אימפריאל רד

הבחירות ללשכת עורכי הדין עוררו שיח ציבורי כה סוער, עד לרמה שאפילו אנחנו אירחנו את אחד מכוכבי המערכה רגע לפני הבחירות. קבלו את עו"ד ערן בן-ארי, משפטן בחסד שבחר ללכת עם האמת שלו ממשרדו ביקב פסגות ועד האימפריאל רד, בר הקוקטיילים המפתיע של מלון כרמים המפנק.

כבר שנים שאני מזיל ריר למקרא בלוג ביקורת המסעדות הירושלמי של חברי עדי. גם בזכות האוכל אבל בעיקר משום שהייתי שמח לקחת חלק במפגש האינטלקטואלי עם האנשים המרתקים שסבים לשולחנו המתחלף של עדי. מאחר שאני זוכה לפגוש את עדי מפעם לפעם ביקב זה או בגורן אחר, אפילו הרהבתי עוז באחד המפגשים לפני אי אילו שנים להודיע לו שהיי, גם אני רוצה להתארח. עדי נענה מיד לפנייתי בחיוך והשיב "מתי שתרצה". אך דווקא אז, כשהכדור היה במגרש שלי לא נקבע תאריך והחלום הלך ונגוז. עוד הוכחה ניצחת לכך שמה שלא מכניסים ליומן, פשוט לא יקרה. השנים חלפו ונדמה היה לי שסכר מבוטן הולך ומתעבה ביני ובין מאכלי י-ם. הבלוג הלך מחיל אל חיל, הטרפיק גדל, שורה ארוכה של אנשים מעניינים חיסלו צלחות עמוסות ואני כבר השלמתי עם העובדה שבטח לא נותרו עוד מסעדות שאפשר יהיה לבקר במחוזנו. אניטה לא חיכתה לחואן ועכשיו כבר לא נעים. המומנטום עבר.

ברוכים הבאים לכרמים!

ואז, דאוס אקס מכינה, שעה שהתרגשו על עורכי הדין בישראל עוד בחירות לאיגוד המקצועי שלהם, כבמטה קסם, עיני כל העם היו לפתע נשואות אליהן ויתכן שסדקים נפערו בסכר. בעוד העם בישראל נקרע סביב הרכבה של הוועדה לבחירת שופטים וכל אדם מן הישוב הפך בעל כורחו למומחה חוקתי על-חוקי, סחבק מקבל טלפון מעדי ששואל אם ארצה להתראיין על פועלי בלשכה לקראת הבחירות הממשמשות. עדי, למי שלא מכיר, בזמן שאינו עסוק בבלוג המסעדות או טרוד בארגון טיולים ליליים פטורים משמש, מוביל סיורים (מומלצים!) בירושלים ומתנה אהבים עם השפה העברית במילים תפוסות, הוא גם מנהל הפורום לחברה האזרחית. בכובעו זה ביקש עדי לכבד אותי בתואר יזם השבוע. מי שמעניין אותו המסע הציבורי שעברתי מוזמן לקרוא שם שם. בכל אופן, כשמגיעה הזדמנות כזו אסור לתת לה לחמוק, יומנים נפתחו והתאריך ננעץ. המקום הנבחר: בר הקוקטיילים אימפריאל במלון כרמים השוכן בינות להרי ירושלים המוריקים.

כיבוי אורות

בתום תקופת ההמתנה, אחר הצהריים שבו קבענו פגש אותי בשיא טרפת קמפיין הבחירות ללשכה. לאוגדה המשוריינת שאני מוביל קוראים "יוזמה – ציונות משפטית". הגעתי בקושי לנקודת הכינוס אחרי שנתקלתי בהתנגדות תנועתית מאסיבית שהאריכה את הדרך ממפקדת המטה לשעה וחצי. כל הדרך הייתי עסוק בקשר בהפצצת שטיח ארטילרית רציפה על בוחרים בלתי מעורבים מתוך בנק המטרות שהכנתי מראש ובתיאום כוונות עם הרמ"ט קמפיין והפעילים הלוחמים בשטח. כשהגעתי בשעות בין הערביים לנ.צ. הטנק חנה וצעדתי ליעד בזמן שאני משגר בקשר בלהט קבוצת פקודות הכוללת דרישה ליעדים מרחיקי לכת לאזניו של תומך שבסך הכל רצה להביע תמיכה ולהגיע הביתה בשלום. מותש מהקרב, כיביתי את הנייד ונכנסתי ליעד עם אוזן בוערת משימוש יתר בסלולרי.

תמונת אווירה אחרונה לפני שנגיע לאוכל...

הדלת הסתובבה ופתאום ראיתי שחור בעיניים. האור פינה מקום לאפלולית, הרעש הפך לשקט, החום התחלף במשב מיזוג קריר שליטף את הפנים ובנחיריים, עשן האגזוזים הומר בבישום עדין ומתקתק. ברגע הראשון חשבתי שלא יכול להיות ניגוד מוחלט יותר בין ההמולה שהציפה אותי עד לכניסה ובין האווירה במלון כרמים. בעודי מחפש את הבר, צדו את עיני האנשים. אני לא האמנתי לעיני, עם כל הרוגע וכל הפנאי וכל הטקס בחלוק לבן. יקום מקביל. איתרתי את הבר ונחתה בי ההכרה שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אסקפיזם הנה אני בא.

אבל קודם: לחיים!

אני מתיישב ופוגש את עדי מהנדס זוויות צילום של אובייקטים על השולחן העגול הקטן בתאורה בלתי אפשרית. גמרנו אומר ביננו לעמוד בציפיות המחמירות של קהל הקוראים אנין הטעם, לא לוותר לעצמנו, לנגוס בכל מה שיש לתפריט להציע ולהוריק קוקטיילים כאילו אין מחר בכדי שתוצג בפניו התמונה המלאה. עדי החכם והאחראי הגיע בתחבורה ציבורית ובחר מקום ממנו אוכל להגיע רגלית הביתה שלם ובריא.

עתידות: בקרוב יגיע סשימי!

כמו שאפשר להבין, הלוקיישן הצליח ליצור את הניתוק האידיאלי ואפשר לנו להתמקד בסיבה שלשמה התכנסנו והיא לתת לכם, קהל הקוראים הנאמן, את כל מה שאתם צריכים לדעת וקצת יותר כדי שתוכלו לקבל החלטה מושכלת אם לסור בעקבותינו אימפריאלה. אני מצדי החלטתי להפוך כל אבן על מנת שבסיס הנתונים שלכם לא יחסר. ישמין כמה שישמין, ישכר כמה שישכר ויעלה כמה שיעלה. לזכותי יאמר שבנקודת הזמן ההיא עוד לא הבנתי שאני נלחם עד טיפת הדמים האחרונה של עדי והכוונות שלי היו אלטרואיסטיות למחצה.

קוקטייל וכדורגלן, תמונת אילוסטרציה

התפריט כלל 11 מנות בהיקף של איפשהו בין מאזט למנה ראשונה במסעדה. המנות מתכתבות עם 11 קוקטיילים, כאילו היו כדורגלנים המשתדכים עם דוגמניות, נעים בין המר למתוק באלגנטיות מתוחכמת. שיפוד האננס טופו לא זכה להיכנס למבחן שלנו כי הוא נחזה להיות בריא מדי. גם החציל השרוף בגריל מצא את עצמו על רצפת חדר העריכה על סעיף סטנדרטיות. שאר המנות היו הצגה.

מנות שהן יותר מדוגמיות, ודוגמן שירד עליהן בקרוב ממש.

פתחנו עם סשימי דג ים ונגיעות גספצ'ו פיקנטי ועם סינטה כבושה וסלט קיסר מחוזק. למשקאות הראשונים בחרנו את הספרינג פאנץ' – שני סוגי רום, אננס, דבש, מיץ תפוחים, מיץ לימון ולמון גראס, ולצדו את הסניור החריף והעשבוני – טקילה בחלפיניו, מיץ פלפל ירוק וסירוף אגבה. הסשימי היה טרי ומרענן והשתלב נהדר עם הספרינג פאנץ' החמוץ-מתוק הדינאמי. הסינטה מצידה הסתרגה עם איולי צ'יפוטלה לחוויית פתיחה מושלמת. הטקילה הייתה חרפרפה וכבדה משהו ביחס לשלב ההתחלתי בו לגמנו אותה. בגזרת הסלט נציין לשבח את הטריות של העלים ואז השילוב המנצח בין ביצי השלו לאנשובי המלוח לחובבי הזאנר.

הבר שמבטיח וגם מקיים

המלצרים הסופר-חביבים התחלפו בזה אחר זה, משל שמרו עלינו איזורית בזמן שהספקנו להחליף חוויות ילדות מהכדורגל הישראלי מסוף שנות ה-80 של המאה הקודמת. עדי שאתרע מזלו לאהוד את צפרירים ואני עם רכבת ההרים של בית"ר ירושלים. 

המשכנו עם מוטיב הדגה בואך סביצ'ה דג ים סלסה אננס שהיה מאסטרפיס, גם בכמות המפתיעה וגם באיכות ובמגוון הטעמים שנעו בין חמוץ למתקתק. כדי למנוע התייבשות הצטיידנו ביוזו קאזה – וודקה עם מיץ לימון וקאונטרו ובלירוי בראון – רום בהשריית בננה קקאו ואמרה. כאן מדובר בשני קוקטיילים לפנתיאון. היוזו הדרי מתוק והאלכוהול כמעט אינו מורגש בו. הרום עם הבננה היה מחוספס ומעניין יותר לאנשים שמבינים.

מצליחים לעקוב? סינטה וסביצ'ה עושות סדר

בשלב זה מצבנו לא יכול היה להיות טוב יותר, טרדות היום נשתכחו, השיחה קלחה, המוזיקה ברקע נעמה, הרעב הפך לזיכרון רחוק ואפילו צמאים כבר לא היינו. בפנינו עמדו שתי ברירות, האחת לשאוף להפסקת אש ברוח נוסחת שהשקט יענה בשקט והשנייה לחרוק שיניים ולדבוק במשימה הקדושה שחרטנו על דגלנו. לאחר התייעצות קצרה עם מלצר מספר 4 ממנו למדנו על סגולות השעה השמחה בגדרה מסתבר שניצבנו (50 אחוז הנחה על כל הקוקטיילים!), החלטנו לא לוותר לעצמנו כדי לפרוס בפניכם שותפינו הקוראים את מלוא רוחב היריעה שיש לאימפריאל להציע.

לא נפסיק לשתות!

בטוחים בעצמנו ונחושים למלא את האתגר הסתערנו על שיפוד פילה הבקר הבשרני וטבלנו אותו בצ'ימיצ'ורי ובאיולי החרדל. במנה כזו, אם הבשר איכותני ועשוי במידה הנכונה הדרך לציון גבוה קצרה וכך אכן היה. למען שלמות התמונה זרמו לשולחננו שני קוקטיילים אחרונים בשלב זה אף אחד לא יכול להתחייב איך קוראים להם או מה רמת העפיצות, המזל הוא שהם תועדו בתמונה המצ"ב ושהם גרמו לנו לחייך. 

הקינוח שלפני הקינוח

לפני שגלשנו לקינוחים, בהחלטה מנהיגותית של רגע, הזמנו בתזמון מושלם גם את הבייבי ריב טלה. שום דבר לא יכול היה להכין אותנו לזה. ספריבס טלה ברוטב ברביקיו וכרוב צלוי עם ג'ינג'ר ונענע. קונצרט של טעמים, נימוחות, ריחות וצבעים פשוט התפוצצו לכדי יצירת אומנות קולינארית מהמעלה הראשונה. בפער ניכר מדובר במנה הכי טובה שיש לאימפריאל להציע וגם הרחק מעבר לגבולותיו לא יהיה פשוט לעמוד בסטנדרט הזה. פשוט חוויה. מהשיא הזה לא היה לאן להמשיך בגזרת המלוחים אז קינחנו במסלעת שוקולד, נוגט ושטרוייזל נחמדה ביותר אך לא מאסט.

לקינוח: קינוח!

לסיכום, האימפריאל הוא מפלט אפלולי ונהדר מהמולת החיים, תמצאו שם משקאות מרעננים ומקוריים לצד טאפסים מרוכזי טעם. מומלץ מאוד. לגבי העלות, בסך הכל ביחס לכמות ואיכות בזמן ההאפי האוור אפשר להגיד שהיחס עלות תועלת היה משביע רצון, במיוחד אם יש לכם חברים טובים כמו עדי שמפנקים. 

יצאנו מהמלון כשאור אחרון נח בינות לכרמים שמסביבו ומערסל את הרי ירושלים הקסומים, בהרגשה הרבה יותר טובה. שווה ++

לאתר המסעדה

ביקב

רשמית ישי פליישר הוא דובר היישוב היהודי בחברון לתקשורת הזרה. בתכל'ס ישי הוא מפעל הסברה וקירוב לבבות של איש אחד שמוביל מגוון יוזמות המחברות בין יהודים וכן בין לא יהודים לישראל, והכל מביתו אשר באפרת. כשהזדמנה האפשרות לבקר במסעדת ביקב של גוש עציון, היה ברור מי יהיה האורח המקומי שיהפוך למבקר לרגע. 

לאחרונה זכיתי לשבת לארוחה עם עדי ארבל. כבר אפשר לנחש שהשיחה הייתה יותר מעניינת מהאוכל ובאמת גלשנו לנושאים תיאולוגיים ושאלת הבחירות הנכונות בחיים, מעבר לרכילות התדירה על פוליטיקאים. אבל בכל זאת זה בלוג על מסעדות... אז עדי ואני נהנינו לשבת יחד בלב ארץ יהודה, לא רחוק ממקום קבורתה של רחל אמנו בבית לחם, ומקום לידתו של דוד המלך ע"ה - ביקב גוש עציון על יד צומת גוש עציון.  

אז מה היה לנו שם? #הטיזר

האווירה הייתה בהחלט גוש עציונית. המקום תוסס, חיילים מחטמ"ר עציון הסמוך יושבים לאכול משהו מפנק (ואפילו פגשתי שני חברים במדים), גם תיירים, גם סטודנטים, וגם סבים וסבתות עם מבטא אמריקאי מוציאים את הנכדים לערב כיף. אבל שלא תטעו, יקב הגוש זה לא פיצרייה שכונתית - זה מקום יוקרתי יותר. על הקיר שעל יד השולחן תלויים אוסף של פותחני בקבוקי יין לדורותיהם, ומאחורינו קיר שלם של יינות המיוצרים ביקב ממש פה.  

קיר הפותחנים

המלצרים והמלצריות נחמדים ובאים לעזור. אמנם עדי טוען שבגלל הקורונה היו מלצרים שפרשו ולא חזרו לעבוד ולא גידלו דור מלצרים חדש - ולכן המלצרים של היום הם דור יתום ואינם בקיאים בכל מעשה אומנותם. בכל זאת, אנו מקבלים תפריטים עשירים ומתקדמים להזמנה. לעדי יש קופון שווה מאתר 'גרופון' אז יש לנו אופציה למנת פתיחה אחת, שני עיקריות, שתי כוסות יין, וקינוח. עדי גם מפציר בי להוסיף מעבר למגבלות הקופון - עדי מפנק! 

שלל מנות נדיבות, תמונת אילוסטרציה

אז אני מזמין דג - כי זה ה"בשר" של המקום. גם הזמנתי מרק כרובית, סיגרים ממולאים בתפוחי אדמה, סלט חלומי, וירקות בטמפורה. הרוב היה מוצלח. לשתי כוסות היין הלבן היה טעם מקומי מרענן ומרגיע בו זמנית. אני אוהב מרק וזללתי את מרק הכרובית. הרבה זמן לא אכלתי ירקות בטמפורה, והשילוב בין הירק בפנים והטיגון הקראנצ'י בחוץ שימח אותי. לעומתם, הדג קצת איכזב, כי היה חסר לו טעם אותנטי של ים.

עדי נראה מבסוט, מעניין למה

לבסוף הוציאו את הקינוחים - עם מבחר גדול של דברים המזיקים לקו המותניים אבל משמחים את הנפש לכמה רגעים של גן עדן. עשיתי עצמי מתלבט, אבל בליבי ידעתי (וגם המלצרית המליצה) על עוגת הגבינה. וכן המנה לא אכזבה, במיוחד כשהיא הייתה עטורה בקצפת אוורירית. זה היה כל כך טעים עד שעדי הזמין, ברגע רומנטי, עוד עוגה כזאת לקחת עבור אשתו - איזה מותק! 

סוף טוב הכל טוב!

דיברנו, אכלנו, ואפילו יצאנו ידי חובת דברי תורה. עדי עזב עם בטן מלא ועם העוגה. אשרי האיש שמגיע הביתה ומוסר לאשתו עוגה שכזאת. אני נשארתי במקום לעוד פגישה מה שנתן לי זמן לעכל את האוכל ונהנות מהאווירה. אשמח לחזור ליקב גוש עציון שוב, במיוחד עם תיירים או אוהבי יין. מקווה שגם אז יהיה לי בר שיח כמו עדי!

לאתר המסעדה

ברברה

איך ששמענו שנפתח בר קוקטיילים חדש בשוק, הצענו לתמר הירדני, מורת הדרך של מורי הדרך הירושלמים, להרים לחיים לרגל ירושלים תופסת צבע, תערוכת הצילומים הצבועים מחדש של הירושלמית-דור-9. על הדרך אזרנו אומץ לבדוק את האטרקציה המפתיעה של כנאפה בשרית של ברברה, החדשה של מחנה יהודה.

שלוש סיבות טובות היו לי לסרב לעדי כשהזמין אותי לבוא לבדוק איתו קוקטיילים ואסאדו בברברה, בר הקוקטיילים החדש של שוק מחנה יהודה. הראשונה היא שלדפוק קוקטיילים באמצע היום זה לא בדיוק כוס המוחיטו שלי; השנייה היא שכמורת דרך שמשוטטת בשוק-נחלאות על בסיס שבועי לא זיהיתי את הקסם שבלצאת לבלות במשרד, ושלישית מפני שהתפריט שהוא שלח הציע זוועות קולינריות אפילו בסטנדרטים המאד גמישים שלי, דוגמת מלאווח אסאדו או כנאפה בקר, שאלוהימה תשמור. אבל, אמר עדי, יש לנו אחריות ציבורית ושליחות לאומית או להפך ולפיכך התייצבתי בשעת אחר צהריים ברחוב האגוז בבר הקוקטיילים המבטיח שנדחק, כמקובל במחנה יהודה, לתוך גבולותיה הצנועים של חנות ירקות ותיקה עליה השלום.

ברברה הגיעה לשוק ואיתה גם אנחנו!

הנטייה הטבעית שלי היתה ללכת על הבטוח ולהזמין את פלטת המטוגנים - טבעות בצל, צ'יפס ונקניקיות, אבל עדי הזכיר לי שמדובר כאן בשליחות ציבורית או לאומית וכו' ולכן שמנו נפשנו בכפנו והלכנו על האקסטרים - כנאפה אסאדו. הבה ננצל את זמן ההמתנה למנה שלנו כדי לדסקס פה רגע את הקטע שבו שף משועמם עורך ניסויים במטבח ואז מעז להעביר את התוצאות הרות האסון שלו לתפריט, כי בואו - כנאפה אסאדו!? איך הפך הקינוח החלבי, שכל גאוותו היא בגבינה הנימוחה לה שם מתחת לקדאיף, למנה קרניבורית? מה השלב הבא - גפילטע עם מרמייט (הערת העורך: תעשו גוגל. זה מה שאני עשיתי)? גונדי בנגיעות קרמל (הערת העורך: כחצי פרסי, בגונדי אני כבר מבין)? צ'יפס ברוטב קונדיטון (הערת העורך: חזרה לגוגל)?

לפני שמתחילים לאכול, טעימה מתוך תערוכת הצילומים של תמר...

אז המנה הגיעה ובמבט ראשון היא נראתה כמו כנאפה תמימה לגמרי בהבדל אחד והוא שאת הפיסטוקים המוכרים והאהובים החליפו עתה תועפות זיגוג מחשיד בגווני פונץ' בננה. אני הנחתי שהצהוב הוא חרדל ועדי ניחש שהוורוד הוא אלף האיים אך בסוף הסתבר שטעינו בגדול ושזה בסך הכל טחינה בצבעים. עוד הסתבר שטעינו בגדול גם בהערכה המוטה מראש נגד השעטנז שבצלחת שכן מכלול הכנאפה התגלה כלא רע, ואם נדייק בניואנסים - לא רע! משהו שם במכלול עבד יפה, כנראה בעיקר מפני שהאסאדו היה נפלא ממש ועשה לגמרי את העבודה של הגבינה האבודה. מוסר השכל: אם מערבבים מעוף, כישרון וחומרים ממש מצוינים אז אפשר לחולל נסים, ועוד מוסר השכל: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים.

כנאפה תופסת צבע (תמונת אילוסטרציה)

מרוצים מהבחירה המוצלחת הסתערנו שוב על התפריט והפעם הלכנו בבטחה על הרפתקת המלאווח הבשרי, אלא שהסתבר שאין מלאווח וגם שאין את הקינוח שחמדנו - מאפה פטיסייר תפוחים ושוקולד בעל השם המצמרר משהו "האצבעות של פרנקו". בצר לבטננו המקרקרת הזמנו בכל זאת את פלטת המטוגנים שהייתה מצוינת אבל סתמית וגם את שלישיית לחמניות הבאן עם רצועות הסטייק הנקראת "גן עדן של אנטריקוט" שהוכיחה שוב את כישרונו של המטבח בהפקת תוצאות מרהיבות עם בשר, אך הרבה פחות בכל מה שמסביב לו.

אם אין מלוואח, שיאכלו באן.

עדי, מליץ יושר שכמוהו, אוהבן של ישראל, הציע שחסרון המנות הקיימות בתפריט המצומצם ממילא הוא בטח בגלל שתפארתו של המקום היא בקוקטיילים דווקא, ולכן נפנינו מיד לבדוק את המצאי בגזרה זו. כאן, רבותיי, נותנת ברברה בראש עם מבחר מרשים של משקאות מוצלחים ממש כמו "שוק שוק" שעושה כבוד בל יתואר למפגש בין ג'ין לפסיפלורה, ג'אנגל בירד לחובבי חיבורים מתוקים במיוחד בין רום לקמפרי, ואֵלדרפלאואר שאני פחות אהבתי אבל עדי עף על האמארו מונטגרו בטנגו עם וודקה.

בר קוקטיילים או לא בר קוקטיילים?

שורה תחתונה - ברברה הוא אחלה מקום לחובבי קוקטיילים מיוחדים, שלא מפחד להתנסות בהפתעות קולינריות ומחזיק במטבח שף יוצא מן הכלל בתחום הבשר. מקום לשיפור נצפה בכל הקשור לסֵטינג של המקום, החל בהברגה טובה של השולחנות המתנדנדים אל סף התהום, עבור בתפריטים הדביקים הזקוקים נואשות למירוק ולצחצוח וכלה בריענון דחוף של המלצרים, עדיף בלי סיגריה ביד ועם תודעת שירות קצת יותר מפותחת. עם זאת נציין לטובה את הבריסטה המקסימה שהתגברה בשתיקה סטואית על אפס שיתוף הפעולה של המלצר עם הסיגריה ותקתקה לבדה את כל המנות והמשקאות וניגוב השולחנות ואפילו הצליחה לחייך. שאפו!

לדף הפייסבוק של ברברה

פלומינו

רואי רביצקי הוא ירושלמי רב פעלים - חוקר סכסוכים המשדך בין שייח'ים ורבנים, אמן ספוקן וורד מוכשר ויוצר רב תחומי. לאדם כמוהו מתאימה לבקר מסעדה מרובת מנות איכותיות, כמו שרק פלומינו, האיטלקית החדשה והנהדרת במרכז העיר, יכולה להציע... 

אדם יכול לגור כל שנותיו בירושלים. לעסוק במה שיעסוק, להתקדם איך שיתקדם, לשמוח במה שישמח. אבל האישור האמיתי שהפכת למישהו בעיר הזאת מגיע רק בדרך אחת – הודעה מעדי ארבל, עם הזמנה לבחור מסעדה לשבת בה. ככה אפשר לדעת שהגעת לאנשהו, שאתה והחך שלך שווים משהו בעולם. 

מתחילים עם סלפי משלב הקינוח.

אז כמובן שנכנסתי לחרדות ובתוך שעה וחצי העליתי ופסלתי כל מקום בירושלים שניתן להשיג בו אוכל. להגיד שפתחתי באתר העירייה את רשימת הרשיונות לממכר מזון ועברתי אחד אחד? לא מאשר ולא מכחיש. אחרי סיבוב קולינרי בהקיץ מכסלון לעיר העתיקה וחזרה – יצאתי מהבית והלכתי שלושה צעדים לכיוון הבניין המקולל ברחוב קינג ג'ורג'. כמה מקולל? עדי הדייקן הגיע לפניי וסימס שהוא מחכה לי – רק שהוא חלף על פני המסעדה בה קבענו וירד לצ'אקרה. כבר שנים לוט בלתי נראה ממסך כל מסעדה שקובעת את משכנה בבניין הזה מפני מבטי צועדים, ושום דבר לא מצליח להתבסס שם. בתור חובב אנדרדוגים מושבע, זה רק הכפיל את הסקרנות שלי לגבי מסעדת פלומינו החדשה. האם סוף סוף נשברה הקללה, וכמה דגים כרוכים בזה? ובכן:

איך באמת מתחילים? עם אלכוהול!

פתחנו את הערב במשהו שיחזיק אותנו ערים בזמן שהאוכל מתבשל. האם זה השלב בו אני מתפייט על עפיצות של כשות? לא היום. בירה זאת בירה, גם אם יש לה שם באיטלקית. הקוקטייל שנמצא שם בצד השני של השולחן, מאידך, הוא דרך לא רעה לארוז קפאין.

אוכל שיש רק כאן (תמונת אילוסטרציה)

מסעדות מתחלקות לשתיים. משפחת ה"כמו שאני עושה בבית רק יותר/פחות מוצלח", ומשפחת ה"אוכל שיש רק כאן". אני אוהב את השנייה. לכן שמחתי שהתחלנו עם "רביולי נרי" – פסטה שחורה עם ריקוטה ומוצרלה, יחד עם סרדינים ופלפלים חריפים בתיבול בזיליקום ויין לבן, התחלה מצוינת כי זה שילוב טעמים שלא הייתי חולם עליו אבל הרגיש לגמרי הגיוני. יחד איתו הגיע "טטאקי טונה" – חתיכות דג כמעט־נא עם צ'ילי חריף ושקדים, שבאופן שקשה לי להסביר או לנמק היו המנה הכי טעימה באותו הערב.

המלצה לחיים

זה הזמן לשבח את השירות ב"פלומינו", ואת המלצרית שגם הכירה את התפריט וידעה לענות על שאלות של זוג בורים בנבכי המטבח האיטלקי, גם איזנה באופן מושלם בין קשב חביב לבין מרחק מאפשר, ובעיקר – זרמה עם חוש ההומור הטרחני־אך־משובח שהיה נקודת בונדינג משמעותית לעדי ולי.

דג שנראה מושלם

הדג השלישי הגיע במעטפה, או "אל קארטוצ'יו", ותפקידו היה להזכיר לנו שאף אחד לא מושלם וגם מסעדה יצירתית ומעניינת יודעת להכין מנות סתמיות, בלי יחוד ובלי יותר מדי טעם.

כדורי הריזוטו הטובים בעיר!

אבל לא היה זמן להתאכזב – כי איתו הגיעו כדורי ריזוטו זעפרן עם כמהין ופרמז'ן. ותשמעו. אני אדם שלא מבין ריזוטו ורגיל להתייחס אליו כמו לאורז שטעה בדרך, הסתובב יותר מדי, והגיע מזיע ומרוט. אבל זה היה טעים. כמה טעים? מספיק כדי להודות שחזרתי לפלומינו מאז והזמנתי שוב את המנה הזו בדיוק, למרות שבתפריט כתובות על זה מילים כמו כמהין וזעפרן שגורמות לי להרגיש כמו אילון מאסק ששולח טסלות לירח ועושה אמבטיה במרק דראכמות מותכות על פי פרסומים זרים. 

בשלב הזה, טיפוס לא מנוסה שכמותי, התבלבלתי ודימיתי לחשוב שאני שבע, אבל עדי העמיד אותי מהר על טעותי ודאג שתגיע גם פסטה לשולחן, ולא הרבה אחריה – צי של קינוחים. 

לפעמים הפפרדלה היא רק תירוץ... 

מהר מאוד הפפרדלה ראגו פטריות הזכיר לי שבעצם כל מה שקיבה צריכה כדי להצטופף קצת ולעשות מקום זה שיעניינו אותה. הפסטה עצמה הייתה בינונית, אבל הפטריות והגבינה היו מצוינות וזה היה מספיק בשבילי.

באופן מפתיע, דווקא הקינוחים הפתיעו לרעה. אני רגיל לאכול בעיקר במסעדות בשריות, שם האכזבה היא בילט אין וחלק מהחוויה, אבל כאן ציפיתי לרמת ההכנה והמקוריות של שאר האוכל, וזה לא כל כך בא לידי ביטוי.

הלכנו על כל הקינוחים, רק כי אפשר.

לסיכום – מי שחלף על פני גן העיר ולא הסתכל הצידה, שווה להיכנס. אני לא יכול להבטיח חוויה מהסוג שהייתה לי עם עדי ארבל יצ"ו בשיא כוחו ובשלהי רווקותו, עם שיחה ערה על עיצוב מדיניות והסוד הרשום של עדי לחיים שיש בהם פנאי גם לתקן את העולם וגם ליהנות ממנו, אבל בכל זאת כדאי.

לאתר המסעדה

טלביה

טלביה היא שכונה ירושלמית יוקרתית וגם שמה של מסעדה יוקרתית לא פחות הנמצאת בשכונה למרגלות תיאטרון ירושלים. שמה העברי של השכונה הוא קוממיות, אך השם החדש פחות תפס. ביקשנו ממורן מזרחי, צלע חשובה ביצירת המערכת אליעזר בוט-יהודה המוצא חלופות עבריות למילים לועזיות באופן אוטומטי, למצוא לנו מילה עברית מתאימה. הבוט החביב לא סייע בעניין, אבל יצאה לנו יופי של ביקורת מסעדות... 

יש לי חולשה לצרפת ולמטבחים צרפתיים בפרט. בנוסף, תמיד רציתי להתנסות בביקורת מסעדות (ומבחן דף הקלסר אף אישר שיש לי מספיק קולטנים בלשון למשימה). לכן, כשעדי הציע לי לבקר מטבח צרפתי אותנטי בצהרי יום ראשון סגרירי במיוחד, לא יכולתי לסרב.

תמונה לא צפויה בשירותי מסעדה לא כשרה

מסעדת טלביה של השף ניר לוי נמצאת במיקום מושלם – ממש מתחת לתיאטרון ירושלים וליד בית הנסן, בלב שכונת טלביה הציורית. אופייה המיוחד של העיר לא דילג גם על אזור זה, רק שמסביבו, בניגוד לאזורים אחרים בעיר, יש גם שפע חניה.

כששמנו פעמינו לכיוונה, גילינו את המסעדה מציצה בקריצה לרחוב עם גישת נכים נוחה ורמזים קלים בלבד למתחולל בתוכה. בפנים הורגשה מחשבה רבה על כל פרט ופרט, שסיפקה תחושה משל נכנסנו לתוך כוך קסום ומבודד שלרגע אפשר לנו לשכוח מאין הגענו. העיצוב היה חם ונעים בגווני אדמה והזכיר באופיו מרתף יין אירופאי. זה המקום לציין לשבח גם את האקוסטיקה המצוינת שאפשרה לנו לשמוע האחד את השני בקלות ובד בבד ליהנות מהמוזיקה הטובה.

אין הנחה למגיעים בשעות הצהריים, אך המחירים הוגנים ביחס לתמורה

בקבלנו את תפריט הצהרים ניתן היה לשים לב כי אין במקום מנות עסקיות כמקובל במסעדות אחרות, והשוואה עם תפריט הערב העלתה כי מחיר המנות המוגשות בערב ובצהרים זהה. מהבחינה הזאת, גמלה בליבי ההחלטה שכשאשוב למסעדה בעתיד אעשה זאת לעת ערב, אז ההמולה יותר מורגשת והאווירה המיוחדת אף מועצמת.

למנות ראשונות הזמנו מהתפריט את מנת סלט העלים עם הגבינה הכחולה ואת מנת הפולנטה, ומתפריט המיוחדים את מרק הכרישה והשומר. את המנות הראשונות ליווה בנוכחותו לחם הבית הטעים שהגיע חם ופריך לשולחן לצד שמן זית ובלסמי, והיה מלא בגרעינים וזרעים ובעל ארומה מתקתקה.

מרק הכרישה והשומר (מוקרם בשמנת וחמאה)

סלט העלים היה טרי ותובל באופן מושלם, ושולבו בו בנדיבות שזיפים, תפוחים, תותים, אגוזים וגבינה כחולה. באופן מפתיע, טעמה של הגבינה הכחולה היה מעודן ולא חזק מדי (בדיוק כמו שאני אוהבת) והחיבור שלה עם המתיקות והחמצמצות של הפירות היה נהדר.

מנת הפולנטה, שהשמועות גורסות שזו אותה מנת הפולנטה המוגשת גם במסעדת מחניודה של אסף גרניט, גם לא אכזבה. היא הייתה נימוחה ומנחמת, ואי אפשר היה שלא להתמוגג משילוב חומרי הגלם האיכותיים שהפה פגש בכל ביס וביס (ראגו הפטריות, האספרגוס החתוך, שמן הכמהין והפרמזן האיכותי).

מנת הפולנטה (מעל: ראגו פטריות, אספרגוס, שמן כמהין ופרמזן)

באשר למנת המרק - זאת הייתה הפעם הראשונה שטעמתי כרישה ושומר בתצורה של מרק ולא התאכזבתי. המרק היה סמיך מאוד והוקרם עם שמנת וחמאה; הטעמים בו היו ברורים והשילוב היה מעניין ומאוד מיוחד. 

למנות עיקריות הזמנו מהתפריט את מנת ריזוטו המנגולד והעדשים השחורות, ומתפריט המיוחדים את מנת פילה הדניס ברוטב היין הלבן. 

ריזוטו עדשים שחורות, מנגולד, לימון כבוש, צנוברים ולאבנה

מנת הריזוטו הייתה עשירה מאוד בחומרי גלם – היו בה הרבה עדשים שחורות ומנגולד, לימון כבוש, כף לאבנה וצנוברים. בניגוד למנות ריזוטו אחרות שאכלתי לאחרונה והיו כבדות עבורי, זאת דווקא הרגישה קלילה. הלימון הכבוש והלאבנה השוו לה טעם חמצמץ, וגבעולי המנגולד שלא בושלו עד תום בצירוף הצנוברים, יצרו משחק מרקמים מאוד מהנה בפה. פשוט מושלם. 

במנת פילה הדניס, הדג עצמו היה טיפה יבש לטעמי, אבל הרוטב של המנה שהכיל יין לבן, חמאה וחרדל היה אלוהי ופיצה על כך לחלוטין. המנה לוותה ב"פוטטוס" רכים במיוחד עם בצל ושיני שום צלויות והייתה מעדן.

פילה דניס בליווי פוטטוס ברוטב יין לבן, חמאה וחרדל

לקינוח, הזמנו Gateau Basque (עוגה באסקית בצרפתית) ושטרודל תפוחים. 

משום ששטרודל התפוחים נאפה במקום וזה לוקח זמן, את העוגה הבאסקית קיבלנו ראשונה. פרוסת העוגה הורכבה משתי שכבות של בצק שקדים פריך שחבקו מילוי קרם פטיסייר ושקדים גרוסים, ומעליה ישב רוטב דובדבני אמרנה. בביס הראשון העוגה הזכירה לי את טעמה הנשכח של עוגת הבסבוסה (עוגת סולת מצרית) של סבתא שלי זכרונה לברכה. העוגה הייתה ממכרת בטירוף אך לא מתוקה מדיי, והקצפת המעולה על-יד השלימה את התמונה לכדי חלום. שטרודל התפוחים המסורתי שהגיע לאחר מכן היה טעים, אבל הרבה פחות מיוחד בהשוואה לעוגה שהגיעה לפניו.

עוגה באסקית: בצק שקדים במילוי קרם פטיסייר עם רוטב דובדבני אמרנה 

 

את הארוחה ליווינו בכוס יין לבן ובקוקטייל ה“crazy alpaca” הנחמד של המקום שהוא שילוב של טקילה, פלפל שאטה שמעקצץ בפה, קוואנטרו, מיץ לימון וג'ינג'ר ביר. זה הזמן להתוודות שברגע שהבנתי שהמקום מחזיק בריזלינג של ד"ר לוסן, שזהו היין האהוב עליי, התאהבתי סופית. 

לסיכום: מקום מקסים עם אווירה מיוחדת ונעימה. מנות יצירתיות וטעימות בטירוף. מומלץ! מומלץ! מומלץ!

עדי מציג לראווה את האלפקה המשוגעת

לאתר מסעדת טלביה

בירבזאר רשות השידור

7 שנים אחרי פתיחת הסניף הראשון של בירבזאר בירושלים, הגיעה השעה לסניף שני שמעניק רוח חדשה לבית רשות השידור - רוח שאמורה למשוך לירושלים צעירים ירושלמים בנשמתם כמו מיכל אורובנו, מגשרת בקהילה ומנחת קבוצות העובדת בעמותת מוזאיקה, לרגל חזרתה לעיר.

להיות חלק מהבלוג הכישרוני הזה הוא כבוד גדול והוא מגיע עם ישיבה לערב מהנה עם עדי, אחד האנשים שקיבלו אותי לירושלים אי-אז לפני 7 שנים בהיותי סטודנטית אקטיביסטית ירושלמית חדשה. והנה, כמה סימבולי, חזרתי לעיר הגדולה, עדיין סטודנטית, אך הפעם בשלב מתקדם. כשעדי שאל אותי מה הז'אנר שאליו נרצה ללכת, ישר עלה לי השילוב של נוסטלגיה, תמיכה בעסק חדש, מומלץ במקום חברתי ואיך אפשר שלא - מקום חמים לפני סופת השלג הפוקדת אותנו. מפה לשם הוחלט ללכת ולחנוך את הסניף החדש של הבירבזאר השוכן בבניין ההיסטורי של רשות השידור (ושל בית החולים שערי צדק) ומשמש כיום כבית רוח חדשה, המארח ביום-יום שלל אמנים ויזמים ולעיתים גם תערוכות.

ברוכים הבאים לבירבזאר

אתנחתא קטנה למי שלא מכיר את רוח חדשה: זוהי תנועת צעירים שנוסדה בשנת 2003 על ידי קבוצת סטודנטים ירושלמים בשיתוף עם אנשי עסקים בעיר, במטרה לחזק את העיר ירושלים שתהיה טובה, מושכת ורלוונטית לצעירים ותשוב להיות מרכז תרבותי-כלכלי חזק ומוביל, כיאה לבירת ישראל.

מיכל ועדי מדגמנים רוח חדשה

נחזור לסניף הבירבזאר שהוקם ממש לאחרונה, לא רחוק מאחיו הגדול ששוכן בשוק מחנה יהודה. עקרונית יש חניון בתשלום ממש צמוד למבנה, אך לצערנו הוא לא היה פתוח לרגל שיפוצים. לאחר נסיעה קצרה מצאנו חניה ברחוב רש"י. למרות שלא כל כך היה ברור אם אפשר לחנות או לא, החלטנו להמר על המהלך בתקווה לטוב. בכל זאת ירושלמית ישנה-חדשה... הלכנו לכיוון המבנה והגענו למבנה עתיק אבל עם קטע. בכניסה חיכה לנו שלט ובו כתוב "28 שניות ואתם שם! כל מה שאתם צריכים לעשות כדי להגיע אלינו הוא לעקוב אחר שביל האורות בצד שמאל. מבטיחים שעוד רגע יהיה לכם חמים ונעים". 

28 שניות. זוזו!

השלט ממחיש את אתגר ההגעה (למי שלא מגיע ברכבת הקלה...) והקושי סביב השיפוץ המתרחש בסמוך למקום, אך מצד שני ממש מקבל בפנים חמות ונותן תקווה למציאת המקום המיוחל. לאחר שלט זה היה שלט נוסף עם הנחייה לעקוב אחר שרשרת האורות החמודה בצורת חץ עד לדלת הכניסה למבנה -בהחלט דרך יצירתית של הפיכת אי-הוודאות למשחק חביב ביותר של חפש את המטמון.

חפש את המטמון, הגרסא המהירה

הגענו אל המקום החמים עם מוזיקה עכשווית קלילה בווליום אחלה ותאורה נעימה למדי (גם אם פחות מוצלחת לצילומי אוכל...). את פנינו קיבלה מלצרית עם חיוך מתחת למסכה. הגענו רעבים למרות שידענו מראש שאין הרבה אוכל בתפריט. עוד נתון פתיחה משעשע הוא שגם עדי וגם אני איננו חובבי בירה גדולים, שלא לומר אפילו לא מחבבים בכלל, ומתקשים לזהות הבדל בין הטעמים המפורטים שלתחושתנו מרגישים כולם כטעם אחד: טעם של בירה. עם זאת, הרצון לחוות דברים ולצאת מהמוכר התפרענו והזמנו מגש פיצה עם שלל התוספות האפשריות (זיתים שחורים וזיתים ירוקים), נאצ'וס עם מטבל ממש טעים ולא חריף כלל (למי שחושש להזמין בגלל החריפות) ולצידם גולת הכותרת – רולטת טעימות שלמה של 10 בירות שונות תוצרת המקום. אז נכון שלא תפריט גדול, וגם לא סכו"ם, ואפילו לא מגבונים במקרה והפיצה לכלכה את הבגדים (הערת העורך: לא יפה לעשות לי אאוטינג!). אבל אני חייבת להגיד שיחסית לפיצה לא בפיצרייה הרגשתי טעם של בית. בצק פיתות פריך חמים וטעים ממש כמו שאחי הגדול ואני נהגנו להכין, עם תוספת פשוטה וטעימה של זיתים ב-2 צבעים ושקית תבלין של פעם כמו שהיינו שמים מהפיצרייה השכונתית. לסיכום: פשוט וטעים! אין צורך ביותר מזה לערב קליל עם בירה ושיחה טובה, אם כי זיהינו בתפריט עוד כמה מנות עם פוטנציאל, כפי שהן מוכרות לנו מסניפים אחרים.

פשוט וטעים, כבר אמרנו? 

בשלב זה פתחנו במסע טעימות הבירה, שהכניס אותי ממש למוד של "מבקרת מסעדות סמויה". אי אפשר להתעלם משמות הבירה המשעשעים והמצוינים: חתול שמן, דודהש'ך,  עשר, בלאק ג'ק, ועוד שעוררו סקרנות למקור שמם ובעיקר מצב רוח טוב כי סתם כיף להגיד אותם בקול. צר לי לאכזב אתכם קוראים יקרים, לא הצלחנו להבדיל בטעמים מלבד הצבעים ומידת המרירות של הבירה (מלבד לסיידר התפוחים שנשמר לסוף לטובת חובבי הז'אנר). למה בכל זאת להזמין רולטה? גם כי זה כיף לחוות את הטעימות ממקום של סקרנות והתייחסות למשקה מעבר להיותו משקה אלכוהולי, ובעיקר כי בסוף סיבוב הרולטה זכינו להתמסטל קלות מהאלכוהול. מה שכן, גיליתי שמכל סוגי הבירות יש סוג אחד ואותו הצלחתי לחבב והוא בירת העשר הבלגית המכילה 10% ובהחלט מתקתקה. 

היכונו לבוא הרולטה!

לסיכום החוויה, עוד כמה דברים חשובים שכדאי לדעת על המקום: יש במה להופעות ונראה שהיא מוכנה ומזומנה לקבל אומנים שמחפשים במה - שווה לעקוב ולהגיע בערב שמשלב את האיכויות של הבר עם הופעה חיה. זה גם אחלה של מקום לאירועים חברתיים וימי הולדת. השולחנות הקטנים והאווירה של בר גדול יוצרות אווירה חמימה ונעימה. בקהל נצפו דייטים של זוגות צעירים וגם מבוגרים, דתיים, חילונים וחרדים... כמה התגעגעתי לראות את הנוף המיוחד הזה שיש בירושלים! נראה שהמקום ממש בתחילת דרכו ויש מה לחכות ליתר הדברים שיהיו בהמשך הדרך.

לא בתמונה: דייטים שהסתיימו לפני זמן לא רב.

אז למסוקרנים שבניכם: לא, לא קיבלנו דוח, ואפילו הזמנו פעמיים את אותה פיצה עם החלפה במיקום של צבע הזיתים, שבעים ומרוצים. אני מסוקרנת לאן המקום עוד יתפתח ובעיקר מאחלת המון בהצלחה לעסק ירושלמי חדש שנפתח בתקופה כזאת משוגעת ולצד ארגון שתמיד כיף לשמוע על הפעילויות שלו. לחיים!

לאתר רשת בירבזאר
לדף הפייסבוק של בירבזאר ירושלים

שוקא

לראשונה במאכלי י-ם, תיעוד 360° לביקורת מסעדות, והפעם בכיכובו של אסי טיכטל. אסי הוא מייסד, המנהל והמאמן של קבוצת הכדורסל של בית"ר ירושלים, אבל לענייננו הוא בעיקר צלם הבית של ישראל 360 וירושלים 360. המקום שזכה לכבוד הוא השוקא, אולי הבר שמסמל את התחדשותו של שוק מחנה יהודה יותר מכל.

כשעדי ארבל מבלוג המסעדות מאכלי י-ם הזמין אותי לסקר איתו את פאב השוקא, לא יכולתי לסרב, והגעתי עם מצלמת ה-ONE X2 כדי לתעד.

עד לא מזמן השוקא שכן בליבו של שוק מחנה יהודה, ברחוב האגוז שמוכר עד היום בתור "הסמטה של השוקא". השוקא היה שם עוד בתקופה שבה מחנה יהודה וחיי לילה עוד לא היו מילה נרדפת. מסביב לשוקא התפתחה קהילה של לקוחות. חברים שבאים למקום במשך שנים כדי לשבת על בירה. עם הזמן נפתחו סמוך לבר (ולמען האמת בכל השוק) ברים ומסעדות נוספות. כחלק משינויי הקורונה עבר בר השוקא למשכנו החדש ברחוב שילה על פינת אגריפס. 

האוכל בשוקא

כיום השוקא הוא לא רק מקום של בירות ואלכוהול, אלא כולל גם מטבח עם תפריט קצר, אבל בהחלט קולע. כזה שיחסוך לכם את הצורך לקפוץ לאחת המזללות הסמוכות. לפני שנמשיך לדבר על התפריט, תדעו שאחד הסיוטים הגדולים שלי הוא להיכנס לגלידריה ולבחור טעמים. בילדותי היו רק שני טעמים וניל ושוקו, אז כמובן שהייתי מזמין שוקו-וניל. למרות התפריט הקצר, עדיין היה צריך לבחור מה להזמין, למזלי עדי היה שם כדי לעזור בבחירה ולחסוך לי סיוט.

פתחנו את הישיבה עם שני קוקטיילים שהמלצרית המליצה לנו עליהם: "קרייזי מנגו בלי מנגו", משקה שמורכב מרום, מרטיני, צ'ילי גרוס ומונין פסיפלורה. משקה שיהיה טעים למי שאוהב משקה אלכוהולי בטעם פירות. הצ'ילי הגרוס נתן טוויסט מגניב של חריפות. "מוחיטו GREEK"- המשקה מורכב מענבים כתושים, ערק, נענע ולימון. הטעם של האניס מאד מורגש, כך שהוא מומלץ לחובבי הערק.  

הסבב הראשון

באנו גם לאכול, אז לאחר התלבטות קלה והתייעצות עם המלצרית הזמנו 3 מנות: סלופי דות, שזה תבשיל בשר בבישול ארוך שמגיע על מטבוחה, טחינה ועגבניות פרש (עגבניות רעננות). המנה מגיעה עם פיתה שרופה. מאד אהבנו את המנה הזאת. זה טוויסט מאד נחמד של מנת הסלופי ג'ו המוכרת. המטבוחה מכניסה למנה טעמים מזרחיים מוכרים.

אז מה היה לנו שם? סיבוב ראשון דינג דינג דינג

הזמנו גם כנפיים מטוגנות ברוטב של דבש, סויה, ג'ינג'ר טרי, צ'ילי יבש ויין לבן. האמת, אני מאד אוהב מנות כנפיים. כשמגישים לשולחן כנפיים עשויות טוב, לא יישאר על השולחן אפילו חלקיק קטן מהמנה. הכנפיים שהוגשו לנו היו מהסוג הזה. שילוב טוב של מתוק וחריף. אני אישית מעדיף הרבה יותר חריף, אבל אני מניח שרוב הלקוחות יסתפקו בזה. זאת מנה שאני ממליץ לאמריקאים לאכול בערב של הסופרבול. 

קערת הצ'יפס מגיעה עם 3 סוגי צ'יפס מתובלים בגרידת לימון, פטרוזיליה ומלח אטלנטי. מנה נחמדה! אחד מסוגי הצ'יפס היה בחלק העליון של הצלחת, היה טעים, אבל הוא נגמר מהר, שני הסוגים האחרים היו רגילים למדי.

בזמן שאכלנו הנחתי את המצלמה לצלם סרטון ארוך ב-360 מעלות. הנה הוא לפניכם!
רק אל תשכחו לשחק עם העכבר כדי ליהנות מכל הכיוונים...

הסבב השני

סיימנו את המנות האלה, והיינו עוד קצת רעבים אז הזמנו עוד שתי מנות, שעועית ירוקה שהמלצרית המליצה לנו עוד קודם ומנת "פיתחנו תסביך". בזמן שחיכינו הגיעו לשבת במקום מספר אושיות ירושלמיות. הם קצת נבהלו מהמצלמה שלי, כמו הרבה אנשים שלא מבינים מה זה הייצור הזה שיושב איתנו בשולחן, ופחדו שהם מוקלטים.

השעועית הירוקה מגיעה מוקפצת בשמן זית ולימון, בתפריט כתוב שזה "כמו אדממה, רק לא". המנה הזאת פחות הרשימה אותנו. אולי כי באנו לאכול וזאת מנה שמתאימה יותר ליד בירה, כמו אדממה או בייגלה.

סיבוב 360° שני על התפריט

"פיתחנו תסביך", היא מנת סביח פתוחה, כלומר הרכיבים של הסביח מגיעים על צלחת, והפיתה (פיתה על הגז) ליד. את המנה אוכלים כמו חומוס וסלטים, בניגוב, או שמניחים קצת עם המזלג על הפיתה ואוכלים. ליד החצילים, הטחינה והאריסה, יש גם ביצה חצויה עם חלמון נוזלי מעט. בקיצור, אם אתם אוהבים סביך, זאת אחלה מנה.

קינוח

בנוגע לקינוח לא הייתה הרבה התלבטות, כי יש רק אפשרות אחת: סורבה חלבה, קראמבל שקדים וקוקוס קלוי, כך שלא נאלצתי לחוות את הסיוט של הגלידריות, עליו סיפרתי קודם. לא משנה כמה אני אוכל בארוחה, תמיד יש לי מקום בבטן לעוד גלידה. כשקיבלנו את הסורבה התברר בכלל שמדובר במוס קפוא. היה טעים, אבל זה לא סורבה. כדאי לציין את זה ללקוחות לפני שמזמינים.

לסיכום

השוקא הוא בר כייפי עם וייב נהדר. לא הרבה ברים בירושלים שרדו 8 שנים, עובדה שלבדה מעידה על המקום. כשמקבלים את האוכל מורגשת מאד ההקפדה של הטבח, במיוחד במנות של הסלופי דות והתסביך, שמוגשות ונראות נהדר. שתי המנות האלה יחד עם מנת הכנפיים היו מצוינות ואם לא היינו בקטע של להתנסות בעוד מנות, היינו מזמינים מהן עוד. הצ'יפס והשעועית פחות מתאימות למי שמחפש אוכל טוב, אבל טובות למי שרוצה לרפד קצת את הקיבה באוכל לצד האלכוהול. גם הקינוח היה טעים, אבל אם כתוב שזה גלידה, שיהיה גלידה.

מה הזמנו:
קרייזי מנגו בלי מנגו - 41 ₪   
גריק מוחיטו - 39 ₪
צ'יפס - 34 ₪
סלופי דות -  42 ₪
כנפיים מטוגנות - 38 ₪
2 צ'ייסרים - על חשבון הבית
שעועית ירוקה - 32 ₪
פתחנו תסביך - 36 ₪
סורבה חלבה - 29 ₪
סה"כ: 291 ₪ 

לדף הפייסבוק של שוקא

יקב סטף עמינדב

לקראת ט"ו באב אנו בוחרים ללכת על מקום מופלא בלב המושב עמינדב שבהרי ירושלים: יקב סטף, שבערב פושט את מדי העבודה והופך לבר יין מפנק. על בחירת המקום והכתיבה הופקדה נעמה אדרעי משוררת מוכשרת (יצא לי חרוז, משורר פחות מוכשר שאני) ופוטותרפיסטית בהכשרתה עם חיוך מפה ועד הבר בהר.

כשעדי שלח לי הודעה לעשות איתו ביקורת מסעדות הרגשתי שהטלפון הבא שלי יהיה מאראלה ממפעל הפיס (@אראלה, אני עדיין מחכה). הוא הציע שנחבר את הביקורת במסעדה להוצאת ספר השירה הראשון שלי, אבל אני לא מצטיינת בדחיית סיפוקים כשזה קשור באוכל ובטיעון הפילוסופי הידוע הלא הוא "אכול ושתה היום כי מחר נמות", או קורונה או משהו, יצאנו לדרך. כלומר, התחלנו לחשוב לאן הולכים. עדי הציע מקום לכבוד ט"ו באב. ט"ו באב זה יין, יין זה יקב, יקב זה יקב סטף. הצעתי, עדי ענה בסמיילי מרוצה, עכשיו באמת יצאנו לדרך.

היכונו לביאת הט"ו באב

הנסיעה ועל מה דיברנו:

יקב סטף ממוקם בעמינדב, בין בתים יפים ועצי גפן, שלט קטן מכוון לפינה היפה שנקראת יקב סטף. אם הייתם בסיני אולי תרגישו קצת כאילו הגעתם לדיונה הקטנה. ביקב אפשר לשבת בפנים או בחוץ, בחוץ אפשר ליהנות מספות ומהנוף. תגיעו באור יום כדי להספיק את השקיעה במקום. לזכותנו ייאמר שעד שלא הגענו עדי ואני לא דיברנו מילה על דייטים. דיברנו על הקורונה, על עבודה, על כתיבה, על תרפיה, על ההבדל בין כתיבה מודעת לכתיבה לא מודעת ולפני שצללנו עמוק מדי, צריך לשתות משהו.

נעמה אומרת שצריך לשתות משהו. שיהיה. לחיים!

על יין, פיצה ודייטולוגיה:

התחלנו ביין כמו שני אנשים שמבינים ביין (או עושים כאילו שהם מבינים). אני הזמנתי אדום (שמכינים במקום) ועדי הזמין לבן. הפיצה של המקום נעשית בטאבון שממוקם בחוץ. היא דקה וקריספית וכהמלצת המלצר, ביקשנו להוסיף פסטו, עגבניות מיובשות ופרמז'ן. אל תגיעו למקום בלי להזמין פיצה. פשוט טעים.

אם יש טאבון במקום, חייבים לקחת את הפיצה

עדי סיפר לי על ההרצאה שלו על 40 שנות רווקות. הוא שיתף אותי בכמה תובנות. הנה אחת- לבנים לוקח הרבה זמן להגיע למסקנה שבנות מגיעות אליה תוך דייט או שניים. סיבה- הם פשוט מתעסקים בדברים אחרים. יאללה, מנה שנייה.

על פלטת גבינות, צ'ייסר ערק ויוסי:

פלטת הגבינות של המקום מפנקת ומגיעה עם פיתה שעשויה במקום. על שלל הגבינות שהוגשו לנו לא הצלחנו להתגבר. יוסי, בעל המקום, התיישב לשוחח איתנו, מה שהוא עושה עם כל המבקרים שלו. קיבלנו צ'ייסר ערק על חשבון הבית ויוסי סיפר לנו על המקום שהוא בנה במו ידיו והתחיל כתחביב וחוגג כבר 20 שנה! ניסיתי לשאול אותו על הקשיים, על ההתמודדות עם הקורונה, אבל יוסי בן אדם אופטימי חסר תקנה, חזר ואמר שהכול טוב, ובתכלס פשוט רואים עליו שהוא נהנה מהחיים. 

נכון שהרבה זמן לא עשינו לחיים? לחיים!

על פסטלים, רוזלכים וט"ו באב:

אחרי פיצה וגבינות כבר הייתי די שבעה, אבל שמרוקאית תראה פסטלים בתפריט ולא תזמין? בטח תזמין. אז בעידוד עדי הזמנו פסטלים, שהיו כמו שפסטלים צריכים להיות - לא מטוגנים מדי, קריספיים במידה ובכמות יפה, ששוב, לא הצלחנו לגמור.

חשבתם שסיימנו? תחשבו שוב: 

לקינוח הזמנו עוגת שושנים, שהיא בעיניי ההיי לייט של המקום. זה בעצם רוזלכים קטנים, עשויים היטב ופשוט מעולים עם כדור גלידה על יד שפשוט כיף להזמין כקינוח טעים לסיום ארוחה, או כארוחה בפני עצמה. כמה פשוט ככה טעים.

לא בתמונה: פסטלים שמחפשים רוזלכים

בדרך חזרה, אולי קצת שיכורה מהיין ומהאוכל הטוב, חשבתי לעצמי כמה פשוט זה לחבר פסטלים לרוזלכים, ולמה שלא יהיה פשוט ככה לחבר בחורים ובחורות. משהו בסגנון תהיי לי לרוזלך ואהיה לך לפסטל. קיצור, תמצאו דייט טוב, ובואו ליקב בט"ו באב או סתם, רק תתקשרו לוודא שפתוח, כרגע הם פתוחים שלושה ימים בשבוע (בראשון, שלישי וחמישי). 

לא תתחרטו :-)

לדף הפייסבוק של המקום