קמילוס

איך ששמענו שנפתחה מסעדה יוונית חדשה באזור התעשייה של תלפיות, מיהרנו לבקש מיונדב, פסיכולוג וחבר שמבין דבר או שניים בענייני המטבח להצטרף לארוחת צהריים עשירה. גילינו מסעדה עשירה במגוון, אך זולה במחיר. על הטעם ועל הריח, נשאיר לכם לקרוא...

נכון עושה חשק לצאת לחופשה חלומית באי הציורי קמילוס? ואם קמילוס באה אליך עד מטר מהבית, לא תקפוץ לבקר? ועוד לפגוש שם חבר יקר משכבר?

זה מה שעבר לי בראש כשקיבלתי הזמנה ספונטנית מעדי לביקור ביקורתי במסעדה יוונית חדשה שנפתחה בתלפיות, כאן בירושלים. מיד עלתה בדמיוני טברנה עשירת צבעים, ריחות וקולות, ריקודי סירטאקי, וצלילי בוזוקי המתערבים בקול צלחות נשברות, מה שגרם לי לומר מיד כן להזמנה. אמנם לא זכיתי להיות מבין גדול בגורמה, וראיתי אולי חצי פרק של מאסטר שף בחיים שלי, אבל למה שלא נתחפש לשעה שעתיים לאנין טעם מתנשא.

יושבים לאכול, מוזמנים להצטרף!

חלבי או בשרי? שאלתי, ועוד לפני התשובה עניתי לעצמי - חלבי, ברור. הרי זה מה שיוונים אוכלים, סלט יווני וסופגניות. עם ריבת חלב. עדי אישר את הנחתי – הולכים לאכול חלבי. יופי, בשר בצהרים מעלף אותי לאיזה שעתיים ויש הרבה מה לעשות היום. 

עדי אסף אותי ברכב השרד שלו ספיישל מהבית, והווייז לקח אותנו אל לב תלפיות, שפחות מזכיר אי יווני קסום ויותר אזור תעשיה בפרוורי אתונה. כבר כשחלפנו בנסיעה ברחוב זיהינו שמיקום המסעדה מוכר לנו, בבניין עמותת שק"ל. לא מזמן הייתה כאן מסעדה אחרת, 'חרוצים', שנסגרה. כנראה שבעסקי אוכל לא מספיק להיות חרוצים... לעדי יש יותר מזל ממני בענייני חניות, אז חנינו ממש מול המסעדה ונכנסנו, אבל זה לא בהכרח מה שיקרה לכל מי שיגיע בשעות העמוסות של האזור וכדאי לקחת זאת בחשבון. 

הכניסה אל המסעדה עוברת בחנות של העמותה ובה מוצרים ויצירות מעשה ידי חניכי העמותה, שזו חוויה מומלצת כשלעצמה, שגרמה לנו להרגיש פילנתרופים להפליא. מסתבר שהבניין שייך לעמותה ושהתכנון הוא שלאחר שהמסעדה תתייצב חניכים בעמותה ימלצרו בה, כפי שהיה במסעדה הקודמת.

חלל המסעדה נעים ומשרה אווירה רגועה, התפאורה פשוטה יחסית ולא מתיימרת, וניתן להרגיש שהיא עדיין בהתהוות. שולחנות בודדים לצד שולחנות ארוכים לאירוע (בשעות הערב המקום מיועד לאירועים, עד 80 איש), פה ושם נגיעות יווניות כמו בקבוקי אוזו ריקים, ומוזיקת מעליות בלתי יוונית ברקע. לפחות בשעת הצהרים המאוחרת שבה הגענו המקום היה יחסית ריק ושקט.

המלצרית האדיבה קיבלה את פנינו והניחה בפנינו תפריט, וכבר בהצצה ראשונה למדנו שתיאום ציפיות הוא דבר חשוב בחיים, ושהפנטזיות שלנו על יוון לא בהכרח תואמות מציאות. גילינו שאנחנו יושבים בכלל במזנון בשרי, ושלא מגישים פה סופגניות אלא סופלאקי (ראו להלן), שמתמודד בקטגוריית השיפודיות הסמוכות יותר מאשר בזו של מסעדות גורמה (וגם המחירים נמוכים בהתאם, יש לומר). מסתבר שגם עדי הניח שיוונים הם צמחוניים ולא טרח לבדוק לאן אנחנו הולכים... חישבנו מסלול מהיר מחדש, שחררנו את חלום הטברנה החלבית ונערכנו לארוחה בשרית במסעדת פועלים, אבל הדיסוננס בין החלום והמציאות עדיין השפיע על החוויה במידת מה. תגיעו מראש עם ציפייה מותאמת,  ותחסכו מעצמכם את העניין הזה..

כיוון שהמילה היחידה שנשארה מהפנטזיה המקורית הייתה 'יוונית', רצינו למקסם את המפגש עם הטעמים ממולדת האלים השכנה, והזמנו את שתי המנות בעלות השם היווני ביותר בתפריט, עליהן המליצה גם המלצרית, האחת 'סופלאקי פרגיות', והשנייה המכונה 'גירוס בצלחת', גם היא מפרגית. אליהן הוספנו קצת בהמשך מנה נוספת שקרצה לנו, בעלת שם גנרי יותר – ממולאים בצלחת.

מיד לאחר ההזמנה הוציאו לנו פוקצ'ה חמה עם כמה סלטים קטנים לניגוב, שזה נחמד יחסית למסעדת פועלים בסיסית, וגם עזר להרגיע את מיצי הקיבה שהתחילו להתעורר. למזלנו המנות עצמן הגיעו די מהר, לפני שהספקנו להתמלא בסלטים, וניגשנו לחקור את נפלאות המטבח היווני הבשרי.

מנות עיקריות ראשונות. המשך יבוא...

נתחיל עם הגירוס: קיבלנו קערית מלאה בפרגית קצוצה בתיבול עשיר ואינטנסיבי בגווני צהוב כורכום ומקושטת בפטרוזיליה המוגשת לצד (עוד) פוקצ'ה וסלטים. סוג של שווארמה שנשלפה מהלאפה, אבל נחמדה מאד. הרבה בצל מטוגן וטעמים שנספגו היטב בפרגית, קצת פיקנטי אבל לא יותר מדי. בגזרת הסלטים שבצלחת היה מקום לגוון ולהעשיר קצת את הטעם. כשהגיע הסופלאקי גילינו שמדובר בעצם בשיפודי פרגית נדיבים אך סטנדרטיים למדי, ברוטב אדמדם שנראה מבוסס על קטשופ. מידת העשייה הייתה טובה והשאירה בנתחים רכות ועסיסיות - טעם מוכר אך קצת משעמם. 

בגדול, שתי המנות הללו היו טעימות ונחמדות, משהו פשוט ומשביע לאכול בצהרי היום, אבל די גנריות ודומות למנות המוגשות בכל אלף בתי האוכל הסמוכים, וללא חותמת יוונית ייחודית. צלילי בוזוקי לא הופיעו בדמיוננו, ולא מצאנו את עצמנו שוברים צלחות בעליזות. אפרופו צלחות, דווקא צלחות ההגשה היו ברמה גבוהה משל מסעדת פועלים פשוטה, והפיחו קצת ארומה איכותית ואולי גם יוונית. מצד שני, לא נעים לשבור צלחות יפות כאלה, מה שהכניס אותנו קצת למלכוד...

לי היה חסר מאד משהו טבעי וירוק ליד המנות הללו. בסדר, לא סלט יווני, הבנתי, אבל אפילו המלפפון והעגבניות הקצוצים בפלאפליות עם קצת לימון ושמן זית היו עושים את העבודה. 

דווקא הממולאים!

דווקא הממולאים שהגיעו קצת אחר כך כן עשו את העבודה. הפלפלים הצבעוניים נראו נהדר על צלחת תכולה, ואמנם במבט ראשון עוררו חשש ליובש מסוים, אבל ברגע שטעמנו מהם הם נעלמו מהר מהצלחת, ועשו חשק לעוד. הבישול היה בטעם ביתי ובמידה הנכונה כך שהאורז היה מבושל דיו ומלא טעם ומאידך הגרגרים נשארו אחד אחד ולא התפרקו לכדי עיסה דביקה כפי שקורה ללא מעט ממלאי ממולאים. אין לי מושג מה היה מוצאו של ממלא הממולאים הקדמון ואם זה מאכל יווני טיפוסי או שמקורו באזור אחר של המזרח התיכון, אבל זה היה טעים ועם טעם קצת שונה ומיוחד.

בחיפוש אחר יוון האבודה ביקשנו להזמין מנה נוספת, ועל הדרך גם להבין את שמה המסתורי של המסעדה, קמילוס. המלצרית לא הייתה סגורה על הפרטים וקראה לשף המסעדה, בחור מגודל, חמוד וקצת ביישן, ממנו למדנו קצת על מקורותיה היוונים העתיקים של המסעדה. הכל התחיל מזמן, לפני חצי שנה בערך, לאחר שסקר שוק מהיר הצביע על חסר מהותי במסעדות יווניות בירושלים. חסר גלגל? אנחנו גלגל. מי אמר יווני ולא קיבל? 'על השם המלצתי בעצמי', הודה השף בגאווה מבוישת. עבודת יד. יבוא אישי, על שם הסבתא של בעל הבית, העונה לשם קאמי. טוב, קצת פספוס לקחת שם כמו קאמי דווקא ליוון, אבל מסעדות צרפתיות כבר יש כמו זבל בירושלים. ומה לגבי מנה יוונית ייחודית? שאלנו. לכו על קציצות הדגים, המליץ השף. הלכנו.

המלצת השף: קציצות דגים

וטוב שהלכנו, כי בסופו של דבר בעיני זו הייתה המנה הכי מעניינת בארוחה. הרוטב של הקציצות הוא זה שעשה את ההבדל והביא טוויסט מעניין וטעים לעלילה. כמות רבה ומתאימה של לימון חתוך ומיץ לימון יחד עם עשבי תיבול ותבלינים הפכו את הרוטב האדום לעשיר בטעם ייחודי ומעניין, שעשה טוב לקציצות וגם בא נהדר כמטבל לחלה המוגשת יחד איתו. קציצות הדג עצמן היו נחמדות אבל לא יותר מכך ולא היינו בטוחים אם הן היו עבודת יד או מאריזה קפואה כלשהי, אבל כמו שסבתי הייתה אומרת, גם סוליית נעליים אפשר להפוך למעדן עם התיבלון הנכון. למנה היה טעם חזק שממלא את חלל הפה ונותר בחך גם זמן רב אחרי שיצאנו מהמקום. אמנם גם המנה הזו לא זרקה אותי לשיר ביוונית, אבל מצאתי את עצמי מזמזם פוליקר, וגם זה אחלה. 

בסיום האירוע היינו שנינו שבעים ועייפים כדבעי, תוהים איך נמשיך את היום מכאן. לך תרקוד סירטאקי אחרי סופלאקי. עם החשבון קיבלנו גם קינוח מלבי נחמד על חשבון הבית, לסתום סופית את החורים שעוד נשארו. עדי כבר נשבר וויתר, והשאיר אותי להגיע לבדי אל קו הסיום.

קינוח מלבי נחמד

בסיכומו של דבר, קמילוס שפגשנו היא אחלה מסעדת פועלים, ואם מראש מגיעים אליה ככזו, הרי שהיא מקום ראוי וטעים שכדאי לבקר בו כשאתם מוצאים את עצמכם בתלפיות. יחסית לשיפודיות באזור המקום משרה אווירה נעימה ורגועה, השירות אדיב והאוכל פשוט וטעים. נראה שהמסעדה עדיין בתהליכי בניית הזהות היוונית שלה, אבל אפשר למצוא בתפריט גם טעמים שונים מהרגיל כמו בממולאים ובקציצות הדגים, ונראה שלבחור שמבשל יש טאצ' ופוטנציאל. לא בטוח שקמילוס תביא לפריצת דרך של התרבות היוונית האותנטית בירושלים, אבל כמקום לארוחה חביבה בצהרי יום עבודה היא אחלה, ואם נוסיף לכך את הפוטנציאל של המקום להפוך למוסד חברתי, בהחלט כדאי לבקר בה.

ואם תכתבו קמילוס בגוגל, תגלו שאין אי כזה ביוון אבל תגיעו למסעדה ורעבים לא תצאו מכאן...

לאתר קמילוס

מצלה

רועי מקלר, מנכ"ל עמ"י, שהיא המנהלת הלאומית לקשרי ישראל והתפוצות, ביקש לשמור לו את מצלה, המסעדה הירושלמית-טורקית המצוינת של השף אבי לוי. לקח קצת זמן, אבל רגע לפני יום העצמאות הספקנו לבקר במקום שמסמל נהדר את הסימביוזה של עם ישראל - לאכול יחד את מה שמזכיר את הטוב שבחיבור בינינו.

יומיים לפני חתונתו של עדי, עדי ואני ניגשים לסגור עניין עם מצלה. המסעדה החדשה של אבי לוי, שהייתה חדשה כשהתחלנו לנסות לתאם מועד, כבר הפכה לשם דבר בירושלים עד שהצלחנו להסתנכרן. חודשים שאנחנו מנסים לתאם וכל פעם משהו חדש בלוז הבלתי אפשרי של עדי עולה. לא ייאמן כמה יוזמות חברתיות בנאדם אחר יכול להוביל, כאילו משוויץ בזמן הפנוי שמאפשרת הרווקות (למרות שגם שבועיים אחרי החתונה נראה שהכרוניקה בשלה). אבל הנה ברגע האחרון לפני הנישואין, עדי החליט שאי אפשר לגשת לחופה עם חובות קולינריים והצליח לפנות לנו שעתיים. סופסוף אני זוכה לזמן איכות איתו באמתלת גיבוש דעה על מצלה.

מנות גדולות, לאנשים גדולים, עם שולחן קטן (תמונת אילוסטרציה)

מאחר ופטור בלא כלום אי אפשר, ניפטר כבר עתה מהעניין הגשמי - האוכל במצלה פשוט וטעים. אשכרה אוכל רחוב ירושלמי-טורקי, שזה בדיוק מה שכתוב על התפריט. כיף שיש אמת בפרסום. מילים וטעמים שמבליטים את הצד המחמיא של עיר הקודש. במיוחד עם סיפור הדרך הירושלמית של עדי, על המסע מההייטקס לעשייה ציבורית-חברתית-תרבותית-טיולית ענפה. אז התיישבנו לצד עגלת בייגלה ישנה שממוקמת ליד גריל ענק והתרשמנו מהמטבח הפתוח והטבחים השמחים. 

יאללה קומזיץ

התחלנו עם מנה שנקראת 'קומזיץ מצלה' שהיא למעשה ירקות מדורה (שומר, קולורבי, תפוח אדמה, בטטה ושאר ירקות) לצד מנת פתיחה נוספת של חציל שרוף. היה טעים לראות איך המנות מדברות ביניהן ונהנות מהטחינה המעולה ששדרגה כל ביס. יופי של סיפתח שורשי – בלי פוזות אבל עם המון נשמה.

חציל להשלמת התפאורה

משם המשכנו לשיפוד השווארמה הענק שהסתובב במרכז החדר, סיח אימתני שמעוצב עם המון הבנה על הרומן הבלתי אפשרי בין איסטנבול לירושלים. רומן שלפני מאה ומשהו שנה היה מובן מאליו, נשמר כעת בעיקר דרך המורשת הבלתי מוחשית שמחברת ביננו מכורי הלבנט. השיפוד הענק הזה מיועד בדיוק לאנשים שידעו להעריך מאין הגיע וכמה מחשבה הושקעה בשביל לחבר אותו דווקא כאן, ככה. 

הסיח שבמרכז השיח

השווארמה נחתכת ביד אמן מהשיפוד ותופסת את מקום הכבוד שלה על מגש עץ, כזה שלוחש לבלוטות הטעם שגם כשאני משחזר את הגעת המנה כעת, רחוק מדי מירושלים, הארומה עוד עולה ומפתה לחזור בהקדם. כאן חשובה הבהרה דרמטית – ממש כמו פלאפל וצ'יפס – שווארמה אינה מנה לשנע. קריטי לאכול אותה במקום ממש רגע אחרי שירדה מהשיפוד. לתשומת לב מתחכמי המשלוחים – כאן הוולט לא יעזור, כמו כל מקום רלבנטי בעיר הקויידש גם פה מי שמבקש להבין – חייב להגיע למצלה פיזית.

במשלוח זה אף פעם לא ייראה ככה!

קבלו עוד סיבה להגיע למסעדה: קבב בבייגלה ירושלמי. מנה מדליקה שמלווה בצלוחיות קטנטנות של סלטים חרפרפים שמעלים עוד יותר לשילוב של הקבב האסלי עם הסומסום. הקבב היה מעולה, אפילו בהשוואה לשכנים המפוארים של מצלה (עד חצות, סימה, אמא וכמובן המוציא). בקיצור – קבב כמו שהוא אמור להיות. 

סיבה למסיבה, סיבה למסעדה.

בשלב הזה כבר היינו אחרי שתי מנות עיקריות די גדולות (אבי לוי ידוע בנדיבות מנותיו) וכנראה היינו אמורים לעבור למתוקים אבל לא יכולנו לוותר על ההזדמנות לנסות את הגרסא המקומית למעורב ירושלמי. מנה טובה של מעורב שתמונה אחת שלה שווה אלף מילים, טחולים, כבדים ולבבות. 

יש מי שפותח בקלפים ויש מי שפותח בלאפה

בקינוחים ניצבו בפנינו שתי אפשרויות: בסבוסה עם קצפת שקדים או כנאפה-מלבי. אני בחרתי במנה האחרונה האחרונה, שילוב שנשמע מדהים עד שנזכרים (רק אחרי הביס) שמצלה היא מסעדה כשרה ולכן המרכיב החלבי הקריטי שמשותף לשתי המנות כלל לא נמצא שם. עדי זיהה את העניין עוד לפניי, אבל באלגנטיות הירושלמית המוכרת הוא גם דאג להסביר לי את זה רק אחרי שדאג להזמין מראש גם את מנת הבסבוסה, ובכך הוכיח שהוא אכן מוכן לחיי זוגיות.

פעם הבאה כמאמר השיר: בסבוסה די

לסיכום – מצלה מסעדת רחוב, חפה מיומרות מיותרות ומגישה אוכל ירושלמי אסלי. ממש כמו העיר שמעולם לא טענה למתיקות, גם פה יש 50 גוונים של חריף. מי שמתעקש לבחור פה מתוק – ירוויח ביושר את האכזבה ומשול כמעט לפראייר שמזמין משלוח בקופסת פלסטיק, במקום לשבת בשולחן אמיתי לסעודת חברים אמיתית.

לאתר המסעדה

שפדוני

מסעדת שפדוני היא מסעדה עם אומץ. אומץ עסקי להיפתח בזמן הקורונה, משולב באומץ קולינרי להרים מסעדה עממית ויוקרתית בו זמנית. לשם סיקור המקום גייסנו את שראל קדוש, כלכלן אמיץ בימים וכדורגלן אמיץ בלילות.

תחילת הערב כבר בישרה טובות. נמצאה חניה קרובה פנויה, מצרך נדיר בסביבות שוק מחנה יהודה. בזכותה הקדמנו להגיע למסעדה ועלה חשש שנעמוד להמתין בקור הירושלמי עד שתגיע השעה להיכנס, אבל הכניסו אותנו מיד והושיבו בשולחן היחיד שהיה פנוי.

מסעדה מלאה היא כבר סימן טוב ובשפדוני תפס אותי מיד הריח. ריח טוב של בשר על האש, ריח שעושה חשק אבל לא מחניק. יחד עם המיזוג במידה הנכונה והתפריט שהגיע מיד אפשר לסמן V גדול על השלב הראשון.

רפדוני בסלטים, שפדוני בבשרים

שפדוני היא מסעדה בת שתי קומות כאשר הראשונה בגובה הרחוב, מטרים ספורים ממסילת הרכבת הקלה ואותה חולקים המטבח ומספר שולחנות. החלק המרכזי התגלה בקומה למעלה, קומת ישיבה גדולה ושקטה ובה גם מרפסת סגורה המשקיפה על הרחוב ההומה.

התפריט שהגיע מיד התחיל להסביר את הקונספט של שפדוני: למעוניינים היא סטקייה לכל דבר, למעוניינים במשהו שונה היא מעניקה הרבה מעבר. לצד מנות מיוחדות בטווחי מחירים רחבים יש גם אפשרויות של שיפודים עם לאפות וסלטים. כדי לפתור את ההתלבטות הלכנו על אופציית הגם וגם: מנות ראשונות ועיקריות ולצדן פלטת סלטים גדולה עם לאפות.

כל ההזמנה עברה למטבח יחד, עד כאן הגיוני. מה שהיה קצת מוזר זה שהמנות הגיעו סמוכות מדי אחת לשנייה. אני לא חושב שזה מתוך ניסיון לזרז אותנו, אלא יותר כמו חוסר ניסיון של המלצרים שרובם אכן נראו בני עשרה, אם כי כולם התאמצו והיו מאד נחמדים.

מנה ראשונה ראשונה בדרך

ראשונה הגיעה צלחת כנפיים. כנפיים זה מאכל שאין סיבה ליפול בו אבל בהחלט יש מקום להפתיע, הכנפיים של שפדוני היו טובות מאד אך לא מיוחדות. הרוטב היה מתוק וטוב, ולי אף פעם אין בעיה עם קצת שומשום מעל. מיד אחריה הגיעה הראשונה השנייה – עראייס. רבעי פיתות חרוכות היטב בתוכן בשר כבש בדיוק במידה, נשאר רך וטוב והראה על תשומת לב מקסימלית אישית בכל חתיכה. עראייס הוא אחד הפייבוריטים בבית שלנו וכאן אכלתי את אחד הטובים ביותר, מה גם שהגיעו איתו תפוחי אדמה על מנגל (שהתבררו כמוטיב חוזר בהרבה מנות של שפדוני) שהיו גם הם מצוינים.

הלאפות ופלטת הסלטים הגיעו – 9 סלטים מגוונים, עושים רושם של רצון לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר האפשרי – החריף לא מדי חריף, החמוץ עדין, החצילים בגרסה המוכרת ביותר, וכרוב אדום במיונז הוא תמיד כרוב אדום במיונז. הלאפה טרייה וטובה, יצאה מהתנור בדיוק בזמן לפני שהפכה קשה ביותר מדי מקומות.

שיפודים בצד, הגיע זמן הסטייק.

העיקריות כאמור הגיעו מיד אחרי בלי לתת זמן לעכל (תרתי משמע) כך שבמשך רוב הערב השולחן היה עמוס צלחות. אחרי שהתלבטתי בין אנטריקוט לצלעות, פתר לי מנהל המשמרת את הבעיה כשסיפר שאין היום צלעות, ורק טוב יצא לנו מזה. הסטייק הגיע עם צ'אנקים מצוינים וירקות נוספים בגריל והיה מהטובים שאכלתי בשנים האחרונות. המדיום שביקשנו היה בדיוק מדיום, הנתח שילב מעולה בין בשר לשומן, הירקות השתלבו מצוין עם רוטב היין האדום. סטייק מעולה, כמה טוב ללכת על הבייסיק.

אחרון חביב הגיע ההמבורגר. רבים יחלקו עליי, אבל במקום חדש אני בדרך כלל מזמין המבורגר – קשה ליפול, כמעט תמיד יעשה את העבודה, ואפשר יהיה להתרשם מטוויסטים מיוחדים. הטוויסט של המבורגר יאכטה בשפדוני (דרגה אחת מעל ההמבורגר הבסיסי) מגיע כבר בהגשה, עם לחמנייה יפהפייה מבצק חום כהה מאד. לצד ההמבורגר הונחו צ'יפס תפוחי אדמה בשרני ושערות בטטה מטוגנות דקות מדי, בעובי שיותר מתאים לסלט ופחות להרים ולטבול ברוטב. הכריך עצמו עם כמות מינימלית וטובה של ירקות ורטבים. רואים שהשף סומך על הבשר שלו שיהיה מספיק עסיסי ולא יהיה צורך בתגבור – אני בעד – העיקר בכל ביס צריך להיות הבשר. הקציצה לצערי נצלתה על אש חזקה מדי – הצדדים החיצוניים היו חרוכים בעוד בפנים היה לא מספיק מוכן. ועדיין גם זו מנה טובה מאד, הקציצה גדולה, הלחמנייה טובה וגם כאן הצ'אנקים טובים מאד. 

יאמבורגר!

אלמלא המחויבות לקוראי הבלוג ולעדי, אני מודה שבשלב הזה או אפילו כמה ביסים לפני כמה הייתי מסיים את הערב, אבל חוק זה חוק וצריך להתרשם גם מהקינוח. גם בתחום הזה אני אדם סולידי ובדומה להמבורגר, במקומות חדשים אני בדרך כלל אלך על הפשוט והמוכר או בשמו המקצועי – סופלה. כאן התפריט גירה אותי יותר וכשבאתי לומר למלצר שנלך על הכנאפה הטבעונית, יצא לי מהפה 'כדור גלקסיה' – כדור שוקולד קריספי בתוכו קראמבל פריך, לצד קערת שוקולד חם, כדור גלידה ועליו רוטב פירות יער. הקינוח היה מצוין, רוטב פירות היער בלט מאד וכל המרכיבים השתלבו יפה בכל כפית עם השוקולד החם המצוין. בתוך הבעייתיות המובנית של קינוחים פרווה – שפדוני עושים עבודה טובה מאד.

באופן כללי נראה ששפדוני מנסה וגם מצליחה להיות גם וגם – אופציה לשיפודיה מהירה ואופציה למסעדה לישיבה של ערב שלם. מגוון המנות רחב וגם סקלת המחירים. שפדוני משדרת שאין צורך לנסות להתחכם – לא בעיצוב, לא בתפריט ובעיקר לא באוכל – חומרים בסיסיים וטובים מוציאים תוצאות טובות וטעימות. אני התחברתי לפשטות במובן הטוב של המילה, הרגשתי שנותנים לחומרי הגלם הטובים לעשות את שהם עם סיוע קטן ולא מתאמץ. בשורה התחתונה היו לי הרבה מאד ביסים הערב, וכולם היו טובים מאד.

לאתר מסעדת שפדוני

סימה

את מתן גדליהו, חוקר כלכלת ישראל, פגשתי לראשונה בתכנית אדם סמית' של מכון ארגמן. בתכנית דיברנו על כלכלה, מדיניות וחברה חופשית. בדיוק אותם נושאים עליהם דיברנו אצל סימה, מסעדת בשרים מעולה המקשטת את רחובות ירושלים מאז 1969. איך היא עוד לא הייתה בבלוג? שאלה טובה. אבל אף פעם לא מאוחר לתשובה...

בערב ירושלמי קריר, כשברקע הרמזים להפסקת אש, יצאנו עדי ארבל ואני לשוק מחנה יהודה במטרה למצוא מקום בו נוכל להתנתק במעט מאירועי השבוע שחלף. ומה משכיח צרות טוב יותר מאוכל ירושלמי חם ומנחם? התיישבנו במסעדת סימה הוותיקה ברחוב אגריפס, וכדי ליהנות מהאקלים הירושלמי בקשנו לשבת בשולחן בחוץ.

כולם יודעים מה קורה לפלטת בשרים שמופיעה במערכה הראשונה...

חיש קל הגיש לנו המלצר החביב תפריט, והמליץ לנו על הארוחות המשותפות. הארוחות המשותפות כוללות פלטת בשרים, תוספת לכל סועד ומגוון סלטים ים-תיכוניים. ישנם שלוש סוגי פלטות בשרים מתוכם ניתן לבחור, המחיר נע בין 115-145 לסועד. רצינו להתפנק עד הסוף ולכן בחרנו את היקרה ביניהן הכוללת סטייק אנטרקוט, כבד אווז, צלעות כבש ומעורב ירושלמי (מנת הדגל של המסעדה). 

המלצר לקח את הזמנתנו, הודיע קבל עם ועדה שהוא יפנק אותנו גם בחומוס וטחינה על חשבון הבית, ופנה לגרילמן שיתחיל במלאכתו. בינתיים אני ועדי התחלנו לשוחח על ענייני דיומא, על כלכלה, חברה אזרחית ופוליטיקה. במקביל הגיעו הסלטים והפיתות. 

מגוון סלטי הבית על הרחוב הירושלמי

המשכנו לשוחח. ההחלטה לשבת בחוץ התבררה כטובה, מלבד מזג האוויר הנעים, מיקומה של המסעדה על רחוב מרכזי כמו אגריפס מאפשר לפגוש מכרים שבמקרה חלפו במקום, להזמין אותם לשבת איתנו, לשמוע מה חדש ולהיחשף ליוזמות תרבותיות וחברתיות חדשות בעיר.

ואז הגיעה פלטת הבשרים. שרר שקט לכמה שניות. השקט נשבר בהצעתו האדיבה של עדי: "לשים לך סטייק?". לא סירבתי, והמשכנו לאכול ולשוחח. הבשר היה טוב מאוד, בייחוד הסטייק וצלעות הכבש. הוא הגיע חם והיה במידת העשייה הרצויה. המג'דרה שהגיע כתוספת הייתה מצוינת וגם החומוס 'על הבית' היה לא רע בכלל. עם זאת, יש להודות כי ציפינו למגוון רחב יותר של סלטים המלווים את המנה.

פלטת בשרים, לעיונכם

לסיום, איך אפשר שלא, ביקשנו קינוח. מתוך כמה אופציות ביניהן מלבי (עדי לא אוהב), בקלוואה ומוס שוקולד בחרנו בקרם ברולה. האמת שחששתי, מכיוון שלהכין קרם ברולה פרווה הרגיש לי לא אפשרי. התבדיתי, הוא היה לא רע בכלל, כאשר כתחליף לשמנת חלבית, נעשה שימוש מעולה בשמנת קוקוס. להרגשתי הקינוח לא היה מספיק גדול (להרגשת העורך: כי אכלתי לך את רובו, סליחה!). על כך פיצתה הזמנתו של המלצר החביב לשתייה חמה 'על הבית'.

הברולה קטן מדי? ישפוט הציבור!

לסיום יצאנו בהחלט מרוצים (ושבעים). כמובן שלא עזבתי את המקום לפי שדאגתי גם לחברה הטובה שלי, הכלבה מיקה (אשתי צמחונית אז לא יכולתי לדאוג גם לה הפעם). בקשתי מהמלצר לארוז לי בשקית את העצמות שנשארו מצלעות הכבש, אמרנו תודה יפה והתפזרנו איש לביתו. כשהגעתי הביתה מיקה זכתה ליהנות גם היא מהביקור אצל סימה.

כשמיקה פגשה את סימה

לאתר המסעדה

חצות

אוריין שוקרון הוא מנצח, פסנתרן, מלחין, מפיק מוזיקלי, כותב, מעבד וזמר.
אני רק חיפשתי תירוץ לבלות איתו ערב.
"למה שלא תהיה גם מבקר מסעדות לערב אחד?"
לפיכך נתכנסנו במסעדת חצות, לחגוג שנה להיכרותנו ו-50 שנים לסטייקייה שחתומה על המעורב הירושלמי. 

כירושלמי ב-5 שנים האחרונות (עם הפסקה של שנה בבודפשט) וכתושב שכונת משכנות האומה, שוק מחנה יהודה על שלל צבעיו וטעמיו מוכרים לי היטב. יצא לי לאכול בהרבה מסעדות ברחוב ולשתות בכמה וכמה ברים טובים. האמת שלא פעם שאלתי את עצמי מה הסיפור עם זה שאנשים מוכנים לעמוד בתור הארוך ההוא למסעדת חצות, שגולש וחוסם את המדרכה לעולים ברחוב אגריפס.

פסנתרן, זמר, מנצח, מעבד

את עדי, הכרתי במסגרת תכנית מנדל למנהיגות בתרבות יהודית. נפגשנו ודי מהר התחברנו. הוא סיפר לנו על הבלוג המיוחד שלו מאכלי י-ם (הערת העורך: כל אחד ומשפטי הפתיחה שלו) ועל הרעיון המדליק, ואני מיד התחברתי. אמרתי לו שאני מחכה להזדמנות הקרובה ונצא לשבת באחת המסעדות בעיר. מפה לשם, ואחרי ניסיונות של כמעט שנה, מצאנו סוף סוף זמן ששנינו יכולים ובאנו לחצות.

כשהגענו, קיבלה את פנינו המלצרית הודיה בסבר פנים יפות, והכניסה אותנו לשבת בתא מיוחד בפנים המסעדה. בגלל ימי הקורונה רוב אורחי המסעדה ישבו בשולחנות שהוצאו לרחוב הפתוח. היינו רעבים והזמנו מהר מנה ראשונה: חומוס פטריות חמות מתובל בפטרוזיליה ושמן זית שהיה טעים, ולידו כרובית מטוגנת בציפוי פריך ברוטב איולי, שהייתה מנה מדהימה. בשבילי לאכול מטוגנים מאז הקורונה כבר לא אמור להיות בתפריט, אבל ניצלתי את החגיגה ואת ההזדמנות שהגעתי אחרי שעה וחצי של אימון אינטנסיבי במכון הכושר.

כותב, מלחין, זמר, מפיק מוזיקלי 

למנה עיקרית הזמנו שיפודי חזה מולארד וכמובן את מנת הדגל בשבילה מגיעים מכל רחבי הארץ. המעורב הירושלמי המפורסם של חצות. האגדה מספרת שהמעורב הירושלמי הומצא ב-1970, שנת ההקמה של חצות, ממש בין כותלי המסעדה. הכול החל כאשר מייסד המקום, אברהם אגמי, גילה שאין לו מספיק פחמים לצליית הבשר. אז את חלקי הבשר הוא החליט לצלות על פלטת ברזל שחוממה על הגז.

עדי ואני התחלנו לשוחח על נושאים מגוונים ומעניינים. בין היתר על הייטק, פוליטיקה, אומנות, רווקות בגילאים מתקדמים ועל עוד הרבה נושאים שפשוט כיף לשוחח עם איש אשכולות ורחב ידע שכמוהו (הערת העורך: אתה חייב להפסיק עם זה אוריין).

מנצח, מעבד, מפיק מוזיקלי

בלי לשים לב ודי בזריזות, המנות הגיעו יחד עם פיתות חמות וטעימות ומגוון סלטי הבית. השיפודים היו עשויים בדיוק במידה הנכונה עם לא מעט שומן. יש כאלה שאוהבים , לי זה היה טיפה יותר מדי, אבל הטעם שלהם היה מצוין. ואז נגשתי למעורב, טעמתי כמה איברים פנימיים יחד ופשוט ליקקתי את האצבעות. התיבול המסתורי הזה אכן שווה את העניין שכולם עושים ממנו. התור לא סתם תור ולא הצטערתי ששנה שלמה חיכיתי למפגש הזה במקום שהוא סך הכל 5 דקות מהבית שלי.

אני ממליץ בחום להגיע וליהנות מהאוכל המסורתי והטעים שיש להם להציע. אני כבר הולך לשם שוב השבוע להמשך חגיגות ה-50 שנה למקום. מברוק!

מבקר מסעדות, צלם

מחכה שתספרו לי איך היה. תודה רבה לעדי על ההזמנה!

לאתר המסעדה
לדף הפייסבוק של חצות

עזרא

אין כמו לחגוג את חזרת המסעדות אחרי הקורונה מאשר עם מסעדת שיפודים בסטייל של אכול כפי יכולתך. לשם בדיקת היכולות שלנו, נבחר שי שלומאי, מהנדס בינה מלאכותית באחת מהתעשיות הביטחוניות ושכן טוב שכמעט תמיד מציע לבשל מנה עיקרית לארוחות שבת. הנה מה שיש לו לספר לכם אחרי שעיכל את החוויה.

עזרא זה שם של אחד שיודע מתי בדיוק מורידים את השיפוד מהגריל. היית אומר לי בוא לשיפוד אצל אורלי גבות (ככה בקבוצת ווטסאפ של השכונה) לא הייתי רגוע. אם הייתי צריך לסדר את הגבות (כי בינינו עם המסיכה, זה מה שנותר) הייתי סבבה, אבל מסעדת בשרים? פחות. אז כשעדי הזמין אותי להצטרף למסעדת עזרא הגעתי רגוע. רגוע ורעב.

התרגשתי כמו לפני דייט. עדי אסף אותי באלגנטיות מהבית ואחרי שיחת נימוסין קצרה שנינו שתקנו כי כאמור- היינו רעבים. נורא קשה לנהל שיחה כשרעבים וסוף סוף המסעדות נפתחות אחרי פאוזה של חודשיים.

הדבר הראשון שקורה כשאתה מתיישב אצל עזרא זה כמות בלתי סבירה של סלטים טריים וקלים שמונחים על השולחן תוך שתי דקות. 21 סוגים בספירה שלי. תוסיפו צ'יפס מצוין, כדורי פלאפל שיכולים לעמוד כמנה בפני עצמם ולאפה חמה ועשיתם אותי מאושר. את האורז שהוגש עם השעועית לא ספרנו ולא טעמנו.

תיעוד היסטורי של דייט בימי קורונה

עכשיו, בואו נודה על האמת - אני איש פשוט. הטעם שלי כולל את רוב הספקטרום שלא פג תוקף (חוץ מקינמון שהוא רעה חולה בעולם ושורש הרוע, אבל אני באמת לא רוצה להרחיב עליו. לא מגיע לו). בנקודה מסוימת גיליתי שלחם, או בעצם כל בצק אפוי וחם מעיף אותי אל מחוזות אחרים של שמחה. אני אוהב בשר, שלא תבינו לא נכון. אני מאוד מחבב את הסיפור הזה של שיפוד פילה בקר (ראו בהמשך) שמתפצפץ לך בפה עם כל העסיסיות שלו. אתה מרגיש שפריץ בתוך הפה שמתגלגל לו ימינה ושמאלה, אתה רוצה רק להוציא את כל המיץ מהקובייה החמדמדה הזאת. ויש 5 כאלה על כל שיפוד!

שנייה, נחזור ללאפה. אני אוהב לאפה. חמה. לא "תאוות בשרים", אבל כמיהה אנושית לחום ורכות. ביחד עם מגוון של סלטים (נציין את החצילים לטובה, גם את העדשים ואת החמוצים) מתחילים לרפד את הבטן, ואז כשהבשר מגיע, הוא אמור לתת את הפינאלה ולהביא אותך לשלב של פתיחת כפתור במכנסיים ומציצת קיסם. אני לא ילד. באתי עם המכנסיים עם הגומי. אף כפתור לא יגביל אותי.

אנחנו מתחילים לנשנש סלט סלט עם נשנושים של לאפה. שנייה ירידה למציאות: הלאפה (הראשונה, לשנייה נגיע עוד מעט) הייתה קרה. זה מצוין שהסלטים כבר יושבים בהיכון, עושה להם טוב קור ירושלמי של סוף מאי. ללאפה פחות. היינו נשארים רק עם הלאפה הראשונה אני לא חושב שהיו לי תלונות. אבל כשהגיעה הלאפה השנייה חמה, בוערת, מחייכת אלי - פתאום אתה מבין מה הפסדת קודם. אבל מילא, אנחנו פה כדי לפרגן וזה מה שאני עומד לעשות, בין היתר כי המלצרים היו אדירים. הלאפה לא הגיעה בעצמה וגם לא הסלטים שהתמלאו מחדש. כל שתי דקות קופץ מלצר חייכן ושואל מה צריך, תופס קעריות ריקות וממלא (בשלב מסוים עדי הכריז על הפסקה יזומה מצידנו של מילוי) יכול להיות שזו החוויה של מלצרים שרק חזרו לעבודה אחרי חודשיים של הפסקה, אבל אני מעדיף לסבור שהם פשוט אחלה של חבר'ה.

הגיע הזמן לדבר על הבשרים. הנה תמונה של התפריט.

טוב, דיברנו על כל המסביב אבל עזרא זאת מסעדת בשרים. אז הזמנו בשרים. פיצלנו שני שיפודים מהמיוחדים לאנטריקוט מיושן ופילה הבקר (העסיסי בפה, זוכרים?) ומנת מרגז (6 יחידות) קוצצה לחצי פלוס שיפוד חזה אווז.

ממשיכים ללעוס ולפטפט. חזרה לשגרה, העולם אחרי (ולפני?) הקורונה, ימי רווקות בביצה והבשר מגיע. די מהר אציין. קצת מהר מדי לפני שבטני הגיעה לדיפון הרצוי. אז עוברים לסלט, סלט, ביס בשר, לאפה וחוזר חלילה.

האנטריקוט ופילה בקר היו מצוינים. ממש טעימים, אבל אני עדיין לא סגור על מי זה מי בין שניהם, וגם המלצר ששאלנו איזה שיפוד הוא מה, חזר אלינו אחרי התייעצות (לקח את השיפוד) ונתן תשובה, אבל מהוססת. כך או אחרת, אולי זה אני אבל שניהם היו טעימים באותה מידה וחסרי הבחנה. לא יודע למה יש הבדל (משמעותי) במחיר, אבל אני הייתי הולך על הזול מהשניים.

גם נקניקיות המרגז היו מעולות. ספייסיות במידה שגם אשכנזי כמוני יכול ליהנות, וגם עשויות כמו שנקניקיה צריכה להיות - ציפוי פריך של בשר טעים למאכל. נכון שהן היו קצת קטנות, אבל גם פולנים צריכים ליהנות מהמנה וזה בסדר. שיפוד חזה אווז היה החלק שהכי פחות התחברתי בעיקר בגלל חלקי השומן. אמנם הוא היה עשוי במידה ראויה, אבל מה לעשות שאני פשוט פחות מחבב את הקונספט של השומן. אפשר להניח שמי שבעניין ימצא גם שם מנה כיפית. נניח עדי, שניצל את המצב בשמחה...

שי ובשר, סיפור אהבה

בסקירת הבשר אני שוב רוצה להצביע על הנקודה של הקור הירושלמי שלא איפשר לחתיכות האחרונות שאכלנו להיות מענגות כמו הראשונות, אבל אולי המסקנה הנכונה היא פשוט לשבת בתוך המתחם ולא במרפסת. מצד שני, קורונה וזה.

בינתיים מגיעה לה עוד לאפה, הפעם חמה אש, אכילה על השובע. פיניש של חתיכת שיפוד אחרונה ועדי ואני לא מסוגלים יותר לזוז. מאושרים.

מילה לסיכום: בשבילי עזרא היא מסעדה עם שירות נהדר שמספקת אוכל טעים, ומשאירה אותך שבע עד להתפקע. אין ספק, גם בפעם הבאה אני בא רגוע אל עזרא.


לאתר המסעדה

פורטונה

גם למאכלי י-ם יש אסטרטגיית יציאה מהקורונה. הפוסט האחרון שלא נכתב לפני הקורונה, הופך להיות הפוסט הראשון של אחרי הקורונה. ולמי מגיע המזל הטוב הזה? למסעדת פורטונה המשובחת, שנאחל לה לצלוח את התקופה הקשה, ולמיכל ברקאי ברודי, שחוץ מזה שהיא כותבת נהדר היא גם מייסדת מכינת עלמה ויוזמות רבות נוספות לקידום נשים וגם מרצה בתחום היזמות החברתית והמגדר.

פעם לפני מיליון שנה, לפני המבול הגדול שהכניס את חיינו לתיבת נוח ואז הוציא אותנו מהתיבה, הלכתי לארוחת צהריים עם חבר יקר. אחר כך נכנסתי הביתה ולא יצאתי כמעט חודשיים חצי. היה נראה לי מוזר, כמעט דמיוני לכתוב את הטור שהייתי חייבת לעדי.

חודשיים וחצי בפיג'מה וגולגול, מול מסכי הזום והאימיילים, בתמרון בלתי נגמר עם הילדה שלי שבבית וכל המשימות שמסביב, הכי רחוק בעולם מבלוג על אוכל, מסעדות, והשיחה העמוקה על מה שבאמת הרגיש אז כדבר הכי חשוב בעולם לדבר עליו.

הטלפון של מיכל עם התמונות טבע, אז נסתפק בתמונות ששרדו...

אבל שערי תיבת נוח נפתחו, או לפחות מתחילים להיפתח, ופתאום עם תחילת השיבה לחיים שב אליי גם הזיכרון החי של ארוחת צהריים אחת, רגע אחרי הבחירות האחרונות לכנסת לשנה זו (לפחות נכון להיום בשעה 12:20) ואיתה שב לי גם התיאבון המשולש: לכתוב על זה, לדמיין את זה והלוואי ובקרוב לשוב ולאכול את זה.

פורטונה, מסעדה ירושלמית ותיקה (כבר יותר מעשור איתנו), עם קיר של חמסות מעוטרות באינספור גוונים וסגנונות, ריח של השוק שנכנס פנימה בעדינות, שמש קורנת ומחממת אותנו דרך השמשה הגדולה, על השולחן הכפול חבורה צבעונית ומטריפה של סלטים שעשויים טרי טרי ממיטב חומרי הגלם שבשוק, וכל ביס מרגיש כמו חגיגה של טריות וטעם בפה: קרם חצילים אפור עם טעם ממכר, סלט גזר קצוץ, מלא מלא שום, טחינה עם מרקם שנימוח בפה ועוד עוד תיאורים שגורמים לי להרגיש כמו אייל שני בדייט עם עגבניה.

וגם בצילום אחד מהרשת, חמסה חמסה...

ליד הדבר הזה מתרחש מאבק אימתני כשגם עדי וגם אני מפלחים כל פעם עוד ביס מפיתה חמה צרובה על הגריל ומבטיחים שזה הביס האחרון (אבל הפיתה איכשהו ממשיכה להתכווץ עד שנעלמת. וגם זו שאחריה. ממש נס הסיפור הזה).

ואז מגיע הבשר, משופדים יפה יפה על סיחים לוהטים: אנטריקוט שעשוי בדיוק, קבב עם כל ההפתעות בפנים, צ'וריסוס מספיק לא חריפים כדי שהפה האשכנזי שלי לא יעלה באש, ומעורב ירושלמי כי בכל זאת יש כבוד.

ברקע ממש ביקשתי מעדי שישכנע אותי למה תוצאות הבחירות הן הדבר הכי טוב שקרה לנו, אבל שנינו לא ניחשנו ולא ידענו שהתוצאות האלה יתהפכו והעולם הפוליטי שלנו ישתנה עוד מאה פעם מאז.

מלצר שהוא תפריט...

אולי זו בעצם הייתה חגיגה של טעם, של צבע, של חברות, ושל שמש, שהמטרה האמיתית שלה הייתה לגרום לי לכתוב באיחור של חודשיים וחצי כדי להעיר בי מחדש את הגעגוע לשוק, להעיר בכולנו מחדש את הגעגוע לעסקים של ירושלים שלנו, שעברו טלטלה מטורפת, שחלקם אולי שרדו בקושי וחלקם כנראה לא שרדו בכלל את הסופה הגדולה הזו אבל הם זקוקים לנו שנשוב להאמין בהם, שנשוב להזין בהם את הגוף והנשמה והחברויות שהזנחנו בזמן הזה, שנשוב להתכנס בהם מחדש, לאכול אוכל שנעשה באהבה גדולה ובכוונת הלב, שנרים שוב כוסית ונברך בכוונה חדשה מזו שיכולנו בעבר, ונחייך מכל הלב כשהכוסות ישקו זו לזו בצליל חדש ישן:

לחיים!

פיירוז

גם לירושלמים מגיע ליהנות ממטעמי המטבח הלבנוני. בדיוק לשם כך נפתחה לאחרונה מסעדת פיירוז בליבה של שכונת עין כרם.

הסתיו האחרון הביא עמו לירושלים בשורה מרעננת: מסעדה לבנונית חדשה בליבה של שכונת עין כרם. אין שם מתאים יותר למסעדה לבנונית שמבקשת להביא לירושלים את החוויות הנעימות והטעימות של שכנתנו הצפונית, מאשר שמה של הזמרת הנערצת פיירוז.

סיפורה של מסעדת פיירוז שנפתחה בעין כרם לפני כחצי שנה, הוא האווירה הנעימה שהיא משרה על מבקריה. החל מהמגוון הקולינרי העשיר של המקום, דרך העיצוב המושקע ועד פס הקול המוזיקלי של המקום. מעת לעת מארחת המסעדה הופעות חיות. שווה לכם לעקוב ולבדוק מתי. באמצע השבוע המקום משרה תחושה של בית ופוקדים אותו תושבים רבים מהסביבה. לעומת זאת, בסופי שבוע, אז פוקדים את עין כרם מבקרים רבים, רצוי מאד להזמין מקום מראש.

כך בונים אווירה!

עם כל הכבוד לאווירה, ויש כבוד, למסעדה הולכים קודם כל כדי לאכול. למסעדת פיירוז יש בהחלט מה להציע בגזרה הקולינרית, למרות התחרות הטבעית עם מגוון המסעדות בעין כרם.

את הארוחה בפיירוז מומלץ מאד לפתוח עם הסלטים הטריים המוכנים במקום. אנחנו עפנו במיוחד על סלט החצילים במיונז עם מרכיב סודי (הימור שלנו: סילאן), הסלק האדום מועשר בחתיכות תפוח ואננס, בטטה עם שומשום והקישואים בסומק. כדורי הפלאפל הטריים ולצידם כדורי גבינת הלאבנה העשירו את החוויה עוד יותר.

תכירו את ענבל, שועלית קולינריה ירושלמית

אחרי פתיחה כזו, מי יכול היה להסתכל על התפריט העשיר של מנות הפתיחה (שכלל טאבולה, רול דרוזי ממולא בשר טחון, סלט פאטוש וחומוס עם תוספות עשירות)? עברנו ישר לעיקריות. גם באגף זה התפריט היה מאד מגוון: החל ממגוון שיפודי בשר (ביניהם פרגית, כבד, הודו, שקדי עגל) על הגריל, דרך נתחים וסטייקים שונים, ועד מבחר דגים טריים. לכל אלה אפשר להוסיף את המיוחדים של פרדי, השף והבעלים של המקום: מקלובה ערבית, מעורב ירושלמי, אורז אפגני וסינייה בטחינה. זה המקום לציין שהמקום גם מאד ידידותי למשפחות עם ילדים, להם הוא מציע שניצלונים, נקניקיות והמבורגר במחירים מאד סבירים.

ענבל, שותפתי לחוויה הקולינרית, הלכה על שיפודי קבב עם צנוברים ושומן כבש, ואני בחרתי את הלברק שהגיע שלם, פתוח ומתובל בשום ולימון. את הצ'יפס ויתר התוספות שהוגשו לצד המנות העיקריות כבר לא הצלחנו לסיים. לאור זאת, החלטנו גם לוותר על הזמנת הקינוח, למרות התפריט המפתה שהציע בין היתר גם כנאפה רותחת ובקלוואה מקומית.

מכירים את הקטע הזה שאתם מגיעים למנה העיקרית שבעים לחלוטין?

יש לנו עוד סיבה לחזור...

לדף הפייסבוק של המסעדה

פורסם במקור באתר רול

גריל בר

אהרון קלמן הוא מנהל התכניות של קרן משפחת רודרמן בישראל, הפועלת לשילוב אנשים עם מוגבלויות בחברה ולחיזוק הקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב. לטובת חיזוק הקשר בין ישראל לאמריקה, לקחתי אותו לגריל בר, המקום עם השם הכי אמריקאי והאוכל הכי ישראלי.

יותר מפעם אחת עברתי ליד מסעדת הגריל בר, הממוקמת בלב מרכז העיר ירושלים, מבלי להיכנס. סוף כל סוף זה השתנה כאשר עדי בחר את המקום – משהו בין שיפודיה, מסעדה או סטקייה – בתור המקום בו נאכל ארוחת ערב ביחד. אם נדלג כבר עכשיו לשורה התחתונה: לא התאכזבנו, האווירה הייתה נחמדה ו(הכי חשוב) האוכל היה מצוין. לא שהייתי מתאכזב משיחה מתמשכת עם עדי על ירושלים, פוליטיקה, בחירות, ספורט וכל שילוב אפשרי מתוך הרשימה הזאת, אבל לצאת מהמסעדה שבעים ומרוצים בהחלט תרמה לחוויה החיובית. העובדה שסיימנו בזמן ולא איחרנו לחצי גמר גביע המדינה בכדורסל רק הפכה את הלילה לאפילו מוצלח יותר.

12 מי יודע?

אז מה לבלוג על אוכל וחידושים ירושלמים ולשיפודיה? נכון שלעתים נדמה שבכל מקום בעיר, ואולי בארץ, שיפודיה היא שיפודיה היא שיפודיה. אבל, כמו שלמדתי עם השנים, כדי ששיפודיה תהיה מוצלחת היא צריכה להצליח בכמה וכמה פרמטרים שונים. ובעיני, ההזדמנות הראשונה להרגיש בהבדל בין שיפודיה מוצלחת לפחות מוצלחת היא הרבה לפני המנה העיקרית. הגשת ופריסת הסלטים מהווה את המדד הראשון של המקום. והסלטים שאנחנו קיבלנו היו פשוט טובים. זמן קצר לאחר שהתיישבנו תריסר סלטים בשלל צבעים הובאו לשולחן, ולכל סלט טעם וייחוד משלו. כמו שאשתי יודעת יש לי חולשה קולינרית לא מוסברת לחצילים, והחצילים המטוגנים עם פירורי הלחם – סלט לא מסובך אבל גם לא סטנדרטי – רק גרמו לי ליהנות יותר ממנת הפתיחה.

לצד הסלטים הובאה לשולחן גם סלסלה עם פיתות. הפיתות, כמובן, הן המדד השני של שיפודיה. הפיתות שהובאו לשולחן הגיעו פחות מדקה אחרי שיצאו מהטאבון בכניסה למסעדה. מסוג הלחמים שכיף להעמיס עליהן את הסלטים השונים ולנגב איתן את החומוס של המנה הראשונה. במקביל להנאה שלנו ממנת הפתיחה המפנקת (כן – למרות, ואולי בגלל, שאני אשכנזי יש לי הנאה לא מוסברת ממנות פתיחה מרובות סלטים), יצא לנו גם להציץ קצת בתפריט הבשרים של המקום. בכל זאת, לא באים לשיפודיה בשביל לשבוע מסלטים צמחוניים. בזמן הזה גיליתי שעדי פחות בררן ממני בכל הקשור לאוכל. אם זה היה תלוי בו, כנראה שהיינו טועמים מכל מנה בתפריט, אבל בסוף סיכמנו על ארבע מנות שונות.

כנגד ארבעה סוגי בשר דיברה התורה

וכך, אחרי מופע החימום המוצלח של החצילים, הכרוב והגזר, הטחינה, התירס והזיתים, הגענו סוף-סוף אל המטרה שלשמה התכנסנו במסעדה שמעל כיכר החתולות בלב ירושלים בליל חורף קריר: בשר חם הישר מהגריל: שיפוד קבב מתובל, שיפוד פרגית ושיפוד אנטריקוט. בשביל הגיוון הוספנו גם מנה אחת נטולת שיפודים – צלעות. כמו בסלטים, גם כאן המקום מצליח לעשות עבודה טובה. ההגשה אסתטית ומעוררת תיאבון, הבשרים במרקם ובעשייה הנכונים, והתיבול מספיק כדי להוסיף טעם מיוחד מבלי להשתלט על הטעמים של הבשר עצמו. יחד עם הבשרים אכלנו גם מנה של אורז ושעועית וסלט קצוץ מתובל היטב – שוב, מסוג הדברים שעוזרים לארוז את הארוחה יחד, וגורמים לבשרים להיות חלק ממנה עיקרית גדולה ושלמה יותר.

בשיחה קצרה עם בעלי ומנהלי המקום (לאחד קוראים רן, ולשני, והגיס שלו, קוראים ערן) גילינו שלא רק שהם מנסים לקנות בשרים באיכות גבוהה, הם גם מחזיקים ומפעילים חדר עישון משלהם שבו הם מעבדים את הבשרים לפני שהם צולים אותם בשביל הסועדים במקום. באופן כללי, המקום מנסה להיות יותר מ"סתם" שיפודיה. יש אפשרות לחדרים פרטיים לקבוצות בגדלים שונים ויש תפריט יינות מכובד ביותר.

לא הרבה יודעים אבל ה-Grill Bar נקרא גם על שם הקינוח המגיע בצורת bar

לבסוף, אחרי שכבר שבענו, קינחנו בכדורי גלידת שוקולד ובמעין עוגת גלידה עם אגוזים וכרמל שהזכירה לי במקצת חטיפי Mars bar קפואים. מבין שתי המנות אני העדפתי את גלידת השוקולד הפשוטה יותר, אבל שניהם היו טובים. לאחר שסיימנו עדי (שתמיד מענטש. באמת.) הקפיץ אותי לבית. בנסיעה בדרך סיכמנו את הערב כמוצלח, הגם שלא הגענו להסכמה בנוגע למנה המוצלחת ביותר: האם היה זה שיפוד האנטריקוט או דווקא הצלעות?

הצצה קטנה לחלל הפנימי המושקע והלא מורגש מבחוץ

שעתיים וחצי מאוחר יותר, הפועל ירושלים גברה על חולון בניצחון שסלל את דרכה לגמר גביע המדינה בכדורסל, והערב הוגדר – מבחינתי לפחות – כמוצלח למדי.

לאתר המסעדה

טעים בכרם

ניקולא נסים טובול הוא רכז הסיורים הגאופוליטיים של המכון לאסטרטגיה ציונית ומנהל תחום המעברים בתנועת זכויות אדם כחולבן. מכיוון שלאכול בשר טעים זו זכות אדם בסיסית, לא הייתה לי ברירה אלא לקיים את פגישת העבודה שלנו במסעדה בשרית איכותית ששנינו עוד לא הכרנו.   

אם הייתם שואלים את הילד הצרפתי שהייתי אם יום יבוא והוא יאכל בשיפודיה בארבע אחר הצהריים הוא פשוט לא היה מבין מה אתם רוצים ממנו. ללמוד עברית, לחיות במזרח התיכון ולעשות צבא סבבה, הוא יכול להכיל. אבל לאכול בשר בשעה כזאת, ובנוסף על כך במסעדה?! לא לא לא, הquatre-heures זה אך ורק משהו קטן מתוק להחזיק עד הערב.

כך אשכנע את ניקולא לאכול בשר בשעה 16:00

אז כשעדי הציע שניפגש בשעה ארבע אחר הצהריים ב'טעים בכרם', שאריות הצרפתיות שבי נדהמו מול הפרספקטיבה לחוויה קולינרית בשעות אקזוטיות כאלה. מסתבר שיש דברים ששנים של ציונות לא מחקו מן הגלות. אבל אז הצד האלג'יראי של מצפוני הקולינרי התעורר ובא לסנגר: בחיים לא מסרבים לאוכל, אז הכל מסתדר.

'טעים בכרם' היא שיפודיה בקצה הדרום-מערבי של בית הכרם, לא הרחק מבית חולים שערי צדק. ממבט ראשון המקום נראה כמו שיפודיות אחרות ברחבי הארץ. ואכן, קשה להתחרות בשוק המסעדות הבשריות העממיות הכמעט-אנונימיות. אבל לדעתי דווקא כאן חוזקה של 'טעים בכרם': היכולת לשים את הדגש איפה שהאחרים מזניחים.

קחו למשל את מבחר הסלטים המוגשים לסועד. תרגיל קלאסי פר אקסלנס, ויש אומרים אפילו די חרוש. כמה אפשר לחדש בתחום כבר? פה מתחילה ההפתעה הטובה: למעט סלט הירקות הסתמי, בעל הבית התמקד על איכות ומבחר מרענן וביתי. בין השאר: גרגרי חומוס, סלט חצילים על הגז או גזר בכמון. מי שבא לשיפודיה אמנם לא מקווה לרזות אבל ישמח שאותם סלטים יוגשו טריים ולא טובעים בשמן.

בימי שישי המקום מציע מגוון רחב של אוכל מוכן

נעבור למנות העיקריות. שלא תטעו, אני לא מתכוון לכתוב ביקורת שלמה על שיפודיה בלי לדבר על בשר. אין מה לעשות, לא באנו בשביל הסלטים... נתחיל עם השיפודים. מאוד אהבתי את הפרגיות, שהיו רכות בטירוף ובאמת סיפקו את התיאבון שלי לבשר. יש כמובן עוד כמה אופציות, כולל מעורב ירושלמי מאוד נחמד גם הוא. מה שכן, למי שלא ירושלמי לא עלינו, לא הייתי ממליץ למלא את הקרייב למעורב שבטח יש לו, דווקא כאן, אלא ללכת על משהו אחר מתוך המבחר הרחב של בשרים מכובדים שמציע המקום.

עכשיו שיצאתי ידי חובת הביקורת על הבשר, אני יכול להגיד: לא כאן הסוד ש'טעים בכרם' לדעתי. הסוד הוא פשוט החלטה עסקית חכמה: בעולם תחרותי שהיצע כה מפוזר, רק הבולט שורד. להיות ''בולט'' זה לא לעשות כמו האחרים, ובמונחים של עולם השיפודיות מסתבר שזה אומר להתמקד דווקא על הלווי. בשר טוב אפשר למצוא בהרבה מקומות בארץ בכלל ובירושלים בפרט. אבל אותם מקומות נוטים להזניח באופן די רציני את המסביב. פה הפירה ממש טעים, האורז מתובל היטב, בצלים ועגבניות טריים צלויים מדהימים... בסופו של דבר דווקא הדברים האלה עושים את ההבדל.

בפינתנו לבדוק בפעם הבאה: חציל ממולא בפרגית

ומה שנכון לגבי הסלטים והליווי נכון אולי עוד יותר בנוגע לקינוחים. אותי הם קנו סופית. נתחיל מהמלבי על קוקוס, סילאן ומי ורדים. פשוט מעדן אמיתי. הבקלוואה, גם היא ביתית, פשוטה ועושה את העבודה. ולמי שהצד האלג'יראי דחף אותו לשם מלכתחילה זה מה שצריך. זה ותה (נענע כמובן) להתחיל את תהליך העיכול המבורך. לא הדבר הכי קשה להשיג במחוזותינו אבל עדיין משהו שלא מספיק מציעים במקומות כאלה.

לסיכום, אם אתם נמצאים בבית הכרם, קפצו ל'טעים בכרם', היא בהחלט שווה את זה!


לדף הפייסבוק של טעים בכרם

מוריס

תכירו את אהוד אמיתון, מנהל דסק ישראל בסוכנות הידיעות TPS, סטודנט לתואר שני בלימודי דיפלומטיה וביטחון באוניברסיטת תל אביב, נשוי טרי ובאושר לחלי, מתגורר בפסגת זאב, אבל הכי הכי חשוב: חובב בשר טוב, אלכוהול משובח וחריף ששורף. עכשיו כשהכרתם, אהוד רוצה להכיר לכם את מוריס. הבמה כולו שלו.

כשמדובר בלנסות ולתאם פגישה בין שני אנשים עסוקים, רצות המון הודעות בין הצדדים, ולבסוף מגיע המועד שנקבע, ואז ברגע האחרון אני נאלץ לבטל, ושוב תיאום מחדש של התאריך, ואז נשאר רק עניין השעה שנקבעה, אבל בסוף הצלחנו להיפגש עדי ואני, ואיכשהו הפעם זה לא היה במזנון הח"כים או במזנון החלבי בכנסת.

בחרתי לקחת את עדי, למסעדת "מוריס" בשוק מחנה יהודה. מסעדה ותיקה, שההמלצות אליה עוברות מפה לאוזן ליודעי ח"ן. ממבט חטוף על האורחים בה ניכר להבחין בנקל מי הוא לקוח חוזר שכבר יודע את קיסמו של המקום, ומי הגיע בעקבות ריחות הבשר שעל מנגל הפחמים, ונשאר בגלל קבלת הפנים המלווה בין היתר בצ'ייסר עראק ירושלמי להכנת הקיבה לקראת הבשר, והחיוך הרחב של עמית, מנהל ההזמנות המקומי.

הקדמה

הקדמה, מוריס הוא מוריס ביטון. קצב ומסעדן מוכר בשוק בזכות עצמו. המקום מתופעל ומתוחזק כיום על ידי הבן ויורש העצר דודו ביטון, שגדל לצד נתחי הבשר ואומנות עשייתו נטועה בו מגיל אפס. המקום, שקרוי על שם אבא מוריס, נמצא בפאתי רחוב החרוב, פינת תות, אבל ת'כלס מי מחפש בשוק לפי הרחוב? אז פשוט תשאלו איפה זה מוריס (הערת העורך: ליד הפסטה בסטה), ותגיעו. בשעות הצהריים והערב המוקדמות המקום פועל כמסעדת בשרים איכותית וככל שהלילה מתקרב אט אט הופכת המסעדה לטברנה ירושלמית עם מוסיקה טובה שלא מציקה לאוזניים (תודו שמסעדה שאפשר לנהל בה שיחה זה בונוס בפני עצמו). תוסיפו לכל הטוב הזה גם אלכוהול משובח מבחר גדול של בשרים ובעיקר אווירה ירושלמית קסומה עד לשעות הלילה הקטנות.

למוריס, לא הולכים בשביל סטייק אנטריקוט או שניצל. זו ההקדמה שפתחתי בפני עדי בעת שהערימו בפנינו מגוון רחב של סלטים טריים ומגוונים לצד פיתות חמות, ולקראת הזמנת מנות הבשר. מבין הסלטים יש לציין, את הצ'ימיצ'ורי הנעשה במקום, ואת העגבניות בעמבה שעדי חיסל, בנוסף כיאה לשוק ולירושלים, כובדנו לסיפתח בזוג פלפלים חריפים, אדום וירוק. עדי השתאה למראה האשכנזי שיונק חריף, ולי היה שמח בבטן.

אהוד יוצא למשימת ריגול ומגלה סוד מקצועי: פן במקום נפנף!

ולעניין לשמו התכנסנו, הבשר.

כמסעדה היושבת בשוק, עם גישה צמודה לבשרים טריים ואיכותיים, מוריס מתמחים בעיקר בחלקי פנים המוכנים על האש. נכון שגם בסטייק האנטריקוט או בפרגית, הם ישקיעו את הנשמה. אבל כשמגוון רחב של שיפודים ונתחים מונח בפניך, צריך ללכת עם האמת שלך ולקחת משהו שלא ניתן להשיג במקום אחר. אגב, למי שפחות בעניין של בשר ניתן להזמין גם מגוון דגי ים שלמים העשויים בצורה נימוחה וטובה, הכל טרי לפי מה שהיה בשוק היום. כל נתחי הבשר מדורגים לפי מחיר (צנוע יחסית), וניתן לשלב בין מספר מסלולי תפריט בכדי לשלב כמה סוגי בשר.

הבחירה הראשונה שלי במוריס היא ברורה. חייבים לאכול מהטחול הממולא שלהם. השילוב הזה של מסעדת בשרים עם מעדן ביתי שכזה, מעלה חיוך על השפתיים, וממלא את הפה במגוון טעמים של חריפות עדינה ובשר משובח עשוי בצורה מדויקת. בנוסף, טעמנו גם משיפוד אנטריקוט עשוי היטב (והכוונה היא - ממש לא שרוף), שיפוד שקדי עגל שהתפוצצו לנו מאושר בתוך הפה, ושיפוד ביצי שור.

כשהטחול הממולא ונתח הקצבים נפגשו. אהבה ממבט ראשון.

כמה מילים על ביצי שור: לא כולם מתחברים לטעם ולמרקם, אבל כפי שציינתי למוריס לא באים בשביל השניצל. זו מנה מיוחדת מאוד שכדאי מאוד לנסות, ודווקא שם עם מיומנות הגריל-מנים של מוריס של הוצאה מהאש בתזמון מושלם, עם מעט מלח גס, תגיעו לגבהים חדשים בקולינרית הבשר. אם אתם מגיעים מספר אנשים שלא מכירים את המנה וקצת חוששים, שווה להזמין ולהתחלק בכדי להכיר לפעם הבאה את הפלא הזה.

מבין המנות ה"רגילות" עבור מי שפחות מתחבר לתפריט המיוחד שבמקום, ניתן למנות כבכל מסעדת בשרים המכבדת עצמה, את לבבות העוף, פרגיות, כבדי עוף, קציצות קבב (תערובת מיוחדת וטעימה), נקניקיות מרגז (המתפצחות בפה בעסיסיות), צלעות כבש, סטייק אנטריקוט וסטייק פילה. כולם עשויים בצורה נהדרת.

היכונו לביאת הקינוח

ואיך אפשר לסגור את הארוחה בלי קינוח? כשמתכוונים במוריס לקינוח, מתכוונים לכבד אווז. גם כאן, כבכל הנתחים, הבשר מוגש בצורה מדויקת על סף האומנות. נתחים יפים ומכובדים, מוגשים על פני טוסט-פיתה קלוי על האש, ללא תיבול נוסף מלבד ניחוח המדורה. נימוח בפה בצורה שתשכיח ממך כל רצון להעביר את הטעם הנפלא הזה, ולכן ויתרנו על תה עם נענע או קפה שחור שבד"כ סוגרים את ארוחות הבשר.

לסיכום, מוריס היא מסעדה שנותנת ללקוח תחושה של בית עם יחס אישי ודואג לכל שולחן סועדים. מסעדה שאין בה צ'יפס כי הוא פשוט מפריע לבשר, מסעדת שוק נקייה ומתוחזקת היטב. יש בה תא שרותים נקי, והמקום נגיש גם לכיסאות גלגלים. מקום בו כולם יהיו מרוצים, גם מי שירצה לאכול את כבד העוף או הפרגית המוכרת, גם מי שיחליט ללכת על הנתחים הפחות מוכרים, וגם הארנק שיוצא מרוצה מהתמורה.

תודה רבה לעדי, שהצליח לקחת אותי אל המקום המוכר לי, ולהכיר בו עוד כמה קפלים של קסם וטעמים ירושלמים.


לדף הפייסבוק של מוריס

ציפורה אקספרס

יהודה עמרני הוא מייסד התנועה למשילות ודמוקרטיה, או בקיצור, התנועה. שזה מזכיר לכם ודאי את ציפי לבני, או בקיצור, ציפורה. שזה מזכיר לנו את מסעדת ציפורה, שצופה על על בית המשפט העליון וקריית הממשלה. מקום נהדר לעשות בו קצת משילות ודמוקרטיה.

כאן אוכלים ח"כים לארוחת בוקר!

זו המסעדה הקרובה ביותר לבית המשפט העליון, מבעד לקירות הזכוכית השקופים מתנשא הכותל המזרחי של היכל הצדק האקטיביסטי ביותר במזרח התיכון, בו חברי כנסת ופועלם נטרפים מעת לעת על ידי השופטים. כאן ניתן למצוא מזכיר ממשלה וחברי כנסת שיושבים לסעוד את ליבם. ציפורה, מסעדה בשרית שמציעה מיקום זמין ונוח לכנסת, לתחנה המרכזית ולקריית הממשלה. המיקום בסינמה סיטי, יכול לשלב את הביקור במסעדה עם בילוי או פגישות עבודה בסביבת קריית הממשל הישראלי.

מעולם לא היינו יותר אקטיביסטים

כמי שמשתדל להיות אקטיביסט גדול למען השמרנות, מצאתי את עצמי במקום נוח מאד עם הצעות מספקות ועשירות לארוחה בשרית טובה, עם תפריט ומנות בעלי שמות מובנים וקריאים, בשונה מתפריטי יוקרה שבחירה בהן עשויה להוות מכה כלכלית הגונה שאין שכרה בצידה.

מנות הפתיחה של הסלטים מומלצות ביותר ומגיעות עם פיתות הנאפות במקום על טאבון. הסלטים, 15 במספר, מגיעים במילוי מתמיד בלי הגבלה, והם טריים, רעננים ומושקעים. יצוין לטובה סלט הכבד הקצוץ שנעשה בטוב טעם. משום מה הוא היה גם הראשון להתרוקן, והמלצרים האדיבים מילאו אותו 3 פעמים. יחד איתו בלטו הכרוב הסגול והתירס (שניהם במיונז), וכן העגבניות המגוררות שמשתלבות נהדר עם הפיתה החמה ושוב עם הכבד הקצוץ.

למי שתהה איך אנחנו שומרים על הגזרה המושלמת שלנו. אז ככה!

התפריט מציע בין היתר את מנות השיפודים השגרתיות במסעדות מהסוג הזה: שיפודי עוף ובשר, לצד מנות עוף עשויות ומטופלות יותר, כמו עוף במרינדה מעורב ירושלמי, מרגז וכדו'. הבשרים והמנות היותר אקטיביסטיות מציעים קבבוני טלה, סינטה, צלעות טלה ויש גם סטייק אנגוס.

כדי לטעום קצת מהרבה דברים הזמנו מיקס בשרים זוגי שהגיע על מגש של כסף והכיל פרגית, קבב, מרגז, אנטריקוט, פילה בשר, ובמקום שקדי עגל שאזלו קיבלנו בשר כבש מעולה. פלטת הבשרים הזוגית התבררה כבחירה טובה והיא עלתה למשלם המיסים 199 שקלים. יש אפשרות להגדיל את הפלטה לארבעה ושישה סועדים והיא יכולה להתאים למי שטוב לו לטעום מכל העולמות ולא להתמסר לסוג אחד.

בשרייך סוררים

כאילו כל הטוב הזה לא מספיק, הזמנו גם שתי תוספות: מג'דרה ותבשיל שעועית. טעות גדולה. לא כי המנות האלו לא היו טעימות ומוצלחות, והן היו טעימות ומוצלחות, אלא שזה כבר באמת היה יותר מדי. פעם הבאה נסתפק במנות הבריאות של הסלטים והבשרים.

בשלב המנה האחרונה גיששתי באפילה, לא ידעתי בדיוק מה מציע התפריט. השמות המעודנים לא סיפקו ולו רמז קל על אופי, טעם וכמות המנה. לכן, כששמעתי "קוקוס" במנת קאוור (הערת העורך: שזה שם החיבה שנתן יהודה לקרם בוואריה), קיוויתי שאני בוחר נכון. וכך היה. המנה הייתה פשוט מעולה עם נגיעות שוקולד סביבה, לא כבדה מדי כמו וופל בלגי שעלול לא להחליק בגרון אחרי ארוחת בשרים דשנה. אם אתם לא סולדים מטעם הקוקוס, זו מנה מומלצת עד מאד.

קינוח הרבה יותר טעים מאיך שהוא נראה

מסביבנו ישבו זוגות ומעט משפחות. חצי מאולם המסעדה מוקדש לקבוצות גדולות במתחם חצי פתוח. ישנה אפשרות לישיבה בחוץ, במרפסת של המסעדה אל מול הגשר בואכה בג"ץ, מה שלא בא בחשבון בימי שרב או בחורף הירושלמי הקריר.

למיטב שיפוטי, שירות המלצרים היה אדיב ומאיר פנים. ציפורה מציעה מקום נוח, חנייה חינם בסינמה סיטי, גמישות במנות, כשרות של בד"צ בית יוסף ובעיקר שהות נעימה וטעימה. השארנו טיפ ואשאיר גם לכם: עוד נשוב.

לאתר המסעדה

פאפאגאיו

יונתן יעקובוביץ הוא ממייסדי המרכז למדיניות הגירה ישראלית, ארגון שפועל כבר חמש שנים לטפל בתופעת ההסתננות הלא חוקית לישראל וקצר לא מעט הישגים במשך שנות פעילותו מול חמישה שרי פנים שונים.
על כל אלה החלטתי לשמח קצת את יונתן ואין שמחה אלא בבשר. אז הלכנו לפאפאגאיו.

ביקור במסעדה זה תמיד סיבה למסיבה, אבל הזמנה לבקר מסעדה זו חגיגה כפולה ומכופלת שלא יכולתי לסרב לה. יש בזה משהו די מלהיב, אפילו קצת 007, כאשר מושאי הביקורת לא יודעים מה מטרת ביקורך האמיתית. תאמינו לי, זה לא קל לצלם תפריט בלי שהמלצרים החביבים יקלטו אותך, אבל הם דווקא לא חשדו בדבר החברה התמימים האלה. האמת, הרגיש לי קצת כמו שאני מוביל אותם "כצאן לטבח", אבל אולי המחשבה הזו עלתה לי רק בגלל שהם הלכו הלוך ושוב עם שיפודי בשר בגודל של עדר בינוני.

בכל מקרה, תחושת המחתרת רק גברה כיוון שעבורי זו הייתה לא פחות מפעולה מעבר לקווי האויב. לאחרונה יצא "איגוד המסעדות" בקמפיין אגרסיבי לבטל את "חוק פיקדון כספי מסתננים" שבמקרה אני יזמתי. החוק מחייב מעסיקים של מסתננים להפקיד 20 אחוז ממשכורתם ועוד שווה ערך ל-16 אחוז על חשבון המעסיק, בקרן ממשלתית עד ליציאתם מישראל. המסעדנים, כנראה המעסיקים המשמעותיים ביותר של אוכלוסיית המסתננים, לא אוהבים את החוק הזה, בלשון המעטה.

הופתענו לטובה עוד לפני שהתיישבנו

בכל מקרה ולמרות שזה עלול היה להיות שטח עוין, הופתעתי מאוד מהעיצוב היפה ואלגנטי של המסעדה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא ממוקמת באזור התעשייה תלפיות, אזור שלרוב מאכלס מסעדות בסגנון עממי יותר. מעבר לעיצוב, יש שם מבחר גדול של שולחנות לזוגות, ספות לארבעה סועדים וכלה במספר שולחנות לקבוצות גדולות, מה שהופך את החוויה למתאימה ונעימה מאוד עבור כל אירוע. מכיוון שמדובר במסעדה עם כשרות מהדרין, חלק גדול מהסועדים היו חרדים, מה שהעניק לאווירה ניחוח ירושלמי, אם כי חופשית לחלוטין עם מוזיקת רקע קלילה.

כפתיח למשימה שלנו הזמנו את מנת ה"סלט כבדי עוף בגריל". זו הייתה מנה מצוינת, גם יפה וגם טעימה. השילוב של הכבד והצ'יפס בטטה הוא ממש מנצח לטעמי, למרות שאישית הייתי מבקש להבא שיכינו את הכבד פחות וול דאן. לאחר מכן המשכנו לחלוק את פלטת הבשרים "ג'ונטוס פורטו אלגרה", שכלל נתח אנטריקוט, חתיכות פרגית, קבב וצ'וריסוס במשקל של 900 גרם ובעלות של 281 ש"ח, לא ממש מחיר פועלים כפי שמיקום המסעדה היה עלול לרמז.

יש משהו נחמד מאוד בפלטת בשרים בגלל האפשרות לטעום ממגוון בשרים, אך כחובב בשר יונקים מושבע, לרוב אני נמנע מכך כיוון שבמחיר דומה ניתן קבל איזה סטייק אנטריקוט או גוש סינטה טהור, בלי הסחות דעת כמו פרגית וקבבים וכו'. למרות זאת, כיוון שהיינו בשליחות טעימות לאומית, פלטת הבשרים הייתה האפשרות המתבקשת.

יש פלטה של שבת ויש פלטה של יום חול

מסתבר שחושי הריגול שלי דווקא היו מוצלחים באותו ערב (לפחות כך חשבתי באותו רגע), כיוון שהסטייק היה סביר, אבל מה שהכתיר את הפעולה כמוצלחת היו הקבבים המדהימים, וגם הפרגיות הפתיעו לטובה. דווקא הצ'וריסוס קיבלו ציון עובר פלוס, אבל ממסעדה בסגנון ברזילאי היית מצפה ליותר ממנת דגל שכזו. המנה הגיעה עם שתי מנות צד והזמנו סלט וצ'יפס שהיו סבבה, אבל אם את אוהבים צ'יפס, חובה לקחת אותם בשתי המנות אם אתם רוצים לבוא על סיפוקכם.

לקינוח לקחנו את הסניקרס, ואם לא היה מדובר במסעדת מהדרין, בחיים לא הייתם משכנעים אותי שזה לא חלבי. מסעדה ברזילאית או לא, הבשר היה על הכיפאק, אבל הקינוח היה קרנבל.

על אף שסך הכל המסעדה מקבלת ציון טוב מאד, אנחנו לעומת זאת נכשלנו כישלון חרוץ כמרגלים. מסעדת פאפאגאיו ידועה בעיקר עבור המנה שלא הזמנו, מנת ה"אכול כפי יכולתך" הזכורה לטוב. מאז התיכון אני חולם שאגיע לכאן ואוכל את עצמי לדעת אבל מעולם לא הבאתי את עצמי לעשות זאת. כשקיבלתי את ההזמנה מעדי, קיוויתי שהפעם אזכה ועוד על חשבון הברון. להפתעתי, כשפתחתי את התפריט כלל לא מצאתי את המנה. שמעתי בעבר שמועות שביטלו את המנה הזו ובצר לנו, הלכנו על פלטת הבשרים. אולי הלכנו רחוק מדי עם משחק הצללים, כיוון ששאלה פשוטה למלצרים הייתה מגלה כי המנה קיימת גם קיימת ואף מופיעה בעמוד הראשון, אך היא נקראת שם  ה"שולחן הברזילאי". המנה מתפרסת על שני עמודים שלמים, אך לדאבוננו המילים "בשפע וללא הגבלה" נקברו עמוק בתוך הטקסט, מעבר לכישורי הריגול של שנינו, בוגרי מוסדות אקדמיים ישראליים. לתומנו חשבנו שמדובר בעוד סוג של פלטת בשרים ותו לא.

לא בתמונה: יונתן ועדי לא מבינים מה הולך סביבם

זה לא שהמסעדה מנסה להסתיר את המנה, שכן לכל אורך הארוחה זיהינו מלצרים הולכים הלוך ושוב עם שיפודי בשר ענקיים שאמנם לא טעמנו, אבל בהחלט הוציאו לנו את העיניים. הייתי ממליץ להם לכתוב בענק את המילים "אכול כפי יכולתך" כי עם כל הכבוד לתיאורים משובבי הנפש על איכות הבשר, מקורותיו הברזילאים וחיבתו למוזיקת סלסה, זה מה שבאמת מעניין אותנו כישראלים. בקיצור, תאמינו או לא, אבל הצלחנו לעבור ערב שלם במסעדת "אכול כפי יכולתך" במחשבה שהמנה עברה מן העולם. בכל מקרה, זה לא נורא בכלל, עכשיו נותרה לי סיבה מצוינת לחזור שוב ואם כבר אגשים אז סוף סוף את חלום הנעורים, אולי אהיה גם אסטרונאוט, או מרגל.

לאתר המסעדה