אימפריאל רד

הבחירות ללשכת עורכי הדין עוררו שיח ציבורי כה סוער, עד לרמה שאפילו אנחנו אירחנו את אחד מכוכבי המערכה רגע לפני הבחירות. קבלו את עו"ד ערן בן-ארי, משפטן בחסד שבחר ללכת עם האמת שלו ממשרדו ביקב פסגות ועד האימפריאל רד, בר הקוקטיילים המפתיע של מלון כרמים המפנק.

כבר שנים שאני מזיל ריר למקרא בלוג ביקורת המסעדות הירושלמי של חברי עדי. גם בזכות האוכל אבל בעיקר משום שהייתי שמח לקחת חלק במפגש האינטלקטואלי עם האנשים המרתקים שסבים לשולחנו המתחלף של עדי. מאחר שאני זוכה לפגוש את עדי מפעם לפעם ביקב זה או בגורן אחר, אפילו הרהבתי עוז באחד המפגשים לפני אי אילו שנים להודיע לו שהיי, גם אני רוצה להתארח. עדי נענה מיד לפנייתי בחיוך והשיב "מתי שתרצה". אך דווקא אז, כשהכדור היה במגרש שלי לא נקבע תאריך והחלום הלך ונגוז. עוד הוכחה ניצחת לכך שמה שלא מכניסים ליומן, פשוט לא יקרה. השנים חלפו ונדמה היה לי שסכר מבוטן הולך ומתעבה ביני ובין מאכלי י-ם. הבלוג הלך מחיל אל חיל, הטרפיק גדל, שורה ארוכה של אנשים מעניינים חיסלו צלחות עמוסות ואני כבר השלמתי עם העובדה שבטח לא נותרו עוד מסעדות שאפשר יהיה לבקר במחוזנו. אניטה לא חיכתה לחואן ועכשיו כבר לא נעים. המומנטום עבר.

ברוכים הבאים לכרמים!

ואז, דאוס אקס מכינה, שעה שהתרגשו על עורכי הדין בישראל עוד בחירות לאיגוד המקצועי שלהם, כבמטה קסם, עיני כל העם היו לפתע נשואות אליהן ויתכן שסדקים נפערו בסכר. בעוד העם בישראל נקרע סביב הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים וכל אדם מן הישוב הפך בעל כורחו למומחה חוקתי על-חוקי, סחבק מקבל טלפון מעדי ששואל אם ארצה להתראיין על פועלי בלשכה לקראת הבחירות הממשמשות. עדי, למי שלא מכיר, בזמן שאינו עסוק בבלוג המסעדות או טרוד בארגון טיולים ליליים פטורים משמש, מוביל סיורים (מומלצים!) בירושלים ומתנה אהבים עם השפה העברית במילים תפוסות, הוא גם מנהל הפורום לחברה האזרחית. בכובעו זה ביקש עדי לכבד אותי בתואר יזם השבוע. מי שמעניין אותו המסע הציבורי שעברתי מוזמן לקרוא שם שם. בכל אופן, כשמגיעה הזדמנות כזו אסור לתת לה לחמוק, יומנים נפתחו והתאריך ננעץ. המקום הנבחר: בר הקוקטיילים אימפריאל במלון כרמים השוכן בינות להרי ירושלים המוריקים.

כיבוי אורות

בתום תקופת ההמתנה, אחר הצהריים שבו קבענו פגש אותי בשיא טרפת קמפיין הבחירות ללשכה. לאוגדה המשוריינת שאני מוביל קוראים "יוזמה – ציונות משפטית". הגעתי בקושי לנקודת הכינוס אחרי שנתקלתי בהתנגדות תנועתית מאסיבית שהאריכה את הדרך ממפקדת המטה לשעה וחצי. כל הדרך הייתי עסוק בקשר בהפצצת שטיח ארטילרית רציפה על בוחרים בלתי מעורבים מתוך בנק המטרות שהכנתי מראש ובתיאום כוונות עם הרמ"ט קמפיין והפעילים הלוחמים בשטח. כשהגעתי בשעות בין הערביים לנ.צ. הטנק חנה וצעדתי ליעד בזמן שאני משגר בקשר בלהט קבוצת פקודות הכוללת דרישה ליעדים מרחיקי לכת לאזניו של תומך שבסך הכל רצה להביע תמיכה ולהגיע הביתה בשלום. מותש מהקרב, כיביתי את הנייד ונכנסתי ליעד עם אוזן בוערת משימוש יתר בסלולרי.

תמונת אווירה אחרונה לפני שנגיע לאוכל...

הדלת הסתובבה ופתאום ראיתי שחור בעיניים. האור פינה מקום לאפלולית, הרעש הפך לשקט, החום התחלף במשב מיזוג קריר שליטף את הפנים ובנחיריים, עשן האגזוזים הומר בבישום עדין ומתקתק. ברגע הראשון חשבתי שלא יכול להיות ניגוד מוחלט יותר בין ההמולה שהציפה אותי עד לכניסה ובין האווירה במלון כרמים. בעודי מחפש את הבר, צדו את עיני האנשים. אני לא האמנתי לעיני, עם כל הרוגע וכל הפנאי וכל הטקס בחלוק לבן. יקום מקביל. איתרתי את הבר ונחתה בי ההכרה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אסקפיזם הנה אני בא.

אבל קודם: לחיים!

אני מתיישב ופוגש את עדי מהנדס זוויות צילום של אובייקטים על השולחן העגול הקטן בתאורה בלתי אפשרית. גמרנו אומר ביננו לעמוד בציפיות המחמירות של קהל הקוראים אנין הטעם, לא לוותר לעצמנו, לנגוס בכל מה שיש לתפריט להציע ולהוריק קוקטיילים כאילו אין מחר בכדי שתוצג בפניו התמונה המלאה. עדי החכם והאחראי הגיע בתחבורה ציבורית ובחר מקום ממנו אוכל להגיע רגלית הביתה שלם ובריא.

עתידות: בקרוב יגיע סשימי!

כמו שאפשר להבין, הלוקיישן הצליח ליצור את הניתוק האידיאלי ואפשר לנו להתמקד בסיבה שלשמה התכנסנו והיא לתת לכם, קהל הקוראים הנאמן, את כל מה שאתם צריכים לדעת וקצת יותר כדי שתוכלו לקבל החלטה מושכלת אם לסור בעקבותינו אימפריאלה. אני מצדי החלטתי להפוך כל אבן על מנת שבסיס הנתונים שלכם לא יחסר. ישמין כמה שישמין, ישכר כמה שישכר ויעלה כמה שיעלה. לזכותי יאמר שבנקודת הזמן ההיא עוד לא הבנתי שאני נלחם עד טיפת הדמים האחרונה של עדי והכוונות שלי היו אלטרואיסטיות למחצה.

קוקטייל וכדורגלן, תמונת אילוסטרציה

התפריט כלל 11 מנות בהיקף של איפשהו בין מאזט למנה ראשונה במסעדה. המנות מתכתבות עם 11 קוקטיילים, כאילו היו כדורגלנים המשתדכים עם דוגמניות, נעים בין המר למתוק באלגנטיות מתוחכמת. שיפוד האננס טופו לא זכה להיכנס למבחן שלנו כי הוא נחזה להיות בריא מדי. גם החציל השרוף בגריל מצא את עצמו על רצפת חדר העריכה על סעיף סטנדרטיות. שאר המנות היו הצגה.

מנות שהן יותר מדוגמיות, ודוגמן שירד עליהן בקרוב ממש.

פתחנו עם סשימי דג ים ונגיעות גספצ'ו פיקנטי ועם סינטה כבושה וסלט קיסר מחוזק. למשקאות הראשונים בחרנו את הספרינג פאנץ' – שני סוגי רום, אננס, דבש, מיץ תפוחים, מיץ לימון ולמון גראס, ולצדו את הסניור החריף והעשבוני – טקילה בחלפיניו, מיץ פלפל ירוק וסירוף אגבה. הסשימי היה טרי ומרענן והשתלב נהדר עם הספרינג פאנץ' החמוץ-מתוק הדינאמי. הסינטה מצידה הסתרגה עם איולי צ'יפוטלה לחוויית פתיחה מושלמת. הטקילה הייתה חרפרפה וכבדה משהו ביחס לשלב ההתחלתי בו לגמנו אותה. בגזרת הסלט נציין לשבח את הטריות של העלים ואז השילוב המנצח בין ביצי השלו לאנשובי המלוח לחובבי הזאנר.

הבר שמבטיח וגם מקיים

המלצרים הסופר-חביבים התחלפו בזה אחר זה, משל שמרו עלינו איזורית בזמן שהספקנו להחליף חוויות ילדות מהכדורגל הישראלי מסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. עדי שאתרע מזלו לאהוד את צפרירים ואני עם רכבת ההרים של בית"ר ירושלים. 

המשכנו עם מוטיב הדגה בואך סביצ'ה דג ים סלסה אננס שהיה מאסטרפיס, גם בכמות המפתיעה וגם באיכות ובמגוון הטעמים שנעו בין חמוץ למתקתק. כדי למנוע התייבשות הצטיידנו ביוזו קאזה – וודקה עם מיץ לימון וקאונטרו ובלירוי בראון – רום בהשריית בננה קקאו ואמרה. כאן מדובר בשני קוקטיילים לפנתיאון. היוזו הדרי מתוק והאלכוהול כמעט אינו מורגש בו. הרום עם הבננה היה מחוספס ומעניין יותר לאנשים שמבינים.

מצליחים לעקוב? סינטה וסביצ'ה עושות סדר

בשלב זה מצבנו לא יכול היה להיות טוב יותר, טרדות היום נשתכחו, השיחה קלחה, המוזיקה ברקע נעמה, הרעב הפך לזיכרון רחוק ואפילו צמאים כבר לא היינו. בפנינו עמדו שתי ברירות, האחת לשאוף להפסקת אש ברוח נוסחת שהשקט יענה בשקט והשנייה לחרוק שיניים ולדבוק במשימה הקדושה שחרטנו על דגלנו. לאחר התייעצות קצרה עם מלצר מספר 4 ממנו למדנו על סגולות השעה השמחה בגדרה מסתבר שניצבנו (50 אחוז הנחה על כל הקוקטיילים!), החלטנו לא לוותר לעצמנו כדי לפרוס בפניכם שותפינו הקוראים את מלוא רוחב היריעה שיש לאימפריאל להציע.

לא נפסיק לשתות!

בטוחים בעצמנו ונחושים למלא את האתגר הסתערנו על שיפוד פילה הבקר הבשרני וטבלנו אותו בצ'ימיצ'ורי ובאיולי החרדל. במנה כזו, אם הבשר איכותני ועשוי במידה הנכונה הדרך לציון גבוה קצרה וכך אכן היה. למען שלמות התמונה זרמו לשולחננו שני קוקטיילים אחרונים בשלב זה אף אחד לא יכול להתחייב איך קוראים להם או מה רמת העפיצות, המזל הוא שהם תועדו בתמונה המצ"ב ושהם גרמו לנו לחייך. 

הקינוח שלפני הקינוח

לפני שגלשנו לקינוחים, בהחלטה מנהיגותית של רגע, הזמנו בתזמון מושלם גם את הבייבי ריב טלה. שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לזה. ספריבס טלה ברוטב ברביקיו וכרוב צלוי עם ג'ינג'ר ונענע. קונצרט של טעמים, נימוחות, ריחות וצבעים פשוט התפוצצו לכדי יצירת אומנות קולינארית מהמעלה הראשונה. בפער ניכר מדובר במנה הכי טובה שיש לאימפריאל להציע וגם הרחק מעבר לגבולותיו לא יהיה פשוט לעמוד בסטנדרט הזה. פשוט חוויה. מהשיא הזה לא היה לאן להמשיך בגזרת המלוחים אז קינחנו במסלעת שוקולד, נוגט ושטרוייזל נחמדה ביותר אך לא מאסט.

לקינוח: קינוח!

לסיכום, האימפריאל הוא מפלט אפלולי ונהדר מהמולת החיים, תמצאו שם משקאות מרעננים ומקוריים לצד טאפסים מרוכזי טעם. מומלץ מאוד. לגבי העלות, בסך הכל ביחס לכמות ואיכות בזמן ההאפי האוור אפשר להגיד שהיחס עלות תועלת היה משביע רצון, במיוחד אם יש לכם חברים טובים כמו עדי שמפנקים. 

יצאנו מהמלון כשאור אחרון נח בינות לכרמים שמסביבו ומערסל את הרי ירושלים הקסומים, בהרגשה הרבה יותר טובה. שווה ++

לאתר המסעדה

מסודי

כזה דבר עוד לא קרה לנו: 2 אורחות בארוחה אחת. גם רחלי ניניו וגם יעל אורן, מנהלות קבוצת אחוקי. ועוד משהו שלא קרה לנו: מסעדה שהספיקה להיסגר עוד לפני פרסום הרשומה אודותיה. מזל שהמקום הופך לקייטרינג (כל הפרטים בדף הפייסבוק של המקום), כך שיש לכם סיבה נהדרת לקרוא את חוות דעתה של רחלי.

אנחנו כבר שנתיים מנסים לקבוע. בפעם האחרונה שכמעט סגרנו הגיעה הקורונה וכל המסעדות נסגרו ונאלצנו לגנוז את האירוע... בפעם אחרת בלת״ם מהעבודה... עבר הזמן, ופתאום ליעל הייתה פגישה בירושלים, וידענו שזה הזמן וזה חייב לקרות! פתחנו את היום במוסללה, בשיחה מרתקת של היזם החברתי הירושלמי אורי עמדי, ומשם רצנו לפגוש את עדי בהתרגשות.

מתרגשים...

היו לנו 2 אילוצים מרכזיים: מקום שיהיה קרוב לבניין כלל ומקום שעדי לא ביקר בו עדיין במסגרת הבלוג.. (מאתגר!), אבל אחרי חיפוש מעמיק בבלוג, גילינו מקום קטן ומשפחתי על פסי הרכבת הקלה, ממש דקה ממרכז כלל ומשוק מחנה יהודה - מסודי. בחיפוש קצר בגוגל מראש, אני מגלה שזה מעבר לסתם מקום עם אוכל טוב. אלא מקום עם סיפור. 

ככה זה נראה מבחוץ...

את המקום מנהלת תהילה וקנין, שכל חייה חלמה לפתוח מקום של אוכל. תהילה שהתה כמעט שנה במקלט לנשים מוכות ולפני שנתיים יצאה לחיים חדשים. בסרטון אודותיה היא מעדיפה לא לדבר על הסיבות שגרמו לה להגיע למקום אלא היא בעיקר מדברת על היכולת לקום ולצמוח, ובמילותיה: ״במקום ליפול הכי נמוך שיש, אפשר לבחור לצמוח״. המקום נקרא על שם סבתא שלה, והיא קיבלה את המימון והמקום דרך אחד הסוחרים מהשוק שמעדיף להישאר אנונימי, ממש אדם שהחליט לפתוח לה את הדלת ולהגיש לה את החלום. 

וככה זה נראה מבפנים!

אחרי שנחתנו והתיישבנו, הסתכלנו מיד על התפריט שתלוי במקום בגדול והזמנו. התפריט פשוט, ביתי ולא מתייפייף. אפשר לבחור ממספר אופציות של מנות עיקריות: שניצל, שווארמה פרגית, קציצות על האש, חזה עוף או קציצות דגים, ואת כל הנ"ל אפשר לקבל בתוך פיתה / לאפה / חלה / פיתשניצל. בימי שלישי מגישים קוסקוס ומרק ירקות, אבל הגענו מוקדם מדי והמנה עדיין לא הייתה מוכנה. 

סיפורן של 3 מנות

יעל ועדי הלכו על קונספט החלות: יעל עם שניצל ועדי עם קציצות דגים. בתוך חלה! יעל תהתה מי בכלל אוכל קציצות דגים ומה יש בזה... עדי סיפר שהוא גדל על קציצות דגים עוד מימי המעון. לא יודעת... אצלי יש כלל ברזל שקציצות אוכלים רק אצל אמא. אני הזמנתי מנה שצדה את עיניי פיתשניצל (פיתה מטוגנת עם פירורי לחם) עם שווארמה פרגית. התלבטנו אם לאכול ככה, כי אי אפשר כל כך לחלוק, אבל הלכנו על הקונספט פוסט קורונה הזה. בפעם הבאה נמצא מקום שנוכל לחלוק.

פיתשניצל, תמונת תקריב

השיחה שלנו נסבה בין יזמות חברתית לרבעון הרביעי, עולם הקהילות, נסיעה לסלוניקי, ומנוי המטמון שעדי והאחת לא מספיק מנצלים😂…(לתשומת לב קוראינו מרשות הטבע והגנים, בלוג טיולים של עדי זה הדבר הבא!). כמובן שעם חברה כזו טובה ושיחה מעניינת ברור לנו שניפגש שוב בקרוב בירושלים.

המנות היה טובות, סלטים טריים, אני אהבתי את הרעיון של פיתשניצל שהיה ממש טעים בעיניי! המקום קטן, אפשר לשבת בפנים אבל די בצפיפות או על הרחוב ולהרגיש קצת אווירה ירושלמית. לסיכום, אחלה מקום לארוחת צהריים פשוטה וטעימה, או אם אתם מחפשים משהו מהיר לאכול בין פגישות או באמצע יום עבודה. פלוס רציני שיש משלוחים בוולט. 

רחמו

אמרתם מסעדת פועלים אמרתם רחמו. ואת מי ניקח לבכר מסעדת פועלים אם לא סוציאליסט וציוני נלהב כמו אורי מתוקי, יו"ר האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות הנוער העובד והלומד וחבר תנועת דרור ישראל. בתיאבון!

סוציאל דמוקרט ועובד פורום קהלת אוכלים במסעדת פועלים. זה טור ביקורת האוכל שתמיד היה חסר לכם.

בימים קשים אלו של ניסיון לעשות הפיכה משטרית (בסדר עדי, רפורמה) וקרע עצום בעם, קבעתי עם עדי, שותף ותיק ליוזמות ומאבקים משותפים לימין ושמאל. עדי הציע שנעשה ביקורת אוכל לבלוג המעולה שלו על הדרך. מה יותר יכול לתת תקווה לישראליות חזקה שתתגבר על הקשיים מאשר מסעדת רחמו הירושלמית? מסעדה שיושבת בלב שוק מחנה יהודה שנים ארוכות. האוכל אוכל ביתי, סירים מהבילים של אורז, שעועית ומיני תבשילי בשר. גולש הונגרי בסגנון עירקי ושאר שילובים מעניינים שהתפתחו פה. בשעה 17:00 המקום נסגר כמו מסעדת פועלים אמיתית.

תפריט! 

עם עדי ניהלנו בעבר מאבק גדול נגד התוכנית להפריט את מקרקעי ישראל. הכרנו כשהוא היה איש המכון לאסטרטגיה הציונית, ואנחנו אנשי דרור ישראל, ראינו בתוכנית זאת של ממשלת נתניהו השנייה, תוכנית רעה גם בהיבט החברתי-כלכלי וגם בהיבט הציוני-לאומי. החיבור הלא מובן מאליו הזה יצר קואליציה של ארגונים מימין ומשמאל שבאמת היו גם מימין וגם משמאל. לחצנו על חברי הכנסת בסגנון של שמירה אישית לוחצת. החיבור הזה הביא גם לכך שבהצבעה הראשונה הממשלה לא הצליחה וגם הכנסנו מספיק שינויים שהקשו על הפגיעה באופייה הלאומי של מדיניות המקרקעין של ישראל. במאבק אגב היה כרוך גם בג"ץ כך שפעלנו כנגד כל הרשויות.

בימים קשים אלו אני שמח לנהל שיחה שלא נשארת ברובד הסיסמאות. המאבק הנוכחי יוצר קרע חסר תקדים בין ימין ושמאל. לצד השתתפותי הנלהבת בפעילות המחאה, אני זוכר שכך או אחרת בסוף נצטרך למצוא את הדרך לנסח מחדש חוזה חברתי. אולי בסגנון של גולש עיראקי.

לקחנו שתי מנות עסקיות. 69 ₪ למנה עיקרית, שתי תוספות, סלט/חומוס ושתייה. לצערי מרק הקובה האהוב עליי נגמר, אז הלכנו על קציצות ברוטב עם אורז מקלובה. במנה השנייה, בחרנו בגולש המדובר, אורז לבן ושעועית. חומוס לאחד וסלט ירקות לשני. 

האוכל מוגש מחלון מהמטבח. אין תפריט, מלצרים או גינונים. פשוט עומדים עם מגש כמו בחדר אוכל של מקום עבודה או קיבוץ ואומרים מה רוצים. מה שיש כתוב על הלוח ומשתנה כל יום. את המקום מנהלות בנותיו של רחמו המיתולוגי. לאחר שאכלנו בהנאה, ישבנו לשוחח שיחה ארוכה כשהאווירה  נוחה וללא תחושה שמאיצים באנו למרות שהיינו ממש לקראת הסגירה. 

אז מה היה לנו שם?

האוכל טעים מאוד. במיוחד אהבתי את הגולש אבל הקציצה לא נפלה ממנו בהרבה. הקציצה בסגנון קבב (ארוך) מבושל, באה ברוטב אדום טעים. האורז מקלובה היה מצוין, לא יבש ועשוי מדויק כך שמורגש היטב טעמם המתקתק של הירקות. האורז הלבן היה מצע נהדר למעין מרק שעועית ברוטב עגבניות שמוגש עליו. תכלס יכול לבד לשמש כמנה משביעה ומאוד זולה. נדמה לי שאבא שלי בימיו כסטודנט דלפון בירושלים היה אוכל בדיוק את זה, או מנת חומוס. 

מבחינתי גולת הכותרת הייתה הגולש. בשר טעים שבושל הרבה זמן עם הרבה טעמים. בטעמו אני לא בטוח שיוצאי יהדות הונגריה היו מוצאים זיכרונות מבית אבא בבודפשט אבל מדובר במנת בשר גדולה, עסיסית, משביעה ומלאת טעמים. 

לסיכום קולינרי, מדובר במוסד ירושלמי ותיק מאוד, שממוקם במקום שהוא סמל לירושלמיות והישראליות, שוק מחנה יהודה. האוכל לחלוטין עומד בשמו המפורסם. המקום נעים ומזמין.  אבל מילה צריך לומר על יוקר המחיה בישראל. מדובר במסעדה ממש זולה ביחס לסטנדרט למשל בתל אביב וגם באזור שוק מחנה יהודה עצמו. ניתן בהחלט בכמה עשרות שקלים לאכול, ליהנות ולשבוע. אלא שאם הכותרת היא מסעדת פועלים, אציין שעלות של 70 ש"ח לארוחת פועלים מתאימה לפועל שמרוויח שכר מינימום סקנדינבי, ופחות לפועל מקומי. גם מבחינת אווירת השוק, המקום מלא בעיקר תיירים (פנים וחוץ) ופחות בעובדים קשי יום. אין בארץ כמעט מסעדות פועלים בהם אוכלים עובדים בהפסקת יומם, אלא אם מדובר למשל בפועלי ההיי-טק, או קהלת, עם כרטיסי הסיבוס שלהם.

לאתר המסעדה

שמולה

אחרי תריסר שנים במועצת יש"ע, יגאל דילמוני הודיע על פרישתו מכס המנכ"ל. יצאנו לציין את האירוע במסעדת שמולה, אשר מבטיחה "אוכל ביתי שיזכיר לכם טעמים של פעם". מבטיחה ומקיימת. 

האורפלים באים 

קחו חצי פרסי שהוא גם חצי טריפוליטאי יחד עם אפגני שלם ותכניסו אותם למסעדה של אורפלי שהוא גם חצי ג'רמקולי. מה תקבלו? אקזוטיקה. זו תהיה גם תחושת החך שלכם כשתצאו ממסעדת 'שמולה' בירושלים. 

עדי ארבל, האיש של החברה האזרחית בישראל, מהלוחמים הגדולים שצמחו בעם היהודי נגד טיולים בשמש, איש שיחה מעניין ובלוגר מסעדות ירושלמי שיודע להקשיב ולייעץ, הזמין אותי לארוחה ירושלמית. את ההפתעה האקזוטית הוא לא תכנן. היא הפתיעה גם אותו. 

מי שטוב לו ושמח כף ייקח

קבענו במסעדת 'שמולה' ברח' אגריפס בלי לדעת מה ולמה. ידענו רק שהבעיה הגדולה היא החניה, והיתרון המנצח הוא הקרבה לשוק מחנה יהודה, שמאפשרת לקיים אחרי הארוחה את מצוות "אצא לי א-שוקא". מי שהשיר הזה מתחבר לו לאיזה פורום סודי – שידע שהוא גם בברנז'ה. את השיחה המקצועית והעדכונים ההדדיים נשמור לפעם אחרת. עכשיו נדבר על האוכל. 

התחושה הראשונה כשנכנסים לשמולה היא הרגשה של בית. כל המטבח פתוח מולך. לא מחביאים כלום, החומרים על השולחנות. אמא עומדת מעל השיש, סבא עומד וחותך סלט טרי טרי, סירים ומגשים בעיצוב של פעם. אפשר לסמוך. 

זה מרגיש כמו ילד ירושלמי שחוזר הביתה מבית הספר ביום גשום ומגלה שסבתא ואמא בישלו עשרים סירים עם מטעמים, והכל מחכה לך ילד קט שתזרוק את התיק על הספה בסלון, תרוץ לתת חיבוק גדול לאמא וסבתא, ותטרוף צלחת חמה. אווירה שמעוררת טעמים מהדהדים של תבלינים בשיירות גמלים בדרך המשי, ריחות של יסמין וניגון ישן שלסעודה מזמין. 

אפשר תפריט?

"מה תרצו להזמין" שאלה אותנו אשה נאה עם שער שחור ארוך ותווי פנים מיוחדים. לידה עמד גבר עם שיער לבן וזקן מעוצב עשוי היטב, גבוה ואצילי. נראה ששניהם נוצקו בתבניות ברונזה בהיכלות מזרח מערבים. 

"הכל הולך" אמרנו.

לקחנו מוסקה, סופריטו עוף, אורז מג'דרה, תבשיל במיה, אפונה, סלט ירקות, חומוס עם פיתות שמנות, וביקשנו גם לטעום קובה בשר, קצת גולש וקציצות בית ברוטב צהוב ירוק. 

לא נמרח אתכם יותר מידי וניגש ישר לפצצה בפרצוף, או בפה ליתר דיוק. הגולש. לקחנו אותו בצלוחית קטנה של טעימות. חשבנו רק לנשנש קצת. אבל הגולש חשב אחרת. ביס אחד ובלוטות הטעם התעוררו. לא טעמתי אף פעם גולש כזה מרתק. הוא התענג לנו בפה בטעמים מיוחדים, רך, נימוח ברמה מדויקת, עשוי ברוטב מיוחד עם תבלין סודי שמהדהד לך בראש מהיכן אתה עוד מכיר אותו. תענוג אמתי. 

תענוג אמיתי, קווים לדמותו

הגולש חייך בחזרה וקרא בקול 'יש כאן משהו שאתם צריכים לבדוק'. אז אמרתי לעדי 'צריך לברר מאיזה מוצא השף כאן'. 

זו אחת מאקסיומות החיים הישראלים. מה שמגדיר היום מאיזה עדה אתה זה לא סגנון התפילה, פסקי ההלכות, צבע העור או שם המשפחה. רק האוכל. מה אמא מבשלת בבית. איזה מאכלים עוברים מדור לדור, מהם התבלינים הסודיים המיוחדים שנותנים טאצ' לכל תבשיל. תשאל נתנייתי מצוי אם הוא יודע מה זה 'כְנָאפֶר' ותדע אם פגשת טריפוליטאי אמיתי או לא. 

עדי לא התעצל, פנה למטבח הפתוח, ושאל את הזוג האצילי – מאיזה עדה אתם? התשובה החזירה את עדי לשולחן בפנים מופתעות, והוכיחה שהגולש צדק. 'אנחנו אח ואחות מהעדה האורפלית' הם ענו, 'סבא שלנו היה גם ג'רמקולי'. 

מבט על ארוחת צהריים כמו שארוחת צהריים צריכה להיות

ידענו שיש דבר כזה בית כנסת אורפלי וג'רמקולי, אבל נדרשנו לגוגל כדי לוודא את הפרטים. אורפלים הם יהודים מהעיר אורפה בחבל כורדיסטן מהצד התורכי שלה (טוויסט אקטואלי), המזוהה עם אור כשדים העתיקה. היא שכנה בסמוך לצ'רמיק משם הגיעו הג'רמקולים. בקיצור, הגולש הגיע מהמטבח של אברהם אבינו לפני שהקב"ה אמר לו 'לך לך'. אז הזמנו עוד מנה. 

גם ההפתעה השנייה חיכתה לנו במנה הקטנה שלקחנו רק לטעימה. קציצות עופבשר. זאת לא טעות הקלדה. המנה הגיעה בגוונים של חום צהוב ירוק כמו בד כורדי עתיק, ובמרכזה קציצות עוף ממולאות בבשר ותפוחי אדמה רכים ברוטב ירוק צהוב עם פטריות. גם במעדן הזה שמו תבלין סודי. אולי של שרה אמנו כשעוד הייתה שרי. טעים בצורה שקשה לפרט, אבל קל להתרשם מהתמונות. זו הייתה הבחירה המוצלחת והמועדפת של עדי.

חפשו את התבלין הסודי

טעמנו מהקובה שהייתה עשויה בצורה קובאית מדויקת עם שפיצים תואמים כאילו הודפסה במדפסת לייזר ונחרטה במכונת CNC כמו שרק סבתא עיראקית אורגינאלית יודעת לעשות. אם הייתי ריבי החברה של שלום, הייתי אומר על הקובה שהיא יודעת מה אני אוהב, אבל יבש וצריך לשים טחינה. קצת רוטב יכול לשדרג. מזל שהצטרף אלינו גם סלט ירקות ירוק ומרענן.

פנינו לתוספות. האורז החום עם העדשים, היה מעולה. מדויק בשילוב ובכמות, מבושל היטב ומשתלב בתבשיל הבמיה הירוקה (בצלחת שלי) והאפונה (בצלחת של עדי). את החומוס והפיתות השארתי לעדי שינגב. חבל לבזבז את החך ואת קיבולת הבטן שלי על זה. 

יש משהו במראה של הסופריטו שמטעה. במבט חיצוני הוא נראה כמו עוד פולקה מהמטבח של הישיבה התיכונית אבל לאחר טיפול של מזלג וסכין הוא התגלה מעדן רך ומבושל היטב מבפנים ומבחוץ. הרוטב שהיה משכנו החם בסיר של הסבתא האורפלית ריכך אותו ונתן בו אותות ומופתים של טעמים. 

מוסקה וקובה, פלאי הבשר הטחון

הגענו אל המוסקה שבעים אך מצפים. היא לא איכזבה. בדרך כלל אני לא עף על מוסקה. מעדיף מפרום טוב. משום מה תפוחי אדמה הם אלה שנועדו יותר להיות הסנדוויץ' של בשר טחון. חציל הוא טעים בכל מיני צורות אך השילוב שלו עם בשר לא תמיד יוצא מוצלח. הפעם כן. חציל רך שעטף בסנכרון מושלם מילוי בשר במרקם נהדר. 

שנסכם? שמולה זה מילה נרדפת לאוכל ביתי מיוחד בטעמים היסטוריים שבושל ממש עכשיו. טרי טרי, עם כל הלב והאהבה כמו שרק אפשר למצוא בסירים ישנים של סבתא. ואם שאלתם מי זה שמולה – אז תפגשו אותו במטבח. גבוה, אצילי, הדור פנים ושיער. אורפלי חצי ג'רמקולי. 

אקזוטיקה כבר אמרנו? 

לדף הפייסבוק של שמולה

דייטש

דנאל בן נמר הוא מייסד היוזמה לצמצום הסכסוך היהודי-ערבי. לאחרונה מתעניין דנאל גם בצמצום השסע הדתי-חילוני, אז שמנו נפשנו בכפיתנו וירדנו לעומק הדברים במסעדת דייטש בלב ליבה של שכונת מאה שערים. שסע גדול לא מצאנו, אבל התרחבנו יפה מאד...

מעניין איך בן גוריון היה מגיב אם הוא היה יושב איתנו לאכול, כשהוא היה מגלה שההברקה שלו, הפתיתים שסייעו בהקמת המדינה ובשיבתו של עם ישראל לארצו, מוגשת במסעדה במאה שערים. איזה ניגוד אדיר. פתיתים, בן גוריון וציונות מצד אחד, חרדים מצד שני.

תמשיכו לקרוא, עוד מעט יגיע גם האוכל...

הסקרנות שלי לגבי העולם החרדי נולדה לא מזמן, כשהלכתי עם חברים לשמוח בשמחת בית השואבה לראשונה בחיי. המוני אנשים ברחובות בשמחה מדהימה שנמשכת עד שעות הבוקר. אחרי שהתאוששתי עברה במוחי השאלה "אבל איך מאה שערים נראית בימים רגילים?". כשנקרתה בדרכי ההזדמנות להתארח בבלוג לקח לי זמן לחבר את הרצון להכיר את מאה שערים להצעה המפתה של עדי, אבל בסוף זה קרה. הייתי תמים כשנכנסתי לגוגל כדי למצוא מסעדה טובה במאה שערים. בקיצור, (ובראש עוברת לי סדרת הרשת האלמותית של רועי כפרי) הלכנו לאכול במסעדת "דייטש" במאה שערים.

נזכרתי שאיבדתי את הכיפה הקבועה שאני לוקח איתי בתיק, אז תכננתי לקנות כיפה בדרך למסעדה. לא לקחתי בחשבון שכנראה החבר'ה במאה שערים הם לא קהל היעד הכי טוב לעסק שמוכר כיפות, שהרי כבר יש להם כאלה, אז ויתרתי. 

השער שלנו מתוך מאה...

"תשמע, אתה בטוח שזה במאה שערים 50? עברתי עם הרכב ולא ראיתי מסעדה". עדי התקשר וככה זה התחיל. אחרי כמה דקות של שיטוטים ברחובות, וקצת "אחי, איפה זה דייטש?" עם עוברי אורח שלא כל כך הבינו מה אני רוצה - מצאתי את המקום. בהססנות נכנסתי פנימה למבנה שניראה כמו מעדניה עם כמה כיסאות ושולחנות. התשובה אגב, היא 32. מאה שערים 32. 

עד עכשיו אני לא בטוח למה רוב הערב דיברנו בלחש, גם כשלא ריכלנו. אולי זה משהו באווירת יראת הכבוד, או הזרות. הססנות כזאת, תחושה שהחוקים החברתיים שאנחנו מכירים ביום-יום לא תקפים במקום הזה, ואנחנו צריכים בזהירות לגלות איך אנחנו נדרשים להתנהג. כשרצינו לצלם את המעדנייה לדוגמה, לא היינו בטוחים אם זה סבבה להוציא סמארטפון בפרהסיה. 

אפשר תפריט? תלוי...

ניגשנו למעדנייה והתחלנו להעמיס. עדי אמר שבאנו לטעום את כל התפריט אז באתי מוכן. "שים לנו מהצלי בקר, וקציצת עוף אחת, פתיתים זה מעניין, וצימעס (גזר מתוק). אפשר גם פירה, קיגל תפוח אדמה, בורקס בשר ומוסקה (שהיה בצורה של מפרום).

ואז זה קרה - המוכר שלח את הצלחות העמוסות שלנו היישר לבטן של שלושה מיקרוגלים לבנים. פאוזה דרמטית, מבטים מבולבלים. אני חייב להודות שלא ציפיתי לחלק ציונים קולינריים יוצאי דופן, אלא באתי בעיקר בשביל החוויה. להכיר קצת יותר את התרבות החרדית מבפנים. אולי מה שמנחם זה שהמיקרוגל הצליח לחמם באופן שווה לחלוטין את כל חלקי המנה, והאוכל אפילו היה טעים. 

אז מה היה לנו שם?

נתחיל מהצימעס - אני לא זוכר אם אי פעם אכלתי גזר מתוק. הוא היה מתקתק במידה מדויקת, לקחתי ביס קטן מדי פעם כדי לאזן את שאר הטעמים אבל בעיקר ליהנות מהמתיקות. הפירה - סביר. מה שאפשר לצפות מפירה, לא יותר ולא פחות. צלי הבקר היה טעים, אבל די סטנדרטי אני חייב להודות. הבורקס בשר היה מצוין, וזה שהוא הגיע בחתיכה גדולה העלה בי חיוך אחרי הביס הראשון כשהפנמתי שנשאר לי עוד הרבה ממנו.

ליד המוסקה המושלמת והפתיתים שגרמו לי להתרגש, קציצת העוף הגדולה הייתה דווקא פחות מומלצת. מה נגיד, היא לא בלטה במיוחד, והייתי מגדיר אותה למלמית - לא מועילה לא מזיקה. לעומת זאת, המוסקה הזכירה לי מאוד את המפרום של סבתא דליה. את תפוח האדמה החליף החציל, והאווריריות של הבשר באמצע היה מושלם. התיבול אמנם היה שונה, והרוטב האדום של סבתא היה חסר, אבל בהחלט זו מנה ששווה לקחת. טיפה'לה שמנונית יתר על המידה, בדיוק בשביל להתגעגע לביס קטן מהצימעס המתוק.

מוכנים לסיבוב נוסף?

בסך הכל האוכל היה ביתי, מאד לא מפונפן, אך בהחלט מנחם. אחרי הפסקה קצרה להסדרת הנשימה, ודבר חוכמה של עדי בנוגע לתחזיות ואסטרטגיות פוליטיות, הסכמנו שאנחנו חוזרים לוויטרינה. אל המיקרו בדילוגים, והפעם כבדים ברוטב שווה עם בצל מטוגן, תפוח אדמה בתנור ושניצל. ההמלצות אגב, לפי הסדר הזה. הכבדים היו מצוינים, רק חבל שהם התחבאו בפינה של הויטרינה, אחרת הייתי לוקח אותם כבר במנה הראשונה.

חבל שלא פרסמו את המודעה ישר באידיש!

אחרי ששבענו, סיימנו לקשקש וכבר נהיה מאוחר - עדי ביקש חשבון. "169 שקלים בבקשה". צילמנו את התפריט כדי שגם הקוראים בבלוג יוכלו להתרשם, ובדרך החוצה ראינו שלט קטן וחמוד שסיכם את כל החוויה הקולינרית, אבל במיוחד האנתרופולוגית: "דרוש עובד אדיב ונמרץ דובר אידיש".

חפשו את מסעדת דייטש בגוגל

קמילוס

איך ששמענו שנפתחה מסעדה יוונית חדשה באזור התעשייה של תלפיות, מיהרנו לבקש מיונדב, פסיכולוג וחבר שמבין דבר או שניים בענייני המטבח להצטרף לארוחת צהריים עשירה. גילינו מסעדה עשירה במגוון, אך זולה במחיר. על הטעם ועל הריח, נשאיר לכם לקרוא...

נכון עושה חשק לצאת לחופשה חלומית באי הציורי קמילוס? ואם קמילוס באה אליך עד מטר מהבית, לא תקפוץ לבקר? ועוד לפגוש שם חבר יקר משכבר?

זה מה שעבר לי בראש כשקיבלתי הזמנה ספונטנית מעדי לביקור ביקורתי במסעדה יוונית חדשה שנפתחה בתלפיות, כאן בירושלים. מיד עלתה בדמיוני טברנה עשירת צבעים, ריחות וקולות, ריקודי סירטאקי, וצלילי בוזוקי המתערבים בקול צלחות נשברות, מה שגרם לי לומר מיד כן להזמנה. אמנם לא זכיתי להיות מבין גדול בגורמה, וראיתי אולי חצי פרק של מאסטר שף בחיים שלי, אבל למה שלא נתחפש לשעה שעתיים לאנין טעם מתנשא.

יושבים לאכול, מוזמנים להצטרף!

חלבי או בשרי? שאלתי, ועוד לפני התשובה עניתי לעצמי - חלבי, ברור. הרי זה מה שיוונים אוכלים, סלט יווני וסופגניות. עם ריבת חלב. עדי אישר את הנחתי – הולכים לאכול חלבי. יופי, בשר בצהרים מעלף אותי לאיזה שעתיים ויש הרבה מה לעשות היום. 

עדי אסף אותי ברכב השרד שלו ספיישל מהבית, והווייז לקח אותנו אל לב תלפיות, שפחות מזכיר אי יווני קסום ויותר אזור תעשיה בפרוורי אתונה. כבר כשחלפנו בנסיעה ברחוב זיהינו שמיקום המסעדה מוכר לנו, בבניין עמותת שק"ל. לא מזמן הייתה כאן מסעדה אחרת, 'חרוצים', שנסגרה. כנראה שבעסקי אוכל לא מספיק להיות חרוצים... לעדי יש יותר מזל ממני בענייני חניות, אז חנינו ממש מול המסעדה ונכנסנו, אבל זה לא בהכרח מה שיקרה לכל מי שיגיע בשעות העמוסות של האזור וכדאי לקחת זאת בחשבון. 

הכניסה אל המסעדה עוברת בחנות של העמותה ובה מוצרים ויצירות מעשה ידי חניכי העמותה, שזו חוויה מומלצת כשלעצמה, שגרמה לנו להרגיש פילנתרופים להפליא. מסתבר שהבניין שייך לעמותה ושהתכנון הוא שלאחר שהמסעדה תתייצב חניכים בעמותה ימלצרו בה, כפי שהיה במסעדה הקודמת.

חלל המסעדה נעים ומשרה אווירה רגועה, התפאורה פשוטה יחסית ולא מתיימרת, וניתן להרגיש שהיא עדיין בהתהוות. שולחנות בודדים לצד שולחנות ארוכים לאירוע (בשעות הערב המקום מיועד לאירועים, עד 80 איש), פה ושם נגיעות יווניות כמו בקבוקי אוזו ריקים, ומוזיקת מעליות בלתי יוונית ברקע. לפחות בשעת הצהרים המאוחרת שבה הגענו המקום היה יחסית ריק ושקט.

המלצרית האדיבה קיבלה את פנינו והניחה בפנינו תפריט, וכבר בהצצה ראשונה למדנו שתיאום ציפיות הוא דבר חשוב בחיים, ושהפנטזיות שלנו על יוון לא בהכרח תואמות מציאות. גילינו שאנחנו יושבים בכלל במזנון בשרי, ושלא מגישים פה סופגניות אלא סופלאקי (ראו להלן), שמתמודד בקטגוריית השיפודיות הסמוכות יותר מאשר בזו של מסעדות גורמה (וגם המחירים נמוכים בהתאם, יש לומר). מסתבר שגם עדי הניח שיוונים הם צמחוניים ולא טרח לבדוק לאן אנחנו הולכים... חישבנו מסלול מהיר מחדש, שחררנו את חלום הטברנה החלבית ונערכנו לארוחה בשרית במסעדת פועלים, אבל הדיסוננס בין החלום והמציאות עדיין השפיע על החוויה במידת מה. תגיעו מראש עם ציפייה מותאמת,  ותחסכו מעצמכם את העניין הזה..

כיוון שהמילה היחידה שנשארה מהפנטזיה המקורית הייתה 'יוונית', רצינו למקסם את המפגש עם הטעמים ממולדת האלים השכנה, והזמנו את שתי המנות בעלות השם היווני ביותר בתפריט, עליהן המליצה גם המלצרית, האחת 'סופלאקי פרגיות', והשנייה המכונה 'גירוס בצלחת', גם היא מפרגית. אליהן הוספנו קצת בהמשך מנה נוספת שקרצה לנו, בעלת שם גנרי יותר – ממולאים בצלחת.

מיד לאחר ההזמנה הוציאו לנו פוקצ'ה חמה עם כמה סלטים קטנים לניגוב, שזה נחמד יחסית למסעדת פועלים בסיסית, וגם עזר להרגיע את מיצי הקיבה שהתחילו להתעורר. למזלנו המנות עצמן הגיעו די מהר, לפני שהספקנו להתמלא בסלטים, וניגשנו לחקור את נפלאות המטבח היווני הבשרי.

מנות עיקריות ראשונות. המשך יבוא...

נתחיל עם הגירוס: קיבלנו קערית מלאה בפרגית קצוצה בתיבול עשיר ואינטנסיבי בגווני צהוב כורכום ומקושטת בפטרוזיליה המוגשת לצד (עוד) פוקצ'ה וסלטים. סוג של שווארמה שנשלפה מהלאפה, אבל נחמדה מאד. הרבה בצל מטוגן וטעמים שנספגו היטב בפרגית, קצת פיקנטי אבל לא יותר מדי. בגזרת הסלטים שבצלחת היה מקום לגוון ולהעשיר קצת את הטעם. כשהגיע הסופלאקי גילינו שמדובר בעצם בשיפודי פרגית נדיבים אך סטנדרטיים למדי, ברוטב אדמדם שנראה מבוסס על קטשופ. מידת העשייה הייתה טובה והשאירה בנתחים רכות ועסיסיות - טעם מוכר אך קצת משעמם. 

בגדול, שתי המנות הללו היו טעימות ונחמדות, משהו פשוט ומשביע לאכול בצהרי היום, אבל די גנריות ודומות למנות המוגשות בכל אלף בתי האוכל הסמוכים, וללא חותמת יוונית ייחודית. צלילי בוזוקי לא הופיעו בדמיוננו, ולא מצאנו את עצמנו שוברים צלחות בעליזות. אפרופו צלחות, דווקא צלחות ההגשה היו ברמה גבוהה משל מסעדת פועלים פשוטה, והפיחו קצת ארומה איכותית ואולי גם יוונית. מצד שני, לא נעים לשבור צלחות יפות כאלה, מה שהכניס אותנו קצת למלכוד...

לי היה חסר מאד משהו טבעי וירוק ליד המנות הללו. בסדר, לא סלט יווני, הבנתי, אבל אפילו המלפפון והעגבניות הקצוצים בפלאפליות עם קצת לימון ושמן זית היו עושים את העבודה. 

דווקא הממולאים!

דווקא הממולאים שהגיעו קצת אחר כך כן עשו את העבודה. הפלפלים הצבעוניים נראו נהדר על צלחת תכולה, ואמנם במבט ראשון עוררו חשש ליובש מסוים, אבל ברגע שטעמנו מהם הם נעלמו מהר מהצלחת, ועשו חשק לעוד. הבישול היה בטעם ביתי ובמידה הנכונה כך שהאורז היה מבושל דיו ומלא טעם ומאידך הגרגרים נשארו אחד אחד ולא התפרקו לכדי עיסה דביקה כפי שקורה ללא מעט ממלאי ממולאים. אין לי מושג מה היה מוצאו של ממלא הממולאים הקדמון ואם זה מאכל יווני טיפוסי או שמקורו באזור אחר של המזרח התיכון, אבל זה היה טעים ועם טעם קצת שונה ומיוחד.

בחיפוש אחר יוון האבודה ביקשנו להזמין מנה נוספת, ועל הדרך גם להבין את שמה המסתורי של המסעדה, קמילוס. המלצרית לא הייתה סגורה על הפרטים וקראה לשף המסעדה, בחור מגודל, חמוד וקצת ביישן, ממנו למדנו קצת על מקורותיה היוונים העתיקים של המסעדה. הכל התחיל מזמן, לפני חצי שנה בערך, לאחר שסקר שוק מהיר הצביע על חסר מהותי במסעדות יווניות בירושלים. חסר גלגל? אנחנו גלגל. מי אמר יווני ולא קיבל? 'על השם המלצתי בעצמי', הודה השף בגאווה מבוישת. עבודת יד. יבוא אישי, על שם הסבתא של בעל הבית, העונה לשם קאמי. טוב, קצת פספוס לקחת שם כמו קאמי דווקא ליוון, אבל מסעדות צרפתיות כבר יש כמו זבל בירושלים. ומה לגבי מנה יוונית ייחודית? שאלנו. לכו על קציצות הדגים, המליץ השף. הלכנו.

המלצת השף: קציצות דגים

וטוב שהלכנו, כי בסופו של דבר בעיני זו הייתה המנה הכי מעניינת בארוחה. הרוטב של הקציצות הוא זה שעשה את ההבדל והביא טוויסט מעניין וטעים לעלילה. כמות רבה ומתאימה של לימון חתוך ומיץ לימון יחד עם עשבי תיבול ותבלינים הפכו את הרוטב האדום לעשיר בטעם ייחודי ומעניין, שעשה טוב לקציצות וגם בא נהדר כמטבל לחלה המוגשת יחד איתו. קציצות הדג עצמן היו נחמדות אבל לא יותר מכך ולא היינו בטוחים אם הן היו עבודת יד או מאריזה קפואה כלשהי, אבל כמו שסבתי הייתה אומרת, גם סוליית נעליים אפשר להפוך למעדן עם התיבלון הנכון. למנה היה טעם חזק שממלא את חלל הפה ונותר בחך גם זמן רב אחרי שיצאנו מהמקום. אמנם גם המנה הזו לא זרקה אותי לשיר ביוונית, אבל מצאתי את עצמי מזמזם פוליקר, וגם זה אחלה. 

בסיום האירוע היינו שנינו שבעים ועייפים כדבעי, תוהים איך נמשיך את היום מכאן. לך תרקוד סירטאקי אחרי סופלאקי. עם החשבון קיבלנו גם קינוח מלבי נחמד על חשבון הבית, לסתום סופית את החורים שעוד נשארו. עדי כבר נשבר וויתר, והשאיר אותי להגיע לבדי אל קו הסיום.

קינוח מלבי נחמד

בסיכומו של דבר, קמילוס שפגשנו היא אחלה מסעדת פועלים, ואם מראש מגיעים אליה ככזו, הרי שהיא מקום ראוי וטעים שכדאי לבקר בו כשאתם מוצאים את עצמכם בתלפיות. יחסית לשיפודיות באזור המקום משרה אווירה נעימה ורגועה, השירות אדיב והאוכל פשוט וטעים. נראה שהמסעדה עדיין בתהליכי בניית הזהות היוונית שלה, אבל אפשר למצוא בתפריט גם טעמים שונים מהרגיל כמו בממולאים ובקציצות הדגים, ונראה שלבחור שמבשל יש טאצ' ופוטנציאל. לא בטוח שקמילוס תביא לפריצת דרך של התרבות היוונית האותנטית בירושלים, אבל כמקום לארוחה חביבה בצהרי יום עבודה היא אחלה, ואם נוסיף לכך את הפוטנציאל של המקום להפוך למוסד חברתי, בהחלט כדאי לבקר בה.

ואם תכתבו קמילוס בגוגל, תגלו שאין אי כזה ביוון אבל תגיעו למסעדה ורעבים לא תצאו מכאן...

לאתר קמילוס

ברברה

איך ששמענו שנפתח בר קוקטיילים חדש בשוק, הצענו לתמר הירדני, מורת הדרך של מורי הדרך הירושלמים, להרים לחיים לרגל ירושלים תופסת צבע, תערוכת הצילומים הצבועים מחדש של הירושלמית-דור-9. על הדרך אזרנו אומץ לבדוק את האטרקציה המפתיעה של כנאפה בשרית של ברברה, החדשה של מחנה יהודה.

שלוש סיבות טובות היו לי לסרב לעדי כשהזמין אותי לבוא לבדוק איתו קוקטיילים ואסאדו בברברה, בר הקוקטיילים החדש של שוק מחנה יהודה. הראשונה היא שלדפוק קוקטיילים באמצע היום זה לא בדיוק כוס המוחיטו שלי; השנייה היא שכמורת דרך שמשוטטת בשוק-נחלאות על בסיס שבועי לא זיהיתי את הקסם שבלצאת לבלות במשרד, ושלישית מפני שהתפריט שהוא שלח הציע זוועות קולינריות אפילו בסטנדרטים המאד גמישים שלי, דוגמת מלאווח אסאדו או כנאפה בקר, שאלוהימה תשמור. אבל, אמר עדי, יש לנו אחריות ציבורית ושליחות לאומית או להפך ולפיכך התייצבתי בשעת אחר צהריים ברחוב האגוז בבר הקוקטיילים המבטיח שנדחק, כמקובל במחנה יהודה, לתוך גבולותיה הצנועים של חנות ירקות ותיקה עליה השלום.

ברברה הגיעה לשוק ואיתה גם אנחנו!

הנטייה הטבעית שלי היתה ללכת על הבטוח ולהזמין את פלטת המטוגנים - טבעות בצל, צ'יפס ונקניקיות, אבל עדי הזכיר לי שמדובר כאן בשליחות ציבורית או לאומית וכו' ולכן שמנו נפשנו בכפנו והלכנו על האקסטרים - כנאפה אסאדו. הבה ננצל את זמן ההמתנה למנה שלנו כדי לדסקס פה רגע את הקטע שבו שף משועמם עורך ניסויים במטבח ואז מעז להעביר את התוצאות הרות האסון שלו לתפריט, כי בואו - כנאפה אסאדו!? איך הפך הקינוח החלבי, שכל גאוותו היא בגבינה הנימוחה לה שם מתחת לקדאיף, למנה קרניבורית? מה השלב הבא - גפילטע עם מרמייט (הערת העורך: תעשו גוגל. זה מה שאני עשיתי)? גונדי בנגיעות קרמל (הערת העורך: כחצי פרסי, בגונדי אני כבר מבין)? צ'יפס ברוטב קונדיטון (הערת העורך: חזרה לגוגל)?

לפני שמתחילים לאכול, טעימה מתוך תערוכת הצילומים של תמר...

אז המנה הגיעה ובמבט ראשון היא נראתה כמו כנאפה תמימה לגמרי בהבדל אחד והוא שאת הפיסטוקים המוכרים והאהובים החליפו עתה תועפות זיגוג מחשיד בגווני פונץ' בננה. אני הנחתי שהצהוב הוא חרדל ועדי ניחש שהוורוד הוא אלף האיים אך בסוף הסתבר שטעינו בגדול ושזה בסך הכל טחינה בצבעים. עוד הסתבר שטעינו בגדול גם בהערכה המוטה מראש נגד השעטנז שבצלחת שכן מכלול הכנאפה התגלה כלא רע, ואם נדייק בניואנסים - לא רע! משהו שם במכלול עבד יפה, כנראה בעיקר מפני שהאסאדו היה נפלא ממש ועשה לגמרי את העבודה של הגבינה האבודה. מוסר השכל: אם מערבבים מעוף, כישרון וחומרים ממש מצוינים אז אפשר לחולל נסים, ועוד מוסר השכל: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

כנאפה תופסת צבע (תמונת אילוסטרציה)

מרוצים מהבחירה המוצלחת הסתערנו שוב על התפריט והפעם הלכנו בבטחה על הרפתקת המלאווח הבשרי, אלא שהסתבר שאין מלאווח וגם שאין את הקינוח שחמדנו - מאפה פטיסייר תפוחים ושוקולד בעל השם המצמרר משהו "האצבעות של פרנקו". בצר לבטננו המקרקרת הזמנו בכל זאת את פלטת המטוגנים שהייתה מצוינת אבל סתמית וגם את שלישיית לחמניות הבאן עם רצועות הסטייק הנקראת "גן עדן של אנטריקוט" שהוכיחה שוב את כישרונו של המטבח בהפקת תוצאות מרהיבות עם בשר, אך הרבה פחות בכל מה שמסביב לו.

אם אין מלוואח, שיאכלו באן.

עדי, מליץ יושר שכמוהו, אוהבן של ישראל, הציע שחסרון המנות הקיימות בתפריט המצומצם ממילא הוא בטח בגלל שתפארתו של המקום היא בקוקטיילים דווקא, ולכן נפנינו מיד לבדוק את המצאי בגזרה זו. כאן, רבותיי, נותנת ברברה בראש עם מבחר מרשים של משקאות מוצלחים ממש כמו "שוק שוק" שעושה כבוד בל יתואר למפגש בין ג'ין לפסיפלורה, ג'אנגל בירד לחובבי חיבורים מתוקים במיוחד בין רום לקמפרי, ואֵלדרפלאואר שאני פחות אהבתי אבל עדי עף על האמארו מונטגרו בטנגו עם וודקה.

בר קוקטיילים או לא בר קוקטיילים?

שורה תחתונה - ברברה הוא אחלה מקום לחובבי קוקטיילים מיוחדים, שלא מפחד להתנסות בהפתעות קולינריות ומחזיק במטבח שף יוצא מן הכלל בתחום הבשר. מקום לשיפור נצפה בכל הקשור לסֵטינג של המקום, החל בהברגה טובה של השולחנות המתנדנדים אל סף התהום, עבור בתפריטים הדביקים הזקוקים נואשות למירוק ולצחצוח וכלה בריענון דחוף של המלצרים, עדיף בלי סיגריה ביד ועם תודעת שירות קצת יותר מפותחת. עם זאת נציין לטובה את הבריסטה המקסימה שהתגברה בשתיקה סטואית על אפס שיתוף הפעולה של המלצר עם הסיגריה ותקתקה לבדה את כל המנות והמשקאות וניגוב השולחנות ואפילו הצליחה לחייך. שאפו!

לדף הפייסבוק של ברברה

מצלה

רועי מקלר, מנכ"ל עמ"י, שהיא המנהלת הלאומית לקשרי ישראל והתפוצות, ביקש לשמור לו את מצלה, המסעדה הירושלמית-טורקית המצוינת של השף אבי לוי. לקח קצת זמן, אבל רגע לפני יום העצמאות הספקנו לבקר במקום שמסמל נהדר את הסימביוזה של עם ישראל - לאכול יחד את מה שמזכיר את הטוב שבחיבור בינינו.

יומיים לפני חתונתו של עדי, עדי ואני ניגשים לסגור עניין עם מצלה. המסעדה החדשה של אבי לוי, שהייתה חדשה כשהתחלנו לנסות לתאם מועד, כבר הפכה לשם דבר בירושלים עד שהצלחנו להסתנכרן. חודשים שאנחנו מנסים לתאם וכל פעם משהו חדש בלוז הבלתי אפשרי של עדי עולה. לא ייאמן כמה יוזמות חברתיות בנאדם אחר יכול להוביל, כאילו משוויץ בזמן הפנוי שמאפשרת הרווקות (למרות שגם שבועיים אחרי החתונה נראה שהכרוניקה בשלה). אבל הנה ברגע האחרון לפני הנישואין, עדי החליט שאי אפשר לגשת לחופה עם חובות קולינריים והצליח לפנות לנו שעתיים. סופסוף אני זוכה לזמן איכות איתו באמתלת גיבוש דעה על מצלה.

מנות גדולות, לאנשים גדולים, עם שולחן קטן (תמונת אילוסטרציה)

מאחר ופטור בלא כלום אי אפשר, ניפטר כבר עתה מהעניין הגשמי - האוכל במצלה פשוט וטעים. אשכרה אוכל רחוב ירושלמי-טורקי, שזה בדיוק מה שכתוב על התפריט. כיף שיש אמת בפרסום. מילים וטעמים שמבליטים את הצד המחמיא של עיר הקודש. במיוחד עם סיפור הדרך הירושלמית של עדי, על המסע מההייטקס לעשייה ציבורית-חברתית-תרבותית-טיולית ענפה. אז התיישבנו לצד עגלת בייגלה ישנה שממוקמת ליד גריל ענק והתרשמנו מהמטבח הפתוח והטבחים השמחים. 

יאללה קומזיץ

התחלנו עם מנה שנקראת 'קומזיץ מצלה' שהיא למעשה ירקות מדורה (שומר, קולורבי, תפוח אדמה, בטטה ושאר ירקות) לצד מנת פתיחה נוספת של חציל שרוף. היה טעים לראות איך המנות מדברות ביניהן ונהנות מהטחינה המעולה ששדרגה כל ביס. יופי של סיפתח שורשי – בלי פוזות אבל עם המון נשמה.

חציל להשלמת התפאורה

משם המשכנו לשיפוד השווארמה הענק שהסתובב במרכז החדר, סיח אימתני שמעוצב עם המון הבנה על הרומן הבלתי אפשרי בין איסטנבול לירושלים. רומן שלפני מאה ומשהו שנה היה מובן מאליו, נשמר כעת בעיקר דרך המורשת הבלתי מוחשית שמחברת ביננו מכורי הלבנט. השיפוד הענק הזה מיועד בדיוק לאנשים שידעו להעריך מאין הגיע וכמה מחשבה הושקעה בשביל לחבר אותו דווקא כאן, ככה. 

הסיח שבמרכז השיח

השווארמה נחתכת ביד אמן מהשיפוד ותופסת את מקום הכבוד שלה על מגש עץ, כזה שלוחש לבלוטות הטעם שגם כשאני משחזר את הגעת המנה כעת, רחוק מדי מירושלים, הארומה עוד עולה ומפתה לחזור בהקדם. כאן חשובה הבהרה דרמטית – ממש כמו פלאפל וצ'יפס – שווארמה אינה מנה לשנע. קריטי לאכול אותה במקום ממש רגע אחרי שירדה מהשיפוד. לתשומת לב מתחכמי המשלוחים – כאן הוולט לא יעזור, כמו כל מקום רלבנטי בעיר הקויידש גם פה מי שמבקש להבין – חייב להגיע למצלה פיזית.

במשלוח זה אף פעם לא ייראה ככה!

קבלו עוד סיבה להגיע למסעדה: קבב בבייגלה ירושלמי. מנה מדליקה שמלווה בצלוחיות קטנטנות של סלטים חרפרפים שמעלים עוד יותר לשילוב של הקבב האסלי עם הסומסום. הקבב היה מעולה, אפילו בהשוואה לשכנים המפוארים של מצלה (עד חצות, סימה, אמא וכמובן המוציא). בקיצור – קבב כמו שהוא אמור להיות. 

סיבה למסיבה, סיבה למסעדה.

בשלב הזה כבר היינו אחרי שתי מנות עיקריות די גדולות (אבי לוי ידוע בנדיבות מנותיו) וכנראה היינו אמורים לעבור למתוקים אבל לא יכולנו לוותר על ההזדמנות לנסות את הגרסא המקומית למעורב ירושלמי. מנה טובה של מעורב שתמונה אחת שלה שווה אלף מילים, טחולים, כבדים ולבבות. 

יש מי שפותח בקלפים ויש מי שפותח בלאפה

בקינוחים ניצבו בפנינו שתי אפשרויות: בסבוסה עם קצפת שקדים או כנאפה-מלבי. אני בחרתי במנה האחרונה האחרונה, שילוב שנשמע מדהים עד שנזכרים (רק אחרי הביס) שמצלה היא מסעדה כשרה ולכן המרכיב החלבי הקריטי שמשותף לשתי המנות כלל לא נמצא שם. עדי זיהה את העניין עוד לפניי, אבל באלגנטיות הירושלמית המוכרת הוא גם דאג להסביר לי את זה רק אחרי שדאג להזמין מראש גם את מנת הבסבוסה, ובכך הוכיח שהוא אכן מוכן לחיי זוגיות.

פעם הבאה כמאמר השיר: בסבוסה די

לסיכום – מצלה מסעדת רחוב, חפה מיומרות מיותרות ומגישה אוכל ירושלמי אסלי. ממש כמו העיר שמעולם לא טענה למתיקות, גם פה יש 50 גוונים של חריף. מי שמתעקש לבחור פה מתוק – ירוויח ביושר את האכזבה ומשול כמעט לפראייר שמזמין משלוח בקופסת פלסטיק, במקום לשבת בשולחן אמיתי לסעודת חברים אמיתית.

לאתר המסעדה

ברונו

מסעדת ברונו עברה לאחרונה למשכנה החדש ברחוב עמק רפאים, וזו סיבה מצוינת להזמין את ניקולאי טבך חובב הבשר לבקר את המקום. את (עוד מעט ד"ר) ניקולאי טבך אני מכיר עוד מימי ייסוד בית המדרש לציונות של המכון לאסטרטגיה ציונית, ומיזם ההמשך שהקים ניקולאי הנושא את השם '70 פנים לציונות'. יצאנו לחגוג 13 שנים להיכרותנו כדי ליהנות מתחביב משותף נוסף שלנו: אוכל טוב!

שאלה: מה משותף לסרט 'ברונו' של סשה ברון כהן ולסנדוויץ' בר 'ברונו' בעמק הרפאים 24? שום דבר למעט ששניהם מציגים תוצרים מעולים כל אחד בתחומו. על שניהם אני ממליץ בחום עם אזהרה לצמחונים ואנשים חסרי חוש הומור. מכיוון שעדי ואני לא נמנים אם אף אחת מקבוצות יסוד אלו של העולם הפרוגרסיבי של היום, שמחתי להיענות להזמנה לנסות מקום בשרי חדש בעמק הרפאים. 

למנה ראשונה: סלפי

המקום עצמו, שנמצא על הציר הראשי, מכיל בתוכו כ 5-6 שולחנות ויוצר תחושה של מקום ירושלמי אותנטי, כזה שאפשר למצוא במרכז העיר ובסמטאות השוק. הצוות היה אדיב מאוד, אך העיקר היו המנות שהגיעו במהירות שיא עוד לפני שעדי הספיק להגיד 'הפרטה'. על אף התמחות המקום בסנדוויצ'ים הלכנו על צלחת אחת של ראמפ סטייק עם כרוב צלוי וצלחת שנייה של קבב ותוספת אורז אסור וירוקים. שתי המנות היו טעימות מאוד, החל מהבשר עצמו ועד התוספות המיוחדות. 

בנוסף קיבלנו לחם ממש מעולה ומטבלים על חשבון הבית. בשלב מאוחר יותר, הגיעו גם ממולאים נהדרים, גם הם כפינוק על חשבון הבית. כדי לעמוד בסטנדרט המקצועי הנדרש של ביקורת המנות, הזמנו באיחור מה גם צ'יפס, שהגיע טעים ומילא את מקומו של הקינוח. המחירים עצמם היו גבוהים למדי לארוחת צהריים, בוודאי למי שמזמין בצלחת, אך שווים כל שקל או כל אותם עשרות רבות של שקלים שעדי שילם.

לחם ומטבלים שהוגשו על חשבון היזם הפרטי והקפיטליסט

לאור מהירות הגעת האוכל ובהיותי רעב סיכמנו כי טרם ננהל שיחה אידיאולוגית מעמיקה כיאה לבוגרי המכון לאסטרטגיה ציונית נעשה סלפי עם האוכל כך שגם אתם, תוכלו להתרשם מהמטעמים ולהשתכנע לבקר במקום. אכן בעיניי, התמונות מדברות בפני עצמן ומזכירות לי דבריו של גדול כהני האוכל, אייל שני: "כן, אני מאמין באלוהים אבל גם מאמין בכרובים ובצבים". אין לי שמץ של מושג מה זה אומר ומה הקשר לאוכל שאכלנו למעט העובדה שאכן אכלנו כרוב והיה טעים.

משסיימנו את הארוחה, עדי סיפר על המאמר שכתב לכתב העת 'שילוח' ודן בחשיבות החברה האזרחית בתפיסה הלאומית השמרנית בציינו כי "חברה אזרחית יכולה – וצריכה – להיות חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם השמרנית הישראלית". כן כן עדי ציטט אחד לאחד מזיכרונו בציינו כי החברה האזרחית לא זכתה למקומה הראוי בדמוקרטיה הישראלית בימי שלטון תנועת העבודה וזאת מכיוון שלטענתו: "... במשך עשרות שנים שיתקה המדינה לחלוטין את החברה האזרחית בישראל. עם קום המדינה, וכחלק משלטונם של דוד בן־ גוריון ומפא"י, הונף אל על דגל הממלכתיות. ברוחה הושפעה ממלכתיות זו מן האידיאולוגיה הסוציאליסטית ... העברת מרכז הכובד מהקהילות והקבוצות השונות באוכלוסיית ישראל אל מוסדות המדינה (ושלוחותיה המפא"יניקיות) כמעט שהעלימה את החברה האזרחית ומוסדותיה". מכאן מסיק עדי כי החברה האזרחית כי קריטית דווקא לתפיסה השמרנית ולערכי היסוד שלה שמבוססים בין השאר על תחרות והבנה כי החברה האזרחית יודעת לעבוד טוב יותר מהממשלה.

הכרוב הצלוי מזכיר קצת את הפריזורה של התספורת של בן-גוריון

בהיותי בצד השני של המתרס האידיאולוגי, כאיש מפא"י ההיסטורית, אני מעריץ של בן-גוריון. הערצה שנולדה לראשונה כהערכה בעקבות קריאת ספריו, אך התגברה לכדי הערצה בעקבות העמקה וחקירה בפעולותיו ופעולת תנועת מפא"י בתקופת טרום המדינה עד שהתבססה במחקרי האישי לדוקטורט אותו אני מסיים בימים אלו. עבודת הדוקטורט התעמקה בין השאר בתקופת כהונתו הארוכה כראש הממשלה במדינת ישראל הצעירה הבונה עם ובונה דמוקרטיה ישראלית צעירה בין השנים 1949 – 1963.

למיטיבי לכת שהגיעו בקריאתם עד לנקודה זו... ראשית תודה שלא ויתרתם ושנית אני כבר מסיים ואציין רק בכמה נקודות את המחלוקת וכן ההסכמה עם עדי. בתקווה שיום לא רחוק אחד אוכל לפרסם את הגיגיי המפורטים ביחס למאמרו. ראשית, אני מסכים עם טענתו של עדי כי לחברה אזרחית יש תפקיד קריטי בחברה המודרנית המתיימרת לפעול על פי ערכי הדמוקרטיה. חברה אזרחית בימינו היא אכן לעיתים הביטוי הטוב ביותר לרצונן של קבוצות אינטרס השונות. 

האורז האסור מזכיר שפעם רק אורז בן-גוריון היה מותר

במאמר מוסגר אציין כי יש לכך שתי סיבות עיקריות:

א. התנוונות המערכת הפוליטית - כאשר המפלגות חדלו מלייצג את ציבור הבוחרים והפכו (בעיקר) לכלי המרכזי לקידום פוליטיקאים מסוימים או רעיונות מופשטים שבינם לבין המציאות הכלכלית-חברתית והגיאו-פוליטית כמעט ואין דבר.
ב. התנוונות של השירות הציבורי על זרועות הביצוע שלו - בין השאר כתוצאה מהתפיסה הקפיטליסטית שמרנית של הורדת האחריות של דאגה לאזרח והעברתה ל'מיקור חוץ' לידי קבלן חיצוני בדמות עמותות התלויות בתקציבי ממשלה ולעיתים חיות למענו ושאינן מסוגלות מסיבות שונות לקדם מדיניות קוהרנטית בתחום עיסוקן. 

בעיניי קיומה של חברה אזרחית חזקה לא סותר את תפיסת הממלכתיות הבן-גוריונית כפי שהגדירו זאת פרופ' אבי בראלי ושותפו למחקר פרופ' ניר קידר. לטענתם, קיום מרכז של מרות פוליטית-נורמטיבית במדינה הוא תנאי הכרחי לעצם תפקודה וקיומה של קהילה פוליטית יציבה ובטוחה וליכולתה לשמור על הסדר, הביטחון והשלום הציבורי, ולעצב מסגרת שתגן על חייהם של אזרחיה ועל ריבונותם. נוסף על כך, דרשה התפיסה הממלכתית כי מוסדות המדינה יהיו בעלי חזקה בלעדית על אספקת שירותים בסיסיים כגון ביטחון ושיטור, בריאות, רווחה, חינוך, עבודה ודיור, ושיפקחו על אספקתם לכלל האוכלוסייה ללא משוא פנים. טוב... זה היה קצר, אבל לא בטוח שמובן.. ממליץ בחום לקרוא את מאמרם "ממלכתיות ישראלית" שנגיש בחינם במרשתת.

הפלא ופלא: היד הנעלמה של השוק החופשי מגישה גם ממולאים על חשבון הבית

בנוסף חשוב להבין כי החזון הממלכתי מעמיד את הפרט במרכז ואף דורש ממנו לקחת אחריות על עצמו ועל המדינה באמצעות חלוציות. הכוונה אינה דווקא ללכת לגור בספר או להישאר לשירות צבאי ארוך, אלא ציפייה מכל פרט ופרט להיות חלוץ במקום עבודתו, שכונתו ובלקיחת חלק במערכת הפוליטית, וזאת מתוך ההבנה שכל עיסוק הבא מתוך תודעה חלוצית הינו בעל תרומה ישירה לחברה. 

תפיסת היסוד של תנועת העבודה ביקשה לקדם 'הגשמה עצמית למען הכלל' וזאת בניגוד לחזון הקפיטליסטי שהמאמין כי התועלת האישית בשילוב היד הנעלמה של השוק הם שיובילו בהכרח לתוצאה של שיפור מצבו של הכלל. לאור זאת מפא"י, ובן-גוריון בפרט, ניסו ליזום תנועה חלוצית על-מפלגתית של חלוצים וחלוציות שייקחו אחריות על אתגרי השעה. אך כמו חלק ניכר מהחיים, העניין הסתבך והתעקם... אך לא כאן המקום לפרט.

ברכות! הגעתם לסוף. מקווה שהביקורת שלי גרמה לכם קצת לחשוב ובעיקר לרצון לבקר במקום. תודה גדולה לעדי על ההזמנה וכן על הייעוץ המקצועי האישי המעולה שקבלתי. עם ישראל חי ובועט חברים. זה מה שחשוב...

לאתר מסעדת ברונו