המסילה

הבשורות הרעות: מסעדת המזנון לא שרדה את הקורונה. הבשורות הטובות: מסעדת המסילה נפתחה במקומה. ביקשנו מנחמה לזוביק, ירושלמית ותיקה שמתאוששת בימים אלה מתפקיד אינטנסיבי של דגימת וחיסוני קורונה, לספר לנו על עדכון הגרסה.  

נתחיל בווידוי – אני קוראת נאמנה של הבלוג. עדי יעיד שניסיתי לפלס את דרכי לבלוג יותר מפעם אחת ובסוף בעקשנות גם הצלחתי. כשעדי הזמין אותי להתארח בבלוג התרגשתי מאוד וניגשתי ישר למשימה שעדי הטיל עליי: לבחור מסעדה.

האמת שלא רציתי להתבלבל וגם שריר היציאה למסעדות שלי עדיין לא לגמרי חזר לעצמו מאז פרצה לחיינו הקורונה. לכן, מבלי לבצע מחקר מעמיק וללמוד ולהכיר מחדש את עולם המסעדות בירושלים (זה שקיים מחוץ לוולט ולתן ביס) בחרתי את המסעדה הראשונה שעלתה לי ושאני זוכרת, פשוט כי היא נמצאת במסלול ההליכות שלי.

פעם המזנון, היום המסילה. פרטים בהמשך...

מסעדת המסילה ממוקמת כפי שמרמז שמה במתחם התחנה הראשונה. היא נפתחה לפני שנה (כמעט בדיוק) בתקופה שבה חשבנו וקיווינו שהקורונה מאחורינו ואחרי שמסעדות רבות נסגרו. רק על האומץ הזה מגיע לבעליה כל הכבוד ואני מקווה שהמזל יאיר לה פנים כמו המהירות שבה עדי מצא חניה. אם יש צורך להסביר, אז מסתבר שעדי הוא סוג של יקה והגיע בדיוק בזמן – בעצם דקותיים לפני.

המסילה מגדירה את עצמה כמסעדה ים תיכונית חלבית. העיצוב של המסעדה גם הוא בעל מאפיינים ים תיכוניים (למרות שאין לי באמת מושג מה זה עיצוב ים תיכוני והאם ים אמור להיות כלול בו). כן אפשר להגיד שהעיצוב נעים מאוד ורחב. יש הרבה מקומות ישיבה, השולחנות גדולים ויש מרחק גדול בין השולחנות, מה שמאפשר לשבת בנוח ולקיים שיחה מבלי ששומעים את השכנים בשולחן הסמוך.

עתידות: בקרוב יגיע סיגר.

ועכשיו לתפריט: ההגדרה של מטבח ים תיכוני היא – מטבח של אזורים מסביב לים התיכון, הכוללים השתייכות ל-3 יבשות (אירופה, אפריקה, ואסיה). עם זאת, מחצית מהתפריט לפחות הוא... איטלקי. פיצות פסטות ומנות איטלקיות נוספות המזוהות עם המטבח האיטלקי כגון קרפצ'ו סלקים, מוסקה וסלט בוראטה. מבלי להתכוון יצא כך שבחרנו במנות שאינן איטלקיות בעיקרן.

למנה ראשונה בחרנו ב-2 מנות: סיגר דגים וברבוניות מטוגנות. סיגר הדגים ממולא ב-2 סוגי דגים, סלמון ומוסר, והוא מגיע לצד סלט גדול ורענן וכן רוטב ייעודי לסיגר. המילוי מספיק עשיר כך שהרוטב לא הכרחי אבל בהחלט נחמד. 

איך אומרים כנפיים בשפת הדגים? ברבוניות!

הברבוניות המטוגנות התגלו כמנה נדיבה ומכובדת מאוד (אנחנו עדיין בראשונות, כן?). ערימה של דגי ברבוניה שלמים מטוגנים בבלילה שמוגשת עם סלט עגבניות כוסברה שום חריף רענן למדי ולא חריף כלל. חשבתי איך אפשר להגדיר מנה כזו והגעתי למסקנה שזו למעשה מנת הכנפיים של הדגים. כמו במנת כנפיים, גם כאן יש הרבה עצמות ומעט בשר (יחסית), אלא אם אתם אוכלים גם את הראש והזנב. כמו כנפיים זו מנה שאפשר לאכול ממנה עוד ועוד.

למנות עיקריות הזמנו את סלט המסילה וריזוטו קייצי. כן כן מנה איטלקית. כאן המקום לעצור לרגע ולספר שהזמנו את כל המנות יחד בהתחלה. אילו היינו יודעים כמה נדיבות תוספות הסלט במנות הראשונות כנראה שהיינו מזמינים סלט למנה העיקרית.

אחרי שני סלטים בראשונות, הגיע הסלט של העיקרית

סלט המסילה הוא סלט ירקות בתוספת פטריות מוקפצות וכדורי גבינת עיזים פריכים עם צ'יפס בטטה מטוגן. לא סלט מקורי במיוחד, אבל השילוב של כל המרכיבים (שהיו טריים!) וכדורי הגבינה שהיו מדויקים יצרו מנה טובה מאוד. הסלט היה גדול מאוד ולגמרי מתאים לכמה אנשים יחד.

נחזור למנה האיטלקית שלנו – ריזוטו קייצי. התיאור הקייצי מרמז על קלילות ואכן המנה הייתה קלילה יותר, שילוב של ירקות ירוקים – ברוקולי, אפונה, קישואים (זוקיני), שמנת (בכמות נדיבה אבל לא מוגזמת) ופרמזן יצרו מנה מאוזנת וטעימה, כמה טעימה? סיימנו אותה עד הגרגר האחרון למרות גודל המנות 😊

לשם שינוי: מנה בלי סלט!

הגענו לפרק הקינוח. בתחילת הארוחה עדי הבהיר לי שחייבים לאכול גם קינוח. לא משנה שבאמת הייתי מלאה, אבל התחייבות זו התחייבות. שינסתי מותניים וניגשתי לוויטרינה ממנה בוחרים את הקינוחים. אני אדם די סולידי ולכן הלכתי על מנה קלאסית של עוגת פאדג' שוקולד שמוגשת עם כדור גלידת וניל וכמובן סירופים שבוזקים מעל. המנה הייתה בדיוק מה שציפיתי שתהיה – קלאסית, עוגת שוקולד עשירה אבל לא מתוקה מידי והאמת שגם לא גדולה מידי (איזה מזל!) שהייתה סיום מצוין לארוחה.

השקיעו (מדי?) בעיצוב...

לסיכום: המסילה היא מסעדה אידיאלית למפגשים חברתיים או משפחתיים – כאלה שאוהבים להזמין מנות ולחלוק. המנות מאוד גדולות ונדיבות. אנחנו שקלנו ברצינות לצאת לרחוב לחפש איזו פלוגה שתצטרף אלינו... המסעדה ממוקמת במקום מאוד נגיש גם בתחבורה ציבורית וגם למגיעים ברכב. אני לעומת זאת, בדרכי חזרה הביתה שמחתי שהגעתי ברגל. מזג האוויר היה מושלם לצעידה אחרי ארוחה כה דשנה.

לאתר מסעדת המסילה

ברונו

מסעדת ברונו עברה לאחרונה למשכנה החדש ברחוב עמק רפאים, וזו סיבה מצוינת להזמין את ניקולאי טבך חובב הבשר לבקר את המקום. את (עוד מעט ד"ר) ניקולאי טבך אני מכיר עוד מימי ייסוד בית המדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית, ומיזם ההמשך שהקים ניקולאי הנושא את השם '70 פנים לציונות'. יצאנו לחגוג 13 שנים להיכרותנו כדי ליהנות מתחביב משותף נוסף שלנו: אוכל טוב!

שאלה: מה משותף לסרט 'ברונו' של סשה ברון כהן ולסנדוויץ' בר 'ברונו' בעמק הרפאים 24? שום דבר למעט ששניהם מציגים תוצרים מעולים כל אחד בתחומו. על שניהם אני ממליץ בחום עם אזהרה לצמחונים ואנשים חסרי חוש הומור. מכיוון שעדי ואני לא נמנים אם אף אחת מקבוצות יסוד אלו של העולם הפרוגרסיבי של היום, שמחתי להיענות להזמנה לנסות מקום בשרי חדש בעמק הרפאים. 

למנה ראשונה: סלפי

המקום עצמו, שנמצא על הציר הראשי, מכיל בתוכו כ 5-6 שולחנות ויוצר תחושה של מקום ירושלמי אותנטי, כזה שאפשר למצוא במרכז העיר ובסמטאות השוק. הצוות היה אדיב מאוד, אך העיקר היו המנות שהגיעו במהירות שיא עוד לפני שעדי הספיק להגיד 'הפרטה'. על אף התמחות המקום בסנדוויצ'ים הלכנו על צלחת אחת של ראמפ סטייק עם כרוב צלוי וצלחת שנייה של קבב ותוספת אורז אסור וירוקים. שתי המנות היו טעימות מאוד, החל מהבשר עצמו ועד התוספות המיוחדות. 

בנוסף קיבלנו לחם ממש מעולה ומטבלים על חשבון הבית. בשלב מאוחר יותר, הגיעו גם ממולאים נהדרים, גם הם כפינוק על חשבון הבית. כדי לעמוד בסטנדרט המקצועי הנדרש של ביקורת המנות, הזמנו באיחור מה גם צ'יפס, שהגיע טעים ומילא את מקומו של הקינוח. המחירים עצמם היו גבוהים למדי לארוחת צהריים, בוודאי למי שמזמין בצלחת, אך שווים כל שקל או כל אותם עשרות רבות של שקלים שעדי שילם.

לחם ומטבלים שהוגשו על חשבון היזם הפרטי והקפיטליסט

לאור מהירות הגעת האוכל ובהיותי רעב סיכמנו כי טרם ננהל שיחה אידיאולוגית מעמיקה כיאה לבוגרי המכון לאסטרטגיה ציונית נעשה סלפי עם האוכל כך שגם אתם, תוכלו להתרשם מהמטעמים ולהשתכנע לבקר במקום. אכן בעיניי, התמונות מדברות בפני עצמן ומזכירות לי דבריו של גדול כהני האוכל, אייל שני: "כן, אני מאמין באלוהים אבל גם מאמין בכרובים ובצבים". אין לי שמץ של מושג מה זה אומר ומה הקשר לאוכל שאכלנו למעט העובדה שאכן אכלנו כרוב והיה טעים.

משסיימנו את הארוחה, עדי סיפר על המאמר שכתב לכתב העת 'שילוח' ודן בחשיבות החברה האזרחית בתפיסה הלאומית השמרנית בציינו כי "חברה אזרחית יכולה – וצריכה – להיות חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם השמרנית הישראלית". כן כן עדי ציטט אחד לאחד מזיכרונו בציינו כי החברה האזרחית לא זכתה למקומה הראוי בדמוקרטיה הישראלית בימי שלטון תנועת העבודה וזאת מכיוון שלטענתו: "... במשך עשרות שנים שיתקה המדינה לחלוטין את החברה האזרחית בישראל. עם קום המדינה, וכחלק משלטונם של דוד בן־ גוריון ומפא"י, הונף אל על דגל הממלכתיות. ברוחה הושפעה ממלכתיות זו מן האידיאולוגיה הסוציאליסטית ... העברת מרכז הכובד מהקהילות והקבוצות השונות באוכלוסיית ישראל אל מוסדות המדינה (ושלוחותיה המפא"יניקיות) כמעט שהעלימה את החברה האזרחית ומוסדותיה". מכאן מסיק עדי כי החברה האזרחית כי קריטית דווקא לתפיסה השמרנית ולערכי היסוד שלה שמבוססים בין השאר על תחרות והבנה כי החברה האזרחית יודעת לעבוד טוב יותר מהממשלה.

הכרוב הצלוי מזכיר קצת את הפריזורה של התספורת של בן-גוריון

בהיותי בצד השני של המתרס האידיאולוגי, כאיש מפא"י ההיסטורית, אני מעריץ של בן-גוריון. הערצה שנולדה לראשונה כהערכה בעקבות קריאת ספריו, אך התגברה לכדי הערצה בעקבות העמקה וחקירה בפעולותיו ופעולת תנועת מפא"י בתקופת טרום המדינה עד שהתבססה במחקרי האישי לדוקטורט אותו אני מסיים בימים אלו. עבודת הדוקטורט התעמקה בין השאר בתקופת כהונתו הארוכה כראש הממשלה במדינת ישראל הצעירה הבונה עם ובונה דמוקרטיה ישראלית צעירה בין השנים 1949 – 1963.

למיטיבי לכת שהגיעו בקריאתם עד לנקודה זו... ראשית תודה שלא ויתרתם ושנית אני כבר מסיים ואציין רק בכמה נקודות את המחלוקת וכן ההסכמה עם עדי. בתקווה שיום לא רחוק אחד אוכל לפרסם את הגיגיי המפורטים ביחס למאמרו. ראשית, אני מסכים עם טענתו של עדי כי לחברה אזרחית יש תפקיד קריטי בחברה המודרנית המתיימרת לפעול על פי ערכי הדמוקרטיה. חברה אזרחית בימינו היא אכן לעיתים הביטוי הטוב ביותר לרצונן של קבוצות אינטרס השונות. 

האורז האסור מזכיר שפעם רק אורז בן-גוריון היה מותר

במאמר מוסגר אציין כי יש לכך שתי סיבות עיקריות:

א. התנוונות המערכת הפוליטית - כאשר המפלגות חדלו מלייצג את ציבור הבוחרים והפכו (בעיקר) לכלי המרכזי לקידום פוליטיקאים מסוימים או רעיונות מופשטים שבינם לבין המציאות הכלכלית-חברתית והגיאו-פוליטית כמעט ואין דבר.
ב. התנוונות של השירות הציבורי על זרועות הביצוע שלו - בין השאר כתוצאה מהתפיסה הקפיטליסטית שמרנית של הורדת האחריות של דאגה לאזרח והעברתה ל'מיקור חוץ' לידי קבלן חיצוני בדמות עמותות התלויות בתקציבי ממשלה ולעיתים חיות למענו ושאינן מסוגלות מסיבות שונות לקדם מדיניות קוהרנטית בתחום עיסוקן. 

בעיניי קיומה של חברה אזרחית חזקה לא סותר את תפיסת הממלכתיות הבן-גוריונית כפי שהגדירו זאת פרופ' אבי בראלי ושותפו למחקר פרופ' ניר קידר. לטענתם, קיום מרכז של מרות פוליטית-נורמטיבית במדינה הוא תנאי הכרחי לעצם תפקודה וקיומה של קהילה פוליטית יציבה ובטוחה וליכולתה לשמור על הסדר, הביטחון והשלום הציבורי, ולעצב מסגרת שתגן על חייהם של אזרחיה ועל ריבונותם. נוסף על כך, דרשה התפיסה הממלכתית כי מוסדות המדינה יהיו בעלי חזקה בלעדית על אספקת שירותים בסיסיים כגון ביטחון ושיטור, בריאות, רווחה, חינוך, עבודה ודיור, ושיפקחו על אספקתם לכלל האוכלוסייה ללא משוא פנים. טוב... זה היה קצר, אבל לא בטוח שמובן.. ממליץ בחום לקרוא את מאמרם "ממלכתיות ישראלית" שנגיש בחינם במרשתת.

הפלא ופלא: היד הנעלמה של השוק החופשי מגישה גם ממולאים על חשבון הבית

בנוסף חשוב להבין כי החזון הממלכתי מעמיד את הפרט במרכז ואף דורש ממנו לקחת אחריות על עצמו ועל המדינה באמצעות חלוציות. הכוונה אינה דווקא ללכת לגור בספר או להישאר לשירות צבאי ארוך, אלא ציפייה מכל פרט ופרט להיות חלוץ במקום עבודתו, שכונתו ובלקיחת חלק במערכת הפוליטית, וזאת מתוך ההבנה שכל עיסוק הבא מתוך תודעה חלוצית הינו בעל תרומה ישירה לחברה. 

תפיסת היסוד של תנועת העבודה ביקשה לקדם 'הגשמה עצמית למען הכלל' וזאת בניגוד לחזון הקפיטליסטי שהמאמין כי התועלת האישית בשילוב היד הנעלמה של השוק הם שיובילו בהכרח לתוצאה של שיפור מצבו של הכלל. לאור זאת מפא"י, ובן-גוריון בפרט, ניסו ליזום תנועה חלוצית על-מפלגתית של חלוצים וחלוציות שייקחו אחריות על אתגרי השעה. אך כמו חלק ניכר מהחיים, העניין הסתבך והתעקם... אך לא כאן המקום לפרט.

ברכות! הגעתם לסוף. מקווה שהביקורת שלי גרמה לכם קצת לחשוב ובעיקר לרצון לבקר במקום. תודה גדולה לעדי על ההזמנה וכן על הייעוץ המקצועי האישי המעולה שקבלתי. עם ישראל חי ובועט חברים. זה מה שחשוב...

לאתר מסעדת ברונו 

טלביה

טלביה היא שכונה ירושלמית יוקרתית וגם שמה של מסעדה יוקרתית לא פחות הנמצאת בשכונה למרגלות תיאטרון ירושלים. שמה העברי של השכונה הוא קוממיות, אך השם החדש פחות תפס. ביקשנו ממורן מזרחי, צלע חשובה ביצירת המערכת אליעזר בוט-יהודה המוצא חלופות עבריות למילים לועזיות באופן אוטומטי, למצוא לנו מילה עברית מתאימה. הבוט החביב לא סייע בעניין, אבל יצאה לנו יופי של ביקורת מסעדות... 

יש לי חולשה לצרפת ולמטבחים צרפתיים בפרט. בנוסף, תמיד רציתי להתנסות בביקורת מסעדות (ומבחן דף הקלסר אף אישר שיש לי מספיק קולטנים בלשון למשימה). לכן, כשעדי הציע לי לבקר מטבח צרפתי אותנטי בצהרי יום ראשון סגרירי במיוחד, לא יכולתי לסרב.

תמונה לא צפויה בשירותי מסעדה לא כשרה

מסעדת טלביה של השף ניר לוי נמצאת במיקום מושלם – ממש מתחת לתיאטרון ירושלים וליד בית הנסן, בלב שכונת טלביה הציורית. אופייה המיוחד של העיר לא דילג גם על אזור זה, רק שמסביבו, בניגוד לאזורים אחרים בעיר, יש גם שפע חניה.

כששמנו פעמינו לכיוונה, גילינו את המסעדה מציצה בקריצה לרחוב עם גישת נכים נוחה ורמזים קלים בלבד למתחולל בתוכה. בפנים הורגשה מחשבה רבה על כל פרט ופרט, שסיפקה תחושה משל נכנסנו לתוך כוך קסום ומבודד שלרגע אפשר לנו לשכוח מאין הגענו. העיצוב היה חם ונעים בגווני אדמה והזכיר באופיו מרתף יין אירופאי. זה המקום לציין לשבח גם את האקוסטיקה המצוינת שאפשרה לנו לשמוע האחד את השני בקלות ובד בבד ליהנות מהמוזיקה הטובה.

אין הנחה למגיעים בשעות הצהריים, אך המחירים הוגנים ביחס לתמורה

בקבלנו את תפריט הצהרים ניתן היה לשים לב כי אין במקום מנות עסקיות כמקובל במסעדות אחרות, והשוואה עם תפריט הערב העלתה כי מחיר המנות המוגשות בערב ובצהרים זהה. מהבחינה הזאת, גמלה בליבי ההחלטה שכשאשוב למסעדה בעתיד אעשה זאת לעת ערב, אז ההמולה יותר מורגשת והאווירה המיוחדת אף מועצמת.

למנות ראשונות הזמנו מהתפריט את מנת סלט העלים עם הגבינה הכחולה ואת מנת הפולנטה, ומתפריט המיוחדים את מרק הכרישה והשומר. את המנות הראשונות ליווה בנוכחותו לחם הבית הטעים שהגיע חם ופריך לשולחן לצד שמן זית ובלסמי, והיה מלא בגרעינים וזרעים ובעל ארומה מתקתקה.

מרק הכרישה והשומר (מוקרם בשמנת וחמאה)

סלט העלים היה טרי ותובל באופן מושלם, ושולבו בו בנדיבות שזיפים, תפוחים, תותים, אגוזים וגבינה כחולה. באופן מפתיע, טעמה של הגבינה הכחולה היה מעודן ולא חזק מדי (בדיוק כמו שאני אוהבת) והחיבור שלה עם המתיקות והחמצמצות של הפירות היה נהדר.

מנת הפולנטה, שהשמועות גורסות שזו אותה מנת הפולנטה המוגשת גם במסעדת מחניודה של אסף גרניט, גם לא אכזבה. היא הייתה נימוחה ומנחמת, ואי אפשר היה שלא להתמוגג משילוב חומרי הגלם האיכותיים שהפה פגש בכל ביס וביס (ראגו הפטריות, האספרגוס החתוך, שמן הכמהין והפרמזן האיכותי).

מנת הפולנטה (מעל: ראגו פטריות, אספרגוס, שמן כמהין ופרמזן)

באשר למנת המרק - זאת הייתה הפעם הראשונה שטעמתי כרישה ושומר בתצורה של מרק ולא התאכזבתי. המרק היה סמיך מאוד והוקרם עם שמנת וחמאה; הטעמים בו היו ברורים והשילוב היה מעניין ומאוד מיוחד. 

למנות עיקריות הזמנו מהתפריט את מנת ריזוטו המנגולד והעדשים השחורות, ומתפריט המיוחדים את מנת פילה הדניס ברוטב היין הלבן. 

ריזוטו עדשים שחורות, מנגולד, לימון כבוש, צנוברים ולאבנה

מנת הריזוטו הייתה עשירה מאוד בחומרי גלם – היו בה הרבה עדשים שחורות ומנגולד, לימון כבוש, כף לאבנה וצנוברים. בניגוד למנות ריזוטו אחרות שאכלתי לאחרונה והיו כבדות עבורי, זאת דווקא הרגישה קלילה. הלימון הכבוש והלאבנה השוו לה טעם חמצמץ, וגבעולי המנגולד שלא בושלו עד תום בצירוף הצנוברים, יצרו משחק מרקמים מאוד מהנה בפה. פשוט מושלם. 

במנת פילה הדניס, הדג עצמו היה טיפה יבש לטעמי, אבל הרוטב של המנה שהכיל יין לבן, חמאה וחרדל היה אלוהי ופיצה על כך לחלוטין. המנה לוותה ב"פוטטוס" רכים במיוחד עם בצל ושיני שום צלויות והייתה מעדן.

פילה דניס בליווי פוטטוס ברוטב יין לבן, חמאה וחרדל

לקינוח, הזמנו Gateau Basque (עוגה באסקית בצרפתית) ושטרודל תפוחים. 

משום ששטרודל התפוחים נאפה במקום וזה לוקח זמן, את העוגה הבאסקית קיבלנו ראשונה. פרוסת העוגה הורכבה משתי שכבות של בצק שקדים פריך שחבקו מילוי קרם פטיסייר ושקדים גרוסים, ומעליה ישב רוטב דובדבני אמרנה. בביס הראשון העוגה הזכירה לי את טעמה הנשכח של עוגת הבסבוסה (עוגת סולת מצרית) של סבתא שלי זכרונה לברכה. העוגה הייתה ממכרת בטירוף אך לא מתוקה מדיי, והקצפת המעולה על-יד השלימה את התמונה לכדי חלום. שטרודל התפוחים המסורתי שהגיע לאחר מכן היה טעים, אבל הרבה פחות מיוחד בהשוואה לעוגה שהגיעה לפניו.

עוגה באסקית: בצק שקדים במילוי קרם פטיסייר עם רוטב דובדבני אמרנה 

 

את הארוחה ליווינו בכוס יין לבן ובקוקטייל ה“crazy alpaca” הנחמד של המקום שהוא שילוב של טקילה, פלפל שאטה שמעקצץ בפה, קוואנטרו, מיץ לימון וג'ינג'ר ביר. זה הזמן להתוודות שברגע שהבנתי שהמקום מחזיק בריזלינג של ד"ר לוסן, שזהו היין האהוב עליי, התאהבתי סופית. 

לסיכום: מקום מקסים עם אווירה מיוחדת ונעימה. מנות יצירתיות וטעימות בטירוף. מומלץ! מומלץ! מומלץ!

עדי מציג לראווה את האלפקה המשוגעת

לאתר מסעדת טלביה

לה שרולה

פנינה קולינרית חדשה התגלתה בירושלים: מעדניית לה-שרולה, שמשמשת גם כמסעדת רחוב ומסעדת גורמה בו זמנית. איך היא עושה את זה? הזמנו את דורון איש שלום, איש רב פעלים, יזם הייטק וממובילי מאבק הלומי הקרב, לבדוק את העניין.

את תחילת הסיפור אתם כבר בטח מכירים, הודעת וואטסאפ מעדי ארבל שאף פעם לא משאירה אותך אדיש - 'סלאם יקירי, אפשר להציע לך הצעה שתוכל לסרב לה?'... מדהים שהוא עוד לא התייאש ממני אחרי כל הניסיונות הקודמים שלנו שלא צלחו - ולכן אפתח בתודה גדולה על שלא התייאשת, אני ממש שמח מההצעה שלא סירבתי לה.

עתידות: עוד מעט תבינו מה אתם רואים פה...

לפעמים, כשמשהו נדחה שוב ושוב, יש מחשבה שהוא כבר לא ייקרה ושהטיימינג עבר, אך לפעמים זה רק מפני שמשהו במציאות חיכה לזמן ולסיטואציה התואמים יותר ובכן זה המקרה שלנו הפעם – וכך מצאנו את עצמינו במקום מיוחד שנקרא 'לה שרולה' (ובצרפתית: Le Charolais) אשר בפינת רחובות יהודה ודרך בית לחם. ידעתי שעבדו שם במהלך החודשים האחרונים על מקום חדש אבל לא היה לי מושג לאיזה מקום אני מגיע. 6 דקות הליכה מהבית היישר לחו"ל. כבר מול הכניסה, אם נתעלם רגע מהתפאורה הירושלמית מסביב, שלט הכניסה והעיצוב מזכירים מעדניה פריזאית שכונתית. מה שאצלנו הישראלים ייקרא בוטיק, גורמה ועוד מילים גבוהות שכאלה, שם בצרפת הוא הבסיס, כמו המכולת של שבתאי.

ברוכים הבאים לה שרולה

נכנסנו פנימה והשארנו מאחור את החום וצפירות הנהגים (אל דאגה, עוד רגע נצא שוב למנגל הפרטי שלנו) ולגמרי הרגשנו רגע של חופש... מעדניה-מסעדה צרפתית של בשר טוב, יין ועוד הפתעות שאין כמו הצרפתים בשבילם. ליאון, בעל המקום, ישראלי-צרפתי ואיש אוכל ירושלמי ותיק החל בתדריך קצר מה הולך לקרות בעוד כמה רגעים – שולחן, מנגל חשמלי ייעודי, פלטת שיש עם מבחר בשרים טריים, נקניקים עם שמות, מטבלים וכמובן בגה (זאת אומרת בגט, עם ט' נחה). 

זום אין בגרסת הפוסט קורונה

התיישבנו מול כל הטוב הזה מלווים בהסבר מפורט על כל סוג בשר, איך נכון להכין אותו, מה הייחוד שלו, מהיכן הוא מגיע. זה נהיה כבר ממש יחס אישי ולא רציתי להיקשר מדי אז עברנו להסבר על החמוצים הקטנטנים שמגיעים ממקום ספציפי מאוד ומטבל העריסה הצרפתי עם נגיעות שומר. אני התיישבתי בצמוד למנגל, מה שהתברר כגורם משפיע על המשך הערב. "מזל שאתה על יד המנגל ולא אני" אמר לי עדי, "אם זה היה תלוי בי, הכל היה רץ כאן מהר מאוד". אני אוכל לאט, נהנה מכל ביס, נותן לכל טעם לעבור לפני שאני עובר לדבר הבא וכך גם לא מתמלא מהר מדי. הנחנו בכל פעם סוג אחד על המנגל בדיוק העשייה המיוחד לו ומשם היישר לפלטה השולחנית. 

העורך ברגע נדיר ליד המנגל החשמלי, מגלה שגם המלחיה - חשמלית!

עובר אורח, עולה מצרפת, עובר במקרה באזור, רואה את השלט ומתרגש, מציץ פנימה ועיניו נפתחות... "אוללה... סה ממש כמו בניס, מזכיר לי הבית, אפילו הצפירה של הקטנוע הוורוד שעבר הרגע כמו בניס". זה מה שקורה כשמקום שהוא בית פוגש טעם שהוא בית שהוא זיכרון... כל החושים נפתחים ואיתם גם הלב. וזה המקום הזה בדיוק ' Le Charolais' .

צילום תקריב לי את זה לפה זה ממש טעים

אחרי כל זה אתם בטח שואלים מה אכלנו?  אז הנה, התחלנו עם האנטריקוט שהיה מצוין, אנטריקוט מזן שארולה מצרפת, מיושן 21 יום, שומני ועסיסי ביותר. הנחנו אותו על המנגל ועל פי הוראותיו של ליאון כעבור חצי דקה פיזרנו את המלח והפלפל הגרוס כדי שידבק טוב ויישאר קריספי. כך בדיוק היה. הבאה בתור הייתה הסינטה נבראסקה. משוישת יפה עם טעם נהדר, עדינה, אדומה וזקוקה לצלייה קצרה ביותר. בין לבין עשינו הפרדה עם הבגט והנקניקים - נקניק רוזה צרפתי, הנקניק הכי פופולרי אצל יהודי צרפת, ליאון אומר שזה הבמבה שלהם. לצדו סלמי צ'וריסו קצת חריף ואדמדם ואחרונה חביבה הפסטרמה קופה איטלקי, שיפונד מעגל חלב, שלטענת ליאון היא הטופ ושצריך ותק צרפתיות של 40 שנה כדי להבין את הטעם שלה (מודה, אנחנו דווקא בחרנו באחרת אבל גם אין לנו וותק כצרפתים ברזומה אז זה בסדר). הדבר הבא היה רצועות ספר ריבס טלה ישראלי שומני ביותר לנשנוש צד, ובסוף הגראנד פינל'ה - פילה בקר שארולה מיושן 21 יום ונמס כמו חמאה. סה מאניפיק!! 

מבט על כל התענוג הגדול הזה

לסיכום, ממליץ מאוד להגיע ולהזמין פלטה מגוונת עם מנגל שולחני, קונספט מצוין שמאפשר לכם לאכול בקצב שלכם, חם וטרי בדיוק במידה וגם להיות מעורבים בהכנה. פלטה כזו עם בקבוק יין לצידה, תסדר לכם ערב צ'יל וכיפי ביותר. למקרים אחרים שבא לכם להתפנק בבית, יש במקום מעדניה עם כל טוב צרפת וגם אוכל מוכן לאירועים, שבתות וחגים. מומלץ להזמין מראש כדי לוודא שיישאר לכם. 

סליחה-שהבטריה-בטלפון-של-דורון-נגמרה-אז-הצטלמנו-עם-מצלמת-הפח-של-עדי

המקום נפתח לפני כשלושה חודשים ועדיין בתהליכי למידה ופיתוח כך שאני מבטיח לכם שליאון המקסים ישמח לשמוע את הפידבק שלכם, את הרעיונות שלכם וכל מחשבה שיכולה להוסיף לחוויה הטובה הזו. בונאפטיט... 

לדף הפייסבוק של מעדניית לה שרולה

סילו קפה

שרונה שיר זבלודובסקי היא מנהלת פרויקטים במרכז לחקר מדיניות מזה"ת ע"ש בדין. לרגל סיום הקורונה (כוכבית ורייאנט הודי) הזמנו אותה לנהל את פרויקט חקר הקפה ע"ש סילו שבלב המזרח התיכון. התוצאה לפניכם.

מבחינתי ירושלים היא גיחה לחו"ל מבלי לעבור בנתב"ג ולכן כל ביקור נושא בחובו במרבית המקרים הפתעות. אפשר להוציא את הבחורה מתל אביב (AKA אנוכי) אך לא את תל אביב מהבחורה. נעניתי לאתגר שניצב בפניי בחיפוש מקום שיזכיר לי את הנוף האורבני המוכר ושיהיה בו היצע של מנות נטולות גלוטן ונטולות לקטוז. לשמחתי גיליתי את סילו קפה ברשימת המסעדות שעדיין לא הגיעו למאכלי י-ם. בתיאום ציפיות מראש עם המקום, הובהר לי שאין הרבה מנות אך ישנו היצע ואוכל למצוא את עצמי בסבך הרגישויות.

קוף אחרי בן-אדם וכמה מנות אוכל...

בית קפה סילו נחבא אל הכלים וממוקם בסמוך למתחם התחנה. על פי הסושיאל מדיה שלו, ניכר בתמונות שהוא משלב ניחוח תל אביבי יחד עם חוף שליו בסיני. ההזמנה מתבצעת בדלפק, את פנינו קידמה מלצרית יפה, נעימה, שירותית ומתוקה להפליא. בהמשך יסתבר שהיא גם זו שמכינה את רוב העוגות והמאפים שנמכרים במקום. הזמנו כמעט את כל המנות שאני יכולה לאכול על פי הפרמטרים הקודמים: ללא גלוטן וללא חלב (זוכרים?). "אנחנו זללנים... אל תראי אותנו ככה", זרקנו לחלל האוויר בעוד אנחנו מזמינים מנה ועוד מנה.

עם סיום ההזמנה צוידנו בפסל קוף מוזהב קסום שנועד לזהות את השולחן אליו להגיש את המנות שלנו. עדי החליט ובצדק שהקוף יככב בכל התמונות של הפוסט. בינינו? אני חושבת שהוא גם הקמע של המקום, אבל היי אולי אני עכשיו הופכת להיפית, היפסטרית או שילוב של השניים? האם אני עוברת טרנספורמציה? ימים יגידו...

המנה המנצחת של היום!

המנות התחילו להגיע לשולחן: קציצות עדשים ברוטב קארי חריף על מצע של אורז, שקשוקה שהגיעה עם טחינה גולמית ולחם רגיל עם שומשום, סלט עדשים עם גזר וסלק חתוך בפרוסות גדולות, דקות ומושלמות בצורתן יחד עם טחינה גולמית מעל. המנה הכי מוצלחת בעיני הייתה קציצות העדשים שהפתיעו בטעמם הפיקנטי והחריף (בצורה מתונה!) עם נגיעות מדויקות של קארי. כל ביס היה טעים מקודמו.

במעבר חד לשקשוקה, שהייתה בגודל של מנה אישית אציין שטעמה היה טוב. כוח ההרגל הוא שאני אוכלת את השקשוקה של אמי והיא מתובלת בפלפלים חריפים אז כאן ההשוואה הייתה אוטומטית אבל אפשר לסכם את המנה כחוויה נעימה. מנה עיקרית נוספת הייתה סלט העדשים עם השורשים שהפתיע לטובה והכניס רעננות למנות המבושלות, אי אפשר לומר שהייתה כאן חדשנות אבל בהחלט אפשר לומר שטעים פה. מחירי המנות העיקריות נעים בין 46 ₪ ל-52 ₪.

בגזרת השתייה, הזמנו תה קר ואת משקה הבית המתוק שהוא שילוב של אפרול עם מיץ (יש גם ורסיה מרירה אבל לא הגענו אליה). התה הקר שהזמנתי היה נחמד אבל חסר מעוף, בהזמנה ביקשתי שיגיע עם עשבים, נענע, לימונית או אחד מחבריהם אך ההסבר היה שהם נמצאים בתערובת ופה הרגשתי שהתה לא קיבל את מקומו הראוי לו ומבחינתי הוא מדורג הכי נמוך מבחינת כל ההיצע של הארוחה הזו. משקה הבית המתוק הוא פינוק של שעות אחה"צ, משקה אלכוהולי קליל ביותר. אפרול שהוא קרוב משפחה של קמפרי שרוצה להיות קמפרי כשהוא יהיה גדול עם מיץ. עבורי המשקה היה מתוק מדי, אני אישית שייכת לז'אנר של המריר ומלוח בארוחה. מחירי השתייה נעים בין 14 ₪ ל-36 ₪.

מה היינו עושים בלי קוף הזהב?

חיש מהר זללנו את כל המנות והשתייה והחלטנו להזמין את סלט הכוח! מיהו סלט הכוח? אתם שואלים ובצדק. זהו סלט עגבניות שרי עם בצל סגול פרוס דק דק על טחינה גולמית מושלמת. כי מי יכול לעצור אותנו בארוחה הזו? אז כן גם סלט כוח היה כאן וחשתי את עצמי מינימום וונדר וומן כולל הגובה של גל גדות אחרי שאכלנו אותו.

מהי ארוחה ללא קינוחים אני שואלת אתכם? איפה שמחת החיים? ולכן החלטנו לנקוט בגישה פרו אקטיבית ולהזמין גם קינוחים. ניגשנו לדפלק כשאנחנו זוכרים שגם כאן נשארים בגזרת ללא לקטוז וללא גלוטן, ומזמינים קרטיבי PALETAS בטעמי מלבי טבעוני ופיסטוק.

קרטיב המלבי היה מושלם, כל ביס נימוח בפה אומנם לא חשתי בשום דמיון למלבי אורגינל בתצורה המוכרת אבל היי, היה טעים ומבחינתי זה מה שחשוב. לא נהיה קטנוניים, בכל זאת אנחנו בווייב של סיני ודאון טאון איפשהו אז לא נהרוס את המסיבה.

לקינוח: שכחנו את הקוף!

כאילו כל זה לא מספיק, הזמנו גם כדורי תמרים שהגיעו מעט קטנים אך טעימים להפליא ובמתיקות מדויקת כזו שעושה חשק לעוד כדור. בלב רציתי להזמין המון כדורי תמרים, אבל אנחנו יותר משנה בתוך הקורונה ועוד לא חזרתי לכושר שיא... קיבלתי החלטה שלא לקפוץ מעל הפופיק והסתפקנו בשלושה כדורים. אם הייתי מרגישה שאפשר לפרגן לעצמי עוד אוכל, אז בהחלט הייתי אוכלת חמישה כדורי תמרים ושני ארטיקים בלי להניד עפעף...

לדף הפייסבוק של סילו קפה

דוד לאור

מה עושים כשיש בירושלים (והסביבה) שני סניפים של קונדיטוריה מאד מדוברת? ענת שאער, בודקת דגימות קורונה לפרנסתה ומקצוענית בהכנת קינוחים בעצמה, זרמה עם פתרון נועז ושרדה כדי לספר איך חוגג הבלוג את חזרתו לחיים בתום הגל השלישי של הקורונה.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגעתי למצב שאני מתארחת במאכלי י-ם בפעם השנייה?! הרי זה חוק יסוד שלא מתארחים בבלוג פעמיים. אז ככה, הכל התחיל באהבה הגדולה שלי לשלג וברצון להוכיח עד כמה אני אופטימית חסרת תקנה. הזמנתי את חבריי היקרים להתערבות פייסבוקאית על השלג. אם יורד שלג, אני מנצחת וזוכה בקפה ומאפה ואם אני מפסידה, כל מי שהתערב איתי זוכה במארז עוגיות חמאה מעשה ידיי. 

להפתעתי הרבה עדי, סרבן התערבויות ידוע, נאות להתערב. כלל ידוע הוא שלא חוסמים עדי בטיפשותו ולכן אי לכך ובהתאם לזאת, שמחתי לי בשקט בשקט וחיכיתי בציפייה לניצחון המתוק. כמה חודשים קדימה, יורד שלג, מתבטלות לי שתי משמרות לילה וירושלים צוהלת ושמחה! בעודי בונה לו"ז קפה ומאפה, אני פונה לעדי שלא מבין מה אני רוצה מחייו וכשאני שולחת תיעוד של ההתערבות הוא מנסה להבין מי השתלט לו על היוזר. 

לזכותו של עדי ייאמר שכשהפנים את ההפסד, אמר שאם כבר הולכים על קפה ומאפה, נעשה את זה בסטייל בקונדיטוריה הצרפתית של דוד לאור שטרם הספקנו שנינו לבדוק. הצעתי שנכתוב על הביקור לבלוג, ולהפתעתי ולמרות חוק היסוד האמור, עדי הסכים. אז אולי הבחור כן יודע להפסיד בכבוד. 

מנצח ומפסידה. אל תגלו להם מי זה מי.

כך קרה שקצת לפני פסח הגענו מצוידים בעדי רעב לקונדיטוריה ששוכנת במיקום לא שגרתי בין מוסך לקצבייה באזור התעשייה במבשרת ציון. מכיוון שהגענו בשעה קצת פחות אופטימלית, הלכנו על הקונספט של לקחת קצת מכל מה שנשאר וליהנות. 

להלן האוסף: קרואסון במילוי פלפל ופטה; קרואסון במילוי גבינה עיראקית וסלק, פונדנט מרציפן; מקרונים במגוון טעמים (אננס-קוקוס, פיסטוק וארל גריי), קוביית פררו רושה וערמון מסוכר. הלכנו לשבת בפארק חביב סמוך לקסטל והתחלנו במלוחים. 

מנה ראשונה

הקרואסון עם הסלק והגבינה העיראקית היה חביב עם חתיכות סלק גדולות מדי לטעמי. קיבלנו המלצה לא לחמם את הקרואסונים אבל ההמלצה שלי היא ברורה: חממו בקטנה. זה תורם לרכות המאפה ולהדגשת טעם החמאה. הקרואסון עם הפלפל והפטה היה המוצלח מבין השניים. הבצק היה רך יותר ורטוב ובכלליות השילוב של גבינה ופלפל תמיד מנצח. אחלה מאפה!

עברנו למתוקים והתחלנו בשלושת המקרונים- פיסטוק, ארל גריי ואננס וקוקוס. אני מודה שאני לא מתה על מקרונים כקינוח ולא מבינה על מה המהומה, אז יחסית לקינוח שאני לא אוהבת בכלליות אגיד שהם היו סבבה. במקרון הארל גריי ממש הרגשתי שאני אוכלת תה וזה מפתיע כי כשמדובר בטעמים לא שגרתיים אני מצפה לנגיעות טעם ולא לטעם במלואו. בהחלט מעניין. מצרפת פה את חוות הדעה של עדי שהיא קצת יותר אמינה. קבלו אותה במחיאות כפיים! עדי: הם היו נחמדים מאוד (וזאת הסיבה קוראים יקרים שעדי לא כותב ביקורת מסעדות). 

עברנו בסקרנות לפתוח את הערמון המסוכר. ובכן, התגובות של עדי ושלי למראה הערמון היו בהייה ותהייה עם ראש נטוי לצד. כמו שתוכלו לראות בתמונה, הקינוח הזה מעורר אסוציאציות מעניינות (לא חייבים לשתף). החשש שלי חוץ מהמראה, היה שזה יהיה קינוח עמוס סוכר ובלתי אכיל בעליל אבל לשמחתנו הרבה, טעינו. הטעם הערמוני נותן קונטרה טובה למתיקות ויש כאן פוטנציאל גדול לנשנוש ממכר וטעים מאוד. 

פעם זה היה ערמון

נמשיך לקוביית פררו רושה שהייתה מצוינת. מתוקה מאוד אך לא עמוסת סוכר כמו הגרסה התעשייתית. אה כן, הערה חשובה: צריך ליטר וחצי מים ליד כל המתוק הזה. משם קינחנו בפונדנט מרציפן. וואו!!! מרקם שוקולדי מושלם וסמיך עם עיגול מרציפן באמצעו. הקינוח התחסל כולל הפירורים למרות שכבר היינו מפוצצים. ללא ספק הקינוח המנצח בסדרת המתוקים.

בעוד אנחנו יושבים על ספסל ומדסקסים בקטנה על הבחירות והחיים כמו שתי הריוניות חמודות בחודש שלישי עם קינוחים מתוקים בבטן, עדי זורק כבדרך אגב שיש לו הרהורי כפירה. כשאני שואלת אותו לפשר העניין הוא מעלה הצעה מטורללת לגמרי: ללכת לסניף השני של דוד לאור בבקעה ולהמשיך שם את הביקורת. כמובן שהסכמתי!

מזכרת לסיכום חלק א'

כבר כתבתי בביקורת הקודמת על היכולת המופלאה של עדי להשרות אכילה על הסובבים אותו. נשבעת לכם, הבן אדם מצמיח קיבות. אז לכבוד הביקור השני שלי בבלוג, קבלו לראשונה, ביקורת בשני חלקים...

הגענו שמחים ומתוקים לסניף ברחוב גדעון בגישת השאריות. מדובר בדוכן קטן וחביב, ממש קיוסק שכונתי שכזה השוכן בין מגרש ספורט לבית ספר ובנייני מגורים. הפעם הלכנו על קרואסון עם גאודה, חמאת כמהין ועלי רוקט, מאפה שוקולד פיסטוק, קפה (חלק חשוב בזכייה בהתערבות) ומיץ אגסים טבעי. בקטנה ממש, הקינוח של הקינוח.

חלק ב' (תמונת אילוסטרציה)

הקרואסון היה טעים מאוד, יותר קראנצ'י מקודמיו וחוסל בקלילות. עדיין ממליצה לחמם מעט לפני שאוכלים. המיץ אגסים שימש כמשקה מרענן במעבר בין המלוח למתוק. לאחר מכן עברנו למאפה שוקולד פיסטוק שהיה מעולה אבל למרבה ההפתעה, לא הכיל פיסטוק בשום צורה. חיפשנו. עדיין, גם בלעדיו הוא היה מעולה.

אחרון חביב, הגיע הקפה המיוחל. הכינו לי רותח כמו שאני אוהבת. קפה מאוד טוב או כמו שאמרה קולגה של עדי שפגשנו, "הקפה הכי טוב באזור". קפה, חשוב לציין, יש לשתות לאט וברוגע. למרות שאלה שני מצבי צבירה שקצת זרים לעדי, הוא עמד בזה בגבורה וחיכה בסבלנות עד ששתיתי את רוב הקפה.

סלפי בסניף המנצח של דוד לאור

לסיכום החוויה, למרות מה שנאמר לנו מחברים שביקרו בשני הסניפים, החוויה היותר טובה הייתה בסניף בבקעה. הסביבה הייתה יותר ידידותית ומזמינה לשבת בניגוד למיקום של אזור תעשייה וזה משפיע על החוויה הכוללת. בשניהם המאפים היו טעימים. המלצה - לחמם מאפים. טעים יותר ככה. תודה רבה רבה לעדי על הפינוק וההשקעה מעל ומעבר. היה ממש כיף. 

אמרתי לכם שהבחור יודע להפסיד בכבוד. 

לדף הפייסבוק של דוד לאור

וופל פקטורי

כשנגמרה הקורונה (לכאורה, זמנית) ביקשנו מעוקבי הבלוג לאתגר אותנו עם מסעדות שנפתחו ועדיין לא היו בבלוג. עזר אברהם, תולעת ספרים, מדריך ריקודי-עם ומנחה קבוצות בהווה (ומורה לספרות לעתיד בקרוב), קפץ בראש עם הוופל פקטורי (שבעמק רפאים!) וקיבל את מבוקשו. השתלם לו. וגם לנו. היה יאמי! 

וופל פקטורי: המתוק היום מתוק מאוד
מיקום: עמק רפאים 24, ירושלים
דרכי הגעה: אוטובוסים מספר: 77,77א, 34, 34א, 18, 18א
ברכב פרטי: חניה כחול-לבן. לא לשכוח להפעיל פנגו/סלופארק וכדו'.
מרחק הליכה: כעשר דקות מגן הפעמון, אז אפשר לחנות שם במגרש העפר ולא לשלם על החניה.
כשרות: יש, חלבית
קלוריות: לא מעניינ'תי
מחירים: סטנדרטים. ולזכור שבאנו ליהנות.
לא לבוא: שבעים
גילוי נאות: אני אוהב לאכול בוופל פקטורי.
גילוי נאות 2: אם לא יהיו שינויים בתפריט, אני אוהב את כל מה שיש להם להציע, אפילו בתחום הסלטים שעל רובם דילגנו לטובת הבצקים, שלהם תמיד יש מקום בבטן ובלב.

תקציר הפרקים הבאים

היה זה אך טבעי שהמסעדה הראשונה שאבקר בה אחרי העוצר, אם לא מחשיבים את השווארמה שאכלתי בחוץ, תהיה זו שמכינים בה את הוופל בלגי הכי טעים בעולם. ואני לא מגזים! אני אישית מאוד אוהב את העיצוב של המסעדה. אתה מרגיש שאתה יושב בתוך וופל בלגי.

האגדה מספרת שהזכיין של מסעדת וופל בר קנה מהרשת את המסעדה והפך אותה ל"וופל פקטורי". האגדה מספרת גם שזה היה בעקבות סכסוך עם הבעלים, אבל לא התכנסנו לכאן בשביל הג'וסי אלא בשביל המתוק וגם המלוח.

הימים ימי קורונה ובכניסה למסעדה בודקים לנו את החום. יצא לי 37. הכי גבוה שלי ever!!! המסעדה לא עמוסה באנשים בשעות האלה. לוופל פקטורי מגיעים בערב. בימים כתיקונם, תמיד עמוס ואנשים ממתינים בחוץ הרבה פעמים. אני גר קרוב אז אני יודע.

עזר: שתינו כמה דברים טובים!

קיץ עכשיו, הימים חמים ואנחנו בשעת צהריים, אז איך לא, נפתח במשקה מקרר ומחייה את הנפש. מבחר של מילקשייקים צוננים ייעשה את העבודה. אני אישית אוהב את משקה הלוטוס שמגיע בכוס גדולה ומפנקת, כשהלוטוס נשפך במידה נעימה גם על דפנות הכוס, כך שאפשר לטעום עוד ועוד מהמשקה גם כשהכוס כבר ריקה. כמובן שהמשקה מוגש גם עם ערימת קצפת, שהפעם הייתה פחות מתוקה, אבל המשקה המתוק מביא חיפוי.

כיאה לאדם שאני ולמנהגים מבית אמא ואבא, הזמנו מספר מנות שיישבו ביחד בשולחן. אצלנו אין סלטים ואז אוכל, אוכלים הכל ביחד ומה שרוצים. אחר כך הקינוח. מהראשונות הזמנו את הברוסקטה סלסה עגבניות. למי שלא אוהב עגבניות אין מה להזמין את המנה. העגבניות נשפכות כמפל על הצלחת, בליווי של ממרח פסטו מעולה ביחד עם גם גבינת שום שמיר בצל סגול וגבינת מוצרלה בייבי. ברוסקטה, אני מסביר לאנשים כמוני, זה בעצם לחם טוסט מאוד טעים.

מהפסטות בחרנו את הרביולי מיקס – רביולי במילויים שונים בטטה, גבינות וערמונים. יש מספר רטבים לבחירה. הלכנו על הרוטב שמנת פטריות שהתגלה כבחירה מצוינת. מה עוד? עוד מלוח ומתוק מתערבבים להם. מהרולים בחרנו את הפטריות המוקפצות עטופות בבצק עם גבינות שום שמיר ומוצרלה מטובלות בצ'ילי מתוק.

און דה האוס!

לפני הקינוח שהזמנו, קיבלנו און דה האוס כמו שאומרים, לא ברור אם זה בגלל החן של עדי או שלי, קינוח סודי וטעים. בתפריט הוא נקרא מאונט קייק. מוזמנים להתרשם מהתמונה. פחמימות זה החיים מבחינתי והבצק הפעם היה משהו מיוחד בטירוף שעליו נשפכו דברים מתוקים-מתוקים.

ואז הגיע הקינוח... הדבר שלשמו התכנסנו, מגוון של וופלים בלגים שמחכים שרק תבחרו אחד מהם. אני אישית אוהב מאוד את הסופר בננה ונוגט שמגיע עם כדור גלידה וניל. מאוד מאוד מתוק אבל גם בריא! יש בננה! על הוופל. בנוסף יש אפשרות להרכבת וופל אישי, אז תנו ליצירתיות שלכם להשתגע עם מבחר תוספות ומתוקים.

קבלו את העזר פקטורי!

הרכבתי אחד ויצא מוצלח וגם טעים בטירוף. תשאלו את עדי, שקורא למנה הזו 'העזר פקטורי':
בוחרים שני קרמים מתוך, ובכן, שני קרמים: וניל ושוקולד
2 ממרחים לבחירה (ממבחר): עוגיות ונוגט
3 תוספות (ממבחר): בננה (אמרתי כבר שאני אוהב?), טים טם וקינדר בואנו לבן
חסר לכם מתוק? אל תדאגו. גם המנה הזו מגיעה עם כדור גלידה בטעם וניל.

סלפי לפני סיכום

בסוף הארוחה יוצאים בתחושת ריחוף מכל המתוק הזה, אז גם היה לנו טעים וגם זכינו בסטלה, אבל חוקית. תודה לעדי שעמד בגבורה בכל המתוק הזה ובברכת גם מתוקים הם סוג של נחמה, נתמתק. מיד כשיצאנו קבעתי תור אצל רופא השיניים שלי. כי על גילטי פלז'ר משלמים.

לאתר המסעדה

סאטיה

ארי אייכלר הוא האיש שפתח את הפופ-אפ דהאבה במטרה להביא אוכל הודי מצוין לירושלים. אז אחרי שהבלוג ביקר במקום פעמיים (גם לערב פיצות!) החלטנו להוציא את ארי למסעדה לבחירתו. הפור נפל על סאטיה, מסעדה בקו הראשון של הטרנדיות. מוזמנים לקרוא איך היה. נרמוז רק שפירוש המילה סאטיה בסנסקריט היא אמת.

זהו סיפור על מעיין ירושלמי צונן, השבוע האחרון של אוגוסט, כפר הודי ביום גשום וכפר הודי ביום שמשי, כי איך מספרים סיפור על אוכל?

אפשר לעבור ברחוב קרן היסוד ולחלוף על פני מסעדת סאטיה עשרות פעמים ובקושי לשים לב שהיא שם. מוצללת, נחבאת מאחורי צמחייה, מטרים ספורים מאחד הצמתים הגדולים בירושלים. ממש ליד יש את הברדק, עם חלונות ענק שמזמינים להביט פנימה, שולחנות פזורים על כל המדרכה, עשרות אנשים ישובים ואוכלים.

המלצת העורך: אם אתם על הדרך, קפצו פנימה לקינוח או שניים

אבל הסאטיה היא כמו מעיין מיתולוגי, המעיין הזה שעוד לא מפוצץ בתיכוניסטים, וגם אם הוא לא ריק כשמגיעים, האנשים ששם הם אנשים שיודעים שלדבר בלחש עושה טוב לכולם. מכיוון שהמיתוס הזה לא קיים במציאות של מעיינות, אבל במסעדות אולי קצת כן, השמועה עוברת מפה לאוזן, וכך היא עברה אלי וסימנה את סאטיה בתור מקום שכדאי לאכול בו.
ובאמת כשנכנסים, נכנסים לעולם שקט הרבה יותר. בצומת הסמוך נחילי מכוניות מנסות להתגנב לרחוב דוד רמז לכיוון מתחם התחנה ואל עבר משאיות האוכל בגיא בן הינום. אלה שלא הצליחו צופרים, כמו שהורים עם ילדים משועממים באוטו בסוף אוגוסט שתקועים בפקק יודעים לצפור. אבל בפנים – מוזיקת ג'ז נעימה, תאורה עמומה, המזגן פועל חרש. ושף אחד צועק.

יש סיכון ידוע בלבקש המלצות בטיול בהודו. יגידו לך על כפר שהוא משגע, ובעצם הממליץ היה במצב רוח מרומם כי כשהגיע לכפר יצאה השמש אחרי שבוע גשם; יגידו על כפר שהוא מבאס, וזה כי שם הגשם התחיל. אז איך אפשר לכתוב ביקורת על מסעדה שהייתם בה פעם אחת ונאלצתם לבחור בין להישאר בשולחן בפנים ולשמוע את השף צועק מהמטבח הפתוח (כנראה יש לו ילדים, וסוף אוגוסט כאמור) או לצאת חזרה אל החום והצפירות? אפשר להתנתק מהחוויה הרגעית ולהגיד שמאחורי ההצללה מהרחוב יש מקום שקט ונעים, שקרוב לוודאי כמעט תמיד, כמעט תמיד, השף לא צועק בו.
והיה גם אוכל.

כך פותחים מסיבת מנות ראשונות. ראשונה ראשונה: הכרובית.

הבחירה הקלה לקשיי החלטה הייתה 'ארוחת שף': לחם ומטבלים, ארבע מנות ראשונות לבחירת השף, ועיקרית. בחירת השף הצטמצמה עקב שילוב ירושלמי של שמירת כשרות וצמחונות שמנעו מאיתנו את האסאדו, הכבד הקצוץ וסלט הקיסר, שהפכו – בעזרת מלצרים אדיבים ושף גמיש – לכרובית בלימון, חציל בטחינה וסלט ירוק, שהצטרפו לקרפצ'יו סלקים מפוחמים שהייתה בתפריט המקורי. אלו הוגשו יחד עם לחם טרי מהתנור שהגיע עם ממרח עגבניות, פסטו כוסברה, וטחינה.

בשלב הזה הכל היה סולידי ומספק, גם אם לא מפתיע. טחינה טובה, ממרח עגבניות שהיה בעצם הרוטב של הג'חנון עשוי נכון מאוד, פסטו כוסברה עם טעמי שום ושמן זית חזקים. בראשונות הכרוביות היו במרקם מדויק, הסלט היה בסיסי ומרענן עם חסה אייסברג, בצל סגול וצנונית. החציל היה אוורירי ואוזן על ידי העיגון של הטחינה וחמיצות רוטב העגבניות. המנה שהותירה רושם הייתה המנה הראשונה היחידה מארוחת השף המקורית – קרפצ'יו הסלקים, שלווה בטעמים חזקים של בלסמי, קרם פרש, ופקאן מסוכר. מה שאומר שאפשר להניח ששאר הראשונות בתפריט המקורי והפחות כשר-צמחוני היו מוצלחות יותר ממה שיצא לנו, אבל כאמור – היה מספק.

שכחנו לצלם את קרפצ'יו הסלקים המשובח. נתנחם בחציל.

שתינו קוקטיילים אותם בחרנו באופן ספונטני ולא מחייב, אחד על בסיס יין אדום ג'ינג'ר שלא התבייש להצהיר על נוכחותו, השני על בסיס ג'ין ועשבי תיבול. הם היו טובים עד כדי שהשלמתי עם זה שאין בירה מהחבית.

העיקריות היו "טבעוני" (כך במקור) – ירוקים ברוטב פטריות שיטאקי ואורז ליד, וקפלטי המאירי – כיסוני פסטה עם עגבניות, אספרגוס ופרמז'ן. האופציה הצמחונית עליה ויתרנו היא ריזוטו פטריות. כי בכל זאת, בראשונות הלכנו על בטוח, אז רצינו משהו שהוא לא ריזוטו.

מתחת לפסגת הר הכוסברה מסתתרת לה מנה לא רעה בכלל

הטבעוני הגיע מכוסה בהר של כוסברה, וכמו שאומרים, אדם שמזמין מנה עם רמיזה אסייתית לא צריך להיות מופתע כשהיא מגיעה מכוסה בהר של כוסברה, אם לא ביקש במפורש מהמלצרית לא לכסות בהר של כוסברה. פייר. הרוטב היה מתקתק, הירוקים - ברוקולי ושעועית ירוקה – היו פריכים, פטריות השיטאקי היו עסיסיות, האורז היה רך, והכוסברה הייתה ניתנת להזזה. מנה מוצלחת, גם אם לא מהסוג שגורם לחשוב "וואו, איך מכינים כזה דבר?".

פסטת הקפלטי הייתה רכה במעטפת ואל דנטה בקפלים, מלאה בגבינת המאירי נימוחה, ומשהו שם שלא זיהיתי היה מלוח מדי. יש מצב שהשף בדיוק חשב על נושאים שקשורים לשבוע האחרון של אוגוסט. האספרגוס נח לו בצלחת, לא הפריע. מי שאוהב אספרגוס, אז יש.

תכירו: קפלטי. משהו בין רביולי לטורטליני.

נכון שתמיד לא לקוחים את הקינוח של הכמה-סוגי-שוקולד? אז דווקא הקינוח הזה היה ההמלצה הראשונה של המלצרית הנחמדה עד מאד. עמדנו בלחץ, והזמנו גלידת וניל ביתית עם גנאש שוקולד, אגוזים מסוכרים, וטארט לימון [עם בזיליקום]. לטעמי גלידת וניל נמדדת, ובכן, אם היא באמת בטעם וניל, או רק בצבע לבן. הגלידה קיבלה במקצה הזה ציון עובר, אבל הגשטלט עם הגנאש והאגוזים היה מצוין.

אחרון אחרון חביב, טארט הלימון היה כוכב הערב. בצק פריך, מילוי עדין ועדיין עם נוכחות, וחמוקי קצפת מעל. כל מילה נוספת מיותרת.

אחרון אחרון והכי חביב

סאטיה הוא לא באמת מקום שצריך המלצות, בוודאי לא מפוקד פלאפליות כמוני. אבל אם קראתם עד כאן, תדעו שזה מקום עם מספיק אופציות צמחוניות לצד הרבה כאלו שלא. תדעו שזה מפלט נעים מהקיץ הלוהט, וכנראה שגם ליום גשום. תדעו שהטארט לימון הוא אחלה. ואם יש לכם ילדים – הברדק נמצא ממש ליד.

לאתר המסעדה

הדיר

צפירה שטרן היא כוריאוגרפית ומורה למחול שהחיים גלגלו אותה להיות ירושלמית שמאלנית-פמיניסטית. אז בקטע אקטיביסטי חתרני שכזה, ובעיקר בשביל הכיף בחרנו לבקר בבית המרזח הראשון בירושלים, הלא הוא הדיר של בית הנסן מבית היוצר של משק עפאים לחקלאות בת-קיימא.

ים - יבשה - י-ם

אם הייתי מספרת למישהו מחוץ לירושלים שאני יוצאת לארוחת ערב בדיר, היו חושבים שזה נשמע רע מאוד. אבל אנחנו הירושלמים יודעים מה טוב לנו. לא, לא דיר עזים - אלא הדיר בהנסן, שזה ה-מקום היום בסצנה של הירושלמים. אפשר להיתקל פה במגוון אנושי רחב, בעיקר פלורליסטים מכל הקשת - ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, להט"ב, אמנים…. המשותף לכולם זה שרוצים לחיות פה בכיף, בכבוד ובשלום אחד עם השני/ה. אז למה לא לעשות את זה בדיר? (ערבים לא ראיתי מבלים פה… אבל לא ניכנס לזה היום).

איזה כיף זה בית מרזח!

הדיר ממוקם בחצר של בית הנסן, שהיה פעם בית חולים נוצרי למצורעים. משהו פה עדיין שומר על האווירה הזאת. חצי זרוק, חצי מטופל. ים תיכוני מרושל עם נגיעה אירופאית מוקפדת.

אז הגעתי לדיר, עם כל הגישה השמאלנית שלי לאכול ארוחת ערב עם ידידי המשובח והימני-לאומני עדי ארבל. נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל היה לנו אחלה ערב. השעה כבר הייתה שמונה אך שתינו קוקטייל "ארבע אחר הצהריים", עם טעמים מתוקים של ג'ין, דבש ומי ורדים וגם קוקטייל "הבוסתן" של מרטיני עם שקדים וגנדין.

בין הדברים שניסינו לפתור במהלך הערב: מהי 'צלחת ים' ומהי 'צלחת יבשה'? איפה עובר הגבול ביניהם? האם אפשר להחיל את חוק הלאום (הערת העורך: קוראים לו חוק יסוד מדינת הלאום) בשילוב עם הקמת של מדינה פלסטינית? ואיפה הכי כדאי לצאת לדייטים בעיר?

תייגו פשיסט ואנרכיסטית ואל תגידו להם מי זה מי

התחלנו עם מאפה פריך חצילים עם גבינת עיזים. מעין פיתה דרוזית אפויה עם רכיבים ים תיכוניים טריים. המעדן אפוי בלי יותר מידי תבלינים שמן, מה ששומר על העדינות של הטעמים. המנה מבקשת שנאכל אותה עם הידיים, אבל התביישנו. נאבקנו עם סכין ומזלג מי יאכל את החתיכה האחרונה של המאפה הטעים הזה.

לצד החציל קצת רוסיה, עם 'צלחת ים' של דגים מעושנים. הסלמון המעושן היה משובח, ולצידו מקרל משמח, טונה קשוחה והרינג מרקד שהפגינו דומיננטיות סלבית אופיינית. הטעמים החזקים עשו את העבודה על הגנים הרוסיים הרחוקים שלי. סבתא רבה שלי בטח מסתכלת מלמעלה בנחת שבכל זאת נשאר בי משהו רוסי. עוד לקחנו 'צלחת יבשה' עם סוגים שונים וטעימים של גבינות עיזים טריות ובשלות, כיאה לדיר. הגבינות התמסרו ברכות למזלג והכל השתלב יחד עם חלות ישראליות טריות, אפויות במקום, נמסות בפה.

לקינוח, איך לא, חלקנו מלבי עם רוטב פטל טרי, חמצמץ ואיכותי. לצערנו הטבח ברח לפני שהספקנו להזמין עוד משהו מתפריט הקינוחים... אבל הכל נראה מאוד מבטיח.

מלבי. לא בתמונה: הטבח שברח לפני סוף המשמרת.

בין פלירטוט להתנגדות לכיבוש (הערת העורך: קלטתי מה עשית פה) היה מאוד טעים ומעניין… ממליצה מאוד למי שרוצה ערב ירושלמי נעים וזורם.

לאתר המקום

לדף הפייסבוק של הדיר