יום שישי, 15 בנובמבר 2019

אנדלוסיה

אנדלוסיה הוא השילוב המושלם והמתבקש לבילוי לילי: בר קוקטיילים וטאפאסים. אילה פלק, שניהלה עד לא מזמן את השגחה פרטית, היא השילוב המושלם והמתבקש של חריצות ובליינות. ניצלנו את ההזדמנות שאילה מחפשת את האתגר הבא כדי ליצור את את השילוב המושלם והמתבקש הבא: הזמנו את אילה לספר על אנדלוסיה.

כיכר המוזיקה כבר נמצאת כאן תקופה די משמעותית, ובכל זאת בקושי יצא לי לשבת בעסקים בה. אולי כי היא משווקת יותר לתיירים, אולי כי מרכז העיר מאתגר תחבורתית, בכל אופן, הפסד שלי. המתחם מאוד נעים, מוזיקה חיה בחצר הפנימית, ואווירה כייפית מאוד. בהחלט מתכננת לחזור לשם ולדגום עסקים נוספים במתחם.

מרבה קומות מרבה אווירה

נכנסות לאנדלוסיה. לא הזמנו מקום, אבל אמצע השבוע, השעה כמעט עשר, ויש מקום בשפע. בנוסף על השולחנות בחוץ, יש במסעדה שלושה מתחמי ישיבה: בקומת הכניסה מסעדה, בקומה השנייה בר גדול ועוד כמה שולחנות, ובקומה השלישית מעין לאונג' עם ספות גדולות שנראות מפנקות, אבל הוא סגור כרגע. אני בדיוק הגעתי לגיל שבו אם אני רוצה לשוחח עם מישהו אני צריכה שיחלישו את המוזיקה, אז התיישבנו למטה. המוזיקה, אגב, הייתה ספרדית רוב הזמן ונהדרת, וסימנה שהספרדיות לא נעצרה בשלט הכניסה.

מעיינות בתפריט.
הוא מחולק לשלוש קטגוריות: ירקות, ים, יבשה. התפריט לא גדול, אבל מצליח להיות מגוון ועם מנות שהן לא שגרתיות, אבל לא מופרכות ולא נופלות לקלישאות. ויש גם המבורגר למי שלא אוהב הרפתקאות. זו מסעדת טאפאס, המנות לא גדולות, ואחרי תיאום הציפיות הזה - הן גם ממש לא קטנות.

עוד מעט האוכל מגיע. שווה לחכות!

מזמינות.
באופן מפתיע המנות של הירקות יותר מעניינות, אז לקחנו בעיקר מהן. את החיות שלי אני מעדיפה מתות ממש, ולכן נפסלו הסביצ'ה, הסשימי והקרפצ'יו. גם מנות מטוגנות אני פוסלת, כי הכל טעים מטוגן. גם סוליה תהיה טעימה בטמפורה, ואני רוצה שהשף יראה לי באמת מה הוא יודע לעשות. לא הגיוני בעיניכן לוותר על הצלחה בטוחה ולהזמין דווקא את מה שעשוי להיכשל? זה אפילו לא העיקרון הכי גרוע שאני מחזיקה בו.

המנות.

רמולצ'ה - קוביות סלק כבושות, מחית צנוברים ועליי בייבי.
חביבת הקהל. הסלק חי כמעט, חתוך לקוביות קטנות, והכבישה הוציאה ממנו מתיקות וחמיצות נהדרות. מחית צנוברים (שאני מנחשת שמעורבים בה אגוזים נוספים) נותנת פה נקודות נוספות על מקוריות ועניין, וגם קונטרה מרגיעה ונעימה לחמצמצות של הסלק. צרור עלי בייבי קטנטנים שמונחים למעלה מוסיפים המון, ולא רק מקשטים. שלושה רכיבים יחסית פשוטים, הרמוניה מהממת.

ברחנה - חציל צלוי, גמבה מוחמצת וחומוס ספרדי
גם זו מנה פשוטה עם רכיבים פשוטים שמתיישבים יפה יפה ביחד. פחות הרפתקנית מאחיותיה, אבל בכל זאת שונה מהחציל בטחינה שנמצא בכל תפריט בישראל, קודם כל כי אין פה טחינה. על כל נתח חציל בשרני יושב סלט קטן של גמבה מוחמצת נהדרת שמרימה את הכובד של החציל, וחומוס בתיבול חריף. זו המנה היחידה שפגשנו בה חריפות, ואני אוהבת חריף.

היכונו לביאת הקרפצ'יו

קרפצ'יו - קרעי פילה בקר בויניגרט חזרת, צימוקי עגבניות, ערמונים.
אחרי שהטפתי לטובת מנות נועזות עדי הדיח אותי להעיז בעצמי מנה שאני לא מחבבת בדרך כלל, ולנסות את הקרפצ'יו. זו הייתה החלטה מתגמלת ביותר, כי זה היה טעים להפליא. בניגוד למקובל ומבלי להתריע על זה בתפריט הקרפצ'יו הגיע על פרוסות חלה קטנות, שהחזיקו וספגו אותו ואת הוויניגרט חזרת, הירוקים, פרוסות צנוניות, שום קונפי ועגבניות שרי צלויות. וכל החגיגה הזאת ביחד בביס אחד, הייתה מפנקת ביותר. לא מבטיחה שמהיום והלאה ידי תהיה קלה על הקרפצ'יו, אבל הספציפי הזה הוכיח את עצמו. כמו כן, מעוניינת שוויניגרט חזרת יהפוך לנפוץ הרבה יותר, יש לו מה לתרום לכולנו. צימוקי עגבניות, אגב, לא ניצפו. התיאור בתפריט לא ממש מחייב כאן.

אלקצ'ופה - ארטישוק, צלפים, עגבניות צלויות ועשבים.
מגיעה קערה עם סלט צבעוני וחביב של עגבניות שרי טריות (ולא צלויות כמו שכתוב), קצת עלים ירוקים, צנוניות ובצל, צלפים בודדים ולבבות ארטישוק פרוסים… מהפריזר. לא ציפית לארטישוק טרי בנובמבר, אבל לתחתיות ארטישוק מופשרות אין כמעט טעם, והן מתאימות לבישול או לצלייה, לא לסלט חי. ארטישוק משומר לעומת זאת היה נותן פה אחלה מנה. נרשם פספוס.

פדרון בטמפורה - פלפלי פדרון בטמפורה ואיולי אגוזי מלך
בסוף נכנעתי להזמין גם משהו מטוגן, ולא הצטערתי. פלפלי פדרון יחודיים בחריפות המשתנה שלהם, כך טוענת ויקיפדיה, ואני לא מתווכחת, אבל לשולחן שלנו הגיעו פלפלים ירוקים שאינם חריפים בכלל, מטוגנים בטמפורה. ביס בפלפל חשף צבע ירוק נהדר שלא ממש עבר בצילום, אבל מאוד שימח אותי. גם האיולי אגוזי מלך שימח ממש.

מה זה ירוק בפנים וחום בחוץ והוא לא קיווי?

פסקדו - פילה דג ים במחבת, ירקות מוקפצים, אחו בלנקו.
לפני חודשיים נתקלתי במתכון לאחו בלנקו ומאז אני מתכננת להכין אחד אבל לא יצא, ומאוד התרגשתי לפגוש אותו כאן. אחו בלאנקו זה מרק שקדים קר ספרדי מאוד מאוד טעים. כאן הוא תיפקד כמצע/רוטב/תוספת, וכטריגר שלי לבחור במנה. חוץ מזה, זו היחידה בין מנות הדגים שהדג שלה לא נא. וחוץ מזה אני אוהבת מנות דגים שהן עדינות והתוספות שלהן עדינות וירוקות. הדג היום היה סלמון שזה אכזב אותי, גם כי המלצר קרא לו סלומון, וגם כי זה אינו דג ים והוא לא מוציא מנות עדינות. הדג עצמו אכן היה בינוני, אבל שאר מרכיבי המנה היו ממש ממש מוצלחים, ואני בטוחה שביום אחר, שיש בו דג אחר, זו מנה מצוינת.

אלכוהול.
אני מודה ומתוודה, תפריטי קוקטיילים מבלבלים אותי. אני אף פעם לא מכירה את כל השמות של כל הרכיבים, ובוחרת בין לצאת למחקר לימודי בגוגל, לתת הנחיות כלליות לברמן ולסמוך עליו, או סתם להמר. הפעם החלטתי להמר. על המנה של עדי, בעיקר כדי למתוח את גבולות ההכלה שלו, והזמנתי לו קוקטייל שהכיל גויאבה. וואלה, לא היה כל כך טעים, וגם לא כל כך הרגשתי גויאבה, אבל עדי כן הרגיש, ושתה את הכל, אבל לאט. לעצמי הזמנתי כוס יין אדום ספרדי - ריוחה. אני תמיד מעדיפה יין עם האוכל, ואת הקוקטיילים לקינוח.

אי אפשר ללכת לבר קוקטיילים ולא להזמין קוקטיילים, נכון?

בשלב הקינוח בחרתי שני קוקטיילים נוספים, לעדי מגזרת החמוצים והמרעננים ולי מגזרת המתוקים הפירותיים. שניהם היו מוצלחים מאוד, אבל שלי יותר. הוא מכיל חלבון ביצה וזה הופך אותו לקרמי בפנים ומקציף קצת מלמעלה, ומרקמים הם חשובים לא פחות מטעמים. אוקיי, הרבה פחות מטעמים, אבל חשובים. שלי גם היה יפה יותר וורוד.

קינוח.
פוסטרה טרס לצ'ס - עוגת וניל בחלב שקדים, אורז'ה, קרם אנגלייז.
וואי וואי וואי. זה היה טעים ברמה של לנקות את הצלחת היטב. שקדים הם נהדרים. העוגה הייתה לחה וספוגה בקרם שקדים נפלא, ושחתה בעוד ממנו, והשקדים הקלויים מעליה היו מסוכרים ממש בעדינות. הטעם של המשוקד והקלוי שלהם היה עז הרבה יותר מהמתיקות. זה היה כל כך כיף.

לקינוח: קינוח!

ל ס י כ ו ם .
היה כיף. טעים. נעים. תפריט לא שגרתי ומעניין. אחלה מקום לדייטים. אחלה מקום לאורחים מחו"ל (רק אם הם כבר סימנו וי במקומות אחרים על כל המנות שהוספנו להן ערק-סילאן-טחינה כדי להרגיש ישראלים). טאפאס זה קונספט כייפי ממש והמטבח הספרדי כה טעים. כיסאות נוחים, שירותים נקיים, מוזיקה טובה. מתכננת לחזור לשם בקרוב לדגום את שאר התפריט. בהחלט נכנס לרשימת המומלצים.


לאתר של אנדלוסיה

יום חמישי, 7 בנובמבר 2019

בירתנו

ארוחה ויקינגית ראשונה אי פעם בבירתנו, מרכז הבירה הירושלמי. נשמע כמו הזדמנות נהדרת לביקור. מי מחבריי נראה כמו ויקינג? רועי מונין! ירושלמי דור תשיעי, מנכ״ל Made in JLM, שיחד עם הקרן לירושלים מגייסים כספים לטובת קהילות שתורמות לפיתוח הכלכלי של העיר.

״ארוחה ויקינגית״. אני לא זוכר מה עדי כתב לפני או אחרי, אבל עניתי כן. הגענו בזמן. עדי חנה בחנייה הסודית האהובה עליו בעיר. אני באתי ברגל, סיימתי שיחת טלפון ונכנסתי. המקום - מואר עם אווירה חמה. ״בירתנו - מרכז הבירה הירושלמי״. זה שעוברים לידו ברחוב הלל. אורות צבעוניים משתקפים מבקבוקי הבירות. באמצע שולחן עץ גדול עם עדי ואנשים שמעולם לא פגשתי, אבל אני מיד מחבב.

ויקינגים, תמונת אילוסטרציה (צילום: ולריה לוצ'נזוב הצמחונית)

החוויה
״אתם תרצו לשים סינר״, ״תשטפו ידיים״ ו״תיזהרו, הגרזן חד״ הם חלק מהמשפטים ששמענו מהבעלים ליאון שוורץ ב-5 הדקות הראשונות. האנשים כאן רציניים לגבי האוכל, והאוכל אולי רציני יותר מהאנשים. עוד לא עברו 10 דקות ועל השולחן כבר 2 עופות, לחם ביתי, ירקות מבושלים, תפוחי אדמה בנייר כסף. מישהו כאן התכונן לזה שנבוא רעבים. בירה ומשהו שנקרא תמד - יין דבש. אין סכו״ם. מתחילים לפרק ואני מאתגר את עצמי להשאיר יד אחת נקייה בשביל לצלם. זה לא יחזיק.

וזה למה קוראים למקום בירתנו

הכל טעים ברמות לא הגיוניות ואנחנו רק במנה השנייה. משהו בלקרוע את האוכל בידיים מוציא את האושר מאנשים, וגם קצת צעקות. מעלים תמונות לסטורי, השולחן מלא עצמות. זו לא ארוחה לצמחונים, ובפייסבוק כבר יש תגובות. לפי Vogue, דיאטת ויקינגים זה ה-Paleo החדש. שזה מעולה כי עדי בדיוק ניצח את המשקל, ואני בעליה של אחרי החגים. אני לא מעודד להמשיך באכילת יתר גם אחרי החגים, אבל אם שמתם כובע עם קרניים צריך להיות מותר לכם לעשות מה שאתם רוצים.

Cut the bull

השף הבטיח "רק" 6 סוגי בשרים, אבל הקטע של ויקינגים זה לא לספור, ואנחנו אחרי קצת יותר מדי תמד ספרנו 10 מנות בשר לפחות. עוף, הודו, שפונדרה, אסאדו ואווז. מתוק, חריף, מעושן, עולה באש, ומנות אחרונות בטעם של מוגזם - כי כולנו כבר בקושי זזים.

קינוח. לא מה שחשבתם.

פסק הדין
ארוחת הויקינגים של ״בירתנו״ היא חוויה חברתית אותנטית, מלאה בכיף ואושר, עולה על הציפיות, מצדיקה כל שקל ומפנקת, שבאמת אכפת לה שתיהנו. גם בעידן הפאפאגאיו, בו הישרדות בעולם האוכל היא משחק של מירוץ לתחתית בין רשתות ״קופי פייסט״ שמזכירות משהו שפעם היה מגניב. כאן לא תמצאו העמסות פחמימות והארכה של זמני המתנה בין מנות בתקווה לחסוך. מעבר לאוכל והאלכוהול המשובחים בכמויות לא הגיוניות, הקסם האמיתי של בירתנו הוא טעם, נשמה ושמחת חיים. בעלים ירושלמים שאוהבים מה שהם עושים, עם רצון לשמח, ולתת משהו שונה, טבעי, נטול פוזות ומגניב. ובעצם, למה בכלל להקים עסק אוכל אם לא מהמקום הזה?

Its burning man hallelujah

בירתנו
ארוחת הוויקינגים מתוכננת להפוך למסורת של יום חמישי האחרון לכל חודש (פה תוכלו למצוא את פרטי האירועים הקרובים). בין לבין צפויים עוד הרבה ניסויים של בשר ובירה. עם שף הבשרים חדש לוי ליין, בירתנו מלאה בבירות מקוריות ומקומיות, ומשקאות מיוחדים, עם תפריט מנות ליומיום, ובעיקר, אנשים ששווה לבקר ויעשו לכם שמח. אם אתם לא אוכלים בשר, בואו בשביל לשתות. אם אתם לא שותים, בואו בשביל האנשים. מומלץ מאוד, במיוחד עם חברים.

סוף דבר

לאתר המסעדה

יום שני, 21 באוקטובר 2019

מזקקה

את מיכל פורת הכרתי לראשונה כשהובילה קמפיין רשת סוחף לאי התמודדה לראשות עיריית ירושלים. הקמפיין הצליח ומיכל התקבלה לעבודה במחלקה לניו-מדיה בעירייה. לאחרונה עברה מיכל לעבוד בהיי-טק וגם הקימה את הפודקסט דברים שפספסתי בשיעור של 8:30 בבוקר. ואז מיכל הזמינה את עצמה להתארח בבלוג ולכתוב על המזקקה. יש הצעות שפשוט אי אפשר לסרב להן.

הזמן: מוצאי יום הכיפורים
המקום: רחוב שושן

הייתי שמחה לומר שעדי הזמין אותי לכתוב בבלוג, אבל האמת היא שאני הזמנתי את עצמי. תמיד אהבתי לכתוב, אבל בשנים האחרונות התחלתי לאהוב אוכל והאהבה הזו התפתחה במקביל לנכונות שלי לנסות דברים חדשים. כמובן, במגבלות הז׳אנר. אני רגישה ללקטוז, מה שאומר שיכולה לאכול גבינות עזים וכבשים, אז אל תרחמו עליי כל כך מהר. חוץ מזה אני מתעבת את הטנספורמציה הגרועה ביותר שיכול לעבור ירק - מלפפון חמוץ. לאחר שהכללים הללו הובהרו, לקחנו לידינו את התפריט של המזקקה. המזקקה לאחרונה עברה שדרוג - היא הפכה מבר הופעות לסוג של בר-מעדניה, שמגיש כריכים, סלטים, פלטות גבינות ונקניקים ואפילו בראנץ׳ חמוד מאוד בשבת.

ברוכים הבאים למזקקה, לחיים!

כאמור, נפגשנו במוצאי יום הכיפורים. אני הייתי שבעה מהצום ומהצפייה בנטפליקס. עדי התפאר בכך שצומות כבר באים לו בקלות. זה היה נחמד, כך שלא הייתי צריכה לרחם עליו. אך חשוב מזה - לא דאגתי שהוא הגיע רעב במיוחד ולא ישאיר לי כלום. למעשה, זו הייתה סגירת מעגל קטנה - פגישתנו הראשונה הייתה ברחוב הזה ממש, בערב 'סטוריטלינג' שהתקיים בחורף האחרון בשושנה בר. והנה אנחנו נפגשים שוב, כמה צעדים משם במזקקה - מקום שבו צברתי חוויות שונות ומשונות - מערב הקרנת סרט ועד ערב הקראת שירה למשוררים חובבים (ואולי לא מדובר בחוויות כל כך רחוקות תפיסתית…). באופן כללי, רחוב שושן הוא רחוב מעניין מאוד, בעל אופי חילוני-משהו, אך ניתן לצפות בו בכל הטיפוסים של העיר הזו (נו, כמעט).

אז לאחר הבהרנו את הכללים (כן לגבינות עזים וכבשים + מלפפון חמוץ הוא השטן - זוכרים?) עדי אמר לי להזמין מה שאני רוצה. אני טובה בדרך כלל בהחלטות, אבל עדי הגדיר לי כלל משלו - בגלל שהמקום מגיש גם בשר, נלך על צמחוני. אז זרמתי. התחלנו בשתייה - עדי הזמין את תזקיק העשבים שמיוצר במקום ואני הלכתי על הבייסיק - 400 מ״ל של שפירא, הבירה הכי ירושלמית שיש. אחרי שעדי סיים את התזקיק הוא הזמין קוקטייל על בסיס וודקה שהתחבב עליו במיוחד.

אחד. אחד הטובים.

מבחר הכריכים היה מרשים והחלטנו ללכת על הכריך הראשון, שגם נושא את השם 'אחד'. הכריך היה מעולה, כבר מהביס הראשון. יש כריכים שצריך לקחת כמה ביסים כדי לחוש בכל המרכיבים. כאן הביס הראשון נתן את התמונה הגדולה על כל צבעיה - הסלק, החרדל... הכל היה שם והשתלב בצורה נפלאה. חשוב לציין כי בתפריט מוצעת אפשרות לקבל את הכריכים בלחם ללא גלוטן, דבר מבורך במיוחד עבור קהילת הצליאקים בירושלים שלא זוכה לרוב לאופציות ראויות.

את הפחמימות היה לנו חשוב לאזן קצת עם מזטים ופלטת גבינות (אבל אל תדאגו, גם אלו הגיעו עם פחמימות). פלטת הגבינות הייתה מעניינת מאוד, עם גבינות מחלב עזים וכבשים (כך כל הגבינות במעדניה - מומלץ לחובבי הז׳אנר). הטעמים היו חזקים וניכר גיוון בכל הדברים מסביב - פירות, ריבות שונות והשטן הגדול מכולם - מלפפון חמוץ, שעדי הרחיק ממני ונרגעתי.

על גבינות, עזים ומה שביניהן

אי אפשר לפקוד מעדניה מבלי לטעום מהמזטים שהיא מציעה, לכן הזמנו שלושה - צזיקי סלק, פלפלים קלויים וטעימים וסלט חצילים שהיה מתובל עם הרבה הרבה לימון, בקטע טוב כמובן. הצזיקי סלק הזכיר לנו במראה שלו את סלט הכרוב הסגול במיונז של ״אחלה״ שאפשר לקנות בסופר. אבל לפי מה שעדי דיווח - הדמיון הוא במראה בלבד.

אלכוהול בלי פחמימות בשבילי זה כמו שישי בלי ביקור בשוק. כמו קפה שחור בלי סוכר. כמו תקופת מבחנים בלי בכי. כמו בחירות בלי עוד בחירות אחריהן. לכל אורך הארוחה זרם אלינו לחם. חשוב לי לציין שבאופן אישי, תנאי הסף שלי לשתיית אלכוהול הוא ליווי של פחמימה. הלחם שהגיע היה פריך וחם. זו הייתה תוספת מבורכת על כל המזטים והגבינות שהיו על השולחן. מבורך אף יותר היה חידוש המלאי הנדיב, שעליו נגבה בדרך כלל סכום כסף משמעותי במסעדות.

כל מזט צריך לחם. הרבה לחם.

העיניים שלנו היו קצת גדולות והזמנו גם סלט. על אף שהשפע שעל השולחן כמעט נעלב מהרצון שלנו לצרף סתם ״ירקות פשוטים״ לחגיגה. הסלט עצמו - סלט רגיל למדיי שארזנו בסוף הארוחה. נשנשתי ממנו קצת, אבל מראש כשנכתב בתפריט שמדובר בסלט משתנה והמלצרית הסבירה שמדובר בסלט שוק, ידעתי שמדובר כאן בהימור.

כך גם היה עם הקינוחים - עוגיית שוקולד צ׳יפס ומקרון שבחרתי כי אהבתי את הצבעים שבו. עד עכשיו אני לא בדיוק יודעת מה היה טעמו, אבל זה היה הימור. כי אתם יודעים מה אומרים: מוצאי יום הכיפורים זה הזמן הכי טוב להימורים. סתם, אף אחד לא אומר את זה.

מבחר קינוחים בצבעי בית"ר

לסיכום הביקור - היה טעים. אבל מעבר לכך, היה מגוון ומיוחד ובעיקר שונה מכל מה שקורה ברדיוס הזה בעיר. אני אוהבת את הקונספט הזה של מעדניות, שמאפשר לך להגיע ולקבל בכל פעם חוויה קולינרית אחרת.

לאחר שסיימנו לאכול ולדבר על פוליטיקה, אריאל שרון, ההתנתקות, כלכלה ועל ההיסטוריה הירושלמית של שנינו - הבנתי שאנחנו מאוד שונים. אבל זה גם מה שיפה בעיר הזו - אפשר לשבת במוצאי כיפור במקום שמגיש בשר וחלב, להזמין אוכל צמחוני (כדי שנוכל לחלוק הכל) למרות ששנינו אוכלי בשר ולשתות בירה ירושלמית ותזקיק שמוכן במקום.


לאתר האינטרנט של המזקקה

יום שבת, 5 באוקטובר 2019

האטצ'

הילה סולימני היא מנהלת פרויקטים בקרן מיראז' ישראל. בין יתר תפקידיה היא רכזת פורום ארגוני החיילים הבודדים. אחרי שלוש שנים בתפקיד, נראה לנו הגיוני שהיא תוכל לתת לחיילים הבודדים שמגיעים אלינו מארצות הברית כמה המלצות על אוכל אמריקאי טוב. אז לקחנו אותה להאטצ', שילוב מנצח של מבשלת בירה ומטבח אמריקאי.

ירושלמים לא סתם מוקסמים מעירם. זר לא יבין זאת כנראה לעולם. אבל אפשר להבין אותם במקצת ברגע שמגלים את סודות הסמטאות והקסם בלילות. בשנים האחרונות הגיעה שמועה גם לאנשי המרכז - יש קולינריה ירושלמית. כך שכשקיבלתי את ההזמנה מעדי להגיע לירושלים ולנחות במסגרת הבלוג היישר ללב ליבה של ירושלים הקולינרית, קפצתי על ההזדמנות. היעד הנבחר היה האטץ', שאולי כשמה, מנסה לבקוע את חומות הקולינריה הישראלית.

יוצאים לדרך

אם כל חייכם רציתם לשבת במסעדה בניו יורק ולטעום קצת על מה כל המהומה, אך אתם שומרי כשרות, האטץ' יכולה להוות פתרון נחמד עבורכם. המסעדה ממוקמת בלב השוק ויכולה בהחלט לספק חוויה אמריקאית. אם זה בעיצוב של המקום, הצוות דובר האנגלית (רגע, תנשמו... הם מבינים גם עברית 😊) וכמובן התפריט החווייתי. האוכל מוגש בכלים חד פעמיים, מה שמעצים את החוויה של אוכל רחוב קליל שאפשר פשוט לחטוף וליהנות ממנו. לא כולם יאהבו את הרעיון, אבל עליי זה עבד.

האטצ' מבטיחה אוכל אמריקאי וכמי שידועה בחיבתה לתחום הגעתי רעבה. התחלנו בקטנה עם צ'יפס דרום אמריקאי וכדור מק אנד צ'יז. הצ'יפס איכזב עם רוטב כבד שנשפך בנדיבות יתר ומעליו הונחו פרוסות בצל סגול וחתיכות בצל ירוק. ואז הגיע המנה שיכולה בהחלט להיות מוכרזת כמנה הטובה ביותר של הערב - כדור מק אנד ציז', שאפשר לסכם אותה במשפט: "אם היו עוד 10 בצלחתי הייתי בקלות מסיימת אותם". כדור מושלם שמצליח לדמות בהחלט תחושה של כדור עם גבינה, כשמעל יש רוטב עדין ותוספות קלילות שהצליחו לסחוף אותנו. מיותר לציין שסיימנו בקלות את המנה.

טקס יהודי עתיק לפני שמתחילים לאכול: סלפי

ואם כבר הרחקתי עד ירושלים אז חובה לפרוש כנפיים ולטעום את ההבטחה הגדול של התפריט - הכנפיים. הזמנו כנפי שום ופרמז'ן, רק שלמעשה הגיעה בסוף מנת באפלו. מנה מעט חריפה למי שלא חובב אוכל חריף אבל בהחלט הייתה מנה טעימה ששווה לנסות למרות החריפות. באמצע המנה שכבר הבנו שנעשתה טעות במנה, ביקשנו לחזור להזמנה המקורית וקיבלנו כנפיים שעמדו במשימת הפרמז'ן-דמה והיו מעניינות ומיוחדות בטעמן. עדי העדיף את גרסת הבאפלו, אבל עבורי השום-פרמז'ן בהחלט עבד.

הקוקטיילים המעניינים שתפסו את עינינו והקפיצו את הסעודה היו The Passion of the Hibiscus שהקליל את הרטבים הכבדים והצליח ללוות את הארוחה בכיף ובטעם פירותי מענג, ומשקה ה-Southern Brunch ששיחק על אותם טעמים אך היה מחוזק ומחודד יותר בטעמיו. 2 אופציות שיכולות בהחלט לעשות את העבודה לצד ארוחה שכזו.

כנגד 4 בירות דיברה התורה

המסעדה מתפארת במבשלת בירה מקומית, לכן החלטנו להזמין את מגש הטעימות שכולל אופציה לבחור 4 מהבירות. אנחנו הלכנו על Sour with a Splash בתוספת נענע, שכמו בתפריט הייתה חמוצה ועדינה ואכן יכולה להוות אחלה של משקה קליל ומרענן למי שלא אוהב את טעם הבירה הדומיננטי (הערת העורך: אני!). הבחירה השנייה שלנו הייתה ה-Vienna Schalager שהבטיחה מורכבות טעמים והתגלתה כבירה רגילה ועדינה. השלישית, Mr. Greenblatt, השאירה טעם עז של בירה מרוכזת עם מרירות שיכולה להתאים לחובבי בירה עם טעמים עמוקים. אם כבר אתם חזק בענייני בירות תוכלו להמשיך ולטעום את Pliz שהוצגה כ-"הבחור ההוא שלא אמור להדאיג אותי" אבל אותי היא הדאיגה מאוד עם טעם עז של מרירות מה שאומר שזה ממש לחובבי אקסטרים קולינרי.

לקינוח הזמנו את "ה-עוגיה" (כך היא נקראת בתפריט) שנשמעה מוזרה ומסקרנת עם שומן בקר במקום חמאה. בפועל זו הייתה רק עוגיית שוקולד צ'יפס שלא הצליחה לגלות טעמים מיוחדים שיצדיקו את היותה האופציה היחידה לקינוח במסעדה. וחבל, כי הארוחה דרשה איזה קינוח קליל שיאזן את הטעמים.

שכחנו להשאיר מסר שלנו: עוד נשוב. בתקווה לקינוח טוב יותר :-)

לסיכום כללי, אפשר לצאת שבעים, אם יודעים מראש מה הבשורה של כל מנה ועד כמה מוכנים לנסות תחליפי גבינה פחות  מוכרים לחך הישראלי. המיקום מזמין ונוח, החוויה הכללית משדרת חו"ל וסטייל ניו יורקי שבכיף מושך את הקהל הישראלי. ואולי הכי חשוב האוכל מוגש בצורה מזמינה ובמהירות יחסית (ויש שיאמרו במהירות מדי...).


לאתר המסעדה

יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

סאטיה

ארי אייכלר הוא האיש שפתח את הפופ-אפ דהאבה במטרה להביא אוכל הודי מצוין לירושלים. אז אחרי שהבלוג ביקר במקום פעמיים (גם לערב פיצות!) החלטנו להוציא את ארי למסעדה לבחירתו. הפור נפל על סאטיה, מסעדה בקו הראשון של הטרנדיות. מוזמנים לקרוא איך היה. נרמוז רק שפירוש המילה סאטיה בסנסקריט היא אמת.

זהו סיפור על מעיין ירושלמי צונן, השבוע האחרון של אוגוסט, כפר הודי ביום גשום וכפר הודי ביום שמשי, כי איך מספרים סיפור על אוכל?

אפשר לעבור ברחוב קרן היסוד ולחלוף על פני מסעדת סאטיה עשרות פעמים ובקושי לשים לב שהיא שם. מוצללת, נחבאת מאחורי צמחייה, מטרים ספורים מאחד הצמתים הגדולים בירושלים. ממש ליד יש את הברדק, עם חלונות ענק שמזמינים להביט פנימה, שולחנות פזורים על כל המדרכה, עשרות אנשים ישובים ואוכלים.

המלצת העורך: אם אתם על הדרך, קפצו פנימה לקינוח או שניים

אבל הסאטיה היא כמו מעיין מיתולוגי, המעיין הזה שעוד לא מפוצץ בתיכוניסטים, וגם אם הוא לא ריק כשמגיעים, האנשים ששם הם אנשים שיודעים שלדבר בלחש עושה טוב לכולם. מכיוון שהמיתוס הזה לא קיים במציאות של מעיינות, אבל במסעדות אולי קצת כן, השמועה עוברת מפה לאוזן, וכך היא עברה אלי וסימנה את סאטיה בתור מקום שכדאי לאכול בו.
ובאמת כשנכנסים, נכנסים לעולם שקט הרבה יותר. בצומת הסמוך נחילי מכוניות מנסות להתגנב לרחוב דוד רמז לכיוון מתחם התחנה ואל עבר משאיות האוכל בגיא בן הינום. אלה שלא הצליחו צופרים, כמו שהורים עם ילדים משועממים באוטו בסוף אוגוסט שתקועים בפקק יודעים לצפור. אבל בפנים – מוזיקת ג'ז נעימה, תאורה עמומה, המזגן פועל חרש. ושף אחד צועק.

יש סיכון ידוע בלבקש המלצות בטיול בהודו. יגידו לך על כפר שהוא משגע, ובעצם הממליץ היה במצב רוח מרומם כי כשהגיע לכפר יצאה השמש אחרי שבוע גשם; יגידו על כפר שהוא מבאס, וזה כי שם הגשם התחיל. אז איך אפשר לכתוב ביקורת על מסעדה שהייתם בה פעם אחת ונאלצתם לבחור בין להישאר בשולחן בפנים ולשמוע את השף צועק מהמטבח הפתוח (כנראה יש לו ילדים, וסוף אוגוסט כאמור) או לצאת חזרה אל החום והצפירות? אפשר להתנתק מהחוויה הרגעית ולהגיד שמאחורי ההצללה מהרחוב יש מקום שקט ונעים, שקרוב לוודאי כמעט תמיד, כמעט תמיד, השף לא צועק בו.
והיה גם אוכל.

כך פותחים מסיבת מנות ראשונות. ראשונה ראשונה: הכרובית.

הבחירה הקלה לקשיי החלטה הייתה 'ארוחת שף': לחם ומטבלים, ארבע מנות ראשונות לבחירת השף, ועיקרית. בחירת השף הצטמצמה עקב שילוב ירושלמי של שמירת כשרות וצמחונות שמנעו מאיתנו את האסאדו, הכבד הקצוץ וסלט הקיסר, שהפכו – בעזרת מלצרים אדיבים ושף גמיש – לכרובית בלימון, חציל בטחינה וסלט ירוק, שהצטרפו לקרפצ'יו סלקים מפוחמים שהייתה בתפריט המקורי. אלו הוגשו יחד עם לחם טרי מהתנור שהגיע עם ממרח עגבניות, פסטו כוסברה, וטחינה.

בשלב הזה הכל היה סולידי ומספק, גם אם לא מפתיע. טחינה טובה, ממרח עגבניות שהיה בעצם הרוטב של הג'חנון עשוי נכון מאוד, פסטו כוסברה עם טעמי שום ושמן זית חזקים. בראשונות הכרוביות היו במרקם מדויק, הסלט היה בסיסי ומרענן עם חסה אייסברג, בצל סגול וצנונית. החציל היה אוורירי ואוזן על ידי העיגון של הטחינה וחמיצות רוטב העגבניות. המנה שהותירה רושם הייתה המנה הראשונה היחידה מארוחת השף המקורית – קרפצ'יו הסלקים, שלווה בטעמים חזקים של בלסמי, קרם פרש, ופקאן מסוכר. מה שאומר שאפשר להניח ששאר הראשונות בתפריט המקורי והפחות כשר-צמחוני היו מוצלחות יותר ממה שיצא לנו, אבל כאמור – היה מספק.

שכחנו לצלם את קרפצ'יו הסלקים המשובח. נתנחם בחציל.

שתינו קוקטיילים אותם בחרנו באופן ספונטני ולא מחייב, אחד על בסיס יין אדום ג'ינג'ר שלא התבייש להצהיר על נוכחותו, השני על בסיס ג'ין ועשבי תיבול. הם היו טובים עד כדי שהשלמתי עם זה שאין בירה מהחבית.

העיקריות היו "טבעוני" (כך במקור) – ירוקים ברוטב פטריות שיטאקי ואורז ליד, וקפלטי המאירי – כיסוני פסטה עם עגבניות, אספרגוס ופרמז'ן. האופציה הצמחונית עליה ויתרנו היא ריזוטו פטריות. כי בכל זאת, בראשונות הלכנו על בטוח, אז רצינו משהו שהוא לא ריזוטו.

מתחת לפסגת הר הכוסברה מסתתרת לה מנה לא רעה בכלל

הטבעוני הגיע מכוסה בהר של כוסברה, וכמו שאומרים, אדם שמזמין מנה עם רמיזה אסייתית לא צריך להיות מופתע כשהיא מגיעה מכוסה בהר של כוסברה, אם לא ביקש במפורש מהמלצרית לא לכסות בהר של כוסברה. פייר. הרוטב היה מתקתק, הירוקים - ברוקולי ושעועית ירוקה – היו פריכים, פטריות השיטאקי היו עסיסיות, האורז היה רך, והכוסברה הייתה ניתנת להזזה. מנה מוצלחת, גם אם לא מהסוג שגורם לחשוב "וואו, איך מכינים כזה דבר?".

פסטת הקפלטי הייתה רכה במעטפת ואל דנטה בקפלים, מלאה בגבינת המאירי נימוחה, ומשהו שם שלא זיהיתי היה מלוח מדי. יש מצב שהשף בדיוק חשב על נושאים שקשורים לשבוע האחרון של אוגוסט. האספרגוס נח לו בצלחת, לא הפריע. מי שאוהב אספרגוס, אז יש.

תכירו: קפלטי. משהו בין רביולי לטורטליני.

נכון שתמיד לא לקוחים את הקינוח של הכמה-סוגי-שוקולד? אז דווקא הקינוח הזה היה ההמלצה הראשונה של המלצרית הנחמדה עד מאד. עמדנו בלחץ, והזמנו גלידת וניל ביתית עם גנאש שוקולד, אגוזים מסוכרים, וטארט לימון [עם בזיליקום]. לטעמי גלידת וניל נמדדת, ובכן, אם היא באמת בטעם וניל, או רק בצבע לבן. הגלידה קיבלה במקצה הזה ציון עובר, אבל הגשטלט עם הגנאש והאגוזים היה מצוין.

אחרון אחרון חביב, טארט הלימון היה כוכב הערב. בצק פריך, מילוי עדין ועדיין עם נוכחות, וחמוקי קצפת מעל. כל מילה נוספת מיותרת.

אחרון אחרון והכי חביב

סאטיה הוא לא באמת מקום שצריך המלצות, בוודאי לא מפוקד פלאפליות כמוני. אבל אם קראתם עד כאן, תדעו שזה מקום עם מספיק אופציות צמחוניות לצד הרבה כאלו שלא. תדעו שזה מפלט נעים מהקיץ הלוהט, וכנראה שגם ליום גשום. תדעו שהטארט לימון הוא אחלה. ואם יש לכם ילדים – הברדק נמצא ממש ליד.


יום ראשון, 1 בספטמבר 2019

קפה טל

נתלי לוי היא מורה לאמנות, מעצבת ומאיירת מוכשרת במיוחד, שבזמנה הלא פנוי מארגנת את ערבי ה-MatchUp אליהם מגיעים משתתפים שמבקשים לדאוג לדייטים לחבריהם וחברותיהם. אם תרצו, דייט בהפתעה. הפתעה כמו מנות ההפתעה שמוגשות לאורחי קפה טל הקסום שבמושב אורה. כמה קסום? נתלי פה כדי לספר לכם.

גילוי נאות: אחת "ההפרעות" המעצבות את אורך חיי קשורה באוכל... לא משהו בהגדרה קלינית אלא הפרעה בקטע, מפריע... בכנות - בעייתית בתחום. בשילוב האופי המאוד זורם שלי (הערת העורך: אני יכול להעיד) כשמגיעה הצלחת, אז מופיעים כל מיני בלמים. ברקסים כאלו שלא מאפשרים את הזרימה האופיינית לי ביתר התחומים.

אם זה סלט אז בלי בצל. כל אלמנט צריך לעבור סדרת זיהוי / ביקורת גבולות אימתנית. הרפרטואר של התאהבות שלי בתחום הירקות לא רחב. אם לדוגמא בפיצה עסקינן, כמו רוב פשוטי העם שזוהי אחת מאבות המזון, גם כאן מגיעה הפשטות לשיא - ללא כל תוספת לא מזוהה, כמה שיותר "ללא" יותר טוב! ואם כל זה לא מספיק, אז הנה עוד פרט מביך במיוחד בתחום הקולינרי האישי שלי: עוד לא נפרדתי מהקטשופ...

תהודת כשרות בהשגחה מקומית

עד כאן אני מנסה לתאר את הדמות הבעייתית בתחום האוכל. כפי שאתם כבר בטח מבינים, הצלחת זה לא אזור הנוחות שלי. מה שכן, אצלי סעודה זה המפגש עם אנשים! המפגש סביב שולחן, אוכל ובני אדם מייצר את השיח האנושי שמרתק ומשמח אותי במיוחד. ומתוך הזרימה הטבעית הזו שלי, אז מסביב לשולחן עם אווירה טובה גם האוכל מקבל יחס סלחני אוהד יותר, אפילו ממני.

כשישבתי עם עדי בקפה טל - בפינה חמימה, כפרית ונעימה במיוחד בלב מושב אורה. פינה שנבחרה ממגוון אפשרויות חלומיות... מאפשרות לישיבה פסטורלית על נדנדה בחוץ ועד לישיבה סביב שולחן עם מספר סועדים, בחרנו לשבת על שולחן פיקניק חביב.

מיד כשהגענו "נדלקתי". הגישו לנו משקאות פתיחה בטעמים מפתיעים - והפתעות אני אוהבת במיוחד! צ'ייסר סיידר לימון שהיה מצוין מאוד בחמיצות התפוח ליד הלימון, וצ'ייסר אוכמניות שהיה גם חביב. ההמלצה שלי הולכת לצ'ייסר לימון.

מוכנים להפתעה?

למרות הצורך המוצהר בידיעת פרטי המנות שאני אוכלת, כחובבת הפתעות ומלאת סקרנות הלכנו על "ארוחת הפתעה". כשבוחרים הפתעה יודעים שמאבדים שליטה ולוקחים בחשבון שההפתעה בכוחה גם לאכזב...

כשהמנות הגיעו לשולחן החשש עבר מיד. הופתענו רק לטובה. המנה הראשונה שקיבלנו הייתה 'טוסט לאפה אדום' שהיה פשוט מושלם! שילוב של ממרח עגבניות מיובשות עם גבינת מוצרלה ופטה בלאפה דקיקה ומקופלת - ללא תוספות בדיוק כמו שאני אוהבת! ביסים קטנים של טוב טעם.

להמשך הטוב קיבלנו 'שקשוקית'. כמו השם גם היא חביבה ומגניבה - שקשוקה אפויה על מצע בצק. כמה שלישית קיבלנו מאכל קצת יותר מוכר ממולאי עלי גפן - פרגנו במנה ענקית... (הערת העורך: שהמשכתי לאכול גם כמה ימים אחרי).

קבלו את השקשוקית - מנה שלא תוכלו למצוא באף מקום אחר

אין ספק - ההפתעות היו משמחות. אפשר לעבור לשלב הבא.

לקינוח הזמנו עוגת גבינה פירורים, מתוקה וטעימה להפליא, ולצידה הזמנו טראפלס שוקולד שסגר לנו שילוב טוב של מתוק ומריר...

הצוות, כמו המקום היה חמים ומחויך, והשירות היה לבבי וקורן. טל, בעל הבית שעל שמו קרוי המקום, אדיב במיוחד ומגלה גמישות לכל סועד, גם לבררנית כמוני...

ואיך אפשר בלי סלפי?

אני מסכמת את החוויה כמסקרנת, משמחת, זורמת ומפתיעה במיוחד, בקטע הכי טוב שיש כמובן :-)


יום שבת, 17 באוגוסט 2019

הדיר

צפירה שטרן היא כוריאוגרפית ומורה למחול שהחיים גלגלו אותה להיות ירושלמית שמאלנית-פמיניסטית. אז בקטע אקטיביסטי חתרני שכזה, ובעיקר בשביל הכיף בחרנו לבקר בבית המרזח הראשון בירושלים, הלא הוא הדיר של בית הנסן מבית היוצר של משק עפאים לחקלאות בת-קיימא.


ים - יבשה - י-ם

אם הייתי מספרת למישהו מחוץ לירושלים שאני יוצאת לארוחת ערב בדיר, היו חושבים שזה נשמע רע מאוד. אבל אנחנו הירושלמים יודעים מה טוב לנו. לא, לא דיר עזים - אלא הדיר בהנסן, שזה ה-מקום היום בסצנה של הירושלמים. אפשר להיתקל פה במגוון אנושי רחב, בעיקר פלורליסטים מכל הקשת - ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, להט"ב, אמנים…. המשותף לכולם זה שרוצים לחיות פה בכיף, בכבוד ובשלום אחד עם השני/ה. אז למה לא לעשות את זה בדיר? (ערבים לא ראיתי מבלים פה… אבל לא ניכנס לזה היום).

איזה כיף זה בית מרזח!

הדיר ממוקם בחצר של בית הנסן, שהיה פעם בית חולים נוצרי למצורעים. משהו פה עדיין שומר על האווירה הזאת. חצי זרוק, חצי מטופל. ים תיכוני מרושל עם נגיעה אירופאית מוקפדת.

אז הגעתי לדיר, עם כל הגישה השמאלנית שלי לאכול ארוחת ערב עם ידידי המשובח והימני-לאומני עדי ארבל. נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל היה לנו אחלה ערב. השעה כבר הייתה שמונה אך שתינו קוקטייל "ארבע אחר הצהריים", עם טעמים מתוקים של ג'ין, דבש ומי ורדים וגם קוקטייל "הבוסתן" של מרטיני עם שקדים וגנדין.

בין הדברים שניסינו לפתור במהלך הערב: מהי 'צלחת ים' ומהי 'צלחת יבשה'? איפה עובר הגבול ביניהם? האם אפשר להחיל את חוק הלאום (הערת העורך: קוראים לו חוק יסוד מדינת הלאום) בשילוב עם הקמת של מדינה פלסטינית? ואיפה הכי כדאי לצאת לדייטים בעיר?

תייגו פשיסט ואנרכיסטית ואל תגידו להם מי זה מי

התחלנו עם מאפה פריך חצילים עם גבינת עיזים. מעין פיתה דרוזית אפויה עם רכיבים ים תיכוניים טריים. המעדן אפוי בלי יותר מידי תבלינים שמן, מה ששומר על העדינות של הטעמים. המנה מבקשת שנאכל אותה עם הידיים, אבל התביישנו. נאבקנו עם סכין ומזלג מי יאכל את החתיכה האחרונה של המאפה הטעים הזה.

לצד החציל קצת רוסיה, עם 'צלחת ים' של דגים מעושנים. הסלמון המעושן היה משובח, ולצידו מקרל משמח, טונה קשוחה והרינג מרקד שהפגינו דומיננטיות סלבית אופיינית. הטעמים החזקים עשו את העבודה על הגנים הרוסיים הרחוקים שלי. סבתא רבה שלי בטח מסתכלת מלמעלה בנחת שבכל זאת נשאר בי משהו רוסי. עוד לקחנו 'צלחת יבשה' עם סוגים שונים וטעימים של גבינות עיזים טריות ובשלות, כיאה לדיר. הגבינות התמסרו ברכות למזלג והכל השתלב יחד עם חלות ישראליות טריות, אפויות במקום, נמסות בפה.

לקינוח, איך לא, חלקנו מלבי עם רוטב פטל טרי, חמצמץ ואיכותי. לצערנו הטבח ברח לפני שהספקנו להזמין עוד משהו מתפריט הקינוחים... אבל הכל נראה מאוד מבטיח.

מלבי. לא בתמונה: הטבח שברח לפני סוף המשמרת.

בין פלירטוט להתנגדות לכיבוש (הערת העורך: קלטתי מה עשית פה) היה מאוד טעים ומעניין… ממליצה מאוד למי שרוצה ערב ירושלמי נעים וזורם.


לדף הפייסבוק של הדיר