ורנדה

אפרת זהב לוקחת ברצינות את החיים. זה נכון בעבודה שלה כראש מטה הממונה על זרוע העבודה שבמשרד הכלכלה וזה נכון לא פחות כשזה מגיע לתחרות לייקים על ביקורת במסעדות יוקרה. הניצחון הגורף של אפרת הביא אותנו למסעדת ורנדה במלון מצודת דוד, שהיא במקרה גם מסעדת השף אבירם חיוקה. הבחירה של אפרת הצדיקה את עצמה ואת חומר הקריאה הבא שלכם...

Round No.2. Here we go again.

אוי איך חיכיתי להיות פה שוב! כן, זו הפעם השנייה שאני מבקרת (תרתי משמע) בבלוג של עדי. הפעם הראשונה שלי בבלוג (ומה שעדי הניח כאחרונה) הייתה לפני 4 שנים בדיוק, אפילו לא יום אחד פחות. אתם בטח שואלים את עצמכם איך התמזל מזלי לבקר פה פעם שנייה? כל מה שנדרש זו תחרות פייסבוק פוסט קורונה (או לפחות פוסט הסגר הראשון), ו-52 לייקים שנתנו לי את המקום הראשון.

איך מכניסים 2 אנשים ו-4 מנות ראשונות לתמונה אחת? התשובה: חצי אפרת

את בחירת המסעדה עדי השאיר לי, וזו הייתה מלאכה לא פשוטה בכלל, לא מעט מסעדות טובות נסגרו בקורונה (כולל מסעדת ים של מאיר אדוני שנפתחה שבועיים לפני הסגר הראשון והייתה היעד המקורי עד שהגיעה הקורונה) ומסעדות חדשות לא מיהרו להיפתח. אז כשראיתי פוסט אקראי בפייסבוק על פתיחה מתקרבת של מסעדה חדשה של אבירם חיוקה (מי שהביא לנו את חיוקה בפיתה) מיהרתי לסמן את היעד לפני שעדי ייקח לשם מישהו אחר. 

והנה, שנה וחצי אחרי הזכייה וכמה חודשים טובים אחרי בחירת המסעדה, סופסוף הצלחנו לקבוע זמן שמתאים לשנינו (משימה לא פשוטה בין עומס הדייטים של עדי ועומס העבודה שלי). וכמו שתכף תקראו, היה שווה את ההמתנה.

לאן נעלם מאיר אדוני?

מסעדת וֶרַנְדָּה ממוקמת במלון מצודת דוד, מלון עם אווירה ירושלמית ופוליטיקאים שנוטים ללון. אמנם פירוש שם המסעדה הוא מרפסת, על שם המרפסת בה היא פועלת בימים חמים יותר, אך בימים אלו של חורף המסעדה ממוקמת בתוך המלון, בחלל נעים וחמים ובעיצוב ואווירה אלגנטית שגורמים לך להרגיש קלאס באפס מאמץ.

כשקיבלנו את התפריט הכל היה נשמע מעולה כך שמלאכת הבחירה הייתה קשה. כ"כ קשה שהזמנו 4 מנות ראשונות, 2 מנות עיקריות ו-2 קינוחים (אל תדאגו, הכל חוסל, גם הדיאטה) וכמובן שגם על האלכוהול לא פסחנו. בזמן שהמתנו להגעת המנות הראשונות מנהל המסעדה פרגן לנו ביין לבן חצי יבש (הדרך הקלה לליבו של עדי) והמלצר פינק אותנו ב-2 ספלי מרק כתום שהיו חימום נהדר. לאורך כל הערב הצוות המשיך לדאוג לנו, והשירות היה נהדר.

אם הזמנו 4 מנות ראשונות, כמה מהן באמת ראשונות?

כשהמנות הראשונות הגיעו לשולחן לא הצלחתי להסתיר את ההתרגשות, הכל היה כ"כ יפה, בצילחות עדין וצבעים חיים. ואז טעמנו את האוכל, ואוי זה היה נהדר! את ארבעת המנות אכלנו בערבוביה, פשוט כי לא הצלחנו להחליט מה טעים לנו יותר ומה אנחנו רוצים קודם.

קרפצ'יו הבקר, שהוא אחת המנות האהובות עליי, הגיע עם שמן זית מתובל, בלסמי ואיולי כמהין. הוא היה פרוס במידה המושלמת ושילוב הטעמים של הרטבים יצר את הביס המושלם. עם הקרפצ'יו כמובן הגיעו טוסטונים חמודים שבעיקר שימשו אותנו בסוף לנגב את כל הרוטב שנשאר בקרפצ'יו ובמנות האחרות.

המנה המנצחת: שקדי עגל (בחירת העורך)

הקאדה סיסקה, מאפה כורדי שממולא בבשר בקר שמבושל ואז מפורק, היה טעים, כי בכל זאת- בצק ובשר- מה יכול להיות רע. אבל ביחס למנות האחרות וביחס למאפי קאדה ביתיים שאכלתי בעבר, אם הייתי צריכה לוותר על מנה, זה היה על הקאדה. מה שכן, הפייק יוגורט החמוץ שהוגש איתו היה מוצלח ממש ושדרג את הטוסטונים. את הסלט שהוגש בצד השארתי לעדי- כי אני הגעתי בשביל הדברים החשובים באמת.

ניוקי השורשים שהזמנו הפתיע לטובה. קל מאוד להרוס ניוקי וצריך להגיע למידת עשייה מאוד מדויקת כדי לקבל ניוקי טוב שלא רך מדי או דחוס מדי. ופה היה בדיוק את זה. אין לי שמץ איזה עוד שורשים היו חוץ מתפוחי אדמה אבל הטעם היה נהדר והרוטב עם החמצמצות של עגבניות ולימון בתוספת קונפי שום היה מעולה.

לא לדאוג, עוד מעט נגיע לעיקריות

ממנת שקדי העגל הכי חששתי. אני לא חסידה של שקדי עגל, זה חלק יחסית שומני שקצת קשה לי להתחבר אליו. אבל משהו בצורת העשייה עם השילוב של הפלפל החריף והכוסברה (כן אני חובבת כוסברה!) יצר את הרכות והרעננות שגרמו לי ליהנות מכל ביס.

כשסיימנו עם המנות הראשונות, הרגשתי שאין לי מקום להכניס עוד גרגיר ותהיתי איך אני הולכת להתמודד עכשיו עם מנה עיקרית. למזלי בין לבין הגיעו הקוקטיילים שהזמנו. לעדי הזמנו את הקוקטייל היחיד הלא קלאסי בתפריט. קוקטייל חמוץ מתוק (אבל בעיקר מתוק) הנושא את השם מגדל דוד, ובשבילי מרגריטה. קוקטיילים לא רעים אבל אנחנו פה בשביל להתמקד באוכל, את ביקורת האלכוהול נשאיר לפוסט אחר.

הפסקת שתייה!

למנה עיקרית עדי הזמין שניצל עגל ואני הזמנתי פילה בקר עם מח עצם. כשהתחלנו לאכול מהן, כל החששות מחוסר מקום התאדו ולא יכולתי שלא לאכול. שניצל העגל היה טעים וקריספי ולווה בפירה וסלט. פילה הבקר היה מעולה! הוא היה עשוי מדויק ורך באופן כיפי כיאה למידת עשייה מדיום בדיוק כפי שהזמנתי. מח העצם שהגיע כדמוי כדור פלאפל היה תוספת נחמדה, אבל השדרוג האמיתי היה קרם השורשים שהיה טעים ונעים.

קרם שורשים ועליו פילה בקר ועליו מח עצם.

בשלב הזה כבר הרגשתי שזה סופי, זהו נגמר המקום בגוף שלי. אבל התפקיד מחייב וידעתי שעל מנת לצאת ידי חובת הבלוג ולעמוד בציפיות הקוראים אנחנו חייבים לסיום לפחות לטעום מנת קינוח אחת. כשתפריט הקינוחים הגיע הוא כלל 3 קינוחים אשר נשמעו פשוטים למדי, אוטומטית סימנתי את הקינוח היחיד שכלל שוקולד ופנינו להזמין. כשהמלצר הגיע הוא ציין שיש קינוח נוסף שאינו מופיע בתפריט. את שם הקינוח פספסתי, אבל כשהוא אמר שהוא כולל מרנג לימון אורו עיניי. עדי קלט את המבט שהיה לי בעיניים באותו רגע ומיד הזמין את שני הקינוחים. לא הייתה לי ברירה, הייתי כלואה בכלוב של זהב.

לשולחן הגיעו קרמו שוקולד וקינוח שקר כלשהו עם מרנג לימון. המרנג לימון הגיע עם חתיכות ופל וקציפה ומעל טוויל כלשהו בצבע אדום, שמעבר למראה לא הוסיף דבר. למען האמת קרם הלימון עצמו היה כ"כ טעים שמבחינתי הוא לא היה צריך עוד כלום, אפילו לא את המרנג. אחרי הטעימה הראשונה מהקינוח החמוץ-מתוק עברנו לקרמו שהזכיר לנו מה זה מתוק באמת. הקרמו הגיע בין פיסות שוקולד עם פצפוצים ופירורי עוגיות בצד, והוא לא השאיר מקום לספק למה השוקולד מכונה מזון האלים.

מזון האלים (תמונת אילוסטרציה)

בסוף הערב, אחרי שנפרדנו לשלום מהמארחים החביבים, יצאנו לסיור קצר במלון, כולל במרפסת בה המסעדה ממוקמת במקור. נוף חומות העיר העתיקה אשר נשקף משם אכן מהמם ומוסיף אוירה רומנטית, אבל מודה שכל כך נהניתי שמבחינתי לא חסר דבר.

אז לסיכום במילה אחת: מעולה.
ואם אני יכולה לסכם במשפט: לא מבינה מה אתם עוד עושים פה, לכו להזמין מקום!
היו שלום! לפחות עד הסיבוב הבא...

המבורגר ברלין

את אורי עקביה, חוקר רגולציית מסעדות (באמת!) פגשתי לראשונה לפני 16 שנה במאבק נגד עקירת יהודי רצועת עזה מביתם. מאז למדתי שלאורי יש עולם עשיר שכולל מגוון תחביבים, כמו אכילת המבורגרים, שתיית בירה והיסטוריה גרמנית. כששמעתי על פתיחתה של מסעדת המבורגר ברלין, היה ברור לי את מי אזמין למשימה.   

כמה ימים לפני תשעה באב, הצום שנקבע לזכר חורבן הבית, הגלות והרדיפות, עדי אמר לי: 'אורי בוא נלך לבדוק מסעדה חדשה'. כמובן ששמחתי לשתף פעולה, והלכנו שנינו למקום הנושא את השם 'המבורגר ברלין' שנפתחה בחודש שעבר בקניון ממילא. אם כבר מתכוננים ליום צום, ראוי לעשות זאת עם המבורגר עסיסי, במסעדה הנקראת על שם בירת גרמניה, כשנושמים אויר הרים וצופים על חומות העיר העתיקה.

ברוכים הבאים והבאות!

הגישה למסעדה מלאת ניגודים: רחוב ממילא החדש בנוי בסגנון ירושלמי ישן, אך המסעדה נוצצת באורות צבעוניים כמו הייתה דיינר אמריקאי משנות החמישים. בבניין שבו שוכנת המסעדה, תמצאו גם את מסעדת ג'וי ובעבר שכנה בו גם מסעדת 'הרצל' ששמה מעיד על ההיסטוריה של המקום: כשביקר פה חוזה המדינה לפני למעלה ממאה שנה, הוא התארח וסעד כאן בבניין הזה ממש, שהפך בנין לשימור ולכן נשאר על תילו כשבנו את המתחם החדש והנוצץ. 

התפריט קצר וברור, כיאה למסעדת מזון מהיר: שבעה סוגי המבורגר וצ'יפס אחד. אך כאן מסתיימת הפשטות, כי ההמבורגרים מגוונים: המבורגר ברלין הוא קלאסי - קציצה, חסה ועגבנייה, האמריקאי מגוון ברטבים, המקסיקני בא עם סלופי ג'ו ורוטב חריף, הצרפתי מתהדר בבריסקט, ריבת בצל ופטריות כמהין והארגנטינאי מתוגבר באסאדו, צ'ימיצ'ורי ואיולי חלפיניו. יש גם המבורגר טבעוני והמבורגר עוף, אבל יסלח לי השף, לא אפרט לגביהם. אני פחות מבין בסלטים.

אורי עושה הרצל מהמרפסת של המקום. אפשר לשבת לאכול גם פה!

מעבר לאיכויות הקולינריות עליהן נדבר בהמשך, היתרון הגדול של המסעדה הוא היותה מסעדת המזון המהיר הבשרית היחידה בכל קניון ממילא. לכאן אשכרה אפשר להגיע ולאכול טוב ובזריזות בדרך לעיר העתיקה או בעיצומו של מסע שופינג, תודות למכונה מיוחדת בה מוכנים ההמבורגרים להגשה תוך דקות ספורות.

התפריט לא ענה על השאלה המתבקשת: מדוע המיתוג 'ברלין'? עד היום לא ברור מי המציא את ההמבורגר והאם היו אלה מהגרים גרמנים בארה"ב או שזה קרה עוד במולדת הישנה והקרה. אם כבר ממתגים המבורגר בשם של עיר, ניו-יורק או המבורג נשמעות לי בחירה טבעית יותר. בכלל, מי זה גאון השיווק שלקח את בירת הרייך השלישי לשעבר, שהייתה עיר אפורה, מחולקת ועניה במשך ארבעה עשורים, והפך אותה לאייקון אופנתי שמשאיל את שמו לבורגרייה ברחוב ממילא, לדוכן נקניקיות בשוק מחנה יהודה ולחנות משקפיים בקניון מלחה? לחומוסייה המפורסמת 'בין עזה לברלין' לפחות היה תירוץ, היא שכנה בפינת רחוב עזה ורחוב הרב ברלין. החומוס אגב היה משובח.

עוד שנייה האוכל מגיע, סבלנות...

המקרה הראשון שאני יודע עליו, של אמן ישראלי שהחליט להשאיר מאחור את תל אביב החמה והלחה ולעבור לגור בברלין, היה ש"י עגנון. ב-1912 הוא נסע לברלין והשתקע שם, בהתחלה בשכונת שרלוטנבורג. הוא דווקא הצליח: התחתן, התחמק מגיוס לצבא הגרמני במהלך המלחמה והפך לסופר ידוע ומוערך. עגנון טען שיום הולדתו חל בתשעה באב, אז אפשר לומר שגם חגגנו לו, התאריך קרוב. גרשם שלום סיפר פעם, שבאחד מביקוריו בספריית הקהילה היהודית בברלין, ראה שם את עגנון מעיין בקטלוג הספרייה. כששאל אותו למעשיו, השיב לו עגנון: "חיפשתי ספר, שאולי לא קראתיו עדיין". אפשר לומר שעדי ואני הלכנו בדרכיו של הסופר המוערך, רק שאנחנו חיפשנו המבורגרים שטרם אכלנו. 

הזמנו ביחד שני המבורגרים: צרפתי עם כמהין וארגנטינאי עם אסאדו. הבחירה הייתה קלה: צרפת וארגנטינה שתיהן ארצות שברלינאים רבים שאפו להגיע אליהן. אחת לפני המלחמה והשנייה לאחריה. פטריות הכמהין שבהמבורגר הצרפתי היו מפתיעות וטעימות ובהחלט מדובר בשילוב מנצח, אבל מאוד לא שגרתי. לשמרנים אמליץ על ההמבורגר הארגנטינאי: אסאדו בבישול ארוך, תיבול במידה הנכונה, וחריפות עדינה, שתתאים גם לבעלי חך רגיש. בשניהם קציצות הבשר טריות, איכותיות וגדולות מאוד. אין ספק שהמסעדה שייכת לשורה הראשונה של הבורגריות הירושלמיות, לפחות מבין הכשרות. יסלחו לי הקוראים שפחות מקפידים, אך צר כעולמי כעולם נמלה שומרת כשרות, שמקפידה גם לשתות בירה טובה לצד המבורגר משובח. הפעם הייתה זו בירת סטלה, תודה ששאלתם.

יותר טוב מקינוח: בירה!

עגנון עזב את ברלין בסופו של דבר, בעקבות שריפה שכילתה את ביתו, ספריו וכתבי היד שלו. אשתו וילדיו ניצלו ברגע האחרון, ממש בנס. אחרי שחזר ארצה, גר רוב חייו בירושלים, בשכונת תלפיות. אם עגנון היה עדין חי, האם היה חוגג איתנו את יום הולדתו ב'המבורגר ברלין'? כנראה שלא, כי היה צמחוני. אולי פחות קיצוני מבשביס זינגר שאחת הדמויות בספריו אמרה: "ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים, וכל יום הוא טרבלינקה". נו שוין. 

איזה ציון אתן להמבורגר הזה מ-1 עד 10 כאשר 1 זה 'לא ראוי למאכל כלב' ו-10 זה 'מעין עולם הבא'? לדעתי אפשר במצפון שקט לתת לו 9 וכמובן להמליץ עליו לחברים. אמנם מבחינתנו הוא לא היה לגמרי 'עולם הבא', אבל מנקודת המבט של הפרה שחייה הוקרבו למען הארוחה שלנו, ההמבורגר היה בהחלט עולם הבא. כפשוטו. 

 לדף הפייסבוק של המסעדה

לה-רג'נס

גליה גוטרייך היא אחות בכירה במחלקה פנימית ג' בבית החולים הדסה עין כרם. גליה גם חושבת שהיא גלגול של סינדרלה. על מנת לבדוק את התאוריה, הובאה אחר כבוד הנסיכה בפוטנציאל למסעדה היוקרתית במלון המלכותי של ירושלים, הלא היא מסעדת לה-רג'נס שבמלון המלך דוד.

הסתיימה לה עוד משמרת לילה מאתגרת במחלקה פנימית. סינדרלה חוזרת לביתה בשארית כוחותיה, פושטת את מדי הלבן-סינדרלה שלה, ונרדמת בלי משים על מיטתה לעוד יום-לילה שכזה. כי ככה זה סינדרלות, עייפות מעמל יומן... לאחר מספר שעות מתעוררת סינדרלה בבהלה ומגלה שהחושך בחדרה הוא גם חושך בחוץ, ושהיא התעוררה באישון ערב לעוד בוקר מופלא מבחינתה.

מרתיחה סינדרלה את המים לקפה של בוקר, ומהרהרת מתי כבר יגיע הנסיך שירצה לאכול איתה ארוחת בוקר ב-20:00 בערב. כי נסיכים, כידוע, חיים במדיום אחר, מקובע ומסודר יותר, ואינם מסתובבים בינינו הסינדרלות העייפות... מיד עולה בראשה של סינדרלה דמותו של עדי ארבל, אושיה קולינרית ירושלמית מהשורה הראשונה. שמעה עליו פעם בפייסבוק, רשומה כאחת מ-3000 ומשהו חבריו. אולי הוא יאות לאתגר הלא פשוט.

ולא תלאה אתכם סינדרלה בפרטי הסיפור הלא רלוונטיים, רק תציין שכשעתיים לאחר מכן מצאה את עצמה במיטב מחלצותיה בפתחה של מסעדת לה-רג'נס אשר במלון המלך דוד (aka קינג דיוויד). הדבר היה כה סוריאליסטי מבחינתה, שכן רק חיפשה פרטנר לארוחת בוקר מאוחרת, ומצאה את עצמה בלב ליבה של טירת נסיכים אמיתית.

בוקר טוב סינדרלה!

בפתחה של המסעדה הופיע כמקובל תפריט. לאחר שהבינה סינדרלה כי המלל אינו כולל ולו אות אשורית אחת, התחילה להרגיש את הקסם. ושלא כמו בסיפורי סינדרלה רגילים, לא היה צורך בהסתבכויות מיותרות כמו השמטת הנעל וחיפושים נרחבים אחריה בממלכה. הכול פשוט קרה מעצמו, ובו במקום הרגישה שהופכת לנסיכה אמיתית.

מיד בכניסתם למקום, הושבו הנסיך והנסיכה בשולחן הלובש מפה לבנה, בדומה לשאר שולחנות המסעדה. בנוסף, השולחן היה הצמוד למרפסת רחבת ידיים הצופה לבריכת המלון ולחומות העיר העתיקה. אילולא גשם הזלעפות שהתחולל בחוץ, הייתה דוחפת סינדרלה-נסיכה את דלתות המרפסת ושותה את אוויר הפסגות בצימאון, והנסיך בוודאי היה קצת מובך, אך בסוף אולי מבין שככה זה סינדרלות בדימוס, מתקשות לשמור על איפוק... ואם כבר באיפוק עסקינן, מיותר לציין שנרשם איפוק ספרטני גם בגזרת הצילומים, והסמרטפון נשלף כמעט אך ורק לצורך ביצועי סלפי שהיו מחויבי המציאות.

סלפי מחויב המציאות

לאחר שהובאו לנסיך ולנסיכה תפריטים הכתובים באותיות עבריות, חשבו שיוכלו לקבל החלטה מושכלת מה ברצונם לאכול. רק שלאחר עיון מעמיק בתפריט, הגיעה גם ההבנה שזה בסדר שלא להבין הכול (בטח ובטח בעולם אריסטוקרטי של נסיכים), וההבנה הכללית תספיק. לשולחן הוזמנה מנה ראשונה של טרין ואסקלופ פרלינה, שזה בשפת סינדרלות כבד אווז עליו יושב עיגול של מאפה שומשומי דקיק ומעליו ריבועי כבד טחון עם קוביות ג'לי-יין. בנוסף הוזמנו גם שקדי עגל מושחמים, קנולוני תפו"א, ופורצ'יני כרוב לבן, שהכיל חתיכות של שקדי עגל רכים לצד פירה עם טעם מיוחד, וכרוב ממולא בפטריות.  בטרם הוזרמו המנות הראשונות, הובאו לשולחן לחמים במגוון סוגים וממרחים שונים של כבד קצוץ, שום, עגבניות, ומלח בטעמים (זה סטרט-אפ!), רק כדי שהלוע יתחיל לזוז לפני שהאוכל האמיתי ירטיב את הפה.

סינדרלה ההלומה, שמימיה לא טעמה עושר קולינרי שכזה, לגמה שלוק של מים מהכוס שלצידה, ולאחר שהתרוקנה שמה לב כי המלצר האדיב אורב לה מאחור רק כדי למלא אותה מחדש בבחינת "בור סוד שאינו מאבד טיפה". והנסיך והנסיכה היו עד כה מרוצים, שבעים באופן חלקי, ומצפים לבאות.

תמונה מקצועית לשם שינוי, של מנה שכבר תגיע

לאחר שפונו המנות הראשונות, ובטרם הגעת המנה העיקרית לשולחן, החליט המלצר לעדכן את צמד החמד כי בעולם המסעדות הקינג-דווידי, אין אפשרות להתקדם למנה הבאה מבלי לרענן את הפה בין המנות. וסינדרלה, שדווקא חשה די רעננה, צחקקה בליבה (בבחינת "ותצחק סינדרלה בקרבה") אך כמובן שהנהנה בתקיפות, שלא יעלה על הדעת דבר שכזה, להתקדם הלאה ללא רענון פה מינימלי ובסיסי. וכך, כשהגיע סורבה עשבי התיבול לשולחן, היא כבר הייתה מוכנה לקראתו, מבינה את מטרתו, עוצמת את עיניה וחיה את הרעננות. והנסיך שסתם אכל לו עוד סורבה רגיל של נסיכים, ספק אם טעם את טעם הרעננות כפי שטעמה אותו היא.

בהגיע תורן של המנות העיקריות, רצתה סינדרלה לחזור מעט לשורשים ולחוש תחושת שייכות עממית. אמרה סינדרלה לנסיך ביראת קודש: "אם נא מצאתי חן בעיני הנסיך ואם על הנסיך טוב, תינתן לי נפשי בשאלתי להזמנת מנה שאינה בשרית (רחמנא לצלן)". ומאחר והיה לה כבר ניסיון שכנוע מניפולטיבי לא רע אחרי 7 שנות ניסיון בפנימית, הנסיך נאות מיידית להבעת פניה הנוגה. היה נראה כי הנסיך מצידו כבר גמר בדעתו מראש להזמין צלעות טלה, ואילו הנסיכה התבייתה בשמחה על ריזוטו העדשים.

המלצר התקרב, עמוס צלחות. מניח את הצלחות החמות על השולחן ומזהיר על חומן. מסביב לצלעות הטלה נחו להם בצלי שאלוט מלאים בממרח פטרוזיליה ירוק, כל אחד נראה ממוקם בדיוק במקומו הייעודי. בתחתית היו מפוזרים עלי ירק מבושלים ומעט רוטב שנתנו את התחושה שהצלעות שטות על חלוקי נחל. בצידי הצלחת עוצב לו פס מושלם של פירה שום. ריזוטו העדשים היה אומנם לא בשרי, אך לא אכזב כלל, והיה מעוטר בעלים ירוקים, מלווים בקולורבי בצלייה ארוכה ובסוג של גרעינים שנדמו ל- לא נעים להגיד- תולעים. זוג המנות היה מעוצב למופת, וטעים כמו שקוראים רק באגדות, ונסיך ולנסיכה נותר רק לנגוס בחלום בהנאה.

לא תולעים, כן חלום

בסיום הערב, שבעים ומרוצים, התפנו השניים לחשוב האם קיבת הקינוחים עדיין ריקה, או שמא חלק מהשפע כבר זלג אל הקיבה המקבילה. אך מאחר ופרט מדעי חשוב ומוכח באנטומיה-פיזיולוגיה של הקיבה הנוספת הוא 'לעולם לא מתמלאת', התייעצו עם המלצרית האדיבה נושאת תג שם יוקרתי עליו חרוטות אותיות LILACH מהי מנת הדגל המקומית (אגב, כשנשאלה לשמה טענה שהתיירים לא ממש מבינים מה זה השם הישראלי המוזר הזה- לילצ'). הוחלט כי קינוח העונה לשם קרם שוקולד הכולל קריספ קקאו ושמן זית, קציפה אגוזית וגרניטה שוקולד הוא הזוכה הגדול לסיום הערב. וכך, בצירוף עם עוד מספר מתוקים על חשבון הבית שהצטרפו לחגיגה (מרמלדת קלמנטינה, פרלין שוקולד ממולא בשמן זית ועוגיית צדף) אפילו קיבת המתוקים ידעה שובע כמותו לא נרשם מזמן.

מנת הדגל של הקינוחים

לקראת חצות הלילה הגיעה סינדרלה לביתה, פשטה את מחלצותיה ועברה לפיג'מה המיקימאוסית המפנקת שלה. בליבה היא ידעה: יכול להיות שמחר שוב תקום סינדרלה, אבל לפחות הלילה היא הולכת לישון כמו הנסיכה על העדשה...


לאתר המסעדה

קדמה

אי שם, לפני שהבלוג נפתח, זכיתי להשתתף בארוחת טעימות במסעדת קדמה מיד עם פתיחתה. מאז אני מתכנן לחזור לטובת שיתוף כלל קוראי מאכלי י-ם. אז הצטיידתי בדן אילוז, יועץ בכיר לענייני אסטרטגיה פוליטית ופוליטיקה אסטרטגית ויצאנו לדרך.

אבא שלי בעל מסעדה וטבח. אמא שלי אמא מרוקאית, ולכן כמובן מבשלת ממש טוב. אני בעצמי אוהב לבשל. כך שאני מאוד בררן באוכל שלי. למצוא מסעדה שאני אוהב זה לא דבר פשוט. לכן, לא מפתיע שלקח לי ולעדי הרבה זמן ביום חמישי האחרון עד שמצאנו מסעדה שעונה לדרישות המופרזות שלי, במיוחד כשכל כך הרבה מסעדות מעולות כבר סוקרו בבלוג. הבחירה שלנו? קדמה בממילא. מסעדה שפועלת כבר כשלוש שנים, אך כזו שעדיין לא הייתה מוכרת לי.

כשהגענו למסעדה, שאלו אותנו אם לשבת בפנים או בחוץ. אז הנה טיפ ראשון: אסור לשבת בפנים. יותר נכון: חובה לשבת בחוץ! הנוף המדהים שפוגשים בחוץ הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה במסעדה. לאכול אוכל משובח על רקע הנוף של חומות ירושלים בליווי אוויר הרים צלול כיין, מעלה את רמת החוויה באופן משמעותי.

להלן: נוף

למנות הראשונות אני לקחתי קרפצ'ו חצילים, ועדי הלך על אגרול אבוקדו. הקרפצ'ו היה טעים, אם כי קצת רגיל, וחיפשנו דווקא אוכל מיוחד. האגרולים, שלושה במספר, היו מעולים ממש. אני בדרך כלל לא מחבב אבוקדו. אבל כאן, זה היה ממש משובח. רסק האבוקדו החם בתוך האגרול היה עם טעם טיפה חמוץ, בדיוק כמו שאני אוהב.

למנות העיקריות שוב חיפשנו להיות מקוריים ולטעום דברים שאפשר לטעום רק שם. התלבטתי קצת ואז עדי אמר לי: "תראה דן, את הברווז הזה מניחים על מופלטה מרוקאית". אז אמרתי לו תרבחו ותסעדו ואת הבחירה שלי עשיתי במקום. עם המנה העיקרית הגיעה לי גם תוספת ולקחתי פירה עם חצילים. המנה עצמה הייתה ממש טעימה. אני לא זוכר אם בעבר אכלתי ברווז, ולכן אני לא יכול להשוות עם מנות ברווז אחרות, אך לבשר הרך יש טעם ייחודי שבאמת מרגישים. מאוד אהבתי את המנה שהגיעה עם רוטב סויה וג'ינג'ר מתקתק בליווי קרם גזר. וכפי שאמרנו, את הבשר הניחו על מופלטה שגם היא הייתה טעימה במיוחד כשהיא קיבלה מהטעם של הברווז. את הפירה כתוספת פחות אהבתי, כשהחציל לא הוסיף לה טעם מיוחד והיא נשארה עם טעם ומרקם של פירה רגיל.

תכירו: דונלד הברווז

עדי לקח מנת ניוקי עם עם בצל, פטריות ורצועות בשר. גם המנה הזאת הייתה מעולה. אפשר להגיד שמה שהיה מעולה בה זה הפשטות שלה. לא היה רוטב סמיך שהציף את הצלחת ולא יותר מדי תבלינים, אלא פשוט מרכיבים איכותיים שהתאימו אחד לשני ושבושלו ביחד. המרקם הפשוט והטעם המעולה ביחד הפכו למנה מאוד איכותית.

בסוף היה לנו מקום לעוד קצת, אז חלקנו מנה אחרונה. פררו רושה – עוגת אגוזים ושוקולד. נו, קשה מאוד להרוס מנה אחרונה בשם פררו רושה, אז גם מזה לא התאכזבנו.

סך הכל, כשמכניסים ביחד במשוואה גם את הנוף, גם את החדשנות בתפריט עם המנות המקוריות, וגם את איכות האוכל, ניתן רק להמליץ על קדמה. תבלו!

לאתר המסעדה

רופטופ

בתקופת האינתיפאדה השנייה, ימים קשים לעסקים בירושלים, לאלי חזן היה תחביב לבקר במסעדה אחרת כל שבוע. עשור ומשהו אחרי, לקחנו את אלי, ליכודניק מלידה (מודל 1977, כמה מפתיע), לבדוק מה קרה לסצינה הקולינרית בירושלים.

את עדי ארבל פגשתי באין ספור מקרים אשר תכליתם היא קידום אג'נדה לאומית. היית אומר שהוא האדם הכי יצירתי באופן בו הוא מקדם אג'נדה שבה אני מאמין גם אם אני לא מסכים איתו בהכל. ההזמנה שלו לכתוב ביקורת על מסעדה ירושלמית בהתאם להעדפותיי הקולינריות (ובלבד שתהיה כשרה), הפכה את זה למעשה לאומי ומהנה של ממש.

אז הגענו למסעדת "רופטופ" על גג מלון "ממילא". המקום שפעם היו צלפים ירדנים יורים לעברו הפך למלון יוקרה ולמסעדה אותה שווה לבחון. סוג של אינדיקציה לא רע בכלל כיצד השתנו חיינו לטובה. הנה כי כן, נדרשנו לקבוע האם יכול להיות תצריף קולינרי שמשמעו מסעדה יוקרתית, כשרה ואיכותית?

התפריט מציע מגוון רב שמקשה עליך להחליט. המלצרית שלנו קרן הייתה אדיבה וחיננית והמקום לא היה מלא מדי, דבר שתרם להרגשה הנעימה.

המחיר כולל את הנוף

ההתחלה הייתה לא מספיק טובה: קיבלנו פוקצ'ה על חשבון הבית אך היא לא הייתה טרייה או לפחות לא מספיק טעימה. ההמשך מצד שני היה פיצוי ראוי על הפוקצ'ה, כזה שמקבע את רופטופ כמסעדה ששווה להגיע אליה ויותר מפעם אחת.

מהמנות הראשונות בחרנו בשתיים: המנה הראשונה הראשונה הייתה שבקייה כבד אווז בקומפוט ענבים ובלסמי תבלינים. השבקייה היא למעשה כבד אווז על ספינג' – וזה, תאמינו לנו, הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע. המנה הראשונה השנייה הייתה שקדי עגל בגריל פחמיםעם מסבחה, בצלי פנינה שרופים, עגבניות שרי צלויות וחומוס ספרדי. בליכוד קוראים לזה חלוויאת, אבל ברוף טופ צריך להצדיק את המחיר של המנה... תכל'ס יצא שילוב מאוד טעים שמוכיח שניתן למצוא טעמים חדשים ו"אקזוטיים" לא רק על ידי אכילת שרימפסים ולובסטרים או חלזונות אלא גם לקחת חומרי גלם כשרים ולהפוך אותם למעדנים שמותירים טעם של עוד.

היכונו לביאת העיקרית 

בדרך כלל כאשר מגיעים למסעדות מסוג שכזה ישנה נטייה לבחור בסטייק עסיסי אך אנחנו החלטנו לבחור בשתי מנות עיקריות פחות קונבנציונליות: עוף אורגני שבושל 72 שעות וסלמון צלוי עם ברוקולי ואספרגוס. עדי חשש שמה יהיה מדובר בעוף מכובס מדי אך אני חייב לומר שהיה מדובר בעוף טעים דיו שמעלה את השאלה איך הוא לא נשרף לאחר 72 שעות? (תשובת העורך: הוא לא בושל במשך 72 שעות. הוא הושרה במרינדה במשך כל הזמן הזה). הסלמון במקביל היה עשוי לעילא ולעילא והירקות הירוקים שנלוו אליו היו תוספת שבאה בדיוק בזמן ובמקום.

על אף שמד הקלוריות התקרב אל המקסימום, העיקשות של עדי על הקינוח הייתה לא מוגזמת מדי. בדיעבד. הזמנו מה שהם קוראים לו במסעדה Peanut butter & jelly - קרמו חמאת בוטנים, סבלה מלוח ודובדבנים. קינוח יקר, אך משובח.

הקינוח. התותים בתמונה הם אילוסטרציה לדובדבנים. 

אסכם ואומר: "רופטופ" היא לא מסעדה זולה אלא ההיפך אך נדמה לי שהיא שווה את ההשקעה. המסעדה היא מסעדה מצוינת וכשעדי מתלווה אליך זה הופך את החוויה הלאומית למושלמת. 

לאתר המסעדה

מונטיפיורי

פסח חלף הלך לו, וזו סיבה נהדרת להמלצה על מסעדת חמץ מובהקת. לרגל האירוע, מארח הבלוג את דבורה גינזבורג, יועצת התקשורת של חבר הכנסת זבולון כלפה, האיש, החליפה והסנדלים. היועצת החליטה שהפעם משנים קונספט והולכים על בלוג צילום. זרמתי. כאילו הייתה לי ברירה...

הכל התחיל במסרון החביב שקיבלתי מעדי בשעות אחר הצהריים. "רוצה להתארח הערב בבלוג המסעדות הירושלמיות שלי?" ואחרי שביררתי שמדובר בארוחה חינם, אישרתי מיד. היעד שבחר מיטיבי הפעם היה מסעדת מונטיפיורי במשכנות שאננים, למה דווקא היא? עדי טוען שהמטבח, שהיה פעם חלש, השתפר מאוד בזמן האחרון ושווה לכתוב על זה. זרמתי.

עת הגענו למסעדה, המסתתרת ברחוב הצייר יעקב, ניגשתי קודם כל לדגום את השירותים. התוצאה: א. הם בקומה התחתונה. ב. רמת הניקיון סבירה ומטה. עליתי למעלה בחזרה לגלות שארבל התנהג כג'נטלמן מושלם, לא הזמין דבר ואף עודד אותי להזמין עבורו את המנות שלו בטענה כי הוא: "אוכל הכל".

ואחרי כל ההקדמה הזו, הגיע הזמן להתחיל בסקירה, תיהנו.

לחמניות השום והמטבלים

כמי שמנסה להימנע מגלוטן מטעמי דיאטה, נתתי לעדי לחסל את לחמניות השום שהוגשו כמנת פתיחה. המטבלים שלצידם היו טעימים מאוד, אם כי הוטבעו בשמן זית, מוטיב שאגב חזר על עצמו כמעט בכל המנות. אולי בשל הקירבה לעיר העתיקה, שחומותיה מהוות תפאורה נהדרת.

סלט סלק אגוזים וגבינת רוקפור (לאו דווקא בסדר הזה)

סלט נחמד מאוד, אם כי הסלק הוחבא היטב מתחת לערימת העלים והגבינה שגיררו מעל כמעט ולא הורגשה. האגסים היו מצוינים.

תחתיות ארטישוק ממולאות ערמונים

הגיעו בסך הכל שלוש תחתיות שהוטבעו בכמות רבה מידי של שמנת. המילוי הזכיר מרקם וטעם של קציצות, אך היה מתובל היטב. ועדי מוסיף: "ומה רע שהטביעו את זה בשמנת?"

פילה סלמון תפו"א ושעועית מוקפצת

יחסית, מדובר במנה הכי בריאה שהזמנו שהורכבה מפחמימות, חלבונים וירקות. אממה, היא גם היתה הכי פחות טעימה (עדי: רואה?!) : הדג היה יבש ותפוחי האדמה היו גדולים מידי וקצת נאים. השעועית עם הפטריות הייתה סבבה.

רביולי במילוי חצילים על מצע עגבניות מיובשות

מנה שהוזמנה בשל היותה חריגה בנוף הפסטות, מי שמע על רביולי חצילים?!.  הבאסה: מדובר בחציל קלוי. למי שאוהב (עדי). העגבניות המיובשות היו מצוינות.

זה מה שנשאר

בנקודה הזו עדי הזכיר שעלינו צריכים לגמור הכל מהצלחת כמו פולנים טובים (למרות שאנחנו לא). הוא לא עמד בדיבורו ולא אכל את 19 שיני השום (ספרנו!) שנותרו מצלחת הרביולי.

ואיך אפשר בלי סלפי...

השעה 22:35 והמסעדה התרוקנה. לא שקודם לכן היא הייתה מלאה אבל היה קצת מבאס לגלות שבשעה שאחינו התל אביבים רק מתחילים את הלילה, אצלנו המלצרים מרימים את הכיסאות לשטיפה.

קינוח: טירמיסו

אחרי המנות המושקעות והבאמת משביעות וטעימות, הייתי מצפה ממסעדה חלבית המכבדת את עצמה להשקיע בקינוחים שווים יותר. אלא שכבר בשלב התפריט זה לא היה נראה מבטיח. במנה הזו, שכבת השוקולד העליונה הייתה מרירה ופשוטה מידי והקרם היה משעמם.

קינוח 2: עוגת גבינה

עוגה נחמדה למדי אם כי מעט יבשה. הקוקוס שהוצמד לתחתית העוגה עורר בי חרדה: האם אכלנו כרגע קינוח של פסח???

למרות הכל היה מעולה ובכוונתי לחזור למונטיפיורי בקרוב. הצעה של עדי: אם הדייט שלך מתגלה כ"דיל ברייקר" תזמיני את הרביולי חצילים ותאכלי את המנה עד הסוף, כולל השומים J

לאתר המסעדה

טורו

הבלוג הוזמן להתארח לסעודת טעימות במסעדת טורו המתחדשת, וזו סיבה נהדרת לספר לכם על אחת המסעדות עם הלוקיישנים הכי שווים בעיר! אה כן, וגם האוכל נהדר.

הקדמה קצרה: מסעדת טורו היא מסעדת שף (בני אשכנזי שמו) ים תיכונית הממוקמת בלב ליבה של משכנות שאננים מול נופיה המרהיבים של חומות העיר העתיקה. טורו, שנפתחה מחדש בחודש מאי האחרון, מציעה תפריט בשרי כשר, הכולל גם מגוון דגים.

מתוקף תפקידנו החשוב, זכינו לטעום מ-12 מנות שונות מתוך המגוון הרחב המוצע במסעדה (התפריט כולל לא פחות מ-33 פריטים!) שהיו באמת טעימות אחת אחת. זה עוול לא קטן להזכיר רק חלק מהן, אבל מישהו פה צריך לקבל החלטות קשות ולספק לכם הקוראים הצצה לכמה מהמנות היותר מיוחדת של טורו.

מבין המנות הראשונות, מומלץ מאד לנסות את קציצות הפראסה ותפוחי אדמה שפשוט נימוחות בפה ופותחות את התיאבון. לחובבי הכבד, מומלץ לנסות את הכבד הקצוץ שמוגש ברוב עם והדרת מלך. למי שאוהבים לפתוח את הארוחה עם סלט, אזי סלט האנדיב מהווה בהחלט תשובה הולמת: לבבות חסה, סלק, פילה תפוז, בצל סגול, בזיליקום, רוקט, אגוזים, שקדים סלרי, צנונית וויניגרט דבש לימון.

כבד. מרחיב את הלב ואת הבטן.

מבין המנות העיקריות, שלשמן התכנסנו, בולטות מעל כולן שלוש מנות שוות במיוחד ומיוחדות בשונותן: השפונדרה, הסינייה והניוקי פילה בקר (הסדר לא משנה). מנת השפונדרה (נתח מספר 9, למקרה שתהיתם) מגיעה לאחר בישול ארוך (7 שעות, לא טעיתם) ובליווי שעועית לבנה, פטריות, דלעת, בצל ושעועית ירוקה. הסינייה, לעומת זאת, היא בשר טלה טחון מלווה בטחינה, תפו"א, לימון כבוש, בצל, עגבניות צלויות וכוסברה. הניוקי מגיע עם פילה בקר, וכל מסיבת הטעמים הזו עשויה בציר פורצ'יני, אליהם מתלווים ערמונים מעודנים. 

שפונדרה. שווה כל דקה משבע שעות הבישול.

לקינוח, אמליץ בקלות על הטרטפו שוקולטה, המווה בעצמו חגיגה של טעמים: שטורייזל שוקולד, מקרון קפה, פטיסייר, פירות יער וגלידת רום – הכל באחד!

טרטפו. All in One

כשתגיעו למסעדה, תיווכחו בעוד שלל מטעמים אותם מציע התפריט. מתסכל משהו. לפתרון הבעיה, או לפחות לצמצומה, ניתן להציע שתי אפשרויות:

·         נצלו כל סיבה למסיבה, והגיעו למסעדה עם מספר חברים או בני משפחה, כך שתוכלו לטעום גם מהמנות שלהם. אם לא תגמרו להם את כל האוכל, אז בסוף החבר'ה גם יודו לכם.

·         הגיעו למסעדה בין 12:00 ל-16:00 ובקשו לנסות את המנות העסקיות שמחירן נע בין 79 ל-99 שקלים, וכוללות מנה ראשונה, עיקרית ולחם שאור עם מטבלי הבית.

ואם כבר הגעתם עד הלום, אל תשכחו לבקר גם בשירותים המעוצבים של המקום.

לאתר ודף הפייסבוק של טורו (צילום: דניאל לילה)

אקליפטוס

והפעם מארח הבלוג את מרים רסט, סטודנטית לתואר שני בלימודי אירופה, עובדת בקרן מנדל-ישראל – במקור ילדת היישוב הקטן שהגיעה לעיר הגדולה ומוכרת היום בתור ירושלמית נהנתנית.

נוהגים, אותם אנשים מבחוץ שלא ספגו מספיק ריח אורנים, לומר על ירושלים שהכול בה שחור ולבן. אבל נכון הרבה יותר לטעון שהעיר סובלת מחוסר איזון כללי. לא מדובר רק בעליות ובירידות, בריבוי הדתות שהחליטו להשתכן בה ובמספר הוופל ברים למטר מרובע. זה גם נטורי קרתא לצד סטודנטים בבצלאל, קור חודר עצמות וקרני שמש עוצמתיות. החורבה וההולילנד. אוויר הרים צלול ועשן מוסכים צפוף.

מסעדת אקליפטוס ממשיכה את הקו ומוכיחה את הירושלמיות שלה. ההמלצות על המקום אף הן יצאו מאיזון, הן כללו תגובות מ-מדהים והמממ יאמי יאמי טעים ל-לא מוצלח, יומרני ומיועד לתיירים.

יום אחרי פורים, האזור של חוצות היוצר עומד לו שומם. בקיץ סוגרים את המתחם כדי למנוע קריסה. סמטת אבן קסומה עם גלריות ומסעדה. יחסית לרחוב, המסעדה הומה, אבל בגדול כנראה שנפלנו על ערב שקט. אחר כבוד המלצרית הובילה אותנו אל שולחן פינתי המוסתר מאחורי מחיצה, מעין אלה שניתן למצוא בבתי כנסת ארעיים שחסמה את כל ההתרחשות המעניינת של המטבח.

הפתיחה הייתה טובה: לחם ומטבלים לא שגרתיים, מלוביה עם אגוזים ועד טחינת הסלק המהממת (השראה נהדרת לטחינת בטטה). כמנות ראשונות לקחנו חציל עזורה, ממולא כל טוב (מה כבר יכול להיות רע בשילוש הקדוש – טחינה, בשר וחציל) ותאנים ממולאות בעוף עם הרבה רכז רימונים, שהיו בעיקר מרוכזות, וכנראה גם סימן לבאות.

בעיקריות חוסר האיזון הירושלמי הותיר חותם עמוק בתוך התבשילים. עיקרית תפלה (מקלובה) לצד מנה עשירה מדי שעל כל פשעיה כיסו חטאים מתוקים בדמות אגסים ביין עם קרם שקדים. את הארוחה סיימנו עם מעט מקום בקיבה ומגוון קינוחים שנאלצנו להסתפק בטעימות מהם.

הישיבה בעזרת הנשים המאולתרת הוציאה ממני קצת מרמור אבל בגדול מדובר ביעד מומלץ לחברים / אורחים מהניכר, מה גם שהשירות במקום נעים - אם אתם קופצים תזכרו ששתי כוכביות בתפריט מסמנות מומלצים. שבעת המינים המשתלבים להם במאכלי עדות מסורתיים, ההגשה, הניקיון והשירות הופכים את אקליפטוס לבחירה קולינרית ייצוגית של ההולי סיטי. רק קחו בחשבון שמבחינת טעמים, המקום מאמין שרק סוסים הולכים באמצע.

לאתר האינטרנט של אקליפטוס.