולתר ולפנינו מבנה קטן המעוצב להפליא. חלונות עם תריסי עץ גדולים, כניסת זכוכית מרשימה ואותיות מוזהבות גדולות המסבירות לנו שלשעה קצרה אנחנו עוזבים את ישראל ונכנסים ליפן (הערת העורך: או מקום אחר במזרח הרחוק, לכו תדעו).

לפני שמתיישבים, עדי שם לב שאין כמעט מקומות זוגיים במסעדה. כנראה המסעדה מכוונת לקהל מבוגר יחסית ולא לדייטים. אני דווקא שם לב לוואזה יפנית ליד אחד השולחנות, מעוטרת בסגנון קינטסוגי (Kintsugi). הוואזה, המרשימה בצניעותה, שידרה לי דבר אחד, כאן משקיעים.

עדי התלהב שבתפריט כתוב "נאים מאוד" בחלק של הדגים הנאים. אותי הרשימה העובדה שהביאו לנו מים מבלי שביקשנו. ביותר מדי מקומות בארץ צוות המסעדה לא יביא מים מיוזמתו, בתקווה שיזמינו שתייה והמכירות יגדלו. אבל אנחנו לא בארץ, קפצנו לקפיצה קטנה ליפן.

פתחנו עם באן בקר, לחמנייה מאודה ורכה ובתוכה בקר בבישול ארוך. הלחמנייה רכה אבל לא מתפרקת, הבשר נימוח ומלא בטעם, המנה נעלמה תוך מספר שניות. עד ששאר המנות יגיעו, ננצל את הזמן לדבר על סצנת הדייטים הירושלמית. כרווק תל אביבי שרק עבר לירושלים, מאוד חשוב לי היה ללמוד את חוקי הפורמט הירושלמי. איך ניגשים? על מה מדברים? ובעיקר איך לא מסתנוורים מאורו של הספקטרום הדתי הירושלמי (הערת העורך: מצא לו ממי ללמוד).

בלונדי קורא לזה תבלון. העורך קורא לזה עמבה.

השווארמה ההודית הגיע בדיוק בזמן. המנה כמעט ולא מזכירה שווארמה. הצ'פאטי אומנם מזכיר לאפה, אבל התבלון, היוגורט-טופו והבצל הכבוש נותנים למנה טעם ייחודי. מנה מצוינת, אבל לא מנת דגל. איתה מגיע הפאד קפאו: אורז מאודה, בקר קצוץ, פלפלים, צ'ילי טרי, בצל סגול, בזיליקום, ביצת עין. אני מרגיש מעט חסר מילים. אם לאסקימואים יש 30 מילים לתיאור שלג, אז במזרח בטח יש 30 מילים לתיאור אורז. ולי אין אף לא מילה אחת. באו נגיד שזה בדיוק ההפך מ"אורז רווקים במיקרו". הבקר והאורז משתלבים מצוין הבזיליקום מוסיף טעם וריח מבלי להשתלט על המנה.

מקשקשים מעט פוליטיקה ארגונית ושינויי קריירה. עדי הגיע למגזר השלישי מההייטק, אני מחיי הלילה של תל אביב. תחומים רחוקים מאוד מהעיסוק הנוכחי שלנו. אני חדש וסקרן אז אני מתחקר, עדי מזכיר לי שלא תחקרנו שתייה. בדרך כלל אני שותה משקאות נקיים, אבל מלאי הטקילות המצומצם ויצר ההרפתקנות מוביל אותנו לתפריט הקוקטיילים. דקירי ליצ'י עבורי, פאשן דראגון לעדי. הדקירי טוב אבל לא ייחודי. את הפאשן דרגון, קוקטייל הדרים מריר מומלץ מאוד לנסות. אם זה חריף ומתוק, כנראה שבנאיה יצליחו לשלב את זה.

היכונו לביאת המשיח

עוברים לשלב הטאקוז: שני טאקו סלמון, שני טאקו דג ים. אני ממש לא יודע איך הם עשו את זה, אבל היה שווה לנסוע רק בשביל זה. מעולם לא אכלתי דגים נאים כל כך טעימים. אני לא יודע איך אצליח לחזור לאכול סושי רחוב. איפה הייתם עד עכשיו?

שבע ומאושר, אני רומז שאפשר לסיים. אבל עדי מתעקש, אנחנו מדענים, יש לנו מחקר לעשות. אני מסכים. קינוחים. חולקים נאיה יוזו ומנדרין. הנאיה יוזו מכיל קרם יוזו, העשוי מפרי הדר אסייאתי הנושא את שמו. הלימון, הפרי האהוב עלי הופך לביסקוויט רך. המרנג אוורירי ואני שוב נתקע בלי מילים לתיאור המרקמים וההשתלבות של הטעמים, חובה לנסות. המנדרין העשוי משכבות של מרציפן ותפוז מוצלח, אבל לא משתווה לנאיה יוזו.

לקינוח: שני קינוחים.

נאיה היא ללא ספק מסעדה טובה, טעימה, ואיכותית. כל מנה בה מוקפדת ומדויקת וניכר כי הטבחים בה מקצוענים מהשורה הראשונה. אבל יותר מכך, האווירה כולה, מאדיבות הצוות, דרך העיצוב של החלל ועד לשלטים בכניסה לשרותים מאותתים לאורח דבר אחד: תתנתק לשעתיים, קח את המיטב שיש לאסיה להציע, רבע שעה מירושלים.


לאתר המסעדה

סושי קבב

לבלוג מאכלי י-ם אין הרבה כללים, וגם את המעט שיש, תמיד תמצאו משפטן טוב שיצליח לעקוף. קחו לדוגמא את עו"ד שמחה רוטמן, שכבר התארח בבלוג בעבר, ושמע שלא ניתן להתארח פעמיים. אץ רץ הפרקליט החביב והרים תרומה נדיבה להמשך קיומו של אתר מידה תמורת תשורת הביקור בבלוג. הנהלת הבלוג נבוכה, אך כשאין ברירה אז אין ברירה, וברוב עם והדרת מלך הוחלט לכבד את מרשנו בביקור במסעדה החדשה והמסקרנת 'סושי קבב'. והרי פסק הדין מוגש בפניכם. 

בשבועות האחרונים עדי ואני הרגשנו שהיחסים בינינו כבר אינם כתמול שלשום. אמנם אם להאמין לרוית הכט מעיתון הארץ (הערת העורך: ואם לא?), שנינו סוכני שינוי שמרניים המונעים משנאת קומוניסטים פוטנציאליים ומטיפוח תיאוריות המשמרות יתרונות כלכליים, ובכל זאת, הוויכוח טרם חקיקתו של חוק הלאום (עורך הבלוג מעדיף את שמו המלא – חוק יסוד: מדינת הלאום, אבל נזרום עם שמחה), בו עמדנו משני צדי המתרס, הותיר משקעים לא פתורים.

שני צדי המתרס, תמונת אילוסטרציה

ולכן, סיכמנו שניפגש במקום היחיד הטהור מאידאולוגיות, המכיל את כל המגוון האנושי, ללא מעורבות ממשלתית פסולה, בשוק החופשי, או לפחות במקבילה הירושלמית שלו, שוק מחנה יהודה.

החגיגות ברחובות לרגל קבלתו של חוק הלאום היו בעיצומן (כמה אנשים התעקשו שהם בדרך למצעד הגאווה, אבל לא האמנתי להם) ובעודי משרך את דרכי לנקודת המפגש, עדי שלח אליי הודעת טקסט בזו הלשון:

"היי שמחה, ברחוב השזיף נפתחה לא מזמן מסעדה מיוחדת במינה, סושי קבב. ברור לך שאם שני יהודים כמונו יתיישבו במסעדת סושי קבב, נוכל לממש בגופנו ממש את חוק הלאום, גם את ההתיישבות היהודית וגם את קיבוץ הגלויות, בוא!"

הקונספט של המסעדה הוא להיות מסעדת גריל בשרים ישראלית קלאסית, אך לעצב את התפריט ואת המנות בסגנון המזרח הרחוק. וכך מנת הכבד, נקראת בתפריט "סושי סומו" על שם הלוחם היפני המאותגר משקלית, והשיפודים מושחלים על חרבות סמוראיות, אם יש לכם הרבה דמיון.

בתפריט היו פריטים רבים, שכמו בחוק הלאום, היו הצהרתיים בלבד, ללא כל משמעות מעשית. אבל, אם יש משהו שלמדנו בימים האחרונים, זה שפחות חשוב מה יש בתפריט, חשוב יותר מה אין בו ומה שהטריד אותנו יותר מכל היה היעדר השוויון בין המחיר שכתוב בתפריט שעל הקיר, לבין המחיר שכתוב בתפריט שבידנו. בירור קצר עם המלצר הוביל אותנו למסקנה שמחאה לא תעזור, ולכן כדאי שנעבור ישר לחבילת ההטבות.

כמובן, שלא שכחנו לרגע שבאנו לחגוג את חוק הלאום, ולכן הזמנו ישר את מנת... הדגל, סושי קבב. מדובר בפיתוח טכנולוגי מדהים, סטארט-אפ ניישן של ממש. מהבשר של הקבב מכינים גליל, אותו ממלאים בכל טוב הארץ, אורז, צנוברים ועוד. לאחר ההכנה חותכים לעיגולים, שנראים כסושי. את הסושי מניחים על עיגולי טורטייה מקסיקנית (קיבוץ גלויות או לא?) ומגישים. נראה יפה מאוד, טעים אפילו יותר!

שמחה מאוהב

בצורה דומה, וטעימה לא פחות, מכינים גליל מותן (רציתי לכתוב סינטה, אבל בכל זאת, שפה רשמית) ממולא בחזה אווז או בקבב, וגם זה מוגש על עיגולים קטנים של טורטייה מקסיקנית. המנות לא גדולות, אבל יחד עם התוספות (צ'יפס, תפוחי אדמה בטמפורה, סלט או אורז), לא תצאו רעבים. ליתר ביטחון, עדי הזמין גם כבד עוף צלוי על הגריל שהוגש על מצע טורטייה ובצל, וגם הוא היה עשוי מצוין.

תפוחי אדמה בטמפורה, מוגשים בסגנון דגל ישראל של בנק הפועלים

על שלב הקינוחים ויתרנו, בייחוד בגלל שיום המנוחה הרשמי התקרב, ואצה לנו הדרך הביתה, אחרי 2000 שנה.


לדף הפייסבוק של סושי קבב

JLM סושי מקומי

עינת גומל היא למעשה המנהלת האמנותית של ירושלים. כמעט כל פסטיבל עירוני-אמנותי שאתם מכירים (רשימה חלקית: הליכות ג'יין, אינדיסיטי, הפרונט סטייג', סיפור רחוב, ניילון, הליכת על הספקטרום) עבר דרכה. ועכשיו, שנייה לפני שעינת צוללת לשאון חורף (כל יום שני לאורך פברואר) זה נראה כמו זמן מעולה לבדוק את המיזם הקולינרי החדש מבית מסעדת 1868.  

כבר כמה חודשים שפתוחה בעיר מסעדה חדשה שעוד לא ביקרתי בה – JLM סושי מקומי. מסעדת שף יפנית כשרה. וזה שעוד לא ביקרתי בה - גורם לי להיות לא רגועה. אז הצעתי לעדי שנעשה את ביקור קולינרי משותף, ולשמחתי - עדי זרם איתי על ההצעה בקלות.

בזמן שעינת התלבטה אם לשבת בחוץ, למטה או למעלה, עורך הבלוג השתעשע עם התפריט

אני חייבת להודות שהחך שלי לא בררן דווקא לקולינריה גבוהה או דווקא לאוכל יפני. גם אני חובבת מושבעת של קערת הדגים של הסושייה בטרומפלדור שגורמת לחלקינו להיזכר בפרק של הסופ נאצי של סיינפלד. אבל כחובבת של אוכל טעים, אני תמיד שמחה להכיר מקומות נוספים בעיר.

העיצוב של המקום מוקפד, נקי ומדוד. למעלה שולחנות נמוכים לרביצה (בטוח יש לזה מילה יותר מדויקת ביפנית, לא נראה לי שהיפנים רובצים) ולמטה שולחנות קטנים, צרים וגבוהים. מה שגרם לי להעריך את העובדה שלאורך כל הארוחה שום דבר קריטי לא צנח מהשולחן. הלוגו ההייטקיסטי והשם הדי גנרי הזכירו לי לוגו של האפליקציה שבנינו לחיי הלילה של ירושלים, אבל אולי זה כי גם לחיי הלילה וגם לאוכל יפני יש מאפיין מרכזי משותף של מינימליזם.

להלן: פוד פורן

התחלנו את הערב עם קוקטיילים יפנים שהגיעו מבר הזוטא הסמוך בשני בקבוקוני שיקויים ירוקים חמצמצים, המשכנו בלחמניות מאודות סלומון מיסו שהיו מעולות וגם בעלות מרקם מגניב במיוחד וברול מאקי שמבוסס על דג ומה שבא לשף לשים. המלצרית טענה שמאקי (שזה זה עם האצה בחוץ) ואינסייד אאוט הם בעצם בדיוק באותו הגודל. אבל בתכלס המאקי היה טעימה שעשתה חשק לאינסייד אאוט אז הזמנו גם אותו. וזה כבר היה בלי שום ספק אחד הרולים הכי טעימים שאכלתי.

אחד הטעימים!

חמישי בערב, המקום מתחיל להתמלא. מסביב תמהיל שפות אופייני לירושלים והמנות ממשיכות לזרום אל השולחן. גיוזה שפונדרה ושזיפים מיובשים, סלט איטריות סובה וקריספי טרטר מעולה שהוגש עם מנגו ועל פריכיות שמזכירות את החטיף "דובונים". מלא טעמים חדשים ושילובים מעניינים והכל אסתטי ויפה ומצטלם נהדר ולא הייתה בררה אז עשיתי קצת פוד פורן.

ועוד קצת פוד פורן

אני ועדי דיברנו מלא על חו"ל ועל יעדים אופציונליים למסע הבא, אחרי שבפעם הקודמת, ביקרנו יחד בסלוניקי עם משלחת של הישיבה החילונית ו-ROI. תוך כדי שיחות המסע הגיעו הקינוחים, שמזל, ממש בנס נשאר להם עוד מקום: קרם ברולה קוקוס במראה צנוע אבל טעים במפתיע ועוגת מאצ'ה קציפת קוקוס מרנג ותותים במראה ראוותני ומסובב מבטים.

טעים לא פחות מאיך שזה נראה!

צמוד ל-JLM נמצאת מסעדת 1868 ובר הקוקטיילים שלה זוטא שאיכשהו בשניהם מעולם לא ישבתי. המרפסת שלהם פונה לנקודת מפגש מרתקת שאותה הם חולקים עם המפעל ועם המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה והחצר היפהפייה שלה, שאם עוד לא ביקרתם באחד מהם – ממליצה לכם בחום - שבו לסושי ותקפצו גם לביקור אצל השכנים. הם אלו ששמים את ה"מקומי" בסושי של JLM.


לאתר של המקום

סושיה

ברי רוזנברג הוא ירושלמי מקצועי וממייסדי הבריגדה התרבותית, החבר'ה שעלו כילדים מברית המועצות, ועכשיו מנסים להסביר לנו מה זה נוביגוד (לא להתבלבל עם סילבסטר!). לאחרונה החל ברי לעבוד במיזם רשת מקסים שקשור ליוטיוב (פרטים בקרוב), אז הרשיתי לו להיות האורח הראשון בבלוג עם פוסט מצולם. לאן ברי בחר לקחת אותי? לסושיה (לא להתבלבל עם רשת הסושיה!) המעולה ברחוב טרומפלדור.

לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של המקום

סושי רחביה - הר חוצבים

סניף רביעי של סושי רחביה נפתח בירושלים. לכאורה, עוד סניף. בתכל'ס, סניף מיוחד בו תוכלו לקבל סושי ללא אורז, ללא מצוקת חנייה ועוד כשר למהדרין!

איך יודעים שהמסעדה שלך מצליחה מעבר למצופה? כשהשם של המסעדה המקורית לא מתאים לשם של רשת. קחו לדוגמא את סושי רחביה. מסעדת הסושי שנפתחה בלב שכונת רחביה אי שם בשנת 2007 הצליחה להסעיר את קיבתם של תושבי ירושלים ולהביא לפתיחתם של שני סניפים נוספים בעמק רפאים ובמרכז העיר. 8 שנים לאחר מכן, נפתח סניף רביעי, הפעם בלב פארק ההייטק של הר חוצבים.

נו טוב, אתם אומרים לעצמכם, אז נפתח עוד סניף של סושי רחביה ועוד באזור תעשייה. מה החידוש הגדול? אז זהו, שמדובר בסניף שהמיקום שנבחר עבורו הוא בשורה בפני עצמה: אם עד עכשיו חשבתם שהר חוצבים הוא רק פארק הייטק, אז מגיע הסניף החדש של סושי רחביה, מאתגר את התפיסה שלכם ופותח את המקום הראשון באזור שפתוח עד שעות הלילה המאוחרות (ליתר דיוק, עד חצות. בירושלים!). או במילים אחרות: סוף כל סוף מישהו מעז לפתוח מסעדה במיקום נגיש וללא מצוקת חנייה. בהתאם לשעות הפתיחה היומרניות, במקום יש גם תפריט אלכוהול משובח (למרות שאנחנו בכלל הלכנו על שייק פירות סולידי שהתגלה כמעדן מרענן של ממש).

זה אזור תעשייה זה?

ויש גם בונוס: מדובר במסעדת סושי כשרה למהדרין. נו טוב, אולי זה לא בונוס עבור כולם, עבור חלק ניכר מציבור הסועדים בירושלים, בהחלט מדובר בבונוס. ועבור מי שלא, נציין שהמגוון העשיר בתפריט כמעט ולא נפגע בשל כשרות המהדרין.

אחת השאלות שהסעירו את ישראל בעשור הקודם (הגיע הזמן למצוא פתרון למאה החדשה הזו. לא יכול להיות שיש לנו נייטיז, אייטיז ופיפטיז, אבל לאף אחד אין מושג איך קוראים לשני העשורים הראשונים בכל מאה!) היא האם יכול להיות סושי כשר? בשנים שעברו מאז, הסצנה הקולינרית הישראלית התבגרה, וסושי כשר ניתן למצוא כמעט בכל פינת רחוב, כאילו היה זה פלאפל או סביח.

סניף המהדרין של סושי רחביה, הוכיח שאפשר להסיר גם את סימני השאלה שאולי נותרו מעל סושי כשר למהדרין, ואולי להוסיף גם כמה סימני קריאה! סימן קריאה ראשון מגיע למרק הטום-יאם המשובח שהוגש לנו במסעדה. מדובר במרק שמתאים מאד לחורף הירושלמי: מהביל, חריף ומרובה טעמים. בקיצור: יאמי!

לאחריו, הוגשו לנו יקיטורי סלמון. ניתן למצוא לא מעט ירושלמים אשר יקראו למנה זו שיפודי יקיטורי סלומון, אבל ניתן לנחש שמדובר על אותם ירושלמים שקוראים לסלמון סלומון ולרחוב המלך ג'ורג' בשמו המלא: המלך קינג ג'ורג'. אלה וגם אלה, יסכימו שמדובר במנת פתיחה נהדרת.

מנת פתיחה מומלצת נוספת היא הדים סאם. בסניף הכשר למהדרין, תצטרכו להסתפק בארבעה סוגי דים סאם צמחוניים: ירקות מוקפצים, תרד עם בוטנים ושום, דלעת עם בטטה ומיקס פטריות. בשר מאודה כשר למהדרין? כנראה שאין חיה כזו, אבל בהחלט ניתן להתנחם בכיסונים הצמחוניים הנהדרים המוגשים במקום.

מכירים את האנשים האלו שטוענים שלא ניתן לשבוע מסושי? גם עבורם יש פתרון. הפנו אותם לעמודי המוקפצים בתפריט. מדובר במנות גדולות ומשביעות. אנחנו הלכנו על המנה האינדונזית – נתחי עוף מוקפצים עם אטריות אורז, פיטריות (שימאג'י ושמפיניון), בצל (לבן, וירוק) ועוד הפתעות – ולא התאכזבנו. 

אבל מה אני מדבר איתכם על נודלס כשאתם שואלים על סושי? אז כמו ביתר סניפי סושי רחביה, מגוון של רולים לא חסר פה. בקטגוריית הספיישלים לבדה ניתן למצוא 13 רולים שונים. אנחנו הלכנו על הריינבואו – בטטה טמפורה, מלפפון וגזר במעטפת סלמון, טונה, דג לבן ואבוקדו. למרות שאני מאנשי רוטב הספייסי מיונז, את הרול הזה אני ממליץ לקחת עם רוטב צ'ילי מתוק.

רול איט!

את הרול המיוחד באמת מצאנו לא בקטגוריית הספיישלים, אלא בקטגוריית הטמפורה. קבלו אותו: רול הטייגר איי (ובעברית: עין הנמר) – רול חם בטמפורה, עטוף באצה ללא אורז במילוי סלמון, סיבס, אבוקדו, בטטה טמפורה, טמאגו ואספרגוס. למקרה שפספסתם, חוזר שנית: ללא אורז!

האם ניתן לעשות סושי ללא אורז?  מסתבר שכן. ואפילו כשר. למהדרין.

(פורסם במקור באתר רול)

לאתר המסעדה