יום שבת, 8 בדצמבר 2018

פלורה

אי שם לפני עשור, ייסד איתן פרי עם עוד 500 אוהדים את הפועל קטמון ירושלים. הקבוצה החלה את דרכה בליגה ג', והיום היא נמצאת בסכנת עלייה ממשית לליגת העל. עד שייפתחו השמפניות, בחרנו להסתפק בחגיגה קטנה ואחרי הרצאה מאלפת של אוריאל דסקל על כדורגל, בחרנו לקנח בארוחת ערב בפיצריה פלורה, המשובחת והכשרה-ללא-תעודה.

אהלן עדי היקר,

שמחתי מאוד על ההזדמנות לאכול איתך ארוחת ערב בפיצה פלורה מתחת לשוק מחנה יהודה לפני כמה שבועות.

באופן כללי אני רוצה לספר לך שהידידות בינינו משמחת אותי. אנחנו אנשים די שונים, מרקעים אחרים לגמרי, לא נפגשים הרבה, חיים חיים די שונים בעיר הרב גונית והלא בלתי סובלנית שלנו. אני מתאר לעצמי שמתוך עשרה נושאים שנתווכח עליהם, נגיע להסכמה על אחד וגם זה אחרי שפשוט נתעייף. ועדיין אני שמח על ההזדמנויות להיפגש. זה תמיד צ'אנס טוב לאתגר את המחשבה, את התפיסות, לבדוק במה אני עדיין מאמין מתחת לסיסמאות אותן כולנו מדקלמים בצורה כל כך רהוטה. איפה יש אמת, ואיפה יש רגש, ואיפה יש ערכים מוחלטים, ומתי הם כולם מתערבבים ויוצא תפל או מתי הם משתלבים ויוצרים גשר נאה שאפשר לפסוע עליו יחד לעבר השקיעה.

לא הצלחנו לצלם את הפיצה כשהייתה שלמה, עמכם הסליחה

בגלל זה גם שמחתי ללכת איתך לאכול בפלורה. גם כי המטבח האיטלקי הוא בדרך מקום שיש בו נחמה ומפגש וחיוך, וגם כי במקרה הפרטי של ירושלים, ובטח סביב שאלות של מה כדאי לאכול ואיפה, המסעדה הצעירה הזאת (אפילו לא בת ארבע עדיין וכבר יש לה בת ברחוב עזה) היא פשוט מקום שמשאיר את הוויכוחים בחוץ.

יכול להיות שזה בגלל שהתחלנו עם הקוקטיילים שהם רוקחים שמה, ג'ין עם בזיליקום, קר וחמוץ ומר וטיפה מתוק, שאחרי שני שלוקים ממנו אתה באופן טבעי מוריד את החגורה עם האקדחים, מניח אותה על הבר ומתרווח אחורה על הכסא בחיוך, ואפרול שפריץ, כתום כמו הזקן של ר' יודה גליק, המתבדר ברוח כשהוא נוסע ברחובות של רומא עם הפיאט הפתוחה שלו וצוחק בקול עם העוברים והשבים.

לא הצלחנו להשיג תמונה של החגורה עם האקדחים, עמכם הסליחה

יכול להיות שזה בגלל הפיצה שקיבלנו ישר אחר כך – פיצה פלורה לוהטת מבצק שהבחור החמוד שעמד מולנו פתח ולש וסובב והעיף באוויר, ואז מרח עליו בנדיבות את רוטב העגבניות שלהם ואחרי שני סבבים של אפייה הוציא והניח עליה עוד כמה גירודים מהגבינה וגם עלי רוקט והגיש לנו מיד.

אולי זה בגלל הפנכה עם חתיכות הפלפלים החריפים השוחים בשמן זית והכפית שאיתה אפשר להזליף אותם על הפיצה. אם אני זוכר נכון אתה אהבת את הטריק הזה. איך שהחריף הקר שלהם מתערבב עם הבצק והגבינה ועגבניות, ואתה נוגס ומסתכל וצוחק וקצת מאושר וקצת נבוך ממה שקורה לך ככה בפרהסיה הירושלמית ומול כולם. זה מותר האושר הזה, קצר המועד והארצי והמיידי הזה?

לא הצלחנו שלא להזמין סלט, למרות שזו פיצריה, עמכם הסליחה

הזמנו גם סלט פנצנלה וגם פסטה שהם עושים שם ביד. הסלט מורכב מירקות בחתיכות גדולות. עגבניה בע'ין. ומלפפון במ'ם. ובצל. יש בו בצל. וזיתים. וגבינת מוצרלה, ולחם, חתיכות של לחם שיצא מהתנור. שאמור להיות ישן אבל בעצם הוא חדש וזאת גם קצת אלגוריה לעיר הזאת שבה הכל מגיע בביסים גדולים אבל אם אתה מוכן לחכות קצת אז הוא יתרכך והטעמים יתערבבו. 

זה גם היה כיף. ואת הפסטה שגם אותה הם עושים במקום שזה לבד כבר שחמט, אז היא עם אטריות רחבות והרוטב שלה הוא מהלך עדין של שמן זית וקישואים ועלי תרד וגבינת פטה בחתיכה גדולה והיא חמוצה ומרעננת וחמה ונהדרת. אני זוכר שהסתכלנו אחד על השני ולמרות המרחק והיומיום והבחירות בירושלים שהיו אז בשיאן היה שמה איזה רגע גם של אמת וגם של שמחה.

לא הצלחנו שלא להזמין פסטה וכו'

ומשמה כבר היינו מוכנים להישפך לרחוב הקר ולחזור לחיים האלה שקר בהם ולעיר הזאת שהקור שלה קר באופן אישי ישר לתוך העצמות שלך, אבל לפני שיצאנו הם עוד הציעו לנו את הטראפלס הקטנים שלהם שהם מכינים בעצמם, ככה על החשבון, שהטעם שיישאר כשיוצאים שוב להתמודד עם החיים עצמם הוא עמוק ושוקולדי ומתוק מריר.

ואז עמדנו שם בחוץ חצי המומים, וכמו אנשים שממהרים לקום בזמן הכתוביות של הסרט כדי לא להישאר עוד רגע במחוזות הדמיון חזרנו מיד להתווכח ליד פנס הרחוב על איזה עניין פעוט של חיים ומוות וזהות ושיטה ודרך ומשמעות ועסקנות וכל שאר הדברים האלה שמרכיבים את החיים עצמם אבל הן הכל חוץ מאיך שצריכים להיראות החיים עצמם, כי החיים עצמם צריכים להראות כמו ארוחת ערב עם חברים בפלורה. שמחים וקלים ומפתיעים ונעימים, שניגשים אליהם מתוך יראה ומתייחסים אליהם ברצינות ועושים אותם כמו שצריך, ולא מפסיקים לחייך בדרך, וכל הזמן זה נראה כמו ריקוד.

שלך,
איתן


לדף הפייסבוק של פלורה

יום ראשון, 18 בנובמבר 2018

רחל בשדרה

אביטל שטיין היא מנהלת פורום המנכליסטיות ובעלת עסק למיתוג וסטוריטלינג. כל דבר שהיא נוגעת בו, נוצץ ומגיע ללב של האנשים. שזה, בדיוק מה שיודעת לעשות רחל בן אלול, רק עם אוכל. החיבור בין השתיים קרה כבר מזמן, ועכשיו הוא גם מגיע למאכלי י-ם.

דברים טובים באים בין שתי פרוסות לחם

בנוסף על היותי ירושלמית מלידה, אני גם עצמאית שעובדת לא מעט בחוץ. הטייטל הנכבד היה אמור להוביל אותי ממזמן לבית קפה / מסעדה / בר הירושלמי אליו אני נכנסת כאילו זה הבית שלי, עושה ככה עם היד והברמן יודע מה אני שותה. היו לי כמה מערכות יחסים בעלות פוטנציאל לאורך השנים עם הקפליקס. וקדוש. והבוטקה של המיצים. אבל הביתאוכל הזה שרציתי לקרוא לו ׳המקום שלי׳... אותו לא מצאתי.

עד שיום אחד, עברתי במקרה בשדרה הקסומה של בן מיימון, ופתאום מתוך הבוטקה שחוצה את השדרה לשניים מבלי שקודם שמתי לב אליו, עולה ריח של מרווה שרופה, בלסמי מצומצם ולחם טרי. ואני קצת לא מבינה איפה אני. הריחות הזמינו אותי אט אט ומהר לשאול מה הפשר בשדרה שחשבתי שהכרתי.

פיינליסטית מאסטר שף - רחל בן אלול והחיוך הגיחו מאחורי הדלפק הגדוש במוצרים ששייכים למביני העניין (מהסוג שלרוב לא ימצאו בבתי קפה ירושלמים וכשרים (סליחה)). ידעתי שזה המקום שלי כשהזיתים ישבו שם על הדלפק, קרובים יותר אלי מאשר אל רחל. המסקנה הייתה פשוטה - הגעתי הביתה.

רחל ואביטל. אל תגלו להן מי זו מי.

אלוהים נמצאת בפרטים הקטנים

אחד המבחנים הפשוטים שכל סועד יכול על פיו לדעת אם הוא אוכל במקום ראוי או ראוי פחות הוא מבחן הזיתים. מתיישבים, מבקשים כוס מים וצלוחית זיתים. אם הסיפור הוא כזה שאין זיתים היום או בכלל, ניתן לדעת די במיידי שאין זה מקום ראוי. ואם המשפט הנ״ל גרם לך לעשות פרצוף כזה של - איייייף זיתים - אז הפוסט הזה כנראה לא בשבילך. כי זיתים הם בעצם החיים עצמם (אם יודעים איך לטפל בהם).

ואצל רחל, הו כמה שיודעים. הזיתים שלה שוהים בתוך שמן זית כבישה הכי ראשונה וזרעי כוסברה מעוכים. כך בעצם מתחילה החוויה אצל רחל - והחוויה ממשיכה דרך צלפים, ריבת חבושים, קממבר צלוי וניואנסים שיש ביכולתם לזרוק אותך למחנה יהודה, לגיל 6 או לבוקר בכפר איטלקי (אצלי איטליה זה שם קוד לכל הדברים הטובים בעולם).

כפיים. שיגעון. קמפרי. ואחת, אחלה חמודה

ועדיין לא דיברתי על הכריכים

עד כה חגגתי אצל רחל יומולדת ב-9 בבוקר, הזמנתי צהריים ושיחת ׳חיי לאן ודיאטה מהיכן׳ עם אבא, הגיתי מוצר חדש לעסק שלי עם חבר נפש בשעות הדמדומים, פגשתי קולגה ועוד אחת ועוד אחת באמצע היום, וכמעט תמיד התלוותה אלי קערת ממולאים שרחל מכינה ידנית + קמפרי* תפוזים (תפוזים טריים אגב כי אצל רחל כאמור, מבינים עניין).

* עוד דרך לדעת שהגעת הביתה זה כשלא שופטים אותך ואף מעודדים אותך להזמין ממולאים ואלכוהול בכל שעות היום.

אני פה רק כדי לעורר את התיאבון (צילום: איתן אסרף)

שתי פרוסות לחם ומלא קסם

הציפורים המצייצות, הזיתים הארומטיים, האוויר הירושלמי והשמש המרצדת הם רק אינטרו לפייס דה רזיסטנס.

גבירותי ורבותיי,
הכריכים
(הכי יצירתיים שפגשתם).

בין שתי פרוסות לחם שהם סוג של כלאיים של בגט ופרנה, תמצאו בווריאציות שונות טעמים מעוררים ומנחמים. בין המרכיבים הכובשים: רוסטביף טונה, ארטישוקים מוחמצים, צנון שחור, קממבר צלוי, מרמלדת חבושים, ביצה רכה, פטריות צלויות, כרוב אדום, תפוזים טריים, גבינה כחולה, קליפת לימון, פומלה, חצילים מטוגנים, דגים צרובים ועוד מלא דברים טובים. בנוסף, יש לרחל טריידמארק שהוא רק שלה - לא משנה כמה הסנדוויץ׳ צבעוני - תמיד תמיד, תופיע טחינת סילאן שעוברת צריבה תחת הברנר כך שבכל ביס, לא משנה באיזה מסלול בחרת ללכת, הטחינה המתקתקה מקבלת ביטוי כדי להזכיר לך שאת בירושלים.

הצרבת הזו תעשה לך טוב (צילום: איתן אסרף)

עדי ואביטל אצל רחל

כשעדי הזמין אותי לביקורת בבלוג שלו, היה לי ברור שאני רוצה לכתוב על רחל והקסמים שהיא עושה. איך שצעדתי לבוטקה, אחד העובדים שלה זיהה אותי צועדת בשדרה וכשנכנסתי המתינה לי כוס מים קרים מקושטת בפלחי לימון ו׳איך הלך לך היום׳ חברותי.

עדי ואני התחלנו עם הכריך רוסטביף טונה שמכיל חוויה שלא ניתן לתאר במילים וגם אבוקדו, פסטו, ביצה רכה, בצל סגול, עגבנייה, מלפפון חמוץ, חמאת כמהין, בזיליקום, צנונית, פלפל חריף ורוטב קיסר. המשכנו עם הכריך סלמון בטטה ממנה בצבצו שמנת, סלומון מעושן, בטטה בקינמון ומייפל, עירית, רוקט (הוצאנו את הרוקט כי עדי אוכל הכל חוץ מרוקט), ביצה, לימון כבוש, עגבנייה, בצל סגול, צנונית, צלפים וחריף. הדבר היחיד שהתבאסנו עליו היה השירות, שהיה אמנם אדיב ונעים אבל איטי ומעט מסורבל.

עדי ואביטל. אל תגלו להם מי זו מי

בתפריט יש גם סלטים וקינוחים ואפשר לאכול מהם אבל אם אתם רוצים לחוות את ירושלים בביס נכון, לכו על אחד הכריכים. אם רחל שם, תזמינו את רחל תכיני - בגדול זה אומר שרחל מביטה בך שתיים וחצי שניות, מבינה את המאטריה, שואלת לאלמנטים אסורים כמו הרוקט של עדי ועפה למחוזות שלה בהם היא יוצרת כריך מדויק למצב רוח שלך באותו הרגע. זה שווה. וזה נכון.

בדיוק כמו הבוטקה שלה בשדרה:
שדרות בן מימון 13, ראשון-חמישי 23:00-7:00, שישי 17:00-7:00, כשר.

לדף הפייסבוק של רחל בשדרה

יום שבת, 3 בנובמבר 2018

הדהאבה

אורית להב שמורה לי בנייד בתור 'אורית העוזרת הפרלמנטרית של עליזה לביא', למרות שהיא כבר מזמן עורכת דין ברשות ההון. כשסיפרה לי שיש פופ-אפ חדש בעיר שמגיש מדי שבוע אוכל הודי - התלהבתי. כשהסתבר שהפופ-אפ הקרוב הוא דווקא ערב פיצות, נמסתי. קבלו את הדהאבה הירושלמית של ארי אייכלר, עם ביקורת שהיא חצי הודית וחצי פיצתית, בדיוק כמו שמשפחתית צריכה להיות. 

בפאתי שכונת טלביה, ברחוב מלא ירק ושקט, שוכנת טירה קסומה ומסתורית. בטירה גרים שני שותפים, אוהבי אדם, בעלי חיים ואוכל טוב. אמתי – עובד סוציאלי קליני שכותב בימים אלו את הדוקטורט שלו, וארי, שלקח פסק זמן מעבודה כאנליסט עסקי כדי להקדיש תקופה לאהבה שלו לאוכל.

לפני מספר חודשים החליט ארי לנצל את החלל המרווח ומסביר הפנים בטירה כדי לארח, פעם בשבוע, ארוחות הודיות עם מאכלים הודים נוסטלגיים ופתח את הדהאבה - ארוחות הודיות אותנטיות במרכז ירושלים.

עד שנגיע לדבר על הפיצות, קבלו תמונת חימום של השף והסו-שף, מירב לביא.

כל מי שטייל אי פעם בהודו זוכר את התבשילים המגוונים שמוגשים שם בדהאבות או משתרבבים לעמודה של ה"אוכל ההודי" בתפריטי המסעדות המערביות. מלאי כופתה, פאלק פאניר, צ'אנה מסאלה ועוד. מסעדות על טהרת המטבח ההודי שנפתחו בעיר הקודש לא החזיקו מעמד הרבה זמן, באופן מפתיע בהתחשב בכמות המטיילים להודו שירושלים מוציאה מתוכה כל שנה ושחוזרים אליה עם געגועים עזים להודו ומאכליה. מי שחשקה נפשו באוכל הודי אמיתי בעיר נמצא בבעיה לא קטנה ונגזר עליו להרחיק אל מחוץ לעיר או לבשל בעצמו. למרבה המזל, ארי הרים את הכפפה וכך נפתחה ה"דהאבה".

המטבח ההודי עשיר בטעמים, צבעים וריחות וארי המארח מפליא לשחזר את הטעמים החזקים החריפים מעוררי החשק והתיאבון מהמאכלים הזכורים לטוב מהטיול להודו, ומצליח להעביר את החוויה במלואה כשהוא מסדר את סלון הטירה באווירה הודית אותנטית עם שולחנות נמוכים, נרות, קטורת, מזרונים פזורים על הרצפה וכלים שיובאו במיוחד מהודו.

מדי פעם הדהאבה מארחת ערבי פיצה. אז האווירה שונה לגמרי. את המזרנים והשולחנות הנמוכים מחליף שולחן ענק ומלכותי שיכול להכיל 30 סועדים, מפה איטלקית משובצת נפרסת על השולחן הארוך, היין זורם כמו מים ולשולחן מוגשות בזו אחר זו פיצות ממיטב מוחו הקודח והיצירתי של המארח.

השולחן. לפני שפתחו אותו.

בתור חובבת פיצות שהרחיקה פעם עד נאפולי בשביל לנסות את הפיצה של הפיצריה הכי טובה בעולם,  (לפי הספר "לאכול, להתפלל לאהוב", Pizzeria da Michele למי שמתעניין), אני לא יכולה להגיד לא לערב כזה. אז יצאנו בלילה ירושלמי גשום וקר לבדוק את ערב הפיצות של הדהאבה.

הגענו למקום והתיישבנו בשולחן בדיוק כשהגיעה לשולחן פיצה ירקרקה וריחנית. "פיצת שמנת פסטוזיליה קישואים ורוקט" הכריז המארח, והמוני ידיים רעבות נשלחו לנסות את הירוק הירוק הזה. בצק עדין, מרוח בשכבה נדיבה של ממרח פטרוזיליה מוקרם, פרוסות דקיקות של קישואים צלויים ועלי רוקט טריים. לא היינו בטוחים שזה עונה על ההגדרה של פיצה אבל החלטנו לא להיות קטנוניים בשלב הזה של הערב.

אחריה הגיעה לשולחן פיצת סביח. רוטב על בסיס פטרוזיליה, חצילים מטוגנים, עגבניות טריות, ביצת עין, טבעות פלפל חריף (ראו הוזהרתם), וגבינת לַבַּנֶה חמצמצה. אחריה יצאה פיצת רוקט, סלק ורוקפור. ללא ספק הפיצה הכי יפה ולא שגרתית שהגיעה לשולחן, (לפחות עד שלב הקינוחים..). מי שלא חובב גבינות כחולות או גבינות עם טעמים חזקים מומלץ שידלג על הפיצה הזאת ושיחכה לפיצות הבאות כי הגבינה בהחלט מורגשת.

כמו סביח אמיתי, רק בלי העמבה והטחינה, עם תוספת פיצה

למרות שהתעקשתי לאכול רק חצאי משולשים כי רציתי לטעום מהכל, בשלב הזה כבר הייתי די מלאה, קצת בפיצות והרבה ביין, ועדיין חשקה נפשי בפיצה "מרגריטה", פיצה פשוטה ומנחמת, כמו שהאיטלקים יודעים להכין.

אחת התיאוריות שלי על פיצות, וכצמחונית חובבת פיצות יש לי לא מעט תיאוריות על פיצות, היא שפיצה אמיתית לא צריכה תוספות. האיכות של פיצה טובה באמת היא בפשטות שבה, והיא לא צריכה יותר מבצק מוצלח, רוטב עגבניות עדין, גבינת מוצרלה טובה וכמה עלי בזיליקום. הרבה פעמים תוספות על פיצה באות כדי להסוות איכות ירודה. ממש כמו בשר טרי וטוב, שלא צריך תיבול מלבד מלח ופלפל, גם פיצה טובה לא צריכה תוספות כדי להיות מוצלחת וכל המוסיף גורע בעניין זה.

התוספות בפיצה של הדהאבה אמנם לא היו מהסוג המטשטש, לא תמצאו שם שימורי תירס, זיתים או אננס, אלא נבחרו בקפידה והשתלבו היטב בטעמים, אבל עדיין רציתי לטעום פיצה "נקייה". עדי ביקש מהמארח שידאג לנו לפיצה כזאת (אגב, הזמנות לפיצות מתקבלות שם בברכה) ותוך כמה דקות יצאה אלינו פיצה מרגריטה חמה ומעוררת תיאבון, עם שכבה נדיבה של רוטב עגבניות, גבינה. על חצי מהפיצה פוזרו גם פטריות טריות וזיתים. זה היה מרענן לטעום פתאום פיצה קלאסית, בלי התוספות שגונבות את ההצגה. הפיצה הייתה טובה בכל קנה מידה – הבצק הדק, הרוטב העדין, והגבינה המוצלחת.

הערת העורך: אני לעומת זאת, מעדיף את הפיצה שלי עם תוספות. בדיוק כאלה!

ההפתעה הגדולה של הערב מבחינתי היתה דווקא בגזרת הקינוחים. אחרי שכבר כולנו חשבנו שמיצינו את יכולות האכילה שלנו, וארי המארח וידא שאין אף אחד שחושק בעוד קצת בצק מלוח, הגיע שלב הקינוחים. כיאה לערב פיצות, הקינוח היה מורכב מפיצות מתוקות. כלומר הבצק העדין והמצוין של הפיצות, עליו נמרח בנדיבות גנאש שוקולד, ומעל כל הטוב הזה פוזרו אגסים ומרשמלו, עם כדורי גלידת וניל להשלמת החוויה.

אח"כ יצאה פיצת גנאש שוקולד חמאת בוטנים – הייתי כבר שבעה לחלוטין אבל לא יכולתי למעול בתפקידי ולהשאיר פיצות שלא ניסיתי, אז טעמתי גם אותה. הטעם היה ממכר, גם ללא חובבי חמאת בוטנים – כמוני, ומצאתי את עצמי מחסלת את כל המשולש.

היכונו לביאת הקינוח

הדהאבה נותנת אווירה היא ביתית וחמימה, ומאפשרת לאנשים ליהנות מערב עם אוכל טוב, יין וחברה נעימה. לא תמצאו פה מלצרים זעופים קופות אשראי נפתחות ונסגרות, רעשים של קפה נטחן במכונה ומוזיקה בקולי קולות. כן תמצאו פה אנשים טובים, אוכל בסטנדרט גבוה ואירוח למופת והחוויה הזו בהחלט מצדיקה את המאמץ של יציאה בחורף הירושלמי הקר.


לקבלת עדכונים דרך קבוצת הפייסבוק של הדהאבה

יום שלישי, 16 באוקטובר 2018

טאקוס לואיס

אי שם בסוף 2017 קיבלתי הודעת ווצאפ מחבר המציע לתמוך בקמפיין הד-סטרט של מסעדה חדשה. בחרתי כתשורה את הארוחה העסקית של המקום, וכשנפתח המקום לקחתי איתי את עמית ברק, חבר יקר שעשה דבר או שניים בחייו לבדוק מקום שהוא לא פחות מסיפור ציוני מרגש: שתי אחיות שנוסעות ב-2003 לניו יורק עם חלומות קולינריים על פתיחת מסעדה מקסיקנית. פגישה מקרית של אחת מהן עם לואיס באואחאקה שבמקסיקו, ואיחוד נרגש כעבור שש שנים בזכות הפייסבוק, מוביל לסיפור אהבה, גיור וחזרה לארץ הקודש עם תכנית לפתוח טאקרייה בירושלים.    

את עדי אני מכיר עוד משנת 2005. למודי מאבקים אנחנו, אולי אפשר להגיד גם מוותיקי המחנה הלאומי המתחדש, זה שהתעורר לאחר הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. והנה לאחר כברת דרך רבת שנים של יוזמות ציוניות, חברתיות משותפות ומקבילות עדי נזכר שבתחום האוכל עדיין לא שיתפנו פעולה.

עמית ועדי יוצאים לעוד משימה ציונית

לפני שנה בערב ראש השנה קיבלתי טלפון מאריה לוי מבית"ר עלית, חרדי שמוביל ארגון שנקרא 'מצילים ללא גבולות'. את מקסיקו פקדה אז רעידת אדמה ובשל החג אריה ביקש ממני לסייע לו בארגון משלחת סיוע למקסיקו שתהיה מורכבת כולה מבני מיעוטים. נרתמתי למשימה ותוך מספר שעות עמדה על הרגליים משלחת שהורכבה מדרוזים, בדואים וערבי מוסלמי ויצאה לדרכה, לסייע במקסיקו. ואילו השנה, כמה ימים ערב ראש השנה החלטנו עדי ואני על פי הזמנתו והצעתו להיפגש בטאקוס לואיס בירושלים, ולהכיר משהו מן המטבח המקסיקני. אלו היו שתי הפעמים בהן הגעתי הכי קרוב למקסיקו.

בטאקוס לואיס לקחנו את העסקית ששילבה שלוש מנות של טאקוס (טורטיות תירס) ושתייה. שנינו לקחנו את הטאקוס לשון (בכל זאת עוד שנייה החג הזה עם שנהיה לראש ולא לזנב), עדי הוסיף טאקוס שווארמה הודו (Al pastor) וטאקוס סטייק דק (Carne asada). אני הוספתי טאקוס דג (Taco baja) וטאקוס חזה עוף על הגריל (Pollo asado). על הטאקוס והמנה עצמה הוספנו בצל, כרוב אדום, פטרוזיליה ורטבים, סלסלה וחריף, שהיה טעים וחריף באמת ובצד סלט חסה וצנוניות וכן שני פלחי לימון.

טאקוס ומשקה תמרינדי. מה עוד צריך?

לאחר ניסיון וחצי של חלוקת טאקוס בין שנינו הבנו שזאת משימה בלתי אפשרית. לקחת טאקוס? גמור אותו! אל תחלק ואל תחלוק, זה פשוט לא הולך. שנינו שיבחנו את טאקוס הלשון שהיה מיוחד. אני שיבחתי את חזה העוף ועדי שיבח את השווארמה.

בשתייה החלטתי לבדוק את הדברים המיוחדים. מיצים טבעיים עונתיים. מתוך השזיפים, חליטת ההיביסקוס והתמרנדי, לקחתי בכוס הראשונה את התמרנדי, שהיה מיוחד, מרווה, לא מתוק, וכנראה גם בריא.

אפשרויות השתייה המקומית.

מי שגר תקופה בחו"ל ומי שמטייל הרבה בטח מכיר את זה שנכנסים למסעדות שמגישות את האוכל מהבית לא בשביל לטעום מהאוכל אלא גם בשביל לטעום מהאווירה, להרגיש קצת בבית. נדמה לי שכך זה גם עם טאקוס לואיס. בערב בו ביקרנו במסעדה, הייתה הספרדית השפה השלטת במקום, ולא רק בקרב הצוות אלא גם בקרב הסועדים.

סיימנו את שתי המנות העסקיות והזמנו צי'פס מטורטיות תירס (Totopos). אנחנו ביקשנו להגיש אותו עם סלסת עגבניות צלויות. נשנשנו את הצ'יפס עד שתגיע העסקית האחת הנוספת שלקחנו לשנינו. את הצ'יפס הזה פשוט אפשר לנשנש ולנשנש ולהמשיך לנשנש. בכוס השנייה בחרנו הפעם לנסות את חליטת ההיביסקוס, שונה, מעניין אבל התמרנדי לוקח, אצלי לפחות.

במנה הנוספת הלכנו על טאקוס דג לעדי, טאקוס סטייק לי (אי אפשר לחלק, זוכרים?) וטאקוס טבעוני (Al Ajillo) שהתגלה כמצוין. אם אני מסכם את הטאקוס הדג פחות שחה, אבל תחרות צמודה הייתה בין כל השאר, הסטייק, השווארמה, חזה העוף, הלשון החגיגי והתבשיל הירקות והשום שלא נשאר חייב בכלל.

בטאקוס לואיס מקומות ישיבה בפנים, שולחנות בחוץ ומקומות ישבה חיצוניים על החלונות עם הפנים פנימה לבר ההגשה. ממקומות הישיבה על החלונות אפשר לראות את ההכנה של הטאקוס הטרי, על המקום, כשהוא יוצא מהמכונה, עובר בקרת איכות, משם או חזרה למכונה, או לפלטה ולמילוי.

חצי בפנים חצי בחוץ. המלצה שלנו: שבו על הבר שליד החלון.

לאחד חצי הסיבוב השני כבר הרגשנו שבעים, אבל מראש השארנו מקום לקינוח. בקינוח אפשר לקחת קרטיב טבעי עונתי או צ'ורוס קינמון וסוכר. בחרנו את הצ'ורוס, מקלות אפויים עם קינמון. לא הבנתי אם בתוך המקל זה בצק פריך, או מילוי עטוף כלשהו (אני עדיין לא אכלתי מספיק קינוחים בחיים עם עדי כדי לפתח מומחיות). בכל מקרה כמו עם הצ'יפס המקומי, גם במקרה של הקינוח הזה אפשר להמשיך ולנשנש.

למקסיקו המדינה אני לא יודע אם ומתי אגיע, מי יודע אולי ערב ראש השנה הבא, אבל לטאקוס לואיס בירושלים אין ספק שאגיע. המקום בהחלט משאיר טעם של עוד ולמרות שאת רוב התפריט אכלנו כבר בביקור הראשון, בכל זאת השארנו קצת מה לנסות גם לפעמים הבאות.


לדף הפייסבוק של טאקוס לואיס

יום שני, 1 באוקטובר 2018

ואלרו

על מערכת היחסים של אמציה ושלי ד"ר סמקאי מיד ירחיב. אבל עד שזה יקרה, אשמח להכיר לכם את ואלרו, רסטו-בר חדש (נפתחה לפני פחות משנה) הנושא את שמו המקורי של שוק מחנה יהודה ומבקש להביא לאורחיו את אווירת השוק וטעמיו. ככתוב: הרוצה את השוק יבוא אליו. אז באנו. 

את עדי אני מכיר 3 שנים ו-3 חודשים. חצי שנה אחרי ההקמה של 'בצדק' עדי החליט לצרף אותי לליגה של הגדולים, כלומר לפורום שוקא, ומאז זו ידידות מופלאה שהולכת בערך כך:
"היי אמציה, עוד לא אירחתי אותך במאכלי י-ם, מה הסיכוי שאתה הערב אתה בירושלים?" ... "קלוש"
"היי עדי אני בירושלים הערב, רוצה לאכול?"  .."דווקא אני בהרצליה היום"
"היי אמציה, רוצה לעשות ביקורת מסעדות? מתי אתה בירושלים השבוע?" ... "אני לא רואה את זה קורה"
וכן הלאה.

עתידות: בסוף עוד נצליח לשבת לאכול

וכך עברו להם 3 שנים של מלחמה קרה אך עיקשת עד שברגע אחד של חוסר תשומת לב עדי הפתיע אותי בדיוק ביום שבו אני מסיים פגישה בחמש בירושלים. אמנם נרשמה לחובתו טעות טקטית כששאל אם אני רוצה ללכת למסעדה חלבית וכמעט אפשר לי להתחמק שוב אבל אז בקור רוח של בלוגר אוכל ותיק הוא כתב: "יש עוד אופציה בשרית טובה אבל הם נפתחים רק בשבע, קוראים לה ואלרו. כנראה מסעדה טובה. רצוי להזמין מקום..."

וכך מצאתי את עצמי עובד עם הלפטופ באוטו, בחניה של הר חוצבים, ממתין לשעה סבירה לצאת לכיוון השוק. איחרתי כהרגלי (כישראלי גאה אני מרגיש שזה לא מנומס להגיע בזמן) ועדי כבר חיכה לי על הבר. השולחנות במסעדה עוד היו ריקים אך מסתבר שכולם כבר מוזמנים. ניגשנו ישר למלאכת ההזמנה. השמועה אומרת שהישיבה במסעדה מוגבלת לשעתיים ולא רצינו לאכול בלחץ.

עיון קצר בתפריט מגלה שאפשר לחלק את המנות במסעדה לשני סוגים: הסוג שקשה לטעות בו והסוג המעניין. לי יש כלל, אני משתדל לא להזמין במסעדות מנות שקל מאוד להכין בבית. בטח לא כשאני צריך לכתוב ביקורת. דניס שלם בתנור או סטייק אנטריקוט על מחבת לא דורשים מיומנות יוצאת דופן ולכן למרות חיבתי הרבה לשניהם העדפתי ללמד זכות על המסעדה ששם הם לא יטעו ולחפש מנות מעניינות יותר.

פלאפל בשר ותוספות. ראשונה ראשונה.

במנות הראשונות תפסו את העין שלוש: פלאפל בשר, מיני פיתה שף ושווארמה של דגים. החלטנו ללכת על דגים בעיקריות (זהירות ספוילר!) אז אמרנו שלפחות בראשונות יהיה קצת בשר וכך נפסלה השווארמה של דגים. בעיקריות בחרנו בדניס שלם ואז עלתה תהיה לגבי המנה המכונה "פילה סלמון מקורמל". סלמון לגמרי נכלל בין המנות שאני לא מזמין במסעדה. עדיין לא קרה לי שאכלתי במסעדה סלמון טעים יותר מזה שאני מכין בבית. סלמון הוא סלמון הוא סלמון אלא אם הורסים אותו ברשלנות פושעת. והנה כאן עולה הבטחה. הברמנית הבטיחה ש"סלמון כזה עוד לא אכלתי". נלך על זה.

שתי כוסות יין, אדום ולבן הגיעו לפני הראשונות היין היה נחמד אבל לא הרגשתי צורך להתעמק. זו ביקורת אוכל אז נתרכז באוכל. הראשונות הגיעו. המיני פיתה מגיעה כששה מדליוני פיתות קטנטנים מלאים בבשר אסאדו מפורק ליד קעריות של טחינת עמבה, עגבניות מרוסקות וחמוצים. הבשר בפיתה רך ונעים אבל חסר טעם לחלוטין. מהר מאוד מתברר שכך הוא אמור להיות. טבילה קטנה של הפיתה בטחינת העמבה – שילוב גאוני ופשוט של עמבה וטחינה – והטעמים מתפוצצים בפה. במהלך המנה הזו גיליתי משהו מדהים על עדי – הוא לא אוהב טחינה. לו היינו בסרט מדע בדיוני זה בוודאי היה מסגיר אותו כחייזר המתחזה לאדם. איך אפשר שלא לאהוב טחינה? נניח לזה. עדי טוען שהעגבניות המרוסקות הספיקו כדי להעשיר את הבשר. מילא.

טחינת עמבה ותוספות. אאוריקה!

עברתי לפלאפל בשר כשאני עדיין נרגש מגילוי טחינת העמבה. האם מדובר בעוד שילוב מרגש של שני מאכלים טעימים ליצירת מופת משולבת? ובכן, לא. לפלאפל בשר יש טעם של קציצת בשר. אני אוהב קציצות בשר אבל אין שום זכר לטעם של פלאפל. המנה מוגשת על מצע של טחינה אבל הטחינה רגילה ולא טחינת עמבה שיכלה לשדרג מאוד את המנה. הסלט מסביב נחמד מאוד: גרגירי חומוס עם עגבניות ובצל סגול. החמוצים מיותרים לטעמי אבל בגדול חמוצים מיותרים בעולם. לחמוצים יש נטייה להשתלט על כל הטעמים מסביב ולהסתיר אותם, ואם כך אז בשביל מה להשקיע וליצור טעמים מורכבים? תנו לי את החמוצים שלי עדינים כמנת פתיחה או בין המנות. תרחיקו לי אותם מהמנות עצמם.

העיקריות הגיעו.

קשה להפתיע עם סלמון. כשהברמנית אמרה שמנה כזו לא טעמנו קיבלתי את האתגר וקיוויתי ללמוד משהו חדש. להיות מופתע. אבל הסלמון נשאר סלמון ואפילו בושל קצת מעבר למידה. האטריות שהוצגו כרביולי ובכלל היו טורטוליני, היו עטופות ברוטב סויה חזק כל כך שבכלל לא הרגשתי במה הוא ממולא. מה שהרימו את המנה היו קציפת הפורצ'יני שכיף לעטוף בה את הסלמון וחתיכות הצנון היפני בחמיצות מעודנת (ככה מגישים חמוצים בתוך מנה).

יש הרבה דגים בי-ם

גם הלברק לא ממש הפתיע אבל היה עשוי כמו שצריך. המלח הגס מעליו היה במקום והוסיף עקיצות של מלח שהפכו אותו מדג טעים אך משעמם לקצת יותר מעניין. הרביולי סלק קשה לזיהוי, רק כשטעמתי את המילוי עצמו קלטתי שזה בכלל סלק אבל בסך הכל הוא טעים. קרם השורשים תפל מעט ולא מוסיף טעם למנה אבל הוא נעים בפה. שורה תחתונה: מנה לא רעה בכלל.

לקינוח הזמנתי 'טחינה קפואה' שהתגלתה כ...טחינה קפואה. לא ממש מומלץ. עדי הזמין עוגת שוקולד שהייתה רכה מאוד, מפוצצת בשוקולד וטעימה מאוד. אמנם מתוקה מדי לטעמי אבל כמו שעדי אומר "אין דבר כזה מתוק מדי בשוקולד".

אין כזה דבר מתוק מדי. אפשר עוד?

לסיכום מקום נחמד מאוד, עם אוכל די טעים. לא אחזור בשביל חוויה קולינרית יוצאת דופן אבל אם אהיה רעב ואהיה בסביבה זו בהחלט אופציה לא רעה. תודה אחרונה לכם ואלרו על הגילוי של טחינת העמבה. אימצתי.


לאתר מסעדת ואלרו
לדף הפייסבוק של ואלרו

יום שבת, 15 בספטמבר 2018

קפה גן סיפור

את עינת קורמן אני מכיר כבר שנים לא מעטות בזכות פעילותה הנמרצת בפורום המשפטי למען ישראל. עינת היא גם תושבת ותיקה בנחלאות, וכשסיפרה לי שנפתח הקפה החדש והמסקרן בגן סאקר, מיד הצעתי לה לעשות מעשה ולהצטרף למשימת ביקור מעבר לקווי שדרות בן צבי. קפה גן סיפור, נעים להכיר!

קפה. גן. סיפור. כמה פשוט ויפה, ואיך זה שעד עכשיו לא הוקם בית קפה בגן סאקר? אבל הנה, ירושלים מתחדשת במסעדת שף משובחת שהוקמה ממש בכניסה לגן סאקר. אז יש קפה ואוכל טוב, יש גן רחב שנפרס מסביב, יש מוזיקה טובה ועיצוב מרשים. מה עוד צריך בחיים?

עם הנוף לגן. ברקע: סאקר שנשאר רעב.

המקום הוא חלק מרשת של בתי קפה שהוקמו בגנים עירוניים בחולון, ראשון לציון והרצליה וזה בית הקפה הראשון של הרשת שהוא גם כשר למהדרין (רבנות ירושלים וגם בד"ץ הבית יוסף), כיאה לעיר הקודש. בית הקפה בנוי משלושה אזורי ישיבה, האחד בתוך מבנה סגור וממוזג ועוד שני מפלסים שגולשים בעדינות לתוך הגן, כך שהיושבים בחוץ נהנים ממזג האוויר הירושלמי ומגן סאקר שמעולם לא נראה ירוק יותר.

החלטנו לפתוח בשתי מנות ראשונות, שהיו טובות מאוד לאוהבי המטוגן: אינצ'ילדה שהיא טורטייה במילוי פטריות, בטטה בצל ומצופה בפירורי לחם קריספיים ומנה נוספת, כרובית ממולאת בגבינות. שתי המנות גדולות ומספיקות גם לשלושה אנשים.

היכונו לביאת הקפרזה

למנה עיקרית חלקנו סלט קפרזה: עגבניות שרי מכמה סוגים, קוביות פוקצ'ת שום, קרעי גבינת מוצרלה ורוטב בלסמי שהיה מרענן וטעים מאוד. הרוטב היה במידה הראויה ולא השתלט על המנה כולה. ניסינו גם מאכל חדש, שלא ראיתי בשום מקום אחר: פסטת 'היער השחור', פסטה שחורה שנצבעת בעזרת אבץ ומוגשת ברוטב שמנת וטריאקי עם פטריות ובצל. המנה הייתה יפהפייה בצבעים שלה, וטעימה מאוד. גם הניוקי בטטה ממולא גבינות מומלץ מאוד, הוא עשיר בטעמים ומורגשת הטריות של המנה.

פסטה. יער. שחור.

תפריט הקינוחים שהגיע ממוסגר (וכך ראוי!) היה מלא במנות שאינן נפוצות כמו פאי מנגו, צנצנת מלאה בקצפת ואלפחורס, לצד המנות הקלאסיות כמו פאדג' שוקולד, קראמבל תפוחים ועוד. 11 מנות שונות של קינוחים, ועוד שלוש הצעות למשהו קטן ליד הקפה (מאפינס גזר, בראוניז שוקולד ועוגיית אלפחורס). זה מבחינתי עושה את המקום למושלם! אז לא עמדתי בפיתוי, והגיעו לשולחננו שתי מנות גדולות של פאדג' שוקולד קלאסי שהיה טעים מאוד, ומנת 'מרי פופינס' – עוגיות שקדים על גלידת וניל-מקופלת שגם היא מומלצת.

מרי פופינס. תזמינו לפה את ג'ולי אנרוז!

כל המנות, הראשונות, העיקריות והאחרונות, הן מנות גדולות, מוגשות על צלחות קרמיקה יפות, גדולות ומזמינות וההגשה עצמה מרשימה, ויחד עם זאת לא צריך להיות הנדסאי בניין כדי להבין מאיפה מתחילים לפרק את המנה...

הרעיון של קפה. גן. סיפור הוא להתייחס גם לילדים: המקום מציע ספרי ילדים לעיון ולמכירה (בשיתוף 'סיפור חוזר'). פעם בשבוע תתקיים הפעלה או שעת סיפור, יש תפריט ילדים מיוחד וצורת ההגשה תשכנע גם את הילד הכי סרבן לאכול את תלתלי הפסטה של הילדה שמצוירת על הצלחת. אפילו הכיור נמוך במיוחד בשביל הילדים.

מי שלא בא סאקר!

אז לירושלים יש במה להתחדש לקראת השנה החדשה. מקום מתוק, שמזמין להירגע, לאכול טוב וליהנות מהעיר הכל כך מיוחדת שלנו.


לדף הפייסבוק של הסניף הירושלמי

יום שבת, 1 בספטמבר 2018

צ'יפיס

לראשונה במאכלי י-ם, אירוח ביתי! ואיזה ספתח של אירוח זה היה. קבלו את נעמי ויואל המקסימים, עליהם ועל מעשה ידיהם המופלאים תספר לכם יסכה רוטשילד, שרק לאחרונה חזרה לשרת בצה"ל, או יותר נכון בצבא הסמוך לו, חיל האוויר.

היי, אני יסכה רוטשילד, נעים להכיר.

כנראה שלקראת סוף השנה, הצטברו שם למעלה הרבה זכויות שלי, שלא קיבלתי עליהן שכר כי אחרת אין דרך טובה להסביר למה זכיתי לפינוק הזה שנקרא "צ'יפיס יואל ונעמי מארחים" (אוקיי, אולי קשורים לזה שליחת מצווה אהובה ואלוהי הפייסבוק, אבל תזרמו...).

תכירו את יואל. כדאי לכם.
הערב היה בהשראת מיזם 'eat with', שמתרחק מההתבודדות והנפרדות שמציעה מסעדה לטובת אירוח ביתי סביב שולחן משותף, שמאפשר היכרות ושיחה בין האוכלים, על מצע של מנות מיוחדות ומפנקות במגע אישי, שנוצרו מתוך ליבם של המארחים.

אז נסענו, מעיין, עדי ואני, למושב שואבה, בהרי ירושלים. ליד גדר לבנה ירדנו במדרגות, הקפנו משמאל והגענו לחצר הקסומה של נעמי ויואל, המארחים. עוד אדבר עליהם רבות, אבל בואו נתחיל ונגיד שמדובר על זוג חביב כל כך, עם נפש ענקית, תשוקה לאנשים ואוכל, שמהווים גם את המנה הראשונה, המנה העיקרית וגם את הקינוח המתוק של הערב המדהים הזה.

תנו רבנן: לעולם תהא יד שמאל דוחה ויד ימין מקרבת
החצר מלאה בירקות שנעמי ויואל מגדלים לבד, לול תרנגולות מטילות, טאבון, מעשנת ותנור שנבנו על ידי יואל ואפילו מקלחת עם נוף משגע. במרכז החצר, עמד שולחן עץ רחב (תנחשו מי בנה אותו) ואליו התקבצו עשרה אנשים מרחבי הארץ, שבאו להתפנק ממעשי ידיהם הברוכות של יואל ונעמי.

המנות הראשונות כללו מטבלים טעימים, קרפצ'יו סלק בבלסמי, סלט עלים מרענן, רוסטביף במעשנת(!) ופטה כבד על טוסטונים פריכים בליווי ריבת תאנים אלוהית(!!). כדי למקסם את העסק, גם נמזגו לא מעט כוסות של יין אדום, עם מרקם פירותי ועפיצות גבוהה (סתם, לא מבינה בזה בכלל. יודעת להגיד רק שהתחלנו עם יין אדום ושהוא היה מעולה!).

יין. שולחן. שניהם, הום-מייד לגמרי
ואז... ואז הגיעו המנות העיקריות. את הגעתן החגיגית לשולחן, הקדימו רגעים שכולנו קמנו ועמדנו ליד יואל כדי לראות איך הוא יוצר את הבשר, מתבל באהבה (תבלינים שהגיעו מדרום אפריקה, הודו והגינה הביתית כמובן) ופורס במקצועיות. אי אפשר היה שלא לרצות לראות את הקסם הזה מקרוב.

אל צלחותינו הגיעו בורווס (מיטב בשרים בצורת נקניקיה, שלא דומה, תודה לאל, לשום דבר שאי פעם קראתי לו "נקניקיה"), פרוסות אנטריקוט טעים טעים, ולחמעג'ון משגע עם מרכיב סודי. למקרה שדאגתם, כל הטוב הזה לא היה לבד. לשולחן הוגשו ירקות צלויים, סלט ירקות במבחר צבעים וסלט כרוב נהדר של ליטל (לא מכירה אותך ליטל, אבל את בהחלט המועמדת שלי להדלקת משואה).

היד של נעמי ומעשה ידיה
היה כמובן גם עוד יין משובח וקינוחים שטיפה דורשים עוד ליטוש אבל בהחלט טעימים ומיוחדים. נגיד, קראמבל שזיפים עם סורבה מנגו, ובקלאווה. ופירות. וריבועי טראפלס נהדרים. אם לא הייתי מתביישת והחינוך הייקי שלי לא היה חזק כל כך, הייתי מבקשת שיסדרו לי כורסה, והייתי שוקעת בה, עטופה בשמיכת צמר, משובצת כזאת ועם לחש המדורה ברקע, הייתי נרדמת פשוט, מול יער הכוכבים שהיה מולנו עד לכניסת שבת...

לסיכום, היה  טעים כל כך כל כך, ונעים, ומפנק, ומגוון, וחברותי ומפתיע ו... והיו גם את נעמי ויואל. שלימדו אותי על הכנסת אורחים, ועל שיח רעים, ומפגש עם אנשים מענייניים, ועל לעשות דברים מתוך תשוקה אמיתית, ועל נדיבות, ואהבה, ורוחב לב ופשטות מאירה וכשרון עצום. ובעיקר, לימוד אחד גדול גדול על הגשמת חלומות או כמו שנעמי אמרה: "יואל לא חולם. הוא רוצה משהו ועושה אותו." שמחה שפגשתי אתכם רגע לפני השנה החדשה.

תמונה של המתנדבות האמיצות שהגיעו לטעום
שנזכה לשנה ברוכה, של אוכל ויין וחוויות ואנשים משובחים משובחים.
תודה,
יסכה.

ליצירת קשר (ולעוד תמונות מהממות!) עם יואל ונעמי, הם הצ'יפיס.