מסודי

כזה דבר עוד לא קרה לנו: 2 אורחות בארוחה אחת. גם רחלי ניניו וגם יעל אורן, מנהלות קבוצת אחוקי. ועוד משהו שלא קרה לנו: מסעדה שהספיקה להיסגר עוד לפני פרסום הרשומה אודותיה. מזל שהמקום הופך לקייטרינג (כל הפרטים בדף הפייסבוק של המקום), כך שיש לכם סיבה נהדרת לקרוא את חוות דעתה של רחלי.

אנחנו כבר שנתיים מנסים לקבוע. בפעם האחרונה שכמעט סגרנו הגיעה הקורונה וכל המסעדות נסגרו ונאלצנו לגנוז את האירוע... בפעם אחרת בלת״ם מהעבודה... עבר הזמן, ופתאום ליעל הייתה פגישה בירושלים, וידענו שזה הזמן וזה חייב לקרות! פתחנו את היום במוסללה, בשיחה מרתקת של היזם החברתי הירושלמי אורי עמדי, ומשם רצנו לפגוש את עדי בהתרגשות.

מתרגשים...

היו לנו 2 אילוצים מרכזיים: מקום שיהיה קרוב לבניין כלל ומקום שעדי לא ביקר בו עדיין במסגרת הבלוג.. (מאתגר!), אבל אחרי חיפוש מעמיק בבלוג, גילינו מקום קטן ומשפחתי על פסי הרכבת הקלה, ממש דקה ממרכז כלל ומשוק מחנה יהודה - מסודי. בחיפוש קצר בגוגל מראש, אני מגלה שזה מעבר לסתם מקום עם אוכל טוב. אלא מקום עם סיפור. 

ככה זה נראה מבחוץ...

את המקום מנהלת תהילה וקנין, שכל חייה חלמה לפתוח מקום של אוכל. תהילה שהתה כמעט שנה במקלט לנשים מוכות ולפני שנתיים יצאה לחיים חדשים. בסרטון אודותיה היא מעדיפה לא לדבר על הסיבות שגרמו לה להגיע למקום אלא היא בעיקר מדברת על היכולת לקום ולצמוח, ובמילותיה: ״במקום ליפול הכי נמוך שיש, אפשר לבחור לצמוח״. המקום נקרא על שם סבתא שלה, והיא קיבלה את המימון והמקום דרך אחד הסוחרים מהשוק שמעדיף להישאר אנונימי, ממש אדם שהחליט לפתוח לה את הדלת ולהגיש לה את החלום. 

וככה זה נראה מבפנים!

אחרי שנחתנו והתיישבנו, הסתכלנו מיד על התפריט שתלוי במקום בגדול והזמנו. התפריט פשוט, ביתי ולא מתייפייף. אפשר לבחור ממספר אופציות של מנות עיקריות: שניצל, שווארמה פרגית, קציצות על האש, חזה עוף או קציצות דגים, ואת כל הנ"ל אפשר לקבל בתוך פיתה / לאפה / חלה / פיתשניצל. בימי שלישי מגישים קוסקוס ומרק ירקות, אבל הגענו מוקדם מדי והמנה עדיין לא הייתה מוכנה. 

סיפורן של 3 מנות

יעל ועדי הלכו על קונספט החלות: יעל עם שניצל ועדי עם קציצות דגים. בתוך חלה! יעל תהתה מי בכלל אוכל קציצות דגים ומה יש בזה... עדי סיפר שהוא גדל על קציצות דגים עוד מימי המעון. לא יודעת... אצלי יש כלל ברזל שקציצות אוכלים רק אצל אמא. אני הזמנתי מנה שצדה את עיניי פיתשניצל (פיתה מטוגנת עם פירורי לחם) עם שווארמה פרגית. התלבטנו אם לאכול ככה, כי אי אפשר כל כך לחלוק, אבל הלכנו על הקונספט פוסט קורונה הזה. בפעם הבאה נמצא מקום שנוכל לחלוק.

פיתשניצל, תמונת תקריב

השיחה שלנו נסבה בין יזמות חברתית לרבעון הרביעי, עולם הקהילות, נסיעה לסלוניקי, ומנוי המטמון שעדי והאחת לא מספיק מנצלים😂…(לתשומת לב קוראינו מרשות הטבע והגנים, בלוג טיולים של עדי זה הדבר הבא!). כמובן שעם חברה כזו טובה ושיחה מעניינת ברור לנו שניפגש שוב בקרוב בירושלים.

המנות היה טובות, סלטים טריים, אני אהבתי את הרעיון של פיתשניצל שהיה ממש טעים בעיניי! המקום קטן, אפשר לשבת בפנים אבל די בצפיפות או על הרחוב ולהרגיש קצת אווירה ירושלמית. לסיכום, אחלה מקום לארוחת צהריים פשוטה וטעימה, או אם אתם מחפשים משהו מהיר לאכול בין פגישות או באמצע יום עבודה. פלוס רציני שיש משלוחים בוולט. 

רחמו

אמרתם מסעדת פועלים אמרתם רחמו. ואת מי ניקח לבכר מסעדת פועלים אם לא סוציאליסט וציוני נלהב כמו אורי מתוקי, יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הנוער העובד והלומד וחבר תנועת דרור ישראל. בתיאבון!

סוציאל דמוקרט ועובד פורום קהלת אוכלים במסעדת פועלים. זה טור ביקורת האוכל שתמיד היה חסר לכם.

בימים קשים אלו של ניסיון לעשות הפיכה משטרית (בסדר עדי, רפורמה) וקרע עצום בעם, קבעתי עם עדי, שותף ותיק ליוזמות ומאבקים משותפים לימין ושמאל. עדי הציע שנעשה ביקורת אוכל לבלוג המעולה שלו על הדרך. מה יותר יכול לתת תקווה לישראליות חזקה שתתגבר על הקשיים מאשר מסעדת רחמו הירושלמית? מסעדה שיושבת בלב שוק מחנה יהודה שנים ארוכות. האוכל אוכל ביתי, סירים מהבילים של אורז, שעועית ומיני תבשילי בשר. גולש הונגרי בסגנון עירקי ושאר שילובים מעניינים שהתפתחו פה. בשעה 17:00 המקום נסגר כמו מסעדת פועלים אמיתית.

תפריט! 

עם עדי ניהלנו בעבר מאבק גדול נגד התוכנית להפריט את מקרקעי ישראל. הכרנו כשהוא היה איש המכון לאסטרטגיה הציונית, ואנחנו אנשי דרור ישראל, ראינו בתוכנית זאת של ממשלת נתניהו השנייה, תוכנית רעה גם בהיבט החברתי-כלכלי וגם בהיבט הציוני-לאומי. החיבור הלא מובן מאליו הזה יצר קואליציה של ארגונים מימין ומשמאל שבאמת היו גם מימין וגם משמאל. לחצנו על חברי הכנסת בסגנון של שמירה אישית לוחצת. החיבור הזה הביא גם לכך שבהצבעה הראשונה הממשלה לא הצליחה וגם הכנסנו מספיק שינויים שהקשו על הפגיעה באופייה הלאומי של מדיניות המקרקעין של ישראל. במאבק אגב היה כרוך גם בג"ץ כך שפעלנו כנגד כל הרשויות.

בימים קשים אלו אני שמח לנהל שיחה שלא נשארת ברובד הסיסמאות. המאבק הנוכחי יוצר קרע חסר תקדים בין ימין ושמאל. לצד השתתפותי הנלהבת בפעילות המחאה, אני זוכר שכך או אחרת בסוף נצטרך למצוא את הדרך לנסח מחדש חוזה חברתי. אולי בסגנון של גולש עיראקי.

לקחנו שתי מנות עסקיות. 69 ₪ למנה עיקרית, שתי תוספות, סלט/חומוס ושתייה. לצערי מרק הקובה האהוב עליי נגמר, אז הלכנו על קציצות ברוטב עם אורז מקלובה. במנה השנייה, בחרנו בגולש המדובר, אורז לבן ושעועית. חומוס לאחד וסלט ירקות לשני. 

האוכל מוגש מחלון מהמטבח. אין תפריט, מלצרים או גינונים. פשוט עומדים עם מגש כמו בחדר אוכל של מקום עבודה או קיבוץ ואומרים מה רוצים. מה שיש כתוב על הלוח ומשתנה כל יום. את המקום מנהלות בנותיו של רחמו המיתולוגי. לאחר שאכלנו בהנאה, ישבנו לשוחח שיחה ארוכה כשהאווירה  נוחה וללא תחושה שמאיצים באנו למרות שהיינו ממש לקראת הסגירה. 

אז מה היה לנו שם?

האוכל טעים מאוד. במיוחד אהבתי את הגולש אבל הקציצה לא נפלה ממנו בהרבה. הקציצה בסגנון קבב (ארוך) מבושל, באה ברוטב אדום טעים. האורז מקלובה היה מצוין, לא יבש ועשוי מדויק כך שמורגש היטב טעמם המתקתק של הירקות. האורז הלבן היה מצע נהדר למעין מרק שעועית ברוטב עגבניות שמוגש עליו. תכלס יכול לבד לשמש כמנה משביעה ומאוד זולה. נדמה לי שאבא שלי בימיו כסטודנט דלפון בירושלים היה אוכל בדיוק את זה, או מנת חומוס. 

מבחינתי גולת הכותרת הייתה הגולש. בשר טעים שבושל הרבה זמן עם הרבה טעמים. בטעמו אני לא בטוח שיוצאי יהדות הונגריה היו מוצאים זיכרונות מבית אבא בבודפשט אבל מדובר במנת בשר גדולה, עסיסית, משביעה ומלאת טעמים. 

לסיכום קולינרי, מדובר במוסד ירושלמי ותיק מאוד, שממוקם במקום שהוא סמל לירושלמיות והישראליות, שוק מחנה יהודה. האוכל לחלוטין עומד בשמו המפורסם. המקום נעים ומזמין.  אבל מילה צריך לומר על יוקר המחיה בישראל. מדובר במסעדה ממש זולה ביחס לסטנדרט למשל בתל אביב וגם באזור שוק מחנה יהודה עצמו. ניתן בהחלט בכמה עשרות שקלים לאכול, ליהנות ולשבוע. אלא שאם הכותרת היא מסעדת פועלים, אציין שעלות של 70 ש"ח לארוחת פועלים מתאימה לפועל שמרוויח שכר מינימום סקנדינבי, ופחות לפועל מקומי. גם מבחינת אווירת השוק, המקום מלא בעיקר תיירים (פנים וחוץ) ופחות בעובדים קשי יום. אין בארץ כמעט מסעדות פועלים בהם אוכלים עובדים בהפסקת יומם, אלא אם מדובר למשל בפועלי ההיי-טק, או קהלת, עם כרטיסי הסיבוס שלהם.

לאתר המסעדה

שמולה

אחרי תריסר שנים במועצת יש"ע, יגאל דילמוני הודיע על פרישתו מכס המנכ"ל. יצאנו לציין את האירוע במסעדת שמולה, אשר מבטיחה "אוכל ביתי שיזכיר לכם טעמים של פעם". מבטיחה ומקיימת. 

האורפלים באים 

קחו חצי פרסי שהוא גם חצי טריפוליטאי יחד עם אפגני שלם ותכניסו אותם למסעדה של אורפלי שהוא גם חצי ג'רמקולי. מה תקבלו? אקזוטיקה. זו תהיה גם תחושת החך שלכם כשתצאו ממסעדת 'שמולה' בירושלים. 

עדי ארבל, האיש של החברה האזרחית בישראל, מהלוחמים הגדולים שצמחו בעם היהודי נגד טיולים בשמש, איש שיחה מעניין ובלוגר מסעדות ירושלמי שיודע להקשיב ולייעץ, הזמין אותי לארוחה ירושלמית. את ההפתעה האקזוטית הוא לא תכנן. היא הפתיעה גם אותו. 

מי שטוב לו ושמח כף ייקח

קבענו במסעדת 'שמולה' ברח' אגריפס בלי לדעת מה ולמה. ידענו רק שהבעיה הגדולה היא החניה, והיתרון המנצח הוא הקרבה לשוק מחנה יהודה, שמאפשרת לקיים אחרי הארוחה את מצוות "אצא לי א-שוקא". מי שהשיר הזה מתחבר לו לאיזה פורום סודי – שידע שהוא גם בברנז'ה. את השיחה המקצועית והעדכונים ההדדיים נשמור לפעם אחרת. עכשיו נדבר על האוכל. 

התחושה הראשונה כשנכנסים לשמולה היא הרגשה של בית. כל המטבח פתוח מולך. לא מחביאים כלום, החומרים על השולחנות. אמא עומדת מעל השיש, סבא עומד וחותך סלט טרי טרי, סירים ומגשים בעיצוב של פעם. אפשר לסמוך. 

זה מרגיש כמו ילד ירושלמי שחוזר הביתה מבית הספר ביום גשום ומגלה שסבתא ואמא בישלו עשרים סירים עם מטעמים, והכל מחכה לך ילד קט שתזרוק את התיק על הספה בסלון, תרוץ לתת חיבוק גדול לאמא וסבתא, ותטרוף צלחת חמה. אווירה שמעוררת טעמים מהדהדים של תבלינים בשיירות גמלים בדרך המשי, ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין. 

אפשר תפריט?

"מה תרצו להזמין" שאלה אותנו אשה נאה עם שער שחור ארוך ותווי פנים מיוחדים. לידה עמד גבר עם שיער לבן וזקן מעוצב עשוי היטב, גבוה ואצילי. נראה ששניהם נוצקו בתבניות ברונזה בהיכלות מזרח מערבים. 

"הכל הולך" אמרנו.

לקחנו מוסקה, סופריטו עוף, אורז מג'דרה, תבשיל במיה, אפונה, סלט ירקות, חומוס עם פיתות שמנות, וביקשנו גם לטעום קובה בשר, קצת גולש וקציצות בית ברוטב צהוב ירוק. 

לא נמרח אתכם יותר מידי וניגש ישר לפצצה בפרצוף, או בפה ליתר דיוק. הגולש. לקחנו אותו בצלוחית קטנה של טעימות. חשבנו רק לנשנש קצת. אבל הגולש חשב אחרת. ביס אחד ובלוטות הטעם התעוררו. לא טעמתי אף פעם גולש כזה מרתק. הוא התענג לנו בפה בטעמים מיוחדים, רך, נימוח ברמה מדויקת, עשוי ברוטב מיוחד עם תבלין סודי שמהדהד לך בראש מהיכן אתה עוד מכיר אותו. תענוג אמתי. 

תענוג אמיתי, קווים לדמותו

הגולש חייך בחזרה וקרא בקול 'יש כאן משהו שאתם צריכים לבדוק'. אז אמרתי לעדי 'צריך לברר מאיזה מוצא השף כאן'. 

זו אחת מאקסיומות החיים הישראלים. מה שמגדיר היום מאיזה עדה אתה זה לא סגנון התפילה, פסקי ההלכות, צבע העור או שם המשפחה. רק האוכל. מה אמא מבשלת בבית. איזה מאכלים עוברים מדור לדור, מהם התבלינים הסודיים המיוחדים שנותנים טאצ' לכל תבשיל. תשאל נתנייתי מצוי אם הוא יודע מה זה 'כְנָאפֶר' ותדע אם פגשת טריפוליטאי אמיתי או לא. 

עדי לא התעצל, פנה למטבח הפתוח, ושאל את הזוג האצילי – מאיזה עדה אתם? התשובה החזירה את עדי לשולחן בפנים מופתעות, והוכיחה שהגולש צדק. 'אנחנו אח ואחות מהעדה האורפלית' הם ענו, 'סבא שלנו היה גם ג'רמקולי'. 

מבט על ארוחת צהריים כמו שארוחת צהריים צריכה להיות

ידענו שיש דבר כזה בית כנסת אורפלי וג'רמקולי, אבל נדרשנו לגוגל כדי לוודא את הפרטים. אורפלים הם יהודים מהעיר אורפה בחבל כורדיסטן מהצד התורכי שלה (טוויסט אקטואלי), המזוהה עם אור כשדים העתיקה. היא שכנה בסמוך לצ'רמיק משם הגיעו הג'רמקולים. בקיצור, הגולש הגיע מהמטבח של אברהם אבינו לפני שהקב"ה אמר לו 'לך לך'. אז הזמנו עוד מנה. 

גם ההפתעה השנייה חיכתה לנו במנה הקטנה שלקחנו רק לטעימה. קציצות עופבשר. זאת לא טעות הקלדה. המנה הגיעה בגוונים של חום צהוב ירוק כמו בד כורדי עתיק, ובמרכזה קציצות עוף ממולאות בבשר ותפוחי אדמה רכים ברוטב ירוק צהוב עם פטריות. גם במעדן הזה שמו תבלין סודי. אולי של שרה אמנו כשעוד הייתה שרי. טעים בצורה שקשה לפרט, אבל קל להתרשם מהתמונות. זו הייתה הבחירה המוצלחת והמועדפת של עדי.

חפשו את התבלין הסודי

טעמנו מהקובה שהייתה עשויה בצורה קובאית מדויקת עם שפיצים תואמים כאילו הודפסה במדפסת לייזר ונחרטה במכונת CNC כמו שרק סבתא עיראקית אורגינאלית יודעת לעשות. אם הייתי ריבי החברה של שלום, הייתי אומר על הקובה שהיא יודעת מה אני אוהב, אבל יבש וצריך לשים טחינה. קצת רוטב יכול לשדרג. מזל שהצטרף אלינו גם סלט ירקות ירוק ומרענן.

פנינו לתוספות. האורז החום עם העדשים, היה מעולה. מדויק בשילוב ובכמות, מבושל היטב ומשתלב בתבשיל הבמיה הירוקה (בצלחת שלי) והאפונה (בצלחת של עדי). את החומוס והפיתות השארתי לעדי שינגב. חבל לבזבז את החך ואת קיבולת הבטן שלי על זה. 

יש משהו במראה של הסופריטו שמטעה. במבט חיצוני הוא נראה כמו עוד פולקה מהמטבח של הישיבה התיכונית אבל לאחר טיפול של מזלג וסכין הוא התגלה מעדן רך ומבושל היטב מבפנים ומבחוץ. הרוטב שהיה משכנו החם בסיר של הסבתא האורפלית ריכך אותו ונתן בו אותות ומופתים של טעמים. 

מוסקה וקובה, פלאי הבשר הטחון

הגענו אל המוסקה שבעים אך מצפים. היא לא איכזבה. בדרך כלל אני לא עף על מוסקה. מעדיף מפרום טוב. משום מה תפוחי אדמה הם אלה שנועדו יותר להיות הסנדוויץ' של בשר טחון. חציל הוא טעים בכל מיני צורות אך השילוב שלו עם בשר לא תמיד יוצא מוצלח. הפעם כן. חציל רך שעטף בסנכרון מושלם מילוי בשר במרקם נהדר. 

שנסכם? שמולה זה מילה נרדפת לאוכל ביתי מיוחד בטעמים היסטוריים שבושל ממש עכשיו. טרי טרי, עם כל הלב והאהבה כמו שרק אפשר למצוא בסירים ישנים של סבתא. ואם שאלתם מי זה שמולה – אז תפגשו אותו במטבח. גבוה, אצילי, הדור פנים ושיער. אורפלי חצי ג'רמקולי. 

אקזוטיקה כבר אמרנו? 

לדף הפייסבוק של שמולה

ברברה

איך ששמענו שנפתח בר קוקטיילים חדש בשוק, הצענו לתמר הירדני, מורת הדרך של מורי הדרך הירושלמים, להרים לחיים לרגל ירושלים תופסת צבע, תערוכת הצילומים הצבועים מחדש של הירושלמית-דור-9. על הדרך אזרנו אומץ לבדוק את האטרקציה המפתיעה של כנאפה בשרית של ברברה, החדשה של מחנה יהודה.

שלוש סיבות טובות היו לי לסרב לעדי כשהזמין אותי לבוא לבדוק איתו קוקטיילים ואסאדו בברברה, בר הקוקטיילים החדש של שוק מחנה יהודה. הראשונה היא שלדפוק קוקטיילים באמצע היום זה לא בדיוק כוס המוחיטו שלי; השנייה היא שכמורת דרך שמשוטטת בשוק-נחלאות על בסיס שבועי לא זיהיתי את הקסם שבלצאת לבלות במשרד, ושלישית מפני שהתפריט שהוא שלח הציע זוועות קולינריות אפילו בסטנדרטים המאד גמישים שלי, דוגמת מלאווח אסאדו או כנאפה בקר, שאלוהימה תשמור. אבל, אמר עדי, יש לנו אחריות ציבורית ושליחות לאומית או להפך ולפיכך התייצבתי בשעת אחר צהריים ברחוב האגוז בבר הקוקטיילים המבטיח שנדחק, כמקובל במחנה יהודה, לתוך גבולותיה הצנועים של חנות ירקות ותיקה עליה השלום.

ברברה הגיעה לשוק ואיתה גם אנחנו!

הנטייה הטבעית שלי היתה ללכת על הבטוח ולהזמין את פלטת המטוגנים - טבעות בצל, צ'יפס ונקניקיות, אבל עדי הזכיר לי שמדובר כאן בשליחות ציבורית או לאומית וכו' ולכן שמנו נפשנו בכפנו והלכנו על האקסטרים - כנאפה אסאדו. הבה ננצל את זמן ההמתנה למנה שלנו כדי לדסקס פה רגע את הקטע שבו שף משועמם עורך ניסויים במטבח ואז מעז להעביר את התוצאות הרות האסון שלו לתפריט, כי בואו - כנאפה אסאדו!? איך הפך הקינוח החלבי, שכל גאוותו היא בגבינה הנימוחה לה שם מתחת לקדאיף, למנה קרניבורית? מה השלב הבא - גפילטע עם מרמייט (הערת העורך: תעשו גוגל. זה מה שאני עשיתי)? גונדי בנגיעות קרמל (הערת העורך: כחצי פרסי, בגונדי אני כבר מבין)? צ'יפס ברוטב קונדיטון (הערת העורך: חזרה לגוגל)?

לפני שמתחילים לאכול, טעימה מתוך תערוכת הצילומים של תמר...

אז המנה הגיעה ובמבט ראשון היא נראתה כמו כנאפה תמימה לגמרי בהבדל אחד והוא שאת הפיסטוקים המוכרים והאהובים החליפו עתה תועפות זיגוג מחשיד בגווני פונץ' בננה. אני הנחתי שהצהוב הוא חרדל ועדי ניחש שהוורוד הוא אלף האיים אך בסוף הסתבר שטעינו בגדול ושזה בסך הכל טחינה בצבעים. עוד הסתבר שטעינו בגדול גם בהערכה המוטה מראש נגד השעטנז שבצלחת שכן מכלול הכנאפה התגלה כלא רע, ואם נדייק בניואנסים - לא רע! משהו שם במכלול עבד יפה, כנראה בעיקר מפני שהאסאדו היה נפלא ממש ועשה לגמרי את העבודה של הגבינה האבודה. מוסר השכל: אם מערבבים מעוף, כישרון וחומרים ממש מצוינים אז אפשר לחולל נסים, ועוד מוסר השכל: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

כנאפה תופסת צבע (תמונת אילוסטרציה)

מרוצים מהבחירה המוצלחת הסתערנו שוב על התפריט והפעם הלכנו בבטחה על הרפתקת המלאווח הבשרי, אלא שהסתבר שאין מלאווח וגם שאין את הקינוח שחמדנו - מאפה פטיסייר תפוחים ושוקולד בעל השם המצמרר משהו "האצבעות של פרנקו". בצר לבטננו המקרקרת הזמנו בכל זאת את פלטת המטוגנים שהייתה מצוינת אבל סתמית וגם את שלישיית לחמניות הבאן עם רצועות הסטייק הנקראת "גן עדן של אנטריקוט" שהוכיחה שוב את כישרונו של המטבח בהפקת תוצאות מרהיבות עם בשר, אך הרבה פחות בכל מה שמסביב לו.

אם אין מלוואח, שיאכלו באן.

עדי, מליץ יושר שכמוהו, אוהבן של ישראל, הציע שחסרון המנות הקיימות בתפריט המצומצם ממילא הוא בטח בגלל שתפארתו של המקום היא בקוקטיילים דווקא, ולכן נפנינו מיד לבדוק את המצאי בגזרה זו. כאן, רבותיי, נותנת ברברה בראש עם מבחר מרשים של משקאות מוצלחים ממש כמו "שוק שוק" שעושה כבוד בל יתואר למפגש בין ג'ין לפסיפלורה, ג'אנגל בירד לחובבי חיבורים מתוקים במיוחד בין רום לקמפרי, ואֵלדרפלאואר שאני פחות אהבתי אבל עדי עף על האמארו מונטגרו בטנגו עם וודקה.

בר קוקטיילים או לא בר קוקטיילים?

שורה תחתונה - ברברה הוא אחלה מקום לחובבי קוקטיילים מיוחדים, שלא מפחד להתנסות בהפתעות קולינריות ומחזיק במטבח שף יוצא מן הכלל בתחום הבשר. מקום לשיפור נצפה בכל הקשור לסֵטינג של המקום, החל בהברגה טובה של השולחנות המתנדנדים אל סף התהום, עבור בתפריטים הדביקים הזקוקים נואשות למירוק ולצחצוח וכלה בריענון דחוף של המלצרים, עדיף בלי סיגריה ביד ועם תודעת שירות קצת יותר מפותחת. עם זאת נציין לטובה את הבריסטה המקסימה שהתגברה בשתיקה סטואית על אפס שיתוף הפעולה של המלצר עם הסיגריה ותקתקה לבדה את כל המנות והמשקאות וניגוב השולחנות ואפילו הצליחה לחייך. שאפו!

לדף הפייסבוק של ברברה

חלבEat

מסעדה חלבית חדשה קמה לה בשוק מחנה יהודה, חלבEat שמה. ביקשנו לבדוק מה מסתיר מאחוריו משחק המילים משנות ה-80. לשם כך, הזמנו במיוחד את מתן קולרמן, דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטה העברית, ממייסדי פאב המפלצת בקריית יובל ומנהלו הראשון.

לפני כשבוע מייל מסתורי נחת בתיבת המייל שלי, קיבלתי הזמנה להשתתף בתכנית המצטיינים של המכללה למדינאות, תכנית הדגל של המחנה הלאומי בישראל. כשמאלן אטטיסט, אוהד הפועל, ארגוני עובדים וקואופרטיבים, רציתי לברר בעקבות מה זכיתי להזמנה המסתורית ועניתי במייל מופתע לעדי, צייד הכשרונות של התוכנית. מהון להון ולאחר מספר התכתבויות קיבלתי הזמנה לביקורת משותפת במסעדת חלבeat בשוק.

סלפי שהוא גם קצת טיזר וקצת ספוילר למה צפוי לכם בהמשך הקריאה...

נפגשנו במסעדה בצהרי יום שלישי שקדם לביקורו ההיסטורי של הנשיא ביידן בעירנו הקדושה. למרות שאני רואה את עצמי כירושלמי ותיק, עשיתי טעות של תל-אביבים וחיכיתי באוטובוס עד התחנה האחרונה של השוק באגריפס וכך נאלצתי במשך 10 דקות לעמוד עם האוטובוס כמעט לא תזוזה.

המסעדה ממוקמת במרכזו של השוק ומגישה מספר מנות חלביות שמטעימות (הערת העורך: הטעות הנפלאה במקור, לא העזתי לגעת...) לארוחת בוקר או צהריים. התיישבנו בחלקה הפנימי של המסעדה וכך התנתקנו קצת מאווירת השוק. למרות המיקום במרכז השוק, ישיבה בחללה הפנימי של המסעדה מספקת שקט מסוים ומאפשרת לאכול בנחת בתוך השוק ההומה. את הארוחה ליווינו בשתי כוסות יין לבן.

יצאנו לדרך!

התחלנו את הארוחה עם הסלט הבית של המקום - "סלט השזיף 9". בסלט כיכבו לביבות בטטה וכדורי לַבַּנֶה, לצד הרבה חסה, קרוטונים וחמוציות. הסלט היה מופלא - הלביבות עם גבינת הלַבַּנֶה היו מעולות, והחסה הטרייה סיפקה מעטפת של רעננות.

המנה הבאה שהוגשה הייתה פסטה אליו אוליו. הפסטה הגיעה בכמות גדולה, עם מספר חתיכות פלפל חריף ופרמזן בצד. לאחר הציפייה הגבוהה שנבנתה עם הסלט, הפסטה אכזבה במקצת. הפסטה הרגישה סטנדרטית והטעמים היו יחסית פשוטים כשהטעם הדומיננטי היה של הפלפל החריף.

לשמחתנו האורח והעורך לא היו שותפים לדעה לגבי הפסטה. יותר פסטה לעדי!

המנה הבאה שהגיעה הייתה ביצה בטורטייה. המרכיבים המרכזיים במנה היו חביתה וקוביות עגבנייה מטוגנות ולכן בעצם מדובר בגרסת הבית לשקשוקה, לצד המנה הוגשו סלט חסה עם עגבניות שרי, טחינה וגבינת ציזיקי. מדובר במנה שהיא קודם כל פלא הנדסי, טורטייה דקיקה שמחזיקה שקשוקה וניתן לאכול אותה מבלי להתלכלך ולטפטף. המנה הייתה גדולה וטעימה יחסית, אם כי לא מיוחדת כמו הסלט שהוגש בפתיחה.

הקינוח הנבחר (והיחיד!)

לקינוח חלקנו מלבי שהגיע עם מי ורדים והרבה פיסטוק מגורד. המלבי היה טעים, לא הרגיש תעשייתי והיה בקצה הגבוה של הסקאלה. החוויה במסעדה בכללותה הייתה מוצלחת, השירות היה מהיר מאוד, כל המנות היו נדיבות והסלט היה יוצא דופן. שאר המנות היו נחמדות, אך לא ראויות לציון. המסעדה היא בהחלט אפשרות טובה לארוחת צהרים במידה והגעתם למרכז העיר.

לדף הפייסבוק של חלבeat

 

מצלה

רועי מקלר, מנכ"ל עמ"י, שהיא המנהלת הלאומית לקשרי ישראל והתפוצות, ביקש לשמור לו את מצלה, המסעדה הירושלמית-טורקית המצוינת של השף אבי לוי. לקח קצת זמן, אבל רגע לפני יום העצמאות הספקנו לבקר במקום שמסמל נהדר את הסימביוזה של עם ישראל - לאכול יחד את מה שמזכיר את הטוב שבחיבור בינינו.

יומיים לפני חתונתו של עדי, עדי ואני ניגשים לסגור עניין עם מצלה. המסעדה החדשה של אבי לוי, שהייתה חדשה כשהתחלנו לנסות לתאם מועד, כבר הפכה לשם דבר בירושלים עד שהצלחנו להסתנכרן. חודשים שאנחנו מנסים לתאם וכל פעם משהו חדש בלוז הבלתי אפשרי של עדי עולה. לא ייאמן כמה יוזמות חברתיות בנאדם אחר יכול להוביל, כאילו משוויץ בזמן הפנוי שמאפשרת הרווקות (למרות שגם שבועיים אחרי החתונה נראה שהכרוניקה בשלה). אבל הנה ברגע האחרון לפני הנישואין, עדי החליט שאי אפשר לגשת לחופה עם חובות קולינריים והצליח לפנות לנו שעתיים. סופסוף אני זוכה לזמן איכות איתו באמתלת גיבוש דעה על מצלה.

מנות גדולות, לאנשים גדולים, עם שולחן קטן (תמונת אילוסטרציה)

מאחר ופטור בלא כלום אי אפשר, ניפטר כבר עתה מהעניין הגשמי - האוכל במצלה פשוט וטעים. אשכרה אוכל רחוב ירושלמי-טורקי, שזה בדיוק מה שכתוב על התפריט. כיף שיש אמת בפרסום. מילים וטעמים שמבליטים את הצד המחמיא של עיר הקודש. במיוחד עם סיפור הדרך הירושלמית של עדי, על המסע מההייטקס לעשייה ציבורית-חברתית-תרבותית-טיולית ענפה. אז התיישבנו לצד עגלת בייגלה ישנה שממוקמת ליד גריל ענק והתרשמנו מהמטבח הפתוח והטבחים השמחים. 

יאללה קומזיץ

התחלנו עם מנה שנקראת 'קומזיץ מצלה' שהיא למעשה ירקות מדורה (שומר, קולורבי, תפוח אדמה, בטטה ושאר ירקות) לצד מנת פתיחה נוספת של חציל שרוף. היה טעים לראות איך המנות מדברות ביניהן ונהנות מהטחינה המעולה ששדרגה כל ביס. יופי של סיפתח שורשי – בלי פוזות אבל עם המון נשמה.

חציל להשלמת התפאורה

משם המשכנו לשיפוד השווארמה הענק שהסתובב במרכז החדר, סיח אימתני שמעוצב עם המון הבנה על הרומן הבלתי אפשרי בין איסטנבול לירושלים. רומן שלפני מאה ומשהו שנה היה מובן מאליו, נשמר כעת בעיקר דרך המורשת הבלתי מוחשית שמחברת ביננו מכורי הלבנט. השיפוד הענק הזה מיועד בדיוק לאנשים שידעו להעריך מאין הגיע וכמה מחשבה הושקעה בשביל לחבר אותו דווקא כאן, ככה. 

הסיח שבמרכז השיח

השווארמה נחתכת ביד אמן מהשיפוד ותופסת את מקום הכבוד שלה על מגש עץ, כזה שלוחש לבלוטות הטעם שגם כשאני משחזר את הגעת המנה כעת, רחוק מדי מירושלים, הארומה עוד עולה ומפתה לחזור בהקדם. כאן חשובה הבהרה דרמטית – ממש כמו פלאפל וצ'יפס – שווארמה אינה מנה לשנע. קריטי לאכול אותה במקום ממש רגע אחרי שירדה מהשיפוד. לתשומת לב מתחכמי המשלוחים – כאן הוולט לא יעזור, כמו כל מקום רלבנטי בעיר הקויידש גם פה מי שמבקש להבין – חייב להגיע למצלה פיזית.

במשלוח זה אף פעם לא ייראה ככה!

קבלו עוד סיבה להגיע למסעדה: קבב בבייגלה ירושלמי. מנה מדליקה שמלווה בצלוחיות קטנטנות של סלטים חרפרפים שמעלים עוד יותר לשילוב של הקבב האסלי עם הסומסום. הקבב היה מעולה, אפילו בהשוואה לשכנים המפוארים של מצלה (עד חצות, סימה, אמא וכמובן המוציא). בקיצור – קבב כמו שהוא אמור להיות. 

סיבה למסיבה, סיבה למסעדה.

בשלב הזה כבר היינו אחרי שתי מנות עיקריות די גדולות (אבי לוי ידוע בנדיבות מנותיו) וכנראה היינו אמורים לעבור למתוקים אבל לא יכולנו לוותר על ההזדמנות לנסות את הגרסא המקומית למעורב ירושלמי. מנה טובה של מעורב שתמונה אחת שלה שווה אלף מילים, טחולים, כבדים ולבבות. 

יש מי שפותח בקלפים ויש מי שפותח בלאפה

בקינוחים ניצבו בפנינו שתי אפשרויות: בסבוסה עם קצפת שקדים או כנאפה-מלבי. אני בחרתי במנה האחרונה האחרונה, שילוב שנשמע מדהים עד שנזכרים (רק אחרי הביס) שמצלה היא מסעדה כשרה ולכן המרכיב החלבי הקריטי שמשותף לשתי המנות כלל לא נמצא שם. עדי זיהה את העניין עוד לפניי, אבל באלגנטיות הירושלמית המוכרת הוא גם דאג להסביר לי את זה רק אחרי שדאג להזמין מראש גם את מנת הבסבוסה, ובכך הוכיח שהוא אכן מוכן לחיי זוגיות.

פעם הבאה כמאמר השיר: בסבוסה די

לסיכום – מצלה מסעדת רחוב, חפה מיומרות מיותרות ומגישה אוכל ירושלמי אסלי. ממש כמו העיר שמעולם לא טענה למתיקות, גם פה יש 50 גוונים של חריף. מי שמתעקש לבחור פה מתוק – ירוויח ביושר את האכזבה ומשול כמעט לפראייר שמזמין משלוח בקופסת פלסטיק, במקום לשבת בשולחן אמיתי לסעודת חברים אמיתית.

לאתר המסעדה

שפדוני

מסעדת שפדוני היא מסעדה עם אומץ. אומץ עסקי להיפתח בזמן הקורונה, משולב באומץ קולינרי להרים מסעדה עממית ויוקרתית בו זמנית. לשם סיקור המקום גייסנו את שראל קדוש, כלכלן אמיץ בימים וכדורגלן אמיץ בלילות.

תחילת הערב כבר בישרה טובות. נמצאה חניה קרובה פנויה, מצרך נדיר בסביבות שוק מחנה יהודה. בזכותה הקדמנו להגיע למסעדה ועלה חשש שנעמוד להמתין בקור הירושלמי עד שתגיע השעה להיכנס, אבל הכניסו אותנו מיד והושיבו בשולחן היחיד שהיה פנוי.

מסעדה מלאה היא כבר סימן טוב ובשפדוני תפס אותי מיד הריח. ריח טוב של בשר על האש, ריח שעושה חשק אבל לא מחניק. יחד עם המיזוג במידה הנכונה והתפריט שהגיע מיד אפשר לסמן V גדול על השלב הראשון.

רפדוני בסלטים, שפדוני בבשרים

שפדוני היא מסעדה בת שתי קומות כאשר הראשונה בגובה הרחוב, מטרים ספורים ממסילת הרכבת הקלה ואותה חולקים המטבח ומספר שולחנות. החלק המרכזי התגלה בקומה למעלה, קומת ישיבה גדולה ושקטה ובה גם מרפסת סגורה המשקיפה על הרחוב ההומה.

התפריט שהגיע מיד התחיל להסביר את הקונספט של שפדוני: למעוניינים היא סטקייה לכל דבר, למעוניינים במשהו שונה היא מעניקה הרבה מעבר. לצד מנות מיוחדות בטווחי מחירים רחבים יש גם אפשרויות של שיפודים עם לאפות וסלטים. כדי לפתור את ההתלבטות הלכנו על אופציית הגם וגם: מנות ראשונות ועיקריות ולצדן פלטת סלטים גדולה עם לאפות.

כל ההזמנה עברה למטבח יחד, עד כאן הגיוני. מה שהיה קצת מוזר זה שהמנות הגיעו סמוכות מדי אחת לשנייה. אני לא חושב שזה מתוך ניסיון לזרז אותנו, אלא יותר כמו חוסר ניסיון של המלצרים שרובם אכן נראו בני עשרה, אם כי כולם התאמצו והיו מאד נחמדים.

מנה ראשונה ראשונה בדרך

ראשונה הגיעה צלחת כנפיים. כנפיים זה מאכל שאין סיבה ליפול בו אבל בהחלט יש מקום להפתיע, הכנפיים של שפדוני היו טובות מאד אך לא מיוחדות. הרוטב היה מתוק וטוב, ולי אף פעם אין בעיה עם קצת שומשום מעל. מיד אחריה הגיעה הראשונה השנייה – עראייס. רבעי פיתות חרוכות היטב בתוכן בשר כבש בדיוק במידה, נשאר רך וטוב והראה על תשומת לב מקסימלית אישית בכל חתיכה. עראייס הוא אחד הפייבוריטים בבית שלנו וכאן אכלתי את אחד הטובים ביותר, מה גם שהגיעו איתו תפוחי אדמה על מנגל (שהתבררו כמוטיב חוזר בהרבה מנות של שפדוני) שהיו גם הם מצוינים.

הלאפות ופלטת הסלטים הגיעו – 9 סלטים מגוונים, עושים רושם של רצון לקלוע למכנה המשותף הרחב ביותר האפשרי – החריף לא מדי חריף, החמוץ עדין, החצילים בגרסה המוכרת ביותר, וכרוב אדום במיונז הוא תמיד כרוב אדום במיונז. הלאפה טרייה וטובה, יצאה מהתנור בדיוק בזמן לפני שהפכה קשה ביותר מדי מקומות.

שיפודים בצד, הגיע זמן הסטייק.

העיקריות כאמור הגיעו מיד אחרי בלי לתת זמן לעכל (תרתי משמע) כך שבמשך רוב הערב השולחן היה עמוס צלחות. אחרי שהתלבטתי בין אנטריקוט לצלעות, פתר לי מנהל המשמרת את הבעיה כשסיפר שאין היום צלעות, ורק טוב יצא לנו מזה. הסטייק הגיע עם צ'אנקים מצוינים וירקות נוספים בגריל והיה מהטובים שאכלתי בשנים האחרונות. המדיום שביקשנו היה בדיוק מדיום, הנתח שילב מעולה בין בשר לשומן, הירקות השתלבו מצוין עם רוטב היין האדום. סטייק מעולה, כמה טוב ללכת על הבייסיק.

אחרון חביב הגיע ההמבורגר. רבים יחלקו עליי, אבל במקום חדש אני בדרך כלל מזמין המבורגר – קשה ליפול, כמעט תמיד יעשה את העבודה, ואפשר יהיה להתרשם מטוויסטים מיוחדים. הטוויסט של המבורגר יאכטה בשפדוני (דרגה אחת מעל ההמבורגר הבסיסי) מגיע כבר בהגשה, עם לחמנייה יפהפייה מבצק חום כהה מאד. לצד ההמבורגר הונחו צ'יפס תפוחי אדמה בשרני ושערות בטטה מטוגנות דקות מדי, בעובי שיותר מתאים לסלט ופחות להרים ולטבול ברוטב. הכריך עצמו עם כמות מינימלית וטובה של ירקות ורטבים. רואים שהשף סומך על הבשר שלו שיהיה מספיק עסיסי ולא יהיה צורך בתגבור – אני בעד – העיקר בכל ביס צריך להיות הבשר. הקציצה לצערי נצלתה על אש חזקה מדי – הצדדים החיצוניים היו חרוכים בעוד בפנים היה לא מספיק מוכן. ועדיין גם זו מנה טובה מאד, הקציצה גדולה, הלחמנייה טובה וגם כאן הצ'אנקים טובים מאד. 

יאמבורגר!

אלמלא המחויבות לקוראי הבלוג ולעדי, אני מודה שבשלב הזה או אפילו כמה ביסים לפני כמה הייתי מסיים את הערב, אבל חוק זה חוק וצריך להתרשם גם מהקינוח. גם בתחום הזה אני אדם סולידי ובדומה להמבורגר, במקומות חדשים אני בדרך כלל אלך על הפשוט והמוכר או בשמו המקצועי – סופלה. כאן התפריט גירה אותי יותר וכשבאתי לומר למלצר שנלך על הכנאפה הטבעונית, יצא לי מהפה 'כדור גלקסיה' – כדור שוקולד קריספי בתוכו קראמבל פריך, לצד קערת שוקולד חם, כדור גלידה ועליו רוטב פירות יער. הקינוח היה מצוין, רוטב פירות היער בלט מאד וכל המרכיבים השתלבו יפה בכל כפית עם השוקולד החם המצוין. בתוך הבעייתיות המובנית של קינוחים פרווה – שפדוני עושים עבודה טובה מאד.

באופן כללי נראה ששפדוני מנסה וגם מצליחה להיות גם וגם – אופציה לשיפודיה מהירה ואופציה למסעדה לישיבה של ערב שלם. מגוון המנות רחב וגם סקלת המחירים. שפדוני משדרת שאין צורך לנסות להתחכם – לא בעיצוב, לא בתפריט ובעיקר לא באוכל – חומרים בסיסיים וטובים מוציאים תוצאות טובות וטעימות. אני התחברתי לפשטות במובן הטוב של המילה, הרגשתי שנותנים לחומרי הגלם הטובים לעשות את שהם עם סיוע קטן ולא מתאמץ. בשורה התחתונה היו לי הרבה מאד ביסים הערב, וכולם היו טובים מאד.

לאתר מסעדת שפדוני

בירבזאר רשות השידור

7 שנים אחרי פתיחת הסניף הראשון של בירבזאר בירושלים, הגיעה השעה לסניף שני שמעניק רוח חדשה לבית רשות השידור - רוח שאמורה למשוך לירושלים צעירים ירושלמים בנשמתם כמו מיכל אורובנו, מגשרת בקהילה ומנחת קבוצות העובדת בעמותת מוזאיקה, לרגל חזרתה לעיר.

להיות חלק מהבלוג הכישרוני הזה הוא כבוד גדול והוא מגיע עם ישיבה לערב מהנה עם עדי, אחד האנשים שקיבלו אותי לירושלים אי-אז לפני 7 שנים בהיותי סטודנטית אקטיביסטית ירושלמית חדשה. והנה, כמה סימבולי, חזרתי לעיר הגדולה, עדיין סטודנטית, אך הפעם בשלב מתקדם. כשעדי שאל אותי מה הז'אנר שאליו נרצה ללכת, ישר עלה לי השילוב של נוסטלגיה, תמיכה בעסק חדש, מומלץ במקום חברתי ואיך אפשר שלא - מקום חמים לפני סופת השלג הפוקדת אותנו. מפה לשם הוחלט ללכת ולחנוך את הסניף החדש של הבירבזאר השוכן בבניין ההיסטורי של רשות השידור (ושל בית החולים שערי צדק) ומשמש כיום כבית רוח חדשה, המארח ביום-יום שלל אמנים ויזמים ולעיתים גם תערוכות.

ברוכים הבאים לבירבזאר

אתנחתא קטנה למי שלא מכיר את רוח חדשה: זוהי תנועת צעירים שנוסדה בשנת 2003 על ידי קבוצת סטודנטים ירושלמים בשיתוף עם אנשי עסקים בעיר, במטרה לחזק את העיר ירושלים שתהיה טובה, מושכת ורלוונטית לצעירים ותשוב להיות מרכז תרבותי-כלכלי חזק ומוביל, כיאה לבירת ישראל.

מיכל ועדי מדגמנים רוח חדשה

נחזור לסניף הבירבזאר שהוקם ממש לאחרונה, לא רחוק מאחיו הגדול ששוכן בשוק מחנה יהודה. עקרונית יש חניון בתשלום ממש צמוד למבנה, אך לצערנו הוא לא היה פתוח לרגל שיפוצים. לאחר נסיעה קצרה מצאנו חניה ברחוב רש"י. למרות שלא כל כך היה ברור אם אפשר לחנות או לא, החלטנו להמר על המהלך בתקווה לטוב. בכל זאת ירושלמית ישנה-חדשה... הלכנו לכיוון המבנה והגענו למבנה עתיק אבל עם קטע. בכניסה חיכה לנו שלט ובו כתוב "28 שניות ואתם שם! כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להגיע אלינו הוא לעקוב אחר שביל האורות בצד שמאל. מבטיחים שעוד רגע יהיה לכם חמים ונעים". 

28 שניות. זוזו!

השלט ממחיש את אתגר ההגעה (למי שלא מגיע ברכבת הקלה...) והקושי סביב השיפוץ המתרחש בסמוך למקום, אך מצד שני ממש מקבל בפנים חמות ונותן תקווה למציאת המקום המיוחל. לאחר שלט זה היה שלט נוסף עם הנחייה לעקוב אחר שרשרת האורות החמודה בצורת חץ עד לדלת הכניסה למבנה -בהחלט דרך יצירתית של הפיכת אי-הוודאות למשחק חביב ביותר של חפש את המטמון.

חפש את המטמון, הגרסא המהירה

הגענו אל המקום החמים עם מוזיקה עכשווית קלילה בווליום אחלה ותאורה נעימה למדי (גם אם פחות מוצלחת לצילומי אוכל...). את פנינו קיבלה מלצרית עם חיוך מתחת למסכה. הגענו רעבים למרות שידענו מראש שאין הרבה אוכל בתפריט. עוד נתון פתיחה משעשע הוא שגם עדי וגם אני איננו חובבי בירה גדולים, שלא לומר אפילו לא מחבבים בכלל, ומתקשים לזהות הבדל בין הטעמים המפורטים שלתחושתנו מרגישים כולם כטעם אחד: טעם של בירה. עם זאת, הרצון לחוות דברים ולצאת מהמוכר התפרענו והזמנו מגש פיצה עם שלל התוספות האפשריות (זיתים שחורים וזיתים ירוקים), נאצ'וס עם מטבל ממש טעים ולא חריף כלל (למי שחושש להזמין בגלל החריפות) ולצידם גולת הכותרת – רולטת טעימות שלמה של 10 בירות שונות תוצרת המקום. אז נכון שלא תפריט גדול, וגם לא סכו"ם, ואפילו לא מגבונים במקרה והפיצה לכלכה את הבגדים (הערת העורך: לא יפה לעשות לי אאוטינג!). אבל אני חייבת להגיד שיחסית לפיצה לא בפיצרייה הרגשתי טעם של בית. בצק פיתות פריך חמים וטעים ממש כמו שאחי הגדול ואני נהגנו להכין, עם תוספת פשוטה וטעימה של זיתים ב-2 צבעים ושקית תבלין של פעם כמו שהיינו שמים מהפיצרייה השכונתית. לסיכום: פשוט וטעים! אין צורך ביותר מזה לערב קליל עם בירה ושיחה טובה, אם כי זיהינו בתפריט עוד כמה מנות עם פוטנציאל, כפי שהן מוכרות לנו מסניפים אחרים.

פשוט וטעים, כבר אמרנו? 

בשלב זה פתחנו במסע טעימות הבירה, שהכניס אותי ממש למוד של "מבקרת מסעדות סמויה". אי אפשר להתעלם משמות הבירה המשעשעים והמצוינים: חתול שמן, דודהש'ך,  עשר, בלאק ג'ק, ועוד שעוררו סקרנות למקור שמם ובעיקר מצב רוח טוב כי סתם כיף להגיד אותם בקול. צר לי לאכזב אתכם קוראים יקרים, לא הצלחנו להבדיל בטעמים מלבד הצבעים ומידת המרירות של הבירה (מלבד לסיידר התפוחים שנשמר לסוף לטובת חובבי הז'אנר). למה בכל זאת להזמין רולטה? גם כי זה כיף לחוות את הטעימות ממקום של סקרנות והתייחסות למשקה מעבר להיותו משקה אלכוהולי, ובעיקר כי בסוף סיבוב הרולטה זכינו להתמסטל קלות מהאלכוהול. מה שכן, גיליתי שמכל סוגי הבירות יש סוג אחד ואותו הצלחתי לחבב והוא בירת העשר הבלגית המכילה 10% ובהחלט מתקתקה. 

היכונו לבוא הרולטה!

לסיכום החוויה, עוד כמה דברים חשובים שכדאי לדעת על המקום: יש במה להופעות ונראה שהיא מוכנה ומזומנה לקבל אומנים שמחפשים במה - שווה לעקוב ולהגיע בערב שמשלב את האיכויות של הבר עם הופעה חיה. זה גם אחלה של מקום לאירועים חברתיים וימי הולדת. השולחנות הקטנים והאווירה של בר גדול יוצרות אווירה חמימה ונעימה. בקהל נצפו דייטים של זוגות צעירים וגם מבוגרים, דתיים, חילונים וחרדים... כמה התגעגעתי לראות את הנוף המיוחד הזה שיש בירושלים! נראה שהמקום ממש בתחילת דרכו ויש מה לחכות ליתר הדברים שיהיו בהמשך הדרך.

לא בתמונה: דייטים שהסתיימו לפני זמן לא רב.

אז למסוקרנים שבניכם: לא, לא קיבלנו דוח, ואפילו הזמנו פעמיים את אותה פיצה עם החלפה במיקום של צבע הזיתים, שבעים ומרוצים. אני מסוקרנת לאן המקום עוד יתפתח ובעיקר מאחלת המון בהצלחה לעסק ירושלמי חדש שנפתח בתקופה כזאת משוגעת ולצד ארגון שתמיד כיף לשמוע על הפעילויות שלו. לחיים!

לאתר רשת בירבזאר
לדף הפייסבוק של בירבזאר ירושלים

שוקא

לראשונה במאכלי י-ם, תיעוד 360° לביקורת מסעדות, והפעם בכיכובו של אסי טיכטל. אסי הוא מייסד, המנהל והמאמן של קבוצת הכדורסל של בית"ר ירושלים, אבל לענייננו הוא בעיקר צלם הבית של ישראל 360 וירושלים 360. המקום שזכה לכבוד הוא השוקא, אולי הבר שמסמל את התחדשותו של שוק מחנה יהודה יותר מכל.

כשעדי ארבל מבלוג המסעדות מאכלי י-ם הזמין אותי לסקר איתו את פאב השוקא, לא יכולתי לסרב, והגעתי עם מצלמת ה-ONE X2 כדי לתעד.

עד לא מזמן השוקא שכן בליבו של שוק מחנה יהודה, ברחוב האגוז שמוכר עד היום בתור "הסמטה של השוקא". השוקא היה שם עוד בתקופה שבה מחנה יהודה וחיי לילה עוד לא היו מילה נרדפת. מסביב לשוקא התפתחה קהילה של לקוחות. חברים שבאים למקום במשך שנים כדי לשבת על בירה. עם הזמן נפתחו סמוך לבר (ולמען האמת בכל השוק) ברים ומסעדות נוספות. כחלק משינויי הקורונה עבר בר השוקא למשכנו החדש ברחוב שילה על פינת אגריפס. 

האוכל בשוקא

כיום השוקא הוא לא רק מקום של בירות ואלכוהול, אלא כולל גם מטבח עם תפריט קצר, אבל בהחלט קולע. כזה שיחסוך לכם את הצורך לקפוץ לאחת המזללות הסמוכות. לפני שנמשיך לדבר על התפריט, תדעו שאחד הסיוטים הגדולים שלי הוא להיכנס לגלידריה ולבחור טעמים. בילדותי היו רק שני טעמים וניל ושוקו, אז כמובן שהייתי מזמין שוקו-וניל. למרות התפריט הקצר, עדיין היה צריך לבחור מה להזמין, למזלי עדי היה שם כדי לעזור בבחירה ולחסוך לי סיוט.

פתחנו את הישיבה עם שני קוקטיילים שהמלצרית המליצה לנו עליהם: "קרייזי מנגו בלי מנגו", משקה שמורכב מרום, מרטיני, צ'ילי גרוס ומונין פסיפלורה. משקה שיהיה טעים למי שאוהב משקה אלכוהולי בטעם פירות. הצ'ילי הגרוס נתן טוויסט מגניב של חריפות. "מוחיטו GREEK"- המשקה מורכב מענבים כתושים, ערק, נענע ולימון. הטעם של האניס מאד מורגש, כך שהוא מומלץ לחובבי הערק.  

הסבב הראשון

באנו גם לאכול, אז לאחר התלבטות קלה והתייעצות עם המלצרית הזמנו 3 מנות: סלופי דות, שזה תבשיל בשר בבישול ארוך שמגיע על מטבוחה, טחינה ועגבניות פרש (עגבניות רעננות). המנה מגיעה עם פיתה שרופה. מאד אהבנו את המנה הזאת. זה טוויסט מאד נחמד של מנת הסלופי ג'ו המוכרת. המטבוחה מכניסה למנה טעמים מזרחיים מוכרים.

אז מה היה לנו שם? סיבוב ראשון דינג דינג דינג

הזמנו גם כנפיים מטוגנות ברוטב של דבש, סויה, ג'ינג'ר טרי, צ'ילי יבש ויין לבן. האמת, אני מאד אוהב מנות כנפיים. כשמגישים לשולחן כנפיים עשויות טוב, לא יישאר על השולחן אפילו חלקיק קטן מהמנה. הכנפיים שהוגשו לנו היו מהסוג הזה. שילוב טוב של מתוק וחריף. אני אישית מעדיף הרבה יותר חריף, אבל אני מניח שרוב הלקוחות יסתפקו בזה. זאת מנה שאני ממליץ לאמריקאים לאכול בערב של הסופרבול. 

קערת הצ'יפס מגיעה עם 3 סוגי צ'יפס מתובלים בגרידת לימון, פטרוזיליה ומלח אטלנטי. מנה נחמדה! אחד מסוגי הצ'יפס היה בחלק העליון של הצלחת, היה טעים, אבל הוא נגמר מהר, שני הסוגים האחרים היו רגילים למדי.

בזמן שאכלנו הנחתי את המצלמה לצלם סרטון ארוך ב-360 מעלות. הנה הוא לפניכם!
רק אל תשכחו לשחק עם העכבר כדי ליהנות מכל הכיוונים...

הסבב השני

סיימנו את המנות האלה, והיינו עוד קצת רעבים אז הזמנו עוד שתי מנות, שעועית ירוקה שהמלצרית המליצה לנו עוד קודם ומנת "פיתחנו תסביך". בזמן שחיכינו הגיעו לשבת במקום מספר אושיות ירושלמיות. הם קצת נבהלו מהמצלמה שלי, כמו הרבה אנשים שלא מבינים מה זה הייצור הזה שיושב איתנו בשולחן, ופחדו שהם מוקלטים.

השעועית הירוקה מגיעה מוקפצת בשמן זית ולימון, בתפריט כתוב שזה "כמו אדממה, רק לא". המנה הזאת פחות הרשימה אותנו. אולי כי באנו לאכול וזאת מנה שמתאימה יותר ליד בירה, כמו אדממה או בייגלה.

סיבוב 360° שני על התפריט

"פיתחנו תסביך", היא מנת סביח פתוחה, כלומר הרכיבים של הסביח מגיעים על צלחת, והפיתה (פיתה על הגז) ליד. את המנה אוכלים כמו חומוס וסלטים, בניגוב, או שמניחים קצת עם המזלג על הפיתה ואוכלים. ליד החצילים, הטחינה והאריסה, יש גם ביצה חצויה עם חלמון נוזלי מעט. בקיצור, אם אתם אוהבים סביך, זאת אחלה מנה.

קינוח

בנוגע לקינוח לא הייתה הרבה התלבטות, כי יש רק אפשרות אחת: סורבה חלבה, קראמבל שקדים וקוקוס קלוי, כך שלא נאלצתי לחוות את הסיוט של הגלידריות, עליו סיפרתי קודם. לא משנה כמה אני אוכל בארוחה, תמיד יש לי מקום בבטן לעוד גלידה. כשקיבלנו את הסורבה התברר בכלל שמדובר במוס קפוא. היה טעים, אבל זה לא סורבה. כדאי לציין את זה ללקוחות לפני שמזמינים.

לסיכום

השוקא הוא בר כייפי עם וייב נהדר. לא הרבה ברים בירושלים שרדו 8 שנים, עובדה שלבדה מעידה על המקום. כשמקבלים את האוכל מורגשת מאד ההקפדה של הטבח, במיוחד במנות של הסלופי דות והתסביך, שמוגשות ונראות נהדר. שתי המנות האלה יחד עם מנת הכנפיים היו מצוינות ואם לא היינו בקטע של להתנסות בעוד מנות, היינו מזמינים מהן עוד. הצ'יפס והשעועית פחות מתאימות למי שמחפש אוכל טוב, אבל טובות למי שרוצה לרפד קצת את הקיבה באוכל לצד האלכוהול. גם הקינוח היה טעים, אבל אם כתוב שזה גלידה, שיהיה גלידה.

מה הזמנו:
קרייזי מנגו בלי מנגו - 41 ₪   
גריק מוחיטו - 39 ₪
צ'יפס - 34 ₪
סלופי דות -  42 ₪
כנפיים מטוגנות - 38 ₪
2 צ'ייסרים - על חשבון הבית
שעועית ירוקה - 32 ₪
פתחנו תסביך - 36 ₪
סורבה חלבה - 29 ₪
סה"כ: 291 ₪ 

לדף הפייסבוק של שוקא

מחנה אסאדה

איך ששמעתי על פתיחתה של מחנה אסאדה החדשנית והמפתיעה, היה ברור לי את מי אקח הפעם: את תום יוגב המסקרנת, מבקרת מוזיקה, עורכת וכותבת לשלל גופים ואנשים, שלמרות פועלה המכובד זכיתי להכיר רק לאחר שפרגנה למילים תפוסות בניוזלטר המושקע של דברים שאנחנו שולחים.ות.

ביומיום שלי אני כותבת ביקורות מוזיקה במגזין קולומבוס, וזה תמיד אתגר מעניין – איך אפשר לתאר במילים את מה שאני שומעת. איך להכניס את הקוראים לאווירה מבלי שהם שמעו את ההופעה או השיר שעליהם אנחנו כותבים. אנחנו משתמשים לפעמים ממש בעירוב חושים – הסאונד בוֹצי, התופים קריספיים (סיפור אמיתי). מהבחינה הזו, לכתוב על אוכל זה פשוט יותר. כן טעים לא טעים, עשוי במידה, קריספי. 

קחו אוכל, קחו רחוב, וקבלו אוכל רחוב (משובח!)

'מחנה ASADA' הוא מקום שיושב על תפר מבורך שהגיע בשנים האחרונות לירושלים – לכאורה אוכל רחוב, אבל עם חומרי גלם איכותיים, עשוי בהקפדה ולרוב עם איזה טוויסט מעניין על המנה המסורתית. אל תבינו אותי לא נכון, אני שמחה לדפוק שווארמה מדי פעם, אבל היא דורשת הלך רוח מסוים ואני אף פעם לא יודעת באיזה מצב היא תותיר את הבטן שלי – שמחה וטובת לב או אולי יותר בכיוון של "למה לעזאזל עשית לי את זה?"

היכונו לביאת הגזוז

יש חמש מנות בשר בתפריט ומנה אחת טבעונית. פשוט ותכליתי. מהבחינה הזו, מחנה אסאדה היא ממש כמו מקומות קלאסיים של אוכל רחוב, שלא מנסים לסבך אותך יותר מדי. ניסינו את המנה שנראתה הכי מפתה מהתמונות ונשאה את שם המקום – בשר מפורק בלחמניית צמה, ואת ה'שניצל וואגיו אנימל סטייל' שהוא למעשה פרוסות שניצל בקר דק דק שמגיע על תפוחי אדמה. 

בשבילי, ה'מחנה אסאדה' הייתה מנת הדגל. בניגוד לכמעט כל מנה של בשר-בתוך-לחם שתאכלו, פה הלחמנייה היא אוורירית וכיפית, וגם צורת החיתוך הזו של הבשר מוסיפה קלילות למנה. המשמעות היא שאפשר לצאת מהמקום שבעים, בלי להתפוצץ ובלי להרגיש שהלחם ניסה לחנוק אותנו. 

בין מנה אחת לשנייה: תמונה!

המנה השנייה מתאימה למי שמגיעים רעבים יותר. זו מנה נדיבה של שניצל בקר ותפוחי אדמה, אבל כאמור, בצורת הגשה וחיתוך מעניינים. השניצל היה דק ועשוי בדיוק בול במידה, כך שהוא נותר רך וכיפי לאכילה. אל תצחקו, אבל מה שעשה את המנה מבחינתי היה הבצל הדקיק המטוגן שפוזר למעלה. מסכן עדי, לא השארתי לו יותר מדי ממנו (הערת העורך: לא נורא, בזמן שתום נשנשה בצל, אני טרפתי את רוב הבשר).

תכירו את בשר הוואגיו

האופן שבו עדי ואני התגלגלנו להכיר אחד את השנייה (דרך ניוזלטר שהתארחתי בו), הובילה אותנו לשיחה מעניינת על פמיניזם ודוגמה אישית. אני סיפרתי לעדי שלפעמים אני עושה דברים רק בשביל הסיסטרהוד – רק כדי שלא יהיה עוד גבר שמדבר בשיעור/ כותב לניוזלטר/ מגיש מועמדות למשהו, כשאין נשים שמנסות לתת פייט. אז אני מתלבטת, משקשקת, אבל עושה את זה בסוף. הדוגמה של נשים בתפקידים בכירים במגזר השלישי היא מעניינת במיוחד. עדי סיפר שכשהוא עבר מהייטק לעולם החברתי, נשים נטו להבין את המהלך הזה הרבה יותר מגברים, שהרימו גבה. ואכן, בעולם החברתי שלא במקרה בכלל גם מרוויחים בו פחות, תמצאו יותר נשים בכירות (או יותר נשים נקודה) מאשר בהייטק. מצד אחד, זה מבאס שגם ב-2021 מוקדי הכוח בחברה עדיין בידיים גבריות. מצד שני, הרצון לעבוד במקום שבו אנחנו מוצאים ומוצאות ערך ומשמעות, או במקום שבו יש יותר אפשרות לשלב את החיים עצמם עם העבודה; הדברים הללו לעתים שווים יותר משקלים נוספים בחשבון הבנק. חבל שהפער לפעמים כזה גדול. 

תום ועדי משלימים פערים

כשהיינו מלאים כמעט לגמרי, קיבלנו עוד מנה אחת, של פלאט IRON  סטייק. וזה זמן הווידוי שלי: אני נוטה לפעמים להרים גבה על מקומות כשרים שמתמקדים בבשר. כל מה שפוגע באדמדמות ובעסיסיות מתחיל אצלי ברף חשדנות גבוה יותר. אז אני לא יודעת איך הבשר הזה ייצא בתצורה קלאסית של סטייק. אבל כמו שהוא הוגש כאן - דק, צרוב, ישר מהפלנצ'ה (אני סתם מחרטטת עכשיו, אין לי מושג אם הייתה שם פלנצ'ה), כל הטעמים של הבשר היו עדיין מאוד מודגשים, המרקם היה טוב, ולא הרגשתי שמישהו החסיר ממני דבר. מה שכן, הייתי שמחה אם הרטבים היו קצת יותר עדינים, כי בסוף התכנסנו בשביל הבשר.

חידה: מהו הדבר הירוק בתחתית הקוקטייל שליד האיזי אוזו?

"איך נראה העתיד שלך בירושלים?", עדי הטיל את הפצצה כשכבר הייתי שבעה וטובת לב. זו שאלה מורכבת מבחינתי. בתור ילידת העיר שחיה קרוב לעשור מחוצה לה ואז חזרה בפתאומיות, עדיין קשה לי להתחייב אליה במונחים הנצחיים שעיר הקודש אוהבת. אני בעיקר מנסה להבין האם, ואיך, אפשר ליצור בה שגרת חיים מיטיבה. בלי דרמות, בלי כובד של אלפי שנים על הכתפיים, פשוט לחיות.

חלק מהחידוש שהמקום מנסה להציע הוא קוקטיילים במחירים מאוד מוזלים, שהם יותר בסטייל גזוז + קצת אלכוהול. מרענן מאוד בשביל הקיץ, אבל לי אישית המשקה היה מתוק מדי. ירושלמית, אתם יודעים, אוהבת מרירות. ומכיוון שישבנו שם ביום מאוד חם, דיברנו הרבה ואכלנו הרבה, סיימתי את הערב צמאה מאוד. אולי כדאי להוסיף איזו חבית מים בשירות עצמי, כדי שהלקוחות הדברנים לא יבקשו כוס מים כל חמש דקות. 

הפתרון לחידה: לקוקטייל הזה קוראים גומי ג'ין

לדף הפייסבוק של מחנה אסאדה