קמילוס

איך ששמענו שנפתחה מסעדה יוונית חדשה באזור התעשייה של תלפיות, מיהרנו לבקש מיונדב, פסיכולוג וחבר שמבין דבר או שניים בענייני המטבח להצטרף לארוחת צהריים עשירה. גילינו מסעדה עשירה במגוון, אך זולה במחיר. על הטעם ועל הריח, נשאיר לכם לקרוא...

נכון עושה חשק לצאת לחופשה חלומית באי הציורי קמילוס? ואם קמילוס באה אליך עד מטר מהבית, לא תקפוץ לבקר? ועוד לפגוש שם חבר יקר משכבר?

זה מה שעבר לי בראש כשקיבלתי הזמנה ספונטנית מעדי לביקור ביקורתי במסעדה יוונית חדשה שנפתחה בתלפיות, כאן בירושלים. מיד עלתה בדמיוני טברנה עשירת צבעים, ריחות וקולות, ריקודי סירטאקי, וצלילי בוזוקי המתערבים בקול צלחות נשברות, מה שגרם לי לומר מיד כן להזמנה. אמנם לא זכיתי להיות מבין גדול בגורמה, וראיתי אולי חצי פרק של מאסטר שף בחיים שלי, אבל למה שלא נתחפש לשעה שעתיים לאנין טעם מתנשא.

יושבים לאכול, מוזמנים להצטרף!

חלבי או בשרי? שאלתי, ועוד לפני התשובה עניתי לעצמי - חלבי, ברור. הרי זה מה שיוונים אוכלים, סלט יווני וסופגניות. עם ריבת חלב. עדי אישר את הנחתי – הולכים לאכול חלבי. יופי, בשר בצהרים מעלף אותי לאיזה שעתיים ויש הרבה מה לעשות היום. 

עדי אסף אותי ברכב השרד שלו ספיישל מהבית, והווייז לקח אותנו אל לב תלפיות, שפחות מזכיר אי יווני קסום ויותר אזור תעשיה בפרוורי אתונה. כבר כשחלפנו בנסיעה ברחוב זיהינו שמיקום המסעדה מוכר לנו, בבניין עמותת שק"ל. לא מזמן הייתה כאן מסעדה אחרת, 'חרוצים', שנסגרה. כנראה שבעסקי אוכל לא מספיק להיות חרוצים... לעדי יש יותר מזל ממני בענייני חניות, אז חנינו ממש מול המסעדה ונכנסנו, אבל זה לא בהכרח מה שיקרה לכל מי שיגיע בשעות העמוסות של האזור וכדאי לקחת זאת בחשבון. 

הכניסה אל המסעדה עוברת בחנות של העמותה ובה מוצרים ויצירות מעשה ידי חניכי העמותה, שזו חוויה מומלצת כשלעצמה, שגרמה לנו להרגיש פילנתרופים להפליא. מסתבר שהבניין שייך לעמותה ושהתכנון הוא שלאחר שהמסעדה תתייצב חניכים בעמותה ימלצרו בה, כפי שהיה במסעדה הקודמת.

חלל המסעדה נעים ומשרה אווירה רגועה, התפאורה פשוטה יחסית ולא מתיימרת, וניתן להרגיש שהיא עדיין בהתהוות. שולחנות בודדים לצד שולחנות ארוכים לאירוע (בשעות הערב המקום מיועד לאירועים, עד 80 איש), פה ושם נגיעות יווניות כמו בקבוקי אוזו ריקים, ומוזיקת מעליות בלתי יוונית ברקע. לפחות בשעת הצהרים המאוחרת שבה הגענו המקום היה יחסית ריק ושקט.

המלצרית האדיבה קיבלה את פנינו והניחה בפנינו תפריט, וכבר בהצצה ראשונה למדנו שתיאום ציפיות הוא דבר חשוב בחיים, ושהפנטזיות שלנו על יוון לא בהכרח תואמות מציאות. גילינו שאנחנו יושבים בכלל במזנון בשרי, ושלא מגישים פה סופגניות אלא סופלאקי (ראו להלן), שמתמודד בקטגוריית השיפודיות הסמוכות יותר מאשר בזו של מסעדות גורמה (וגם המחירים נמוכים בהתאם, יש לומר). מסתבר שגם עדי הניח שיוונים הם צמחוניים ולא טרח לבדוק לאן אנחנו הולכים... חישבנו מסלול מהיר מחדש, שחררנו את חלום הטברנה החלבית ונערכנו לארוחה בשרית במסעדת פועלים, אבל הדיסוננס בין החלום והמציאות עדיין השפיע על החוויה במידת מה. תגיעו מראש עם ציפייה מותאמת,  ותחסכו מעצמכם את העניין הזה..

כיוון שהמילה היחידה שנשארה מהפנטזיה המקורית הייתה 'יוונית', רצינו למקסם את המפגש עם הטעמים ממולדת האלים השכנה, והזמנו את שתי המנות בעלות השם היווני ביותר בתפריט, עליהן המליצה גם המלצרית, האחת 'סופלאקי פרגיות', והשנייה המכונה 'גירוס בצלחת', גם היא מפרגית. אליהן הוספנו קצת בהמשך מנה נוספת שקרצה לנו, בעלת שם גנרי יותר – ממולאים בצלחת.

מיד לאחר ההזמנה הוציאו לנו פוקצ'ה חמה עם כמה סלטים קטנים לניגוב, שזה נחמד יחסית למסעדת פועלים בסיסית, וגם עזר להרגיע את מיצי הקיבה שהתחילו להתעורר. למזלנו המנות עצמן הגיעו די מהר, לפני שהספקנו להתמלא בסלטים, וניגשנו לחקור את נפלאות המטבח היווני הבשרי.

מנות עיקריות ראשונות. המשך יבוא...

נתחיל עם הגירוס: קיבלנו קערית מלאה בפרגית קצוצה בתיבול עשיר ואינטנסיבי בגווני צהוב כורכום ומקושטת בפטרוזיליה המוגשת לצד (עוד) פוקצ'ה וסלטים. סוג של שווארמה שנשלפה מהלאפה, אבל נחמדה מאד. הרבה בצל מטוגן וטעמים שנספגו היטב בפרגית, קצת פיקנטי אבל לא יותר מדי. בגזרת הסלטים שבצלחת היה מקום לגוון ולהעשיר קצת את הטעם. כשהגיע הסופלאקי גילינו שמדובר בעצם בשיפודי פרגית נדיבים אך סטנדרטיים למדי, ברוטב אדמדם שנראה מבוסס על קטשופ. מידת העשייה הייתה טובה והשאירה בנתחים רכות ועסיסיות - טעם מוכר אך קצת משעמם. 

בגדול, שתי המנות הללו היו טעימות ונחמדות, משהו פשוט ומשביע לאכול בצהרי היום, אבל די גנריות ודומות למנות המוגשות בכל אלף בתי האוכל הסמוכים, וללא חותמת יוונית ייחודית. צלילי בוזוקי לא הופיעו בדמיוננו, ולא מצאנו את עצמנו שוברים צלחות בעליזות. אפרופו צלחות, דווקא צלחות ההגשה היו ברמה גבוהה משל מסעדת פועלים פשוטה, והפיחו קצת ארומה איכותית ואולי גם יוונית. מצד שני, לא נעים לשבור צלחות יפות כאלה, מה שהכניס אותנו קצת למלכוד...

לי היה חסר מאד משהו טבעי וירוק ליד המנות הללו. בסדר, לא סלט יווני, הבנתי, אבל אפילו המלפפון והעגבניות הקצוצים בפלאפליות עם קצת לימון ושמן זית היו עושים את העבודה. 

דווקא הממולאים!

דווקא הממולאים שהגיעו קצת אחר כך כן עשו את העבודה. הפלפלים הצבעוניים נראו נהדר על צלחת תכולה, ואמנם במבט ראשון עוררו חשש ליובש מסוים, אבל ברגע שטעמנו מהם הם נעלמו מהר מהצלחת, ועשו חשק לעוד. הבישול היה בטעם ביתי ובמידה הנכונה כך שהאורז היה מבושל דיו ומלא טעם ומאידך הגרגרים נשארו אחד אחד ולא התפרקו לכדי עיסה דביקה כפי שקורה ללא מעט ממלאי ממולאים. אין לי מושג מה היה מוצאו של ממלא הממולאים הקדמון ואם זה מאכל יווני טיפוסי או שמקורו באזור אחר של המזרח התיכון, אבל זה היה טעים ועם טעם קצת שונה ומיוחד.

בחיפוש אחר יוון האבודה ביקשנו להזמין מנה נוספת, ועל הדרך גם להבין את שמה המסתורי של המסעדה, קמילוס. המלצרית לא הייתה סגורה על הפרטים וקראה לשף המסעדה, בחור מגודל, חמוד וקצת ביישן, ממנו למדנו קצת על מקורותיה היוונים העתיקים של המסעדה. הכל התחיל מזמן, לפני חצי שנה בערך, לאחר שסקר שוק מהיר הצביע על חסר מהותי במסעדות יווניות בירושלים. חסר גלגל? אנחנו גלגל. מי אמר יווני ולא קיבל? 'על השם המלצתי בעצמי', הודה השף בגאווה מבוישת. עבודת יד. יבוא אישי, על שם הסבתא של בעל הבית, העונה לשם קאמי. טוב, קצת פספוס לקחת שם כמו קאמי דווקא ליוון, אבל מסעדות צרפתיות כבר יש כמו זבל בירושלים. ומה לגבי מנה יוונית ייחודית? שאלנו. לכו על קציצות הדגים, המליץ השף. הלכנו.

המלצת השף: קציצות דגים

וטוב שהלכנו, כי בסופו של דבר בעיני זו הייתה המנה הכי מעניינת בארוחה. הרוטב של הקציצות הוא זה שעשה את ההבדל והביא טוויסט מעניין וטעים לעלילה. כמות רבה ומתאימה של לימון חתוך ומיץ לימון יחד עם עשבי תיבול ותבלינים הפכו את הרוטב האדום לעשיר בטעם ייחודי ומעניין, שעשה טוב לקציצות וגם בא נהדר כמטבל לחלה המוגשת יחד איתו. קציצות הדג עצמן היו נחמדות אבל לא יותר מכך ולא היינו בטוחים אם הן היו עבודת יד או מאריזה קפואה כלשהי, אבל כמו שסבתי הייתה אומרת, גם סוליית נעליים אפשר להפוך למעדן עם התיבלון הנכון. למנה היה טעם חזק שממלא את חלל הפה ונותר בחך גם זמן רב אחרי שיצאנו מהמקום. אמנם גם המנה הזו לא זרקה אותי לשיר ביוונית, אבל מצאתי את עצמי מזמזם פוליקר, וגם זה אחלה. 

בסיום האירוע היינו שנינו שבעים ועייפים כדבעי, תוהים איך נמשיך את היום מכאן. לך תרקוד סירטאקי אחרי סופלאקי. עם החשבון קיבלנו גם קינוח מלבי נחמד על חשבון הבית, לסתום סופית את החורים שעוד נשארו. עדי כבר נשבר וויתר, והשאיר אותי להגיע לבדי אל קו הסיום.

קינוח מלבי נחמד

בסיכומו של דבר, קמילוס שפגשנו היא אחלה מסעדת פועלים, ואם מראש מגיעים אליה ככזו, הרי שהיא מקום ראוי וטעים שכדאי לבקר בו כשאתם מוצאים את עצמכם בתלפיות. יחסית לשיפודיות באזור המקום משרה אווירה נעימה ורגועה, השירות אדיב והאוכל פשוט וטעים. נראה שהמסעדה עדיין בתהליכי בניית הזהות היוונית שלה, אבל אפשר למצוא בתפריט גם טעמים שונים מהרגיל כמו בממולאים ובקציצות הדגים, ונראה שלבחור שמבשל יש טאצ' ופוטנציאל. לא בטוח שקמילוס תביא לפריצת דרך של התרבות היוונית האותנטית בירושלים, אבל כמקום לארוחה חביבה בצהרי יום עבודה היא אחלה, ואם נוסיף לכך את הפוטנציאל של המקום להפוך למוסד חברתי, בהחלט כדאי לבקר בה.

ואם תכתבו קמילוס בגוגל, תגלו שאין אי כזה ביוון אבל תגיעו למסעדה ורעבים לא תצאו מכאן...

לאתר קמילוס

דוד לאור

מה עושים כשיש בירושלים (והסביבה) שני סניפים של קונדיטוריה מאד מדוברת? ענת שאער, בודקת דגימות קורונה לפרנסתה ומקצוענית בהכנת קינוחים בעצמה, זרמה עם פתרון נועז ושרדה כדי לספר איך חוגג הבלוג את חזרתו לחיים בתום הגל השלישי של הקורונה.

אתם בטח שואלים את עצמכם איך הגעתי למצב שאני מתארחת במאכלי י-ם בפעם השנייה?! הרי זה חוק יסוד שלא מתארחים בבלוג פעמיים. אז ככה, הכל התחיל באהבה הגדולה שלי לשלג וברצון להוכיח עד כמה אני אופטימית חסרת תקנה. הזמנתי את חבריי היקרים להתערבות פייסבוקאית על השלג. אם יורד שלג, אני מנצחת וזוכה בקפה ומאפה ואם אני מפסידה, כל מי שהתערב איתי זוכה במארז עוגיות חמאה מעשה ידיי. 

להפתעתי הרבה עדי, סרבן התערבויות ידוע, נאות להתערב. כלל ידוע הוא שלא חוסמים עדי בטיפשותו ולכן אי לכך ובהתאם לזאת, שמחתי לי בשקט בשקט וחיכיתי בציפייה לניצחון המתוק. כמה חודשים קדימה, יורד שלג, מתבטלות לי שתי משמרות לילה וירושלים צוהלת ושמחה! בעודי בונה לו"ז קפה ומאפה, אני פונה לעדי שלא מבין מה אני רוצה מחייו וכשאני שולחת תיעוד של ההתערבות הוא מנסה להבין מי השתלט לו על היוזר. 

לזכותו של עדי ייאמר שכשהפנים את ההפסד, אמר שאם כבר הולכים על קפה ומאפה, נעשה את זה בסטייל בקונדיטוריה הצרפתית של דוד לאור שטרם הספקנו שנינו לבדוק. הצעתי שנכתוב על הביקור לבלוג, ולהפתעתי ולמרות חוק היסוד האמור, עדי הסכים. אז אולי הבחור כן יודע להפסיד בכבוד. 

מנצח ומפסידה. אל תגלו להם מי זה מי.

כך קרה שקצת לפני פסח הגענו מצוידים בעדי רעב לקונדיטוריה ששוכנת במיקום לא שגרתי בין מוסך לקצבייה באזור התעשייה במבשרת ציון. מכיוון שהגענו בשעה קצת פחות אופטימלית, הלכנו על הקונספט של לקחת קצת מכל מה שנשאר וליהנות. 

להלן האוסף: קרואסון במילוי פלפל ופטה; קרואסון במילוי גבינה עיראקית וסלק, פונדנט מרציפן; מקרונים במגוון טעמים (אננס-קוקוס, פיסטוק וארל גריי), קוביית פררו רושה וערמון מסוכר. הלכנו לשבת בפארק חביב סמוך לקסטל והתחלנו במלוחים. 

מנה ראשונה

הקרואסון עם הסלק והגבינה העיראקית היה חביב עם חתיכות סלק גדולות מדי לטעמי. קיבלנו המלצה לא לחמם את הקרואסונים אבל ההמלצה שלי היא ברורה: חממו בקטנה. זה תורם לרכות המאפה ולהדגשת טעם החמאה. הקרואסון עם הפלפל והפטה היה המוצלח מבין השניים. הבצק היה רך יותר ורטוב ובכלליות השילוב של גבינה ופלפל תמיד מנצח. אחלה מאפה!

עברנו למתוקים והתחלנו בשלושת המקרונים- פיסטוק, ארל גריי ואננס וקוקוס. אני מודה שאני לא מתה על מקרונים כקינוח ולא מבינה על מה המהומה, אז יחסית לקינוח שאני לא אוהבת בכלליות אגיד שהם היו סבבה. במקרון הארל גריי ממש הרגשתי שאני אוכלת תה וזה מפתיע כי כשמדובר בטעמים לא שגרתיים אני מצפה לנגיעות טעם ולא לטעם במלואו. בהחלט מעניין. מצרפת פה את חוות הדעה של עדי שהיא קצת יותר אמינה. קבלו אותה במחיאות כפיים! עדי: הם היו נחמדים מאוד (וזאת הסיבה קוראים יקרים שעדי לא כותב ביקורת מסעדות). 

עברנו בסקרנות לפתוח את הערמון המסוכר. ובכן, התגובות של עדי ושלי למראה הערמון היו בהייה ותהייה עם ראש נטוי לצד. כמו שתוכלו לראות בתמונה, הקינוח הזה מעורר אסוציאציות מעניינות (לא חייבים לשתף). החשש שלי חוץ מהמראה, היה שזה יהיה קינוח עמוס סוכר ובלתי אכיל בעליל אבל לשמחתנו הרבה, טעינו. הטעם הערמוני נותן קונטרה טובה למתיקות ויש כאן פוטנציאל גדול לנשנוש ממכר וטעים מאוד. 

פעם זה היה ערמון

נמשיך לקוביית פררו רושה שהייתה מצוינת. מתוקה מאוד אך לא עמוסת סוכר כמו הגרסה התעשייתית. אה כן, הערה חשובה: צריך ליטר וחצי מים ליד כל המתוק הזה. משם קינחנו בפונדנט מרציפן. וואו!!! מרקם שוקולדי מושלם וסמיך עם עיגול מרציפן באמצעו. הקינוח התחסל כולל הפירורים למרות שכבר היינו מפוצצים. ללא ספק הקינוח המנצח בסדרת המתוקים.

בעוד אנחנו יושבים על ספסל ומדסקסים בקטנה על הבחירות והחיים כמו שתי הריוניות חמודות בחודש שלישי עם קינוחים מתוקים בבטן, עדי זורק כבדרך אגב שיש לו הרהורי כפירה. כשאני שואלת אותו לפשר העניין הוא מעלה הצעה מטורללת לגמרי: ללכת לסניף השני של דוד לאור בבקעה ולהמשיך שם את הביקורת. כמובן שהסכמתי!

מזכרת לסיכום חלק א'

כבר כתבתי בביקורת הקודמת על היכולת המופלאה של עדי להשרות אכילה על הסובבים אותו. נשבעת לכם, הבן אדם מצמיח קיבות. אז לכבוד הביקור השני שלי בבלוג, קבלו לראשונה, ביקורת בשני חלקים...

הגענו שמחים ומתוקים לסניף ברחוב גדעון בגישת השאריות. מדובר בדוכן קטן וחביב, ממש קיוסק שכונתי שכזה השוכן בין מגרש ספורט לבית ספר ובנייני מגורים. הפעם הלכנו על קרואסון עם גאודה, חמאת כמהין ועלי רוקט, מאפה שוקולד פיסטוק, קפה (חלק חשוב בזכייה בהתערבות) ומיץ אגסים טבעי. בקטנה ממש, הקינוח של הקינוח.

חלק ב' (תמונת אילוסטרציה)

הקרואסון היה טעים מאוד, יותר קראנצ'י מקודמיו וחוסל בקלילות. עדיין ממליצה לחמם מעט לפני שאוכלים. המיץ אגסים שימש כמשקה מרענן במעבר בין המלוח למתוק. לאחר מכן עברנו למאפה שוקולד פיסטוק שהיה מעולה אבל למרבה ההפתעה, לא הכיל פיסטוק בשום צורה. חיפשנו. עדיין, גם בלעדיו הוא היה מעולה.

אחרון חביב, הגיע הקפה המיוחל. הכינו לי רותח כמו שאני אוהבת. קפה מאוד טוב או כמו שאמרה קולגה של עדי שפגשנו, "הקפה הכי טוב באזור". קפה, חשוב לציין, יש לשתות לאט וברוגע. למרות שאלה שני מצבי צבירה שקצת זרים לעדי, הוא עמד בזה בגבורה וחיכה בסבלנות עד ששתיתי את רוב הקפה.

סלפי בסניף המנצח של דוד לאור

לסיכום החוויה, למרות מה שנאמר לנו מחברים שביקרו בשני הסניפים, החוויה היותר טובה הייתה בסניף בבקעה. הסביבה הייתה יותר ידידותית ומזמינה לשבת בניגוד למיקום של אזור תעשייה וזה משפיע על החוויה הכוללת. בשניהם המאפים היו טעימים. המלצה - לחמם מאפים. טעים יותר ככה. תודה רבה רבה לעדי על הפינוק וההשקעה מעל ומעבר. היה ממש כיף. 

אמרתי לכם שהבחור יודע להפסיד בכבוד. 

לדף הפייסבוק של דוד לאור

ההמבורגר של שגב

עורך הדין יאיר אריאלי הוא בחור בעל מוח חריף, לב זהב וטעם משובח שבימי שיגרה תורם מכישוריו למשרד האנרגיה ולמשק הגז הטבעי. השילוב הקטלני של התכונות הללו הביאו אותו להתארח במאכלי י-ם ולספר לכם על מה שלדעתו הוא ההמבורגר הכי שווה בירושלים.  

לפני זמן לא רב, מצאתי את עצמי בערב ירושלמי קריר בקצהו הרחוק של גן סאקר, נעלי ספורט לרגליי ומסכת קורונה מקומטת בכיס של הטריינינג. זאת, במסגרת אחד הפרויקטים האחרונים של עדי, לשלוף ("בהסכמה") חברים נאמנים מכורסתם הנוחה והחמימה, ולהצעידם, בשם הבריאות, ברחבי העיר ופרבריה, לרבות מעיינותיה. כן, גם בדצמבר.

בדרך חזרה הביתה, בצומת עמק המצלבה, חלפנו על פני דוכן "ההמבורגר של שגב", אחד מדוכני האוכל שנפתחו בשטחים פתוחים לאחרונה, בהסכמת העירייה, מתוך רצון לאפשר לתושבים לסעוד, ולמסעדות לשרוד. הייתה זו שעת כושר, תרתי משמע, שהובילה להצעה המפתה הבאה: ארוחה מפנקת משגב, לשם תיקון מאזן הקלוריות המופר. מה שנקרא, ירידה לצורך עלייה.

מבט על על הכתוב מטה

התמורה שנדרשה מצדי לכל הטוב הזה היא התחייבות לשיתוף ממצאי הסעודה אתכם, ק"ק נאמני "מאכלי י-ם". היה לא קל להחליט ובעיקר להתחייב, אבל כאשר על הכף עומדים מפגש קולינרי עם עדי בתוספת הזכות להתארח בבלוג מכובד זה, הרי שמדובר בהצעה שדי קשה לסרב לה (לא שמישהו פה מפחד ממעט קשיים).

המבורגר זה קציצה טעימה בניחוח אמריקאי, והמבורגר זה גם זיכרונות ילדות ירושלמיים. זיכרונות נסיעה באוטו עם אבא לסניף הירושלמי היחיד של בורגר ראנץ' בעמק רפאים, להזמין ספרדי כפול, צ'יפס זיגזג וקולה מעורבבת בסודה, בתקופה שעמק רפאים היה בעיקר הרחוב של בריכת ירושלים, טמבורייה או שתיים, וקולנוע סמדר המתחבא בפינה, עטוף בבתים הקסומים של המושבה. זיכרונות בית ספר, של ריצת חברים מאוטובוס קו 6 לבורגר קינג ע"ה, בתור הזהב שלו בקניון מלחה, לזלול בעונג ובחיפזון ארוחת וופר עם 2 צ'יפס, מהר לפני שיתחיל הסרט בקולנוע גיל שבקומה 2.

אוטו אוכל, כמעט אותו אוכל

מאז, עגלים רבים עברו בים הגדול בדרכם הנה מארגנטינה ושכנותיה, ואין צורך להרחיב על ההתפתחות המשמעותית של סצנת ההמבורגרים הישראלית, שקפצה מספר כיתות בשנים האחרונות, באיכות ובכמות. מגמה זו לא פסחה על ירושלים, כפי שמעידות המסעדות המקומיות הרבות, המתפארות במנת ההמבורגר שלהן.

מגבלות הקורונה מנעו מעדי וממני את אפשרות הארוחה במסעדה עצמה, ואם נודה על האמת, יש בכך כדי לפגוע בחוויה הכוללת של הסעודה, על אחת כמה וכמה כאשר עסקינן בביקורת מסעדות. אך לשמחתי, עם עדי קל יותר להפוך את החיסרון ליתרון, וכך זכיתי בארוחה ביתית וחמימה בדירתו של עדי, בערב ירושלמי גשום ומשמח. כמצופה מעדי, הביקור נכרך גם בסיור חווייתי מודרך בין חדרי הבית, ושיחות מפרות על החיים, מה שלמעלה ומה שלמטה. מומלץ בחום! (יש לתאם מראש...)

ברור שיש גם משלוחים, כאילו דא

עדי אסף עבורנו מבעוד מועד מבחר מייצג ממטעמי המסעדה, וכל מה שנותר לי לעשות היה לברך, לאכול ולהתרשם (ושוב לברך).

סיפור ההמבורגר של שגב מתחיל בניסים שגב, בעלי המקום. ניסים הוא קצב ותיק בעיר, עם ניסיון עשיר בטיפול בבשר, מומחה ביישון ועישון בשר שאת ניסיונו רכש, בין היתר, בקורסי קצבים באיטליה, ניו יורק ועוד. אחרי מספר שנים כשותף בבורגרייה שאת שמה אין להזכיר (מפאת אותה החיה שאינה מעלה גרה), נמאס לשגב לעבוד בשבתות וחגים, והוא החליט לשנות כיוון ולפנות לדרך עצמאית (וכשרה). לפני 8 שנים נפתחה הקצבייה שלו ברחוב סם שפיגל, ולפני 4 שנים נפתחה מסעדת שגב בורגר הכשרה, בצמוד לקצבייה (הכשרה למהדרין). סניף נוסף של המסעדה נפתח לפני כשנתיים במחנה יהודה.

בשר בקצב הנכון

היתרון הגדול בהחזקות הצולבות המתוארות, הוא שהבשר אצל שגב הוא מאד איכותי, ומאד טרי. לשם הכנת הקציצה, הבשר נטחן ונבדק בקפדנות יום יום על ידי שגב עצמו, ומהקצבייה מגיע ישירות לשתי המסעדות.

המנה הנמכרת ביותר במקום היא הבורגר הקלאסי של שגב (59 ₪ לארוחה), שנטחן מצלעות עגל ומכסה (קצוות) אנטריקוט, אליהם מתווסף שומן של ואגיו (פר שומני במיוחד שמקורו ביפן). אפשר גם לגוון את המנה עם תוספות בלחמנייה כמו בייקון בקר (אסאדו מפורק מהעצם אחרי כבישה של כמה ימים), כבד/חזה אווז מעושן (לא בשבילי), ביצת עין ועוד.

מנת הדגל עמדה בציפיות. הבורגר, שהגיע בלחמנייה חרוכה וטעימה עם ירקות יפים וטריים, היה עסיסי, שומני במידה הנכונה, ופשוט מעולה. הכנפיים בצ'ילי שהזמין עדי (29 ש"ח), שהפתיעו אותנו בחריפות עמוקה - תוצאה של השרייה ממושכת במרינדה, היו טעימות מאד. גם האנטריקוט (80 ₪ ל-200 גרם, ומגיע יחד עם צ'יפס וסלט קטן) היה רך וטוב. עם זאת, הייתי אומר שאנטריקוט שלא נאכל ישר מהגריל הצורב, מאבד לא מעט מהערך המוסף שלו ולכן לא הייתי ממליץ להזמינו במשלוח.

מנת הדגל

עדי, שפחות מתחבר להמבורגרים(??), הלך על קבב הבית בטורטייה (45 ₪), ועשה קולות של הנאה, ככל שהצלחתי לזהות. ככלל, אני את הקבב שלי מעדיף על גריל גחלים, בתוך פיתה עם טחינה, אבל לאחר רחרוחים קלים במטרה לוודא שהקבב אינו מכיל כבש (100% בקר עם שומן ואגיו), טעמתי ממנו גם אני, והטריות והאיכות בהחלט ניכרת גם כאן.

מעבר לבשר, שמגיע כולו מהקצבייה, גם הרטבים המשובחים של שגב נרקחים במקום (ראוי לציון במיוחד בעיניי הוא רוטב המיונז- שום הנפלא), וכך גם התוספות הקלאסיות המתלוות בצד. יוצא הדופן הוא הצ'יפס שמגיע למקום קפוא מחברת תפוגן ומבחינתי זה סבבה לגמרי, כי תכלס, זה הצ'יפס הכי טעים.

לא נעים לראות מסעדה ריקה. קורונה, לכי הביתה!

ועכשיו לנקודה חשובה ביותר. אני אמנם יודע ליהנות מבשר טוב, אבל גם שואף לרסן משמעותית את תאוות הבשרים שלי ולהפחית כמויות. זו הסיבה שבעיניי הבשורה המשמחת ביותר היוצאת משגב, באה דווקא מכיוון מפתיע ונטול בשר, הלוא הוא ה-sensational burger.

המדובר בקציצה טבעונית למהדרין שנכנסה לתפריט בעקבות דרישה מוגברת מצד השכנים של סניף תלפיות, הלוא הם הסטודנטים מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סם שפיגל. שהרי כפי שאומר שגב: כיום, גם הטבעונים הם חבריו הטובים של הקצב. לשם יצירת הקציצה הזו, לקח שגב את הבורגר הטבעוני המפורסם של חברת נסטלה, המבוסס על חלבון חיטה וסויה בתוספת ירקות שעברו ייבוש קל, ושידרג אותו באמצעות הוספת צ'ילי אדום, בצל מטוגן ורכיבים סודיים נוספים שנטחנים כולם יחד. התוצאה היא בורגר טבעוני, עסיסי וטעים להפליא, שאינו כרוך בצער של שום עגל. לא לפספס!

עם סיום הארוחה ובהשראת קריאה בפרשה על יעקב אבינו הנודד, עוד הביע המארח רצון לטיול אפטר-דינר רגלי, לאתר כזה או אחר בעיר. באמת ששקלתי להיענות להצעה, אך הגשם הטוב שהלך והתגבר ככל שנקפו הדקות, הביא אותנו למסקנה שאת הערב הזה מוטב להשלים עם ספר טוב ודרינק חורפי מנחם.

במקום קינוח: סלפי

לסיכום, ההמבורגר של שגב הוא מקום אידיאלי לחובבי בורגרים שיודעים להעריך בשר טרי ומשובח. לא פחות חשוב, אצל שגב ניתן ליהנות גם ממנה עסיסית ונפלאה, נטולת כל בשר. אז אמנם זה לא עדיין הטעם של הדבר האמיתי, אך מותיר בהחלט מקום לאופטימיות גדולה, ביחס לטעמים שניתן להפיק מרכיבים טבעוניים, טעמים שמותר להעריך שעוד ילכו וישתבחו עם הזמן.

לאתר האינטרנט של ההמבורגר של שגב (את ההמבורגר של שגב תוכלו למצוא במבוא סם שפיגל 4 / רח' השקמה 6 / צומת עמק המצלבה).

מפגש השייח'

הקורונה הזו לא באה טוב לאף אחד. בטח לא לעסקי הקולינריה. גם לא לסניפי מפגש השייח', שמשמשים מקום מפגש בירושלים כבר 30 שנה. המזל (שלנו!) הוא שכבר אפשר ליהנות מהמאפים של מפגש השייח' גם בגרסה ביתית וקפואה. כדי לספר לכם על החדשות, הזמנו את מור אביסרור, עובדת סוציאלית קהילתית שעשתה פלאים בעבודה עם העסקים בשוק מחנה יהודה ובקרוב מגיעה לסייע לבעלי העסקים בתלפיות. 

רואה סטטוס בפייסבוק של עדי ארבל: "מי מחבריי חובב בצקים?"
מיד הגבתי: "חובבת בצקים הולך"?
לא ממש ידעתי לאן התגובה הזו תלך. 

אחרי כמה ימים, אני מוצאת את עצמי, יושבת במשרדו של שי נאור, הבעלים והמייסדים של מפגש השייח', מותג ירושלמי ידוע. אתוודא שזו הפעם הראשונה שביקרתי במקום, אבל יאמר לזכותי, שכן, בטח ששמעתי עליו לפני (מי לא שמע?). הכל קרה ביום חמישי האחרון, שעות אחר הצהריים המוקדמות. פגשתי את עדי והלכנו יחד לסניף המרכזי של מפגש השייח' שנמצא בתלפיות. שם נמצאת גם המאפייה של מפגש השייח'.

שי, עדי ועומר. מה אני עושה פה?

הגענו למפגש השייח' ומיד עלינו לפגוש את הבעלים, שי נאור ובנו עומר. אחרי שיחת היכרות קצרה ירדנו לסיור במאפייה, בו צפינו מקרוב בתהליך ההכנה של הסמבוסקים ושאר המאפים: מלישת הבצק ועד שזה מגיע אלינו חם מהתנור. ספוילר חשוב: החל מהשבועות האחרונים המאפים המופלאים הללו משווקים גם באריזה קפואה אותה ניתן להשיג בכל סניפי רמי לוי, ובקרוב גם ביתר הרשתות. כל שנותר לכם הוא להכניס לתנור בבית ולאכול חם מהתנור. 

מה מיני בסמבוסק הזה?

ברשותכם אחזור רגע לסיור. במאפייה (הנקייה!) ראינו את כל התהליך, מלישת הבצק, מילוי המאפה, החיתוך שלו והאריזה. הכל נעשה על ידי מכונות חדישות ומשוכללות. הכל, הכל! יש רק עובד אחד ליד כל מכונה כדי לפקח שהכל עובד כמו שצריך. מחזה מדהים! שנים אנחנו שומעים שבשנים הקרובות יחליפו רובוטים אנשים, ותכלס זה קורה לעינינו ממש. 

מזל שבמקצוע שלי זה לא יקרה, אני עובדת סוציאלית. או שאולי ימציאו רובוט שידע להנהן בראש ולשאול "איפה זה פוגש אותך?"🤔אהה כמעט שכחתי, על הדרך זכיתי גם לעשות הפרשת חלה😉

הטכנולוגיה של העתיד. הטעם של פעם.

אחרי הסיור עלינו חזרה למשרד, ואז הגיע עומר עם מגש מלא בסמבוסקים שיצאו הרגע מהתנור במילויים כאלה טעימים. עדי עף על מילוי הפיצה ואני אישית אהבתי בעיקר את המילוי של הגבינה המותכת עם הפטריות. אלא שמסתבר שנפלנו בסטטיסטיקה... עומר סיפר לנו שבדרך כלל נשים אוהבות מאוד את המילוי של הגבינה המותכת וגברים את הפיצה. ועוד חשבתי שאני ייחודית. 

המפגש עם שי ועומר היה מאד מעניין. שמענו על ההיסטוריה של המקום, איך שי הקים את המאפייה הראשונה בדיוק לפני 30 שנה, למה הוא החליט שהמקום יהיה פתוח 24 שעות (הראשון לעשות זאת בירושלים באותה תקופה!) ועל הצעד היצירתי החדש שלהם להנגיש סמבוסקים במילויים הנדירים שלהם לכלל בתי עם ישראל. 

היכונו לביאת הסחלב

לקינוח קיבלנו סחלב, שהיה פשוט וואו. אחד הטובים שטעמתי! לצדו הגיעו גם מגוון מאפים מתוקים טעימים, כולל רוגלך, שבלולי קינמון ועוד הפתעות שהוכנו כולן במקום. הכל היה טעים וטרי, אכלתי מלא. עדי אכל אפילו יותר. בקיצור, ממליצה ממש לבקר שם ולטעום מכל הבא ליד. מכיוון שזו מאפייה היא פתוחה (כמעט) כרגיל גם בימי הקורונה.

לאתר של מפגש השייח'

עזרא

אין כמו לחגוג את חזרת המסעדות אחרי הקורונה מאשר עם מסעדת שיפודים בסטייל של אכול כפי יכולתך. לשם בדיקת היכולות שלנו, נבחר שי שלומאי, מהנדס בינה מלאכותית באחת מהתעשיות הביטחוניות ושכן טוב שכמעט תמיד מציע לבשל מנה עיקרית לארוחות שבת. הנה מה שיש לו לספר לכם אחרי שעיכל את החוויה.

עזרא זה שם של אחד שיודע מתי בדיוק מורידים את השיפוד מהגריל. היית אומר לי בוא לשיפוד אצל אורלי גבות (ככה בקבוצת ווטסאפ של השכונה) לא הייתי רגוע. אם הייתי צריך לסדר את הגבות (כי בינינו עם המסיכה, זה מה שנותר) הייתי סבבה, אבל מסעדת בשרים? פחות. אז כשעדי הזמין אותי להצטרף למסעדת עזרא הגעתי רגוע. רגוע ורעב.

התרגשתי כמו לפני דייט. עדי אסף אותי באלגנטיות מהבית ואחרי שיחת נימוסין קצרה שנינו שתקנו כי כאמור- היינו רעבים. נורא קשה לנהל שיחה כשרעבים וסוף סוף המסעדות נפתחות אחרי פאוזה של חודשיים.

הדבר הראשון שקורה כשאתה מתיישב אצל עזרא זה כמות בלתי סבירה של סלטים טריים וקלים שמונחים על השולחן תוך שתי דקות. 21 סוגים בספירה שלי. תוסיפו צ'יפס מצוין, כדורי פלאפל שיכולים לעמוד כמנה בפני עצמם ולאפה חמה ועשיתם אותי מאושר. את האורז שהוגש עם השעועית לא ספרנו ולא טעמנו.

תיעוד היסטורי של דייט בימי קורונה

עכשיו, בואו נודה על האמת - אני איש פשוט. הטעם שלי כולל את רוב הספקטרום שלא פג תוקף (חוץ מקינמון שהוא רעה חולה בעולם ושורש הרוע, אבל אני באמת לא רוצה להרחיב עליו. לא מגיע לו). בנקודה מסוימת גיליתי שלחם, או בעצם כל בצק אפוי וחם מעיף אותי אל מחוזות אחרים של שמחה. אני אוהב בשר, שלא תבינו לא נכון. אני מאוד מחבב את הסיפור הזה של שיפוד פילה בקר (ראו בהמשך) שמתפצפץ לך בפה עם כל העסיסיות שלו. אתה מרגיש שפריץ בתוך הפה שמתגלגל לו ימינה ושמאלה, אתה רוצה רק להוציא את כל המיץ מהקובייה החמדמדה הזאת. ויש 5 כאלה על כל שיפוד!

שנייה, נחזור ללאפה. אני אוהב לאפה. חמה. לא "תאוות בשרים", אבל כמיהה אנושית לחום ורכות. ביחד עם מגוון של סלטים (נציין את החצילים לטובה, גם את העדשים ואת החמוצים) מתחילים לרפד את הבטן, ואז כשהבשר מגיע, הוא אמור לתת את הפינאלה ולהביא אותך לשלב של פתיחת כפתור במכנסיים ומציצת קיסם. אני לא ילד. באתי עם המכנסיים עם הגומי. אף כפתור לא יגביל אותי.

אנחנו מתחילים לנשנש סלט סלט עם נשנושים של לאפה. שנייה ירידה למציאות: הלאפה (הראשונה, לשנייה נגיע עוד מעט) הייתה קרה. זה מצוין שהסלטים כבר יושבים בהיכון, עושה להם טוב קור ירושלמי של סוף מאי. ללאפה פחות. היינו נשארים רק עם הלאפה הראשונה אני לא חושב שהיו לי תלונות. אבל כשהגיעה הלאפה השנייה חמה, בוערת, מחייכת אלי - פתאום אתה מבין מה הפסדת קודם. אבל מילא, אנחנו פה כדי לפרגן וזה מה שאני עומד לעשות, בין היתר כי המלצרים היו אדירים. הלאפה לא הגיעה בעצמה וגם לא הסלטים שהתמלאו מחדש. כל שתי דקות קופץ מלצר חייכן ושואל מה צריך, תופס קעריות ריקות וממלא (בשלב מסוים עדי הכריז על הפסקה יזומה מצידנו של מילוי) יכול להיות שזו החוויה של מלצרים שרק חזרו לעבודה אחרי חודשיים של הפסקה, אבל אני מעדיף לסבור שהם פשוט אחלה של חבר'ה.

הגיע הזמן לדבר על הבשרים. הנה תמונה של התפריט.

טוב, דיברנו על כל המסביב אבל עזרא זאת מסעדת בשרים. אז הזמנו בשרים. פיצלנו שני שיפודים מהמיוחדים לאנטריקוט מיושן ופילה הבקר (העסיסי בפה, זוכרים?) ומנת מרגז (6 יחידות) קוצצה לחצי פלוס שיפוד חזה אווז.

ממשיכים ללעוס ולפטפט. חזרה לשגרה, העולם אחרי (ולפני?) הקורונה, ימי רווקות בביצה והבשר מגיע. די מהר אציין. קצת מהר מדי לפני שבטני הגיעה לדיפון הרצוי. אז עוברים לסלט, סלט, ביס בשר, לאפה וחוזר חלילה.

האנטריקוט ופילה בקר היו מצוינים. ממש טעימים, אבל אני עדיין לא סגור על מי זה מי בין שניהם, וגם המלצר ששאלנו איזה שיפוד הוא מה, חזר אלינו אחרי התייעצות (לקח את השיפוד) ונתן תשובה, אבל מהוססת. כך או אחרת, אולי זה אני אבל שניהם היו טעימים באותה מידה וחסרי הבחנה. לא יודע למה יש הבדל (משמעותי) במחיר, אבל אני הייתי הולך על הזול מהשניים.

גם נקניקיות המרגז היו מעולות. ספייסיות במידה שגם אשכנזי כמוני יכול ליהנות, וגם עשויות כמו שנקניקיה צריכה להיות - ציפוי פריך של בשר טעים למאכל. נכון שהן היו קצת קטנות, אבל גם פולנים צריכים ליהנות מהמנה וזה בסדר. שיפוד חזה אווז היה החלק שהכי פחות התחברתי בעיקר בגלל חלקי השומן. אמנם הוא היה עשוי במידה ראויה, אבל מה לעשות שאני פשוט פחות מחבב את הקונספט של השומן. אפשר להניח שמי שבעניין ימצא גם שם מנה כיפית. נניח עדי, שניצל את המצב בשמחה...

שי ובשר, סיפור אהבה

בסקירת הבשר אני שוב רוצה להצביע על הנקודה של הקור הירושלמי שלא איפשר לחתיכות האחרונות שאכלנו להיות מענגות כמו הראשונות, אבל אולי המסקנה הנכונה היא פשוט לשבת בתוך המתחם ולא במרפסת. מצד שני, קורונה וזה.

בינתיים מגיעה לה עוד לאפה, הפעם חמה אש, אכילה על השובע. פיניש של חתיכת שיפוד אחרונה ועדי ואני לא מסוגלים יותר לזוז. מאושרים.

מילה לסיכום: בשבילי עזרא היא מסעדה עם שירות נהדר שמספקת אוכל טעים, ומשאירה אותך שבע עד להתפקע. אין ספק, גם בפעם הבאה אני בא רגוע אל עזרא.


לאתר המסעדה

ג'פניקה - דרך בית לחם

רחלי ריין היא חלק מצוות ההקמה של אתר קרובים, המבקש לסייע לידידים להפוך לזוגות. אחרי סבב ראשון מוצלח של השקת האתר, ולקראת הסבב השני שיחל בט"ו באב, החלטנו שצריך לאכול משהו כדי לחגוג את האירוע. בחרנו במקום שמתאים גם לידידים וגם לזוגות. קבלו את ג'פניקה בדרך בית לחם (אכלנו כמה פעמים בעבר גם בג'פניקה בסינמה סיטי והיה אחלה).

"יש לי הצעה שתוכלי לסרב לה!". באמת, מבחינה שיווקית זה גאוני, הרי כל מה שתעשה מעכשיו זה להוכיח שאתה מסוגל לא לסרב. בעיקר אם מעורב סושי בעניין. והזדמנות לכתוב. ככה מצאתי את עצמי נענית להצעה של עדי, ומצטרפת לצוות הכותבים ההולך ומתארך של 'מאכלי י-ם'.

לא רק סושייה

אז ג'פניקה בדרך בית לחם. קודם כל - מיקום מנצח: שקט, דיסקרטי אם תרצו (מכירים את המושג העממי של נערות ריינס ונערות דיזנגוף? אם לא, גגלו את זה), והכי חשוב - גם בזמנים של פסטיבל רנדומלי בעיר העתיקה, תמיד אפשר להיות בטוח ששם תהיה חניה.

נערת ריינס שבחרה לקחת את הבלוג למקום דיסקרטי. כמה מביך.

באתר האינטרנט של הרשת הם מדברים על שלושת עקרונות מנחים, כשאחד מהם הוא הקפדה על איכות וטריות המזון, וזה בהחלט הורגש וראוי לציון, בעיקר במנות הסושי.

נתחיל ממנות הפתיחה. אחרי אכזבה קלה מכך שהמנה 'לאב גאי' היא פיקנטית, ולא אוכל לכתוב עליה עם איזה קישור שנון לאתר שלנו, הלכנו על המלצת המלצר ובחרנו בסלט עוף ומלפפונים. וכמו שקורה לרוב- המלצרים אכן יודעים איפה נמצאות הפנינים של התפריט. על אף רכיבים כמו חמאת בוטנים וחלב קוקוס, הסלט עצמו קליל, מרענן ועדין מאוד. גם הגודל מפרגן ביחס למנת פתיחה. בחרנו גם בספרינג רול ירקות- שבניגוד למה שהכרנו ממקומות אחרים, היה מטוגן, כך שבעצם היה סוג של אגרול, למי שחובב.

לא 'לאב גאי', לא שנון, אבל בהחלט פנינה חבויה בתפריט

הרול הנבחר היה סושי סלמון גריל. גם בגלל הסלמון (גילוי נאות: לכותבת יש חיבה יתירה לסלמון על כל צורותיו) וגם כי זה היה הרול היחיד בלי אבוקדו (מסר לאומה: זו לא בושה לאהוב סושי ולסלוד מאבוקדו בו זמנית). גם כאן, התוספות בתוך הרול היו נדיבות, האורז רך ולא קשיח (דבר שמאפיין לעתים מסעדת סושי בסופו של יום...) ולא התפרק במהלך הדיפינג (אגב הרס הפאסון של השימוש בצ'ופסטיקס)! נהנינו. בהקשר הזה כדאי לציין את הרשת, שבמנת 'ספינת הסושי' שלה מאפשרת לבחור את הרכב הרולים, כפי שחוויתי בביקור קודם.

כמנת ווק הזמנו את המנילה סלמון (אטריות מוקפצות עם סלמון וירקות), שהיה מצוין. כמויות הסלמון והירקות היו נדיבות, הסלמון בושל היטב (רך ולא יבש), הירקות היו טריים ופריכים, רוטב עדין. כיף.

מבחינת השתייה, בחרנו בשני קוקטיילים. הראשון, Rum flower, שהיה עדין, מרענן וקליל- מתאים גם למי שאינו חובב אלכוהול מושבע. השני היה Soju cocktail. סוג'ו זה אלכוהול שמיוצר ברובו בדרום קוריאה, וכאחת עם פטיש קל לחבר'ה האלה, מן הראוי היה שאטעם את הקוקטייל הזה. ביקשתי אותו עדין מבחינת כמויות הוודקה והסוג'ו, ומה אגיד, אכן קיבלתי אותו כזה. כמעט כמו לשתות באז מתקתק. בכל זאת, זה לא הפריע לי לדמיין את עצמי מכחכחת בגרון, בהתאם למנהג הקוריאני המסורתי, בזמן שתיית הסוג'ו בטעמו המקורי. וידוי: כששתיתי סוג'ו אמיתי (במסעדת סאול האוס הכשרה והחדשה ברובע, לכל המתעניינים...) החזקתי מעמד שלוק וחצי.

הצעת הגשה: תנו ללקוחות שני קוקטיילים ואל תספרו להם מה זה מה

הגענו לחלק האהוב עליי אפילו יותר מסלמון: הקינוח. בחרנו בכדור רושה. השילוב של משהו שכנראה קשור לפררו רושה ואבקת זהב (שזה תכל'ס גימיק, אבל עושה את העבודה) היה נשמע לי שילוב מבטיח. לא התאכזבנו. היה טעים, לא מתוק מדי, והיה נחמד לגלות שיש שכבה קראנצ'ית מלמטה. תמיד רוצים לדעת לכמה אנשים הקינוח מספיק, אז זה המדרג שלי: מספיק בכיף לשלושה סועדים, ארבע בדיאטה או שניים רעבים ;-)

אכלנו כמו ארבעה בדיאטה!

בקיצור, אם אתם מחפשים ליהנות ממה שיש ליפן להציע, באווירה רגועה ובמיקום מרכזי- קפצו לבקר. הנאה מובטחת.       

לאתר המסעדה

רנדבו

מסעדות צרפתיות זה אתגר. לא משנה איפה הן בעולם, הצוות במקום יופתע אם נכנס למקום מבקר שאינו דובר צרפתית. בדיוק משום כך החלטתי שלמסעדת רנדבו אקח איתי את אילנה צרפתי, שהגיעה אלינו מדרום צרפת. וגם כי זו הזדמנות מצוינת למפגש עם אחת העלמות היותר מוצלחות שיש לירושלים להציע. הנה מה שיש לאילנה לספר לכם על המקום.

יום ראשון, השעה שבע בערב. כנראה שהפעם עדי התקשה במיוחד למצוא אורח לבלוג שלו, כי הוא עושה
מאמצים רבים לשכנע אותי ללוות אותו. הטיעון שלו – אני צרפתייה, למסעדה יש שם צרפתי, אז זה בהחלט רעיון
ג-א-ו-נ-י שנלך ביחד. האמת שגם בלי שיכנועים הייתי באה, אבל צריך לדעת לשחק אותה קשה להשגה לפעמים. ומי לא אוהבת גבר שמתאמץ?

שעה ורבע מאוחר יותר, אנחנו נפגשים מחוץ למסעדת Rendez-vous (נהגה – רנדבו, "מפגש" בצרפתית). המסעדה שוכנת במבנה אבן, משובצת בשולחנות עץ ומראות ענק שמעטרות את הקירות, בפינת דרך בית לחם ורחוב רבקה בבקעה. למרות שלא הזמנו מקום, המסעדה רק בחצי תפוסה כך שאנחנו מוצאים מקום שקט בחוץ ללא בעיה. אני מודה – זאת לא פעם ראשונה שלי כאן, בכל זאת מסעדה צרפתית ואני צרפתייה... אבל זאת פעם ראשונה של עדי, אז זה נראה לי מצדיק פוסט בבלוג שלו.

רנדבו. מצדיק פוסט!

אנחנו מוקפים בדוברי צרפתית, אבל אנא מכם אל תראו בכך דרישת סף. אם כי יש להודות, במבט לאחור – עדי צדק. אם כבר ללכת למסעדה צרפתית, עדיף עם דוברת צרפתית. המלצרית שלנו מביאה תפריטים בעברית, אבל מרגישים שכל הסיטואציה הזאת לא טבעית לה והיא שואלת את עצמה "איך ישראלים הגיעו לכאן בכלל?"

באופן מפתיע, למרות שאנחנו יושבים על דרך בית לחם, הרעש של הרחוב לא מפריע לנו לדבר על כל מיני דברים שטותיים, וגם על דברים רציניים יותר, כמו מה נבחר הערב מהתפריט העשיר? אין ספק שבין סוגי הפיצות, הפסטות והקרפים המלוחים הרבים, עדי מאבד את הצרפתית שלו. אבל אני אוהבת לעזור (= להחליט עבור אחרים) ואין לי בעיה לעשות זאת גם הפעם. אני אוהבת את הפיצות שלהם, אבל הערב, לכבוד הבלוג, אני מעדיפה לנסות מנות חדשות. אנחנו נתחיל עם תפוחי אדמה מוקרמים בשלוש גבינות ופסטה חריפה בסגנון סיציליאני. כל זאת בהתייעצות עם עדי, אני לא איזה דיקטטור אכזר.  אני מגלה שעדי אוהב חריף, כמוני!

תאמינו או לא, מתחת לכל הגבינות הללו יש תפוחי אדמה.

המנות יגיעו אלינו רק בעוד 25 דקות, לבשל תפוחי אדמה בתנור לוקח זמן וכפי שנגלה בהמשך, ההמתנה הייתה שווה לגמרי. שנינו מנצלים את הדקות האלה לעיין בתפריט. המטבח צרפתי-איטלקי, והוא מתאים לחובבי גבינות ריחניות וחזקות. בתפריט יש מנות די מקוריות (לפחות לישראל) כמו קרפ קממבר, קרפ גבינת רקלט, ופיצות על בסיס שמנת, גבינת עזים ודבש. כפי שאמרתי – לחובבי גבינות. אבל הם לא שכחו את הקהל הטוניסאי שלהם ויש להם גם אוסף פיצות על בסיס טונה ואנשובי (בלי גבינה בכלל). למי שביקר במסעדות כשרות בצרפת, יש כאן בהחלט אווירה של הרובע 19 בפריז. האיכות לא פחות טובה והמחירים סה"כ סבירים.

המנות שהזמנו סוף סוף מוגשות, עדי מתחיל עם הפסטה, אני עם תפוחי האדמה. באמצע הדרך, נתחלף. אני מרוצה מאוד מתפוחי האדמה שהזמנתי. עדי מסופק שזאת מנה ששווה להזמין במסעדה – "תפוחי אדמה אני יכול להכין בבית" הוא אומר לי. אבל תערובת הגבינות, ובתוכה גבינת רוקפור, מעניקה טעם ייחודי שלא כזה קל להשיג בבית.

יש עוד משהו כאן שאין לו בבית – השמן החריף. אתם בטח חושבים "עכשיו היא סתם ממציאה". ובכן אני לא... בכל מסעדה חלבית כשרה בצרפת, תמצאו על השולחן תערובת של שמן ופלפלים חריפים. לא לבעלי לב חלש, ראו בזאת אזהרה. אבל זה בהחלט מוסיף טעם (והרבה קלוריות) לכל המנות. עדי ואני משתמשים בשמן כאילו זה הדבר הבריא ביקום, ואנחנו לא מתחרטים. חיים רק פעם אחת.

השמן החריף - טבסקו משודרג

הפסטה הסיציליאנית מורכבת מאנשובי, צלפים, שום ועגבניות. והיא טעימה מאוד. תוך כדי שאנחנו אוכלים, עדי מעביר לי הרצאה על דייטינג מפרספקטיבה של גבר. אני לומדת דבר אחד או שניים, זה לא יכול להזיק. פעם הבאה שתפגשו אותו, אל תהססו לשאול אותו; אין ספק שהוא מאוד נהנה להיות, בפעם הראשונה הערב, זה שיודע. זה מתחיל להרגיש קצת כמו מפגש חברות – אבל לא אגיד זאת כאן כי הוא עלול להיעלב.

מסיימים לאכול, שנינו מפוצצים, ומסכימים שאכלנו מספיק. ואז המלצרית באה אלינו ומדברת על תפריט קינוחים משובח, יש להם כאן טירמיסו אוורירי וקליל, יש להם קרם ברולה , עוגת מוס שוקולד, עוגת גבינה. הכל נשמע די מדהים לאוזניים השבעות שלנו.

עדי אומר לי – "אולי נוותר, אכלנו מספיק לערב, לא?".
עליתם עליי? עדי לא אמר זאת, אני אמרתי זאת, הוא כמובן אומר בואי נזמין כמה.
בחיים צריך לדעת להתפשר, ואנחנו מזמינים קרם ברולה אחד לשנינו. לא התאכזבנו ולא השארנו (= עדי לא השאיר) זכר של קרם במחבת הקטן.

ברולה ברולה צא החוצה, אמא ואבא יקנו לך חילזון

הדבר היחיד שהיה חסר בארוחה הדי מושלמת הזאת היה כוס יין טוב. אין להם כאן תפריט יין, יש להם כנראה סוג יין אחד שניתן להזמין ממנו כוס או בקבוק. אני לא ‘wine connoisseur’, אבל יין זה לא צחוק ואני מאוד מעודדת אתכם לקחת, גם אתם, איפה שלא תהיו, את היין שלכם ברצינות.

מזמינים חשבון. אני מרגישה שהערב מגיע לסופו, סה"כ נהניתי יותר מאשר לראות עוד סדרה בבית וקצת פחות מיום ספא עם חברות.

עדי מלווה אותי עד הבית (50 מטר מכאן) וכמו ג'נטלמן אמיתי מודה לי על ערב צרפתי נעים ומיוחד. הוא מתקרב אליי, הרוח השרבית נושבת בגבינו ויש כוכבים בשמיים. אני מרגישה צמרמורת בכל הגוף, ואז הוא לוחש לי – אילנה. אני מסמיקה. "יש לך ג'וק ענק על הצוואר".

הסוף.


לדף הפייסבוק של המסעדה

פאפאגאיו

יונתן יעקובוביץ הוא ממייסדי המרכז למדיניות הגירה ישראלית, ארגון שפועל כבר חמש שנים לטפל בתופעת ההסתננות הלא חוקית לישראל וקצר לא מעט הישגים במשך שנות פעילותו מול חמישה שרי פנים שונים.
על כל אלה החלטתי לשמח קצת את יונתן ואין שמחה אלא בבשר. אז הלכנו לפאפאגאיו.

ביקור במסעדה זה תמיד סיבה למסיבה, אבל הזמנה לבקר מסעדה זו חגיגה כפולה ומכופלת שלא יכולתי לסרב לה. יש בזה משהו די מלהיב, אפילו קצת 007, כאשר מושאי הביקורת לא יודעים מה מטרת ביקורך האמיתית. תאמינו לי, זה לא קל לצלם תפריט בלי שהמלצרים החביבים יקלטו אותך, אבל הם דווקא לא חשדו בדבר החברה התמימים האלה. האמת, הרגיש לי קצת כמו שאני מוביל אותם "כצאן לטבח", אבל אולי המחשבה הזו עלתה לי רק בגלל שהם הלכו הלוך ושוב עם שיפודי בשר בגודל של עדר בינוני.

בכל מקרה, תחושת המחתרת רק גברה כיוון שעבורי זו הייתה לא פחות מפעולה מעבר לקווי האויב. לאחרונה יצא "איגוד המסעדות" בקמפיין אגרסיבי לבטל את "חוק פיקדון כספי מסתננים" שבמקרה אני יזמתי. החוק מחייב מעסיקים של מסתננים להפקיד 20 אחוז ממשכורתם ועוד שווה ערך ל-16 אחוז על חשבון המעסיק, בקרן ממשלתית עד ליציאתם מישראל. המסעדנים, כנראה המעסיקים המשמעותיים ביותר של אוכלוסיית המסתננים, לא אוהבים את החוק הזה, בלשון המעטה.

הופתענו לטובה עוד לפני שהתיישבנו

בכל מקרה ולמרות שזה עלול היה להיות שטח עוין, הופתעתי מאוד מהעיצוב היפה ואלגנטי של המסעדה, במיוחד בהתחשב בכך שהיא ממוקמת באזור התעשייה תלפיות, אזור שלרוב מאכלס מסעדות בסגנון עממי יותר. מעבר לעיצוב, יש שם מבחר גדול של שולחנות לזוגות, ספות לארבעה סועדים וכלה במספר שולחנות לקבוצות גדולות, מה שהופך את החוויה למתאימה ונעימה מאוד עבור כל אירוע. מכיוון שמדובר במסעדה עם כשרות מהדרין, חלק גדול מהסועדים היו חרדים, מה שהעניק לאווירה ניחוח ירושלמי, אם כי חופשית לחלוטין עם מוזיקת רקע קלילה.

כפתיח למשימה שלנו הזמנו את מנת ה"סלט כבדי עוף בגריל". זו הייתה מנה מצוינת, גם יפה וגם טעימה. השילוב של הכבד והצ'יפס בטטה הוא ממש מנצח לטעמי, למרות שאישית הייתי מבקש להבא שיכינו את הכבד פחות וול דאן. לאחר מכן המשכנו לחלוק את פלטת הבשרים "ג'ונטוס פורטו אלגרה", שכלל נתח אנטריקוט, חתיכות פרגית, קבב וצ'וריסוס במשקל של 900 גרם ובעלות של 281 ש"ח, לא ממש מחיר פועלים כפי שמיקום המסעדה היה עלול לרמז.

יש משהו נחמד מאוד בפלטת בשרים בגלל האפשרות לטעום ממגוון בשרים, אך כחובב בשר יונקים מושבע, לרוב אני נמנע מכך כיוון שבמחיר דומה ניתן קבל איזה סטייק אנטריקוט או גוש סינטה טהור, בלי הסחות דעת כמו פרגית וקבבים וכו'. למרות זאת, כיוון שהיינו בשליחות טעימות לאומית, פלטת הבשרים הייתה האפשרות המתבקשת.

יש פלטה של שבת ויש פלטה של יום חול

מסתבר שחושי הריגול שלי דווקא היו מוצלחים באותו ערב (לפחות כך חשבתי באותו רגע), כיוון שהסטייק היה סביר, אבל מה שהכתיר את הפעולה כמוצלחת היו הקבבים המדהימים, וגם הפרגיות הפתיעו לטובה. דווקא הצ'וריסוס קיבלו ציון עובר פלוס, אבל ממסעדה בסגנון ברזילאי היית מצפה ליותר ממנת דגל שכזו. המנה הגיעה עם שתי מנות צד והזמנו סלט וצ'יפס שהיו סבבה, אבל אם את אוהבים צ'יפס, חובה לקחת אותם בשתי המנות אם אתם רוצים לבוא על סיפוקכם.

לקינוח לקחנו את הסניקרס, ואם לא היה מדובר במסעדת מהדרין, בחיים לא הייתם משכנעים אותי שזה לא חלבי. מסעדה ברזילאית או לא, הבשר היה על הכיפאק, אבל הקינוח היה קרנבל.

על אף שסך הכל המסעדה מקבלת ציון טוב מאד, אנחנו לעומת זאת נכשלנו כישלון חרוץ כמרגלים. מסעדת פאפאגאיו ידועה בעיקר עבור המנה שלא הזמנו, מנת ה"אכול כפי יכולתך" הזכורה לטוב. מאז התיכון אני חולם שאגיע לכאן ואוכל את עצמי לדעת אבל מעולם לא הבאתי את עצמי לעשות זאת. כשקיבלתי את ההזמנה מעדי, קיוויתי שהפעם אזכה ועוד על חשבון הברון. להפתעתי, כשפתחתי את התפריט כלל לא מצאתי את המנה. שמעתי בעבר שמועות שביטלו את המנה הזו ובצר לנו, הלכנו על פלטת הבשרים. אולי הלכנו רחוק מדי עם משחק הצללים, כיוון ששאלה פשוטה למלצרים הייתה מגלה כי המנה קיימת גם קיימת ואף מופיעה בעמוד הראשון, אך היא נקראת שם  ה"שולחן הברזילאי". המנה מתפרסת על שני עמודים שלמים, אך לדאבוננו המילים "בשפע וללא הגבלה" נקברו עמוק בתוך הטקסט, מעבר לכישורי הריגול של שנינו, בוגרי מוסדות אקדמיים ישראליים. לתומנו חשבנו שמדובר בעוד סוג של פלטת בשרים ותו לא.

לא בתמונה: יונתן ועדי לא מבינים מה הולך סביבם

זה לא שהמסעדה מנסה להסתיר את המנה, שכן לכל אורך הארוחה זיהינו מלצרים הולכים הלוך ושוב עם שיפודי בשר ענקיים שאמנם לא טעמנו, אבל בהחלט הוציאו לנו את העיניים. הייתי ממליץ להם לכתוב בענק את המילים "אכול כפי יכולתך" כי עם כל הכבוד לתיאורים משובבי הנפש על איכות הבשר, מקורותיו הברזילאים וחיבתו למוזיקת סלסה, זה מה שבאמת מעניין אותנו כישראלים. בקיצור, תאמינו או לא, אבל הצלחנו לעבור ערב שלם במסעדת "אכול כפי יכולתך" במחשבה שהמנה עברה מן העולם. בכל מקרה, זה לא נורא בכלל, עכשיו נותרה לי סיבה מצוינת לחזור שוב ואם כבר אגשים אז סוף סוף את חלום הנעורים, אולי אהיה גם אסטרונאוט, או מרגל.

לאתר המסעדה

סטקיית צדקיהו

השנה חוגגת סטקיית צדקיהו את שנתה ה-30, מה שלא מפריע לה להמשיך ולהתחדש, הרבה בזכות הדור הבא.

אין כמו לפתוח את שנת 2017 בסטקיית צדקיהו, שהוקמה ב-1987, אבל לפעמים נדמה שנמצאת בירושלים מאז ימי היציאה מהחומות. המסעדה, שהחלה את דרכה כדוכן טייק-אווי בשוק מחנה יהודה וחולשת כיום על אזור התעשייה של תלפיות, עברה לאחרונה לניהולו של מושיקו, נציג דור הבנים של המשפחה. בקרוב צפויה הסטקייה לשנות את שמה לצדקיהו. פשוט, צדקיהו.

כאילו כדי לסמל עבורנו את המייקאובר שעובר המקום, פתחנו את הארוחה עם מרק היום. לא בדיוק הפתיחה המקובלת לסטקייה קלאסית. אחרי המרק הגיעו הלאפות החמות מלוות במגוון של עשרה סלטים, ביניהם: חצילים במיונז, גזר, טחינה, עגבניות, קולסלאו, סלק, ירקות בחומץ, כרוב וביצים. על הדרך פונקנו גם בחומוס פטריות וצלחת כדורי פלאפל טריים.

ככה מתחילים ארוחה

העובדה שכל הסלטים מוגשים לשולחן כמיטב המסורת של צדקיהו, היא אמנם כייפית, אך לא מאתגרת. האתגר האמיתי הוא לבחור את המנה העיקרית מבין המבחר הנהדר שמציע התפריט: החל משווארמה ומעורב המוכנים בנוסח מקומי, דרך אינסוף שיפודים (קבב, כנפיים, כבד עוף, לבבות, פרגיות, שישליק עוף, שישליק הודו, כבד אווז, חזה אווז, שומן כבש, אנטריקוט, שקדים ופילה בקר) ועד מגוון סטייקים על האש (פילה בקר, אנטריקוט, פרגית, עוף, צלעות ואפילו שניצל!). כאילו כל זה לא מספיק, ניתן גם להזמין דג פילה מושט או דג דניס.

אנחנו הלכנו על ארבעה שיפודים לשני סועדים: כבד אווז, שיפוד שקדים, שיפוד אנטריקוט ושיפוד פרגיות. כל אחד מהשיפודים היה עשוי נהדר ומתובל היטב, כך שמהשנייה שהשיפודים הגיעו לשולחן ועד שסיימנו את שלב הבשרים, לא חשבנו אפילו לחזור לפתיחים שעדיין נותרו על השולחן, או להתפתות לטעום מהתוספות שהוגשו לנו: אורז, שעועית וצי'פס. בשלב מאוחר יותר, שלא לומר על השובע, גם הטעימה מהן הוכיחה את עצמה.

כשהבשר מגיע לשולחן

מטעמים מובנים, על הקינוחים האפשריים ויתרנו, וגם למשקאות החריפים שיש למקום להציע נאלצנו לדלג מפאת המחויבויות שעמדו בפנינו להמשך היום. העושר של התפריט וגודלה הניכר של הסטקייה הופכים את המקום ליעד אטרקטיבי מאד לקבוצות קטנות וגדולות.

אם אתם ירושלמים ולא הייתם במקום בשנה שנתיים האחרונות, זהו הפסד של ממש. אם אתם לא ירושלמים, צדקיהו צריכה להיות תחנת חובה בביקור הבא שלכם. מדובר באחד המקומות הכיפיים בעיר לפתוח שולחן מכל כך הרבה סיבות: שולחנות גדולים ומרווחים, תפריט עשיר ומגוון, תודעת שירות מפותחת, ולא פחות חשוב: הניקיון והאווירה הנעימה. אז למה אתם מחכים?


פורסם במקור באתר רול
לאתר המסעדה

כמו בבית

מסעדה שקוראת לעצמה כמו בבית, מזמינה ציפיות גבוהות. אם היא גם מגשימה אותן, היא כבר עשתה את שלה. הלכנו אנחנו לעשות את שלנו.

פעם יצאתי עם מישהי והיינו בקשר ממש רציני. אפילו דיברנו על לגור ביחד. היא רצתה שנעבור לתלפיות. כשאמרתי לה שאני לא בנוי לתלפיות, היא זרקה אותי. האם זה סיפור אמיתי או סתם שנינות דבילית, זה לא העניין פה. העניין פה שכל מי שיגיע לתלפיות, או לפחות לאזור התעשייה של תלפיות, יגלה שהחבר'ה פה בנויים לתלפיות. מה הסוד שלהם? עבודה קשה ואוכל טוב, כמו בבית.

כמו בבית הוא גם שמה של מסעדת המאכלים הביתיים השוכנת ברחוב האומן ומהווה מוקד משיכה לתלפיונים הסובבים אותה. בעלי המקום, ניצנית ואודי, הם זוג מקסים שמהרגע שאתה נכנס למסעדה אתה מרגיש כמו בבית: האוכל טעים ומגוון כמו בבית, היחס חם כמו בבית ואפילו מציעים לך לשטוף כלים, כמו בבית.

לוח מחיק עם התפריט המשתנה. כמו בבית.

התפריט המגוון משתנה מדי יום. נכון, יש כמה עיקריות קבועות שתמיד הולכות טוב: שניצל, רצועות חזה עוף, חזה עוף, מעורב ירושלמי ופרגיות. אבל בנוסף ניתן למצוא 4 עיקריות ו-4 תוספות שמתחלפות מדי יום. אנחנו זכינו לטעום קציצות עוף (טעימות מאד!), גולש (עשוי היטב!), דג מושט עם עשבי תיבול (מעודן!), ופוקצ'ה עם בשר טחון (מומלצת מאד הם מטבל החריף הנהדר המוכן במקום). בימים אחרים, ניתן למצוא גם קבב, מפרום, צלי בקר, מוסקה, סופריטו, וממולאים. המנה העיקרית היחידה שמגיעה באופן קבוע היא הקובה – כל שלישי וחמישי. כל היתר – הפתעה!

גם בתוספות ניתן לפגוש מגוון רחב מאד. אנחנו זכינו לטעום מהאורז (כמו בבית!), המג'דרה (מתובלת בטוב טעם!), תבשיל החומוס והפטריות (מפתיע לטובה!), השעועית הירוקה (מפנקת!), ותפוחי האדמה (כמו בבית, כבר אמרנו?). אם כל זה לא מספיק, תוכלו למצוא בתפריט גם קוסקוס (בכל יום שני), במיה וצ'יפס.

אם המגוון של המנות העיקריות והתוספות לא מספיק לכם, נספר שגם באגף הסלטים יש מגוון ענק שאותו נשאיר לכם לחקור בביקורכם הקרוב במסעדה. אנחנו רק ניתן לכם טיפ אחד: אל תפספסו את סלט העדשים. 

וככה המגוון הזה נראה במציאות

טוב, אבל איך טועמים ממגוון כל כך גדול של מטעמים בביקור אחד? ההמלצה שלנו – לכו על מנה עסקית, שכוללת מנה עיקרית, 2 תוספות, 3 סלטים ושתייה (45 שקלים לסועד). ואם תגיעו בזוג, גם תצליחו להכפיל את הטעמים שתזכו לפגוש. 

אם עוד לא השתכנעתם להגיע, זה המקום לספר, שכל האוכל מוכן במקום, חוץ מהחומוס והזיתים. שזה אומר, שבאמת כל האמת מוכן במקום... כמו בבית.

(פורסם במקור באתר רול)

לאתר המסעדה

מדיטה

צביקה קליין, אוטוטו רווק מבוקש בדימוס וכתב לענייני התפוצות בעיתון מקור ראשון, לא רואה את ארוסתו בשבוע שלפני החתונה. מישהו צריך היה לשעשע אותו, והבלוג התנדב לקחת אותו לארוחת טעימות במסעדה חדשה שרק נפתחה בירושלים. בכל זאת, כתב לענייני התפוצצות.

הכנות לחתונה זה עניין מפרך, הן ברמה הפיזית והן הנפשית. לכן, כשעדי ביקש ממני להצטרף אליו לביקורת של מסעדת שף ירושלמית חדשה (ערב אחרי שנפרדתי מארוסתי לשבוע) ראיתי בכך הזדמנות לעצור לרגע את חיי היום-יום המטורפים. פחות משבוע לפני החתונה זכיתי לטעום ממיטב המטעמים של מסעדת מדיטה. האמת? היה תענוג.

לא מכירים? זה בסדר, מדובר במסעדה בשרית חדשה (בת כחודש וחצי) שנמצאית במרכז מסחרי שסביר להניח שגם אותו אתם לא מכירים. אז מסתבר שדרך חברון (101, כמו הקילומטר) שוכן מרכז חדש ומרענן, בו יש בנק (לאומי), בתי קפה (בין השאר גם רולדין), תחנת דלק (פז) ומגוון חנויות נוחות נוספות.

לארוחת הטעימות הגענו שנינו רעבים, ומהמקום יצאנו שבעים ביותר, אם כי לא בצורה מוגזמת, דבר המעיד על הדיוק בגודל של המנות שלא היה מוגזם או עמוס.

פתחנו את הסעודה עם קרפצ'ו דניס, עבורי זו היתה הפעם הראשונה שטעמתי דג בסגנון קרפצ'ו, ובעיניי הוא אף עולה על הבקר. התוספות של ארטישוק, שימאג’י מוחמץ, עגבניה ומקדמיה היו מרעננות ביותר. גם הסלט הירוק היה מרענן, והמחיש לנו כי בהרבה מהמנות יש שילוב של פירות לא שגרתיים. כך למשל תוכלו למצוא בו שקדים קליים ואפילו ענבים ופירות נוספים.

קרפצ'ו. מדג!

אך לא עצרנו בכך, ומנה ראשונה נוספת היתה סשימי סלמון כאשר סביבה מלפפון, גלדי בצל מוחמץ, מלון, ויניגרט ווסאבי, קוויאר סויה – לגמרי לא שגרתי ומעניין. בעוד ברקע התנגנה מוזיקה קלאסית בווליום מדוייק, הגיע דניס עם סלט קינואה די שגרתי (עם חמוציות וכל שאר התוספים המקובלים).

אבל עם כל הכבוד לדגים, למסעדה בשרית מגיעים כדי לטעום את הדבר האמיתי. מוכנים? תנשמו עמוק, כי זה לגמרי לא קליל: אם חשבנו שקרפצ'ו הדניס היה מעולה, מסתבר שאפש לעשות טוויסט ולהפוך את קרפצ'ו הבקר למשודרג: עם פיסטוקים מסוכרים. אם לא די בכך, הוציאו סיגר של שקדי עגל, מנה שלפחות אני לא הכרתי עד כה, שיש להודות, היה מעט כבד מידי לטעמי.

כל מנה שיצאה מהמטבח הראתה פן אחר של המסעדה, וכשהמלצרית האדיבה הוציאה את "מחבת חלקי פנים" עם פלפל חריף, לימון כבוש וציר בקר לא נשארנו אדישים. מדובר במנה מיוחדת, שהמלצרית הגדירה כ-"מעורב ירושלמי משודרג" ובו אברי פנים כמו טחול, לבבות וחוט שדרה. בעיניי תוספת של זיתים למנה מעט גרעה מהטעם הפיקנטי, אך זו עדיין אחת המנות המיוחדות. הטעם החריף היה ניכר, אבל אפילו אשכנזי כמוני שרד אותו (עם כמה כוסות מים).

קדרת הבקר שהגיע לשולחן היה טעים ורך, ובו ירקות שורש, יין אדום וניוקי תירס. בהחלט היה טוב, אם כי אין מה להשוות ל"מעורב הירושלמי" שכה התלהבנו ממנו.

צביקה במשימת תיעוד

כשחשבנו שהשיא מאחורינו, הגיעה המנה העיקרית המרכזית: מגש עץ אותנטי ומעוצב, עליו נתחי בקר עם "גבעות" קטנטנות של מלח גס וחרדל: מדליוני פילה, נתח קצבים ואנטריקוט. הבשר היה עשוי היטב, ואת המנה, למרות העומס בקיבה, כמעט הצלחנו לסיים.

למרות שלא חשבנו שנמצא מקום לקינוח – הוא הגיע. אקדים ואומר כי אני לא תמיד מתלהב מקינוחי פרווה במסעדות בשריות. הפאי היה טעים ומוס השוקולד עם שבבי סוכר ורודים היה גם הוא טעים, אך לא מצאנו בו ייחודיות יוצאת מן הכלל.

עד הפירור האחרון...

ולסיום מעט על המסעדה: בהודעה לעיתונות מטעם המסעדה היא הוגדרה כ-"מסעדה בניחוח ים תיכוני במתחם בית הנציב בירושלים". עוד נכתב כי "בתפריט המסעדה מגוון רחב של מנות פתיחה בסגנון ים תיכוני מודרני עם נגיעות אסייתיות קלות".

אז מיהו השף המהולל? מדובר במוטי אוחנה, השף ראשי ובעל מסעדת "החצר", יחד עם שותפו משה כהן. "החזון של השותפים היה ליצור מסעדה שתציג לאורחים מנות מהמטבח של המזרח התיכון החדש, תוך הישענות על מנות קלאסיות ופרודוקטים מוכרים, כמו עגלי עגל, קציצות דגים בחריימה, במיה, קדרת בקר וירקות שורש, ארטישוק ואפייה בתנור טאבון, אבל עם טוויסטים עכשוויים כמו נגיעות אסייתיות  (וינגרט וואסבי, קוויאר סוויה, פטריות טמאגי מוחמצות) ושימוש רב בפירות העונה, ירקות טריים ועשבים ירוקים שמעניקים המון צבע ופרשיות למנות המסעדה".

לסיכום? מאוד נהנינו. היה טעים, המחירים יחסית סבירים למסעדת שף, והמקום נגיש לתחבורה ציבורית ופרטית. במקביל, בעקבות הביקורת האורחת בבלוג, זכיתי להכיר פינה חדשה בירושלים. האם יש סיכוי לחזור ל"מדיטה" לארוחה זוגית עם אשתי (לעתיד) במהלך ימי "שבע הברכות"? יש סיכוי טוב מאוד.

לאתר ו/או לדף הפייסבוק של המסעדה.