יום רביעי, 17 ביולי 2019

נאיה

יונתן סורוצ'קין (הידוע גם בתור יוני בלונדי) הוא חוקר במחלקה הכלכלית בפורום קהלת וראש מטה הליברלים בליכוד. יונתן הוא גם רווק ירושלמי ותיק (ברווקותו) וטרי (בירושלמיותו). יש לי תחושה שאני יודע לאן הוא ייקח את הדייט הבא שלו. הוא בדיוק שמע על מסעדה אסייאתית מצוינת: נאיה. שווה להזמין מקום.

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, או יותר נכון יחסי אהבה-אהבה-אהבה-אהבה-שנאה לאוכל. נולדתי וגדלתי בברית המועצות (אל תדאגו, יש סוף אופטימי). את השנים הראשונות שלי ביליתי באכילת דייסה דלוחה ועמידה בתורים. אז אתם יכולים להבין שקשה לי עם אוכל. גם אחרי העלייה ארצה, מלבד איזה בילוי חד שנתי במסעדה סינית אייטיז סטייל, לא היינו הולכים למסעדות, לא "ישבתי לקפה" ולא נכנסתי למקדונלדס לפני גיל 21.

כשהשתחררתי מצה"ל ועברתי לגור לבד, עברתי גם מין שחרור קולינרי. מצד אחד אני אכלן רגשי, אוכל תמיד גרם לי להרגשה טובה יותר מלסובבים אותי. אני תמיד מסיים את הצלחת. וגם את הצלחות של החברים. אני תמיד מגדיל או מכפיל את ההמבורגר. אני תמיד אזמין את המנה היותר גדולה. מצד שני מעולם לא פיתחתי אנינות טעם. כשהחברים מתחננים לאכול, אני מאלה שזורמים איתם בכיף.

מנה אסייאתית טיפוסית. (לא כולל החלק באסיה בו היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל אוכל)

לכתוב ביקורת מסעדות זה דבר קשה עבור אחד שאוצר המילים הקולינרי שלו מוגבל, אז ההתרגשות מהמשימה שעדי הטיל עלי הייתה כפולה. את היעד שלנו, נאיה - מסעדת הרים האסייאתית, בחרנו רק כשכבר היינו ברכב. הנסיעה הקצרה יחסית ממרכז העיר לבית נקופה עוזרת לנו להחליף פאזה. הרעש של גשר המיתרים מתחלף בשקט כפרי. האבן הירושלמית והאספלט מתחלפים ביער ירוק. תוך מספר רגעים אנו מוצאים עצמנו בחניון עפר מאולתר ולפנינו מבנה קטן המעוצב להפליא. חלונות עם תריסי עץ גדולים, כניסת זכוכית מרשימה ואותיות מוזהבות גדולות המסבירות לנו שלשעה קצרה אנחנו עוזבים את ישראל ונכנסים ליפן (הערת העורך: או מקום אחר במזרח הרחוק, לכו תדעו).

לפני שמתיישבים, עדי שם לב שאין כמעט מקומות זוגיים במסעדה. כנראה המסעדה מכוונת לקהל מבוגר יחסית ולא לדייטים. אני דווקא שם לב לוואזה יפנית ליד אחד השולחנות, מעוטרת בסגנון קינטסוגי (Kintsugi). הוואזה, המרשימה בצניעותה, שידרה לי דבר אחד, כאן משקיעים.

עדי התלהב שבתפריט כתוב "נאים מאוד" בחלק של הדגים הנאים. אותי הרשימה העובדה שהביאו לנו מים מבלי שביקשנו. ביותר מדי מקומות בארץ צוות המסעדה לא יביא מים מיוזמתו, בתקווה שיזמינו שתייה והמכירות יגדלו. אבל אנחנו לא בארץ, קפצנו לקפיצה קטנה ליפן.

פתחנו עם באן בקר, לחמנייה מאודה ורכה ובתוכה בקר בבישול ארוך. הלחמנייה רכה אבל לא מתפרקת, הבשר נימוח ומלא בטעם, המנה נעלמה תוך מספר שניות. עד ששאר המנות יגיעו, ננצל את הזמן לדבר על סצנת הדייטים הירושלמית. כרווק תל אביבי שרק עבר לירושלים, מאוד חשוב לי היה ללמוד את חוקי הפורמט הירושלמי. איך ניגשים? על מה מדברים? ובעיקר איך לא מסתנוורים מאורו של הספקטרום הדתי הירושלמי (הערת העורך: מצא לו ממי ללמוד).

בלונדי קורא לזה תבלון. העורך קורא לזה עמבה.

השווארמה ההודית הגיע בדיוק בזמן. המנה כמעט ולא מזכירה שווארמה. הצ'פאטי אומנם מזכיר לאפה, אבל התבלון, היוגורט-טופו והבצל הכבוש נותנים למנה טעם ייחודי. מנה מצוינת, אבל לא מנת דגל. איתה מגיע הפאד קפאו: אורז מאודה, בקר קצוץ, פלפלים, צ'ילי טרי, בצל סגול, בזיליקום, ביצת עין. אני מרגיש מעט חסר מילים. אם לאסקימואים יש 30 מילים לתיאור שלג, אז במזרח בטח יש 30 מילים לתיאור אורז. ולי אין אף לא מילה אחת. באו נגיד שזה בדיוק ההפך מ"אורז רווקים במיקרו". הבקר והאורז משתלבים מצוין הבזיליקום מוסיף טעם וריח מבלי להשתלט על המנה.

מקשקשים מעט פוליטיקה ארגונית ושינויי קריירה. עדי הגיע למגזר השלישי מההייטק, אני מחיי הלילה של תל אביב. תחומים רחוקים מאוד מהעיסוק הנוכחי שלנו. אני חדש וסקרן אז אני מתחקר, עדי מזכיר לי שלא תחקרנו שתייה. בדרך כלל אני שותה משקאות נקיים, אבל מלאי הטקילות המצומצם ויצר ההרפתקנות מוביל אותנו לתפריט הקוקטיילים. דקירי ליצ'י עבורי, פאשן דראגון לעדי. הדקירי טוב אבל לא ייחודי. את הפאשן דרגון, קוקטייל הדרים מריר מומלץ מאוד לנסות. אם זה חריף ומתוק, כנראה שבנאיה יצליחו לשלב את זה.

היכונו לביאת המשיח

עוברים לשלב הטאקוז: שני טאקו סלמון, שני טאקו דג ים. אני ממש לא יודע איך הם עשו את זה, אבל היה שווה לנסוע רק בשביל זה. מעולם לא אכלתי דגים נאים כל כך טעימים. אני לא יודע איך אצליח לחזור לאכול סושי רחוב. איפה הייתם עד עכשיו?

שבע ומאושר, אני רומז שאפשר לסיים. אבל עדי מתעקש, אנחנו מדענים, יש לנו מחקר לעשות. אני מסכים. קינוחים. חולקים נאיה יוזו ומנדרין. הנאיה יוזו מכיל קרם יוזו, העשוי מפרי הדר אסייאתי הנושא את שמו. הלימון, הפרי האהוב עלי הופך לביסקוויט רך. המרנג אוורירי ואני שוב נתקע בלי מילים לתיאור המרקמים וההשתלבות של הטעמים, חובה לנסות. המנדרין העשוי משכבות של מרציפן ותפוז מוצלח, אבל לא משתווה לנאיה יוזו.

לקינוח: שני קינוחים.

נאיה היא ללא ספק מסעדה טובה, טעימה, ואיכותית. כל מנה בה מוקפדת ומדויקת וניכר כי הטבחים בה מקצוענים מהשורה הראשונה. אבל יותר מכך, האווירה כולה, מאדיבות הצוות, דרך העיצוב של החלל ועד לשלטים בכניסה לשרותים מאותתים לאורח דבר אחד: תתנתק לשעתיים, קח את המיטב שיש לאסיה להציע, רבע שעה מירושלים.


לאתר המסעדה

יום חמישי, 4 ביולי 2019

באב אל ימן

איתמר פרחי הגיע לירושלים בעקבות עבודתו ככלכלן ברשות המסים ומאז הוא מגדיר מחדש את המונח אקטיביזם ירושלמי. זה רעיון לא רע לקחת אקטיביסט (חצי) תימני לעבוד במשרד האוצר, וזה רעיון לא פחות מוצלח לקחת אותו לעשות ביקורת על מסעדה תימנית, בטח אם לא משלמים בה על האוכל (בשבת. אבל כן משלמים אחרי).

בשבת האחרונה אכלתי סעודה שלישית בנחלאות, בה הייתה פעילת BDS ישראלית. אחד ההסברים שהיא סיפקה לי למה היא תומכת ב-BDS, היה חוק הלאום. למחרת אכלתי עם עדי ארבל, מיוזמי אותו חוק... על הארוחה עימו אני כותב לכם עכשיו. זה היופי פה בירושלים, יום אחרי יום, ארוחה אחרי ארוחה, אתה אוכל עם אנשים שונים משני עברי המתרס וזה הדבר הכי טבעי בעולם.

אז אותו עדי ארבל, שיש שיגידו שהוא הגרסה הדתית ימנית שלי (הערת העורך: אני לא!!!), ביקש ממני לשלב את שלושת הדברים שאני הכי אוהב בעולם: אוכל, אלכוהול וכתיבה. כמובן שאחרי שביררתי שזה על חשבונו (כי אני חצי תימני), נעניתי להצעתו להתארח בבלוג המסעדות שלו 'מאכלי י-ם'.

עד שאיתמר יגיע לקטע של האוכל ייקח זמן. נפרגן לכם בינתיים בתמונה.

למרות שאני אמור לכתוב על אוכל, בירושלים גם ללכת למסעדה זה אקט אקטיביסטי שמקבל משמעות. ולמרות שהבטחתי לו בלי פוליטיקה, אי אפשר באמת לעשות את ההפרדה הזאת ולכן בחרתי את 'באב אל ימן', מסעדה תימנית ירושלמית וכשרה שפתוחה גם בשבת. מעבר להיותה מקום מעולה לארוחת שחיתות מלאת בצקים בשעות הלילה המאוחרות, וחיבורה לצד התימני שחבוי בי, היא גם מהווה בעיניי סמל לדו קיום ועל הדרך היא גם ויגן פרנדלי (המנות טבעוניות / צמחוניות).

בחורף של שנת 2018, ארגנתי ערב 'סטורי טלר' במסגרת 'שבאתי' שהוא מיזם שהוקם ע"י צעירים ירושלמים, דתיים וחילונים כאחד, שהיה להם חזון להפוך את השבת הירושלמית לגורם מאחד ורלוונטי למגוון רחב של תושבי ירושלים. התכנון היה להתכנס במבנה ציבורי, כמה בקבוקי יין, בקבוק ערק, בייגלה, במבה, ולשמוע סיפורים קצרים של ירושלמים, אחרי ארוחת שבת. דתיים, חילוניים וסתם כאלה שאוהבים לשמוע סיפורים שאומרים לך משהו על החיים.

בשביל לפרסם את אותו אירוע, כתבתי פוסט בפייסבוק שהפך להיות ויראלי, על פאב דמיוני בירושלים בשם 1984, בו שומעים אלג'יר והסמיתס, יש בירה קרה ואווירה חמה. בשבתות לא תהיו בו מוזיקה אלא כמה בקבוקי ערק / בירה / יין וחלק מהאנשים באים אליו אחרי התפילה וארוחת השבת, וחלק אחרי הכדורגל והים, וכולם יושבים ומתלוננים יחד על הפקקים הנוראיים בירושלים ועל משה ליאון (הייתי הראשון לזהות שהוא יהיה ראש העיר), תוהים אם יהיה איחוד בין בית"ר ירושלים לנורדיה ומתגעגעים לימי עדי גורדון העליזים. אמרתי שאותו ערב סטורי טלר שאני מארגן בליל שבת הוא הדבר הכי קרוב לאותו פאב דמיוני.

לאחר מספר ימים ובאופן מקרי לחלוטין קם הבאב אל ימן, ברחוב עזה 29, הפך את ה-1984 מחזון למציאות (מלבד הקטע של אלג'יר והסמיתס) והיווה פריצת דרך נוספת לדו קיום במרחב הירושלמי בין דתיים וחילוניים.

בשבתות הפאב / מסעדה פועל כמו בית מלון: אפשר להזמין מראש מה לאכול ולשתות כאשר האוכל עצמו נמצא על פלטות ואין חילול שבת. גם התשלום מתבצע מראש או אחרי צאת השבת על בסיס אמון, אלא אם קוראים לך רחל עזריה (והמבין יבין).

התפריט. כדי שתדעו מה להזמין לפני שבת.

כמובן שעם כל הכבוד לאידיאל ולחזון, אם האוכל לא טעים זה לא שווה כלום - אז נגיע לעיקר. עדי ואני שני אנשים עם תיאבון בריא, סיימנו כל אחד ג'חנון וביצה (אל תשכחו לבקש הרבה רסק עגבניות והרבה חריף), עראייס מלאווח עם בשר טבעוני וצנוברים, חומוס עדשים + טחינת סלק (שאני מודה שקצת התאכזבתי לגלות שכל רכיב בה בנפרד וזאת לא ההמצאה שפנטזתי עליה, חומוס שעשוי מעדשים וטחינת סלק, אבל מה אני מתלונן, זה עדיין היה טעים).

עדי שאל אותי אם אני רוצה לקחת מלבי לקינוח, ועניתי לו שלא באים למסעדה תימנית בשביל מלבי. לקינוח לקחתי בעיניי את הדבר הכי טעים במקום וגולת הכותרת בעיניי - 'סאלוף', פיצה תימנית, או יש להגיד פיתה תימנית שמוגשת עם כל מיני תוספות שבוחרים. אנחנו לקחנו ברוקולי ופלפלים, כי בכל זאת בריאות זה השם האמצעי שלנו (סכנה זה השם הראשון).

אחרי ששתיתי בירה מהחבית (אין גינס לצערי) ויין מהחבית (יש גם אדום וגם לבן) עברנו לדבר האמיתי, ערק גת לימון. כך שיכרתי את עדי כהוגן וגרמתי לו להוציא סודות מדינה שכולם רוצים לדעת, כמו עם מי הוא יוצא (רמז: אם הם יתחתנו, יהיו להם את אותם ראשי תיבות), למי הוא יצביע בבחירות הקרובות (רמז: לא הרשימה המשותפת) ומה הוא הולך לעשות לכבוד יום הולדתו ה-40 (רמז: זה הולך להיות אדיר). למזלי הוא היה ממש שיכור ובטח לא זוכר שהוא סיפר לי את כל זה.

יש דברים שרק ערק גת לימון יכול לגרום להם. כמו המבט המזוגג של עדי על איתמר.

לסיכום, אנשים שלא מכאן (וכן, אני מתכוון לתל אביביים) ומסתכלים עלינו מבחוץ חושבים שירושלים היא הבעיה, אבל הם לא מבינים שזה הפוך. ירושלים, דרך מקומות ויוזמות כמו באב אל ימן ושבאתי, היא דווקא הפתרון.

אז פעם הבאה שאתם בירושלים, בואו לבאב אל ימן, שתו בירה או יין מהחבית (צריך להמציא גם ערק מהחבית), תאכלו פיצה תימנית ותקבלו זריקת אופטימיות על העתיד שלנו. כי איך שירושלים נראית היום, כך ישראל תיראה בעוד שלושים שנה.


לדף הפייסבוק של המקום.

יום ראשון, 16 ביוני 2019

המעשנת של יואל

במשך שנים אני שומע טובות על המעשנת בכפר אדומים. כשמוטי טאובין, יליד כפר אדומים, הגיע למאכלי י-ם, היה לי ברור לאן נלך. את מוטי אני מכיר מהימים שסימנכל את המכללה למדינאות. היום מוטי גר בקיבוץ מעלה החמישה ובזמנו הלא פנוי מנהל את אגף האסטרטגיה במשרד החינוך. בואו נשמע מה יש לו לומר על החזרה למחוזות ילדותו.

כל כך מאיר שלו מצידי לכתוב על אוכל ולפתוח בווידוי: המספר השמור של בית הוריי בסלולרי שלי נקרא 'אוכל של אמא'. זהו, הוצאתי את זה. כמה פעמים בשנים האחרונות כמעט שיניתי את הכותרת, לאחרונה אפילו בעצת ילדיי, אבל לא מצאתי חלופה הולמת. מה אכתוב, "אמא ואבא"? "הוריי"? "המקום בו גדלתי"? "הבית בכפר"? וכך "אוכל של אמא" נשאר.

תחשבו על ההרגשה של לרדת מירושלים בכביש ים המלח, לחלוף על פני מעלה אדומים, לפנות שמאלה ב"צומת בלוטות הרוק" (המכונה בלשון מע"צ בשם היבשושי צומת כפר אדומים), לעבור את כיכר "אתה אוטוטו עם הכף בסיר" (המוכרת בפי כל ככיכר תחנת הדלק), לטפס עם הרכב בעליית "ממ... מעניין מה יש במקרר של אמא" (הידועה גם כעליה שלפני החממות), ואז, כשכל מחשבותיך מרוכזות במטבח על מקרריו, תנוריו, סליקיו ומחבואיו, אתה פונה באחת שמאלה לאזור התעשייה.

לא אמא!

בום. משהו השתבש בתרגולת ואני מוצא את עצמי לראשונה בפתחה של "המעשנת". השם מבטיח, המיקום מפתה, אבל כבר כשהגענו ידעתי - יש להם תחרות רצינית. תחרות עם הפנטזיה הבלתי ממומשת על "אוכל של אמא". בהצלחה להם...

כשעדי הזמין אותי להצטרף אליו למסורת המקודשת של "ביקורת מסעדות ע"י אנשים שלא מבינים בביקורת מסעדות" לא התלבטתי לרגע - ידעתי שאני עומד בקריטריון בהצטיינות יתרה. ובכלל, מי חשב על החיבור המפתיע של יום א' בשבוע עם אכילת סטייק במסעדה?

חידה: מה הקשר בין שביזות יום א' לצלעות טלה? פרטים בהמשך...

האווירה שקיבלה את פנינו הייתה עיצוב במבוקי, שלט של החטיבה להתיישבות ודי בזריזות גם טעימות של בירה צוננת מהחבית. כדי לא לבגוד במנהגי משפחתי לדורותיה, אחרי הטעימות הזמנתי בירה אחרת.

אחד היתרונות של ימי ראשון במסעדות, כך הסתבר לי, הוא מה שכינינו בצה"ל 'ממד ההפתעה'. מכיוון שמעולם לא הפסקנו לצעוד על קיבתנו, גם כאן נהנינו להיות מופתעים. בקיצור, בימי ראשון אתה מגלה שיש שני עולמות: התפריט והמטבח. האילוזיה והממשות. הפנטזיה והריאליה. נראה לי שהובנתי. וכך, לאחר ששני מעוכבי קבלת החלטות שכמונו החליטו סופסוף על המנות, נוכחנו לדעת שחציין לא נמצאות במטבח. אך לא מבקרי-מסעדות-דמיקולו שכמונו נישבר, וכך יצא שבעקבות היעדר צלעות הטלה יצא לנו להזמין את מנת הבית: "המעורב של יואל". ואם מדברים על מנה של ללקק ת'אצבעות (לא אמא, זה לא קרוב אפילו לסירים שלך אבל תני לפרגן רגע), אז אתם חייבים לעצמכם את הראשונה של "כבד עוף מוקפץ עם בצלי שאלוט תמרים ויין אדום מוגש על פירה" (החיסכון בפיסוק - במקור). בדקתי – כל הפרודוקטים שם וזה פשוט מעולה (אמא, האמת שזה כבר מתקרב, אבל מאיפה הצורך הזה להשוות כל הזמן?).

משם שייטנו מעדנות לנשנושים קלים כגון אנטריקוט (אנטריקוט, מה יש להוסיף?), קרפצ'יו סינטה (געגועיי), אורז פטרוזיליה וסתם תפוחי אדמה מעולים.

נשנושים (תמונת אילוסטרציה)

אני הייתי בטוח שלפנינו ערב רגוע ושלו של שיח רעים, אבל רק באמצע הארוחה, כשהשולחן היה ערוך ל-4-6 אנשים, הבנתי את גודל האחריות: עדי היה מעט חלושס והיה מוכן לאכול בכמות של 2 אנשים בלבד, ועלי הוטלה משימת החיסול. לא פשוט, אבל מי שעצר את נשימתו יוכל להירגע: המשימה הושלמה.

על נושאי השיחה חל חיסיון כמובן, בעיקר כשמדובר על שיחה עם יועץ על כמו עדי, אך אוכל לעדכן שתוך כדי הדיבורים עברנו לקינוח ואין כמו מר ארבל כדי לסייע בהתמודדות עם דילמות קולינריות: אז כן, בזכותו הזמנו שני קינוחים. אניני הטעם וצרי המותן שיבקשו בכל זאת הכרעה בין פאי התפוחים (עם גלידת וניל) לבין עוגת השוקולד החמה (עם גלידת וניל), – כי לא תמיד יש לך את עדי שישכנע ששניים עדיף – ייאלץ לסור למעשנת בעצמו כי זו משימה שגם אחרי משתה כמו שעברנו גדולה על מידותיי.

המלצת העורך: אם לוקחים רק קינוח אחד - שהוא יהיה עם שוקולד.

אם היו שואלים אותי לפני שנה מהי הדרך האידאלית לחגוג את יום ירושלים ה-52, אני לא חושב שיכולתי לחשוב על רעיון טוב יותר מאשר מסעדה בפאתי בירתנו, הרבה בשר, בירה במידה, יותר מדי גלידה וניל ואיש רעים להתרועע.

מטעמי נאמנות אחרי הארוחה חייגתי מיד ל"אוכל של אמא". התוודיתי על הכל, נשבעתי שגם אחרי כל מה שעברתי הערב עדיין אין על הקרעפלאך שלה, והבטחתי לחטט בסירים בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

ונסיים באיחול הציוני - "אם תרצו איזו מסעדה" לכו למעשנת של יואל. או שדברו עם עדי. ואל תשכחו להתקשר לאמא.


לאתר המסעדה

יום ראשון, 2 ביוני 2019

חומוס בן סירא

את חגי קימלמן הכרתי במיזם שבת unplugged ומאז עוקב אחר פועלו בחינוך בלתי פורמאלי, יחסי ישראל תפוצות, שילוב חרדים בחברה הישראלית, איסוף תקליטים וטעימות של וויסקי סינגל מאלט. חשבתי וחשבתי לאיזו מסעדה ראוי לקחת ירושלמי מבטן (תרתי משמע) ומלידה והגעתי למסקנה שאין מתאים מלשאול את פי הנער, שבחר בחומוס בן סירא המוכר והטוב.

שרב מהביל של שלהי מאי ממלא את רחובות ירושלים בירתנו. חומוס של בין ערביים הוא לכאורה לא המזון האידאלי לימים שכאלה, אבל כשקבענו איפה ומתי לאכול זה היה מעבר לטווח התחזית.

איך בוחרים איפה נאכל? שאלתי את עדי ארבל, אושייה שמרנית ירושלמית. ציפיתי שישלח לי רשימה של המסעדות בהן ביקר המדור אבל הוא שלח אותי לשוטט ברחבי הבלוג ולמצוא איזה מוסד גסטרונומי שטרם טופל. האינסטינקט שלי היה לחפש את חומוס בן סירא. להפתעתי ולשמחתי הוא לא הופיע ולשם החלטנו לשים את פעמינו.

נראה שהגענו למקום הנכון (קרדיט תמונות וכתיבה: חגי קימלמן)

יום שלישי, פעמיים כי טוב. בשעה שש + איחור אופנתי אני רואה את עדי מהלך עייפות לעבר פתח המסעדה. אנחנו נכנסים. בירור קצר מזכיר לי שההזמנה היא על הדלפק. אנו אוספים את האוכל אל שולחננו, שיטה אהובה עלי אישית, לא מחכים למלצר, עומדים ומרגישים את המסעדה. ואכן מנות האוכל זורמות אלינו בקצב מהיר למדי כשתוך כדי ציפייה אנו זוכים לצפות בהכנת המנות.

ראשון היה הסלט ירקות. שיטה גאונית בעייני שנהוגה בפחות מדי מקומות היא תאים שונים לפרודוקטים של הסלט המתחברים רק טרם ההגשה. כך מתקבל הסלט האידאלי בו ניכרים טעמי כל מרכיביו, כשהתיבול הוא זה שכוללם יחד.

ישבנו בפנים בחלל המרכזי של המסעדה, שהייתה יחסית ריקה בשעת בין השמשות ובין הארוחות. בהגיעי לכאן בצהריים או אחרי השקיעה המקום היה שוקק חיים ומלא אבל תמיד היה מקום.

התיישבנו

המסעדה מחולקת לשני חללים פנימיים האחד מול הבר שמאחוריו ישובים סירי החומוס המהבילים והמתפקעים ומצדו השני חלל נוסף שקט יותר. חלוקה זו מאפשרת למקום שהיה קטן בעברו, הורחב ושופץ עדיין לשמור על אופיו האינטימי והמשפחתי.

חומוס בן סירא, או כפי שאני ואחרים רבים קוראים לו חומוסירה, הוא מוסד ירושלמי המתחבר אצלי ללילות בהן ביליתי בפאב הסירה הסמוך או כפי שנקרא בעבר הדיוון, המקום הכי קוסמופוליטי והכי מזרח תיכוני בירושלים. ארוחות טרום או פוסט הבילוי הלילי הוסיפו נדבך משמעותי וטעים ללילות הירושלמים של בחרותי.

ועכשיו לאוכל.

תפריט המסעדה כולל חומוס עם שלל תוספות, מנות כמו שקשוקה, חזה עוף עם תוספות וסלטים. לכך יש להוסיף את הטוויסט החביב של מנת היום, מנה מסוימת המוגשת בכל יום, קציצות ביום שני, שניצל ופירה בשלישי ועוד כהנה וכהנה.

מי רוצה לנחש מה יש ביום רביעי?

אז מה הזמנו? מנת חומוס עם בשר, מנת חומוס עם כרובית, ומנת חזה עוף חתוך לנתחים קטנים מלווה באורז שעועית וסלט קצוץ. אלה הוגשו עם  חצי תריסר כדורי פלאפל וכמובן הפינוקים הנלווים, חריף ירקרק הניכר בטריותו, מוגש בצלוחיות קטנות ולבנות וכמובן המקבץ החיוני לכל ארוחה ולחומוס בפרט, בצל/עגבניות/חמוצים בנתחים גסים מוכנים לנגיסה.

ויכוח ארוך שנים מנוהל אודות החומוס, האם זו ארוחה בפני עצמה או נספח לארוחה, אני בן האסכולה השנייה וגם לפחות בהצהרה לא עף על חומוס אלא אם כן הוא ממש טוב.

זה המקרה של חומוס בן סירא על שלל הווריאציות שלו. מה שחשוב זה החומוס הבסיסי, המרקם, הטמפרטורה וכמובן הטעם. כולם מקבלים ציון גבוה בבן סירא. הכמות הנכונה של חומוס, טחינה, שמן הזית וכן המרכיב הסודי של המסעדה נוזל חמצמץ המוזלף אחר כבוד לכל מנת חומוס בטרם היא מוגשת לסועד. התוספות הן תוספות, אינן מעיבות אל החומוס ולא גונבות את ההצגה אלא רק מחמיאות לו. הבשר היה טרי מפורר לחתיכות לא אחידות פריכות וטעימות. הכרובית מתובלת היטב, קצת עשויה מדי ובכל זאת טעימה מאוד. המנות אינן ענקיות אלא בדיוק בגודל הנכון, בבחינת יאכלו מנגבים ויישבעו. והחריף, הו החריף הטרי, בעל הטעם העז אבל לא עז מדי, הצורב את הלשון אבל לא שורף, מעיף את החומוס לשחקים.

שלל חומוסים. ואל תפספסו את העיצוב של השולחן.

אני בימי פוסט דיאטה ומנסה לשמור. בתחילה אכלתי חומוס בכפית וניגבתי עם בצל ואז מכרתי את עקרונותיי וקרעתי פיתה טרייה כדי לחוות את הדבר האמיתי. לא הצטערתי. מנת חזה העוף הייתה עסיסית, עשויה במידה הנכונה, מתובלת היטב ומפתיעה לטובה ביחס למנת עוף, האורז/שעועית לא רע בכלל אבל ביחס לשאר המנות שאכלנו וכמובן בהשוואה לאושיות אורז / שעועית אחרות בעירנו, הוא בסדר גמור אבל לא יותר מזה.

השיחה התגלגלה ודברנו כרגיל על שלל נושאים כמו פוליטיקה, דמוגרפיה, חינוך וכלכלה. הצלחות התרוקנו בקצב מהיר.  לקראת צאתנו כבר הגבירו את המוזיקה והמסעדה החלה להתמלא ולקבל את האופי הלילי היותר מוכר לי. רעב כבר לא הייתי, אבל התגבר החשק לבירה צוננת בפאב הסמוך.


שכחנו לבדוק אם יש קינוח. אולי זה קשור לכך שלשולחן הגיעו מנות נוספות.

לסיכום, חומוס בן סירא הוא קודם כל חומוס. הוא מוסד. הוא חומוסייה אבל הוא גם מסעדה, עם אווירה טובה. מה שנקרא אחלה ווייב. תיירים משלל מדינות, ישראלים בשלל צבעים וכמובן חייל מג"ב / משטרה / יס"מ ישוב על הבר בהפוגה משגרת יומו.

איך אתה יודע אם טעים לך? אתה אוכל גם כשאתה ממש לא רעב. זה היה נכון כשישבנו במסעדה, וגם עכשיו כשאני כותב שורות אלה מספר שעות אחרי תום הארוחה, אני ממש לא רעב אבל לא הייתי מתנגד לעוד נתח פיתה עם חומוס-בצל-וחריף.

אפשר גם לאכול דברים אחרים לא רעים בכלל אבל אני ממליץ בחום, לא משנה מה תאכלו ואפילו אם לא אנשי חומוס אתם, כשאתם באים לחומוס בן סירא אתם חייבים מינימום צלוחית חומוס גרגרים קטנה וכמובן הרבה מהחריף.


לדף הפייסבוק של המקום

יום שבת, 25 במאי 2019

בורגר מרקט

אבי אבלו עלה מארצות הברית בגיל 16 ועזב את עבודתו כפסיכולוג ארגוני כדי להראות לעולם את ישראל האמיתית. את זה הוא עושה באמצעות כל פלטפורמה טכנולוגית אפשרית ועם חיוך גדול - החל מהפקת הסרט משחק ביתי ועד ניהול מיזם IsraelUnwired . פלא שגם את הביקור בבורגר מרקט שבשוק מחנה יהודה הוא החליט לסקר באמצעות פוסט לייב בפייסבוק? צפייה מהנה ומעוררת תיאבון!




יום ראשון, 12 במאי 2019

רנדבו

מסעדות צרפתיות זה אתגר. לא משנה איפה הן בעולם, הצוות במקום יופתע אם נכנס למקום מבקר שאינו דובר צרפתית. בדיוק משום כך החלטתי שלמסעדת רנדבו אקח איתי את אילנה צרפתי, שהגיעה אלינו מדרום צרפת. וגם כי זו הזדמנות מצוינת למפגש עם אחת העלמות היותר מוצלחות שיש לירושלים להציע. הנה מה שיש לאילנה לספר לכם על המקום.

יום ראשון, השעה שבע בערב. כנראה שהפעם עדי התקשה במיוחד למצוא אורח לבלוג שלו, כי הוא עושה
מאמצים רבים לשכנע אותי ללוות אותו. הטיעון שלו – אני צרפתייה, למסעדה יש שם צרפתי, אז זה בהחלט רעיון
ג-א-ו-נ-י שנלך ביחד. האמת שגם בלי שיכנועים הייתי באה, אבל צריך לדעת לשחק אותה קשה להשגה לפעמים. ומי לא אוהבת גבר שמתאמץ?

שעה ורבע מאוחר יותר, אנחנו נפגשים מחוץ למסעדת Rendez-vous (נהגה – רנדבו, "מפגש" בצרפתית). המסעדה שוכנת במבנה אבן, משובצת בשולחנות עץ ומראות ענק שמעטרות את הקירות, בפינת דרך בית לחם ורחוב רבקה בבקעה. למרות שלא הזמנו מקום, המסעדה רק בחצי תפוסה כך שאנחנו מוצאים מקום שקט בחוץ ללא בעיה. אני מודה – זאת לא פעם ראשונה שלי כאן, בכל זאת מסעדה צרפתית ואני צרפתייה... אבל זאת פעם ראשונה של עדי, אז זה נראה לי מצדיק פוסט בבלוג שלו.

רנדבו. מצדיק פוסט!

אנחנו מוקפים בדוברי צרפתית, אבל אנא מכם אל תראו בכך דרישת סף. אם כי יש להודות, במבט לאחור – עדי צדק. אם כבר ללכת למסעדה צרפתית, עדיף עם דוברת צרפתית. המלצרית שלנו מביאה תפריטים בעברית, אבל מרגישים שכל הסיטואציה הזאת לא טבעית לה והיא שואלת את עצמה "איך ישראלים הגיעו לכאן בכלל?"

באופן מפתיע, למרות שאנחנו יושבים על דרך בית לחם, הרעש של הרחוב לא מפריע לנו לדבר על כל מיני דברים שטותיים, וגם על דברים רציניים יותר, כמו מה נבחר הערב מהתפריט העשיר? אין ספק שבין סוגי הפיצות, הפסטות והקרפים המלוחים הרבים, עדי מאבד את הצרפתית שלו. אבל אני אוהבת לעזור (= להחליט עבור אחרים) ואין לי בעיה לעשות זאת גם הפעם. אני אוהבת את הפיצות שלהם, אבל הערב, לכבוד הבלוג, אני מעדיפה לנסות מנות חדשות. אנחנו נתחיל עם תפוחי אדמה מוקרמים בשלוש גבינות ופסטה חריפה בסגנון סיציליאני. כל זאת בהתייעצות עם עדי, אני לא איזה דיקטטור אכזר.  אני מגלה שעדי אוהב חריף, כמוני!

תאמינו או לא, מתחת לכל הגבינות הללו יש תפוחי אדמה.

המנות יגיעו אלינו רק בעוד 25 דקות, לבשל תפוחי אדמה בתנור לוקח זמן וכפי שנגלה בהמשך, ההמתנה הייתה שווה לגמרי. שנינו מנצלים את הדקות האלה לעיין בתפריט. המטבח צרפתי-איטלקי, והוא מתאים לחובבי גבינות ריחניות וחזקות. בתפריט יש מנות די מקוריות (לפחות לישראל) כמו קרפ קממבר, קרפ גבינת רקלט, ופיצות על בסיס שמנת, גבינת עזים ודבש. כפי שאמרתי – לחובבי גבינות. אבל הם לא שכחו את הקהל הטוניסאי שלהם ויש להם גם אוסף פיצות על בסיס טונה ואנשובי (בלי גבינה בכלל). למי שביקר במסעדות כשרות בצרפת, יש כאן בהחלט אווירה של הרובע 19 בפריז. האיכות לא פחות טובה והמחירים סה"כ סבירים.

המנות שהזמנו סוף סוף מוגשות, עדי מתחיל עם הפסטה, אני עם תפוחי האדמה. באמצע הדרך, נתחלף. אני מרוצה מאוד מתפוחי האדמה שהזמנתי. עדי מסופק שזאת מנה ששווה להזמין במסעדה – "תפוחי אדמה אני יכול להכין בבית" הוא אומר לי. אבל תערובת הגבינות, ובתוכה גבינת רוקפור, מעניקה טעם ייחודי שלא כזה קל להשיג בבית.

יש עוד משהו כאן שאין לו בבית – השמן החריף. אתם בטח חושבים "עכשיו היא סתם ממציאה". ובכן אני לא... בכל מסעדה חלבית כשרה בצרפת, תמצאו על השולחן תערובת של שמן ופלפלים חריפים. לא לבעלי לב חלש, ראו בזאת אזהרה. אבל זה בהחלט מוסיף טעם (והרבה קלוריות) לכל המנות. עדי ואני משתמשים בשמן כאילו זה הדבר הבריא ביקום, ואנחנו לא מתחרטים. חיים רק פעם אחת.

השמן החריף - טבסקו משודרג

הפסטה הסיציליאנית מורכבת מאנשובי, צלפים, שום ועגבניות. והיא טעימה מאוד. תוך כדי שאנחנו אוכלים, עדי מעביר לי הרצאה על דייטינג מפרספקטיבה של גבר. אני לומדת דבר אחד או שניים, זה לא יכול להזיק. פעם הבאה שתפגשו אותו, אל תהססו לשאול אותו; אין ספק שהוא מאוד נהנה להיות, בפעם הראשונה הערב, זה שיודע. זה מתחיל להרגיש קצת כמו מפגש חברות – אבל לא אגיד זאת כאן כי הוא עלול להיעלב.

מסיימים לאכול, שנינו מפוצצים, ומסכימים שאכלנו מספיק. ואז המלצרית באה אלינו ומדברת על תפריט קינוחים משובח, יש להם כאן טירמיסו אוורירי וקליל, יש להם קרם ברולה , עוגת מוס שוקולד, עוגת גבינה. הכל נשמע די מדהים לאוזניים השבעות שלנו.

עדי אומר לי – "אולי נוותר, אכלנו מספיק לערב, לא?".
עליתם עליי? עדי לא אמר זאת, אני אמרתי זאת, הוא כמובן אומר בואי נזמין כמה.
בחיים צריך לדעת להתפשר, ואנחנו מזמינים קרם ברולה אחד לשנינו. לא התאכזבנו ולא השארנו (= עדי לא השאיר) זכר של קרם במחבת הקטן.

ברולה ברולה צא החוצה, אמא ואבא יקנו לך חילזון

הדבר היחיד שהיה חסר בארוחה הדי מושלמת הזאת היה כוס יין טוב. אין להם כאן תפריט יין, יש להם כנראה סוג יין אחד שניתן להזמין ממנו כוס או בקבוק. אני לא ‘wine connoisseur’, אבל יין זה לא צחוק ואני מאוד מעודדת אתכם לקחת, גם אתם, איפה שלא תהיו, את היין שלכם ברצינות.

מזמינים חשבון. אני מרגישה שהערב מגיע לסופו, סה"כ נהניתי יותר מאשר לראות עוד סדרה בבית וקצת פחות מיום ספא עם חברות.

עדי מלווה אותי עד הבית (50 מטר מכאן) וכמו ג'נטלמן אמיתי מודה לי על ערב צרפתי נעים ומיוחד. הוא מתקרב אליי, הרוח השרבית נושבת בגבינו ויש כוכבים בשמיים. אני מרגישה צמרמורת בכל הגוף, ואז הוא לוחש לי – אילנה. אני מסמיקה. "יש לך ג'וק ענק על הצוואר".

הסוף.


לדף הפייסבוק של המסעדה

יום שני, 29 באפריל 2019

סקייליין

רועי דרור, הוא תושב בית הכרם וראש צוות ממשל באגף ממשל וחברה במשרד ראש הממשלה. אם השם שלו מצלצל לכם מוכר, זה בטח בגלל שנחשפתם לאחד הפוסטים של רועי בפייסבוק, במסגרתם הוא מבקש להפוך את המגזר הציבורי לאטרקטיבי עבור העובדים הכי איכותיים בישראל. כשגילינו על קיומה של מסעדת סקייליין בגבול שבין קרית הממשלה לבית הכרם, בחרנו לקחת את רועי להביט על קריית הממשלה מזווית שאפילו הוא לא הכיר. 

היינו יוצאים פעם בשבועיים מהפנימייה בבויאר הביתה, זו הייתה תקופת הפיגועים ולא יכולנו לצאת יותר מדי. אני זוכר שאמא שלי הייתה מביא לי מידי פעם שווארמה בלאפה מצדקיהו או מציון הקטן, למרות שלא ידעתי איפה הן היו ממוקמות תכל'ס גאוגרפית בעיר. ידעתי שהן גרות במקום טוב כי האוכל היה מצוין.

עדי אמר לי שאנחנו הולכים לאכול במסעדה שנמצאת במלונות שליד משרדי הממשלה. עכשיו עד שנותנים לי לכתוב ביקורת אוכל. רציתי משהו מיוחד. איזה מקום שמעלה לך על ראש את שמחת ירושלים. פחות המלונות של קריית הממשלה. עכשיו אם אתם לא סגורים איפה זה - זה ממש הגיוני. קריית הממשלה לא ממש נגישה לאף אחד, וליד זה יש מלונות שבדרך כלל מכסים אותם בשלט מתחלף לפרסומת כלשהי בכניסה לעיר או לקמפיין בחירות.

מזהים?

אז בין שכונת בית הכרם, בה אני גר, למשרד ראש הממשלה, שם אני עובד, יש אזור של כמה מלונות שעד הפגישה עם עדי היו עבורי כמו משולש ברמודה. אי אפשר לצאת ואי אפשר להיכנס. וגם אם בטעות היית נכנס, מיד היית שוכח שהיית שם.

נפגשנו בכניסה למלון גני ירושלים. שנינו הקדמנו במעט. המעלית טיפסה קשה מהלובי במלון. הגענו למעלה ונכנסו ראשונים למסעדה. למזלנו היו כמה דקות של המתנה. למרות שאמרו לי שבשוק הפרטי הכל יעיל, נאלצנו לחכות עוד איזה רגע. עדי הוא איש שיחה נהדר, והפנורמה מקומה 13 במסעדת סקייליין היא יוצאת דופן: מגשר המיתרים, דרך בנייני האומה בואך משרדי הממשלה המבוצרים. אחלה נוף. לבהות בו. כמו מסעדה מול החומות, רק על כיוון אחר של העיר.

קריית הממשלה המתחדשת ואחד המנופאים הבכירים בה. 

האמת, אנחנו הפקידים רגילים לאכול ב-12:00 וזה היה מזמן. אין דרך יותר טובה ממרק מעולה שנחת לנו על השולחן מרק ירקות, עם המון ירקות. הייתי בסוף המרק, מרק מעולה, עמוק, כזה דיפ. זה היה שבוע מטורף, כזה שהעט לא נפלה בו ב-15:30. המרק היה כל כך טוב שעדי דיבר כמה דקות לעצמו. תוך כדי שמתי לב שאני הקיבוצניק היחיד במסעדה. התחיל הסבב הראשון של הערב ופתאום קלטתי שזה מקום לאירועים של האוכלוסייה על הרצף הדתי-חרדי.

איך שהתחלתי לאתר אנשים שיבואו למכרזים בשירות המדינה מקרב האוכלוסייה החרדית (כבר חשבתי לגייס לזה את עדי) הגיע באן עם בשר ולידו סלט אסייתי. המארח המליץ בחום על הסלט, ממש בחום, אבל אנחנו בפקידות פחות מאמינים שמחוץ לממשלה יש חשיבה הגיונית. אבל הוא ממש צדק, הסלט האסייתי היה הפתעה מעולה.

השמש שקעה על גשר המיתרים, והייתה הרגשה לגמרי של ירושלים, וקיבלנו טחינה וצ'אטני דלורית וירקות ולחם, והתחלנו לדבר על פיתוח של המרפסת שיהיה אפשר לעמוד בחוץ על הדק ולצפות במשרדי הממשלה מלמעלה. וכבר חשבתי להביא איזה סבסוד ממשלתי בשביל זה ואז הגיע הבשר. אנטריקוט, עשוי מעולה, עם תפוחי אדמה שרופים במידה.

בלי תמונה של קצת אוכל אי אפשר

האנטריקוט הזה היה ממש טעים, והיה שום וצ'ימיצ'ורי ונוף של ירושלים, ולא היה צריך שום דבר יותר בעולם. תוך כדי שאכלנו, ואני רוצה להגיד לכם שממש כדאי לכם להזמין את עדי לאכול אתכם, כמו כל פקיד רציני באתי עם כרטיסיית נושאים מוכנה בכיס ולא הייתי צריך להשתמש בה בכלל.

אחד הסיפורים שסיפרתי לעדי, או לפחות חשבתי שסיפרתי לו בזמן שאכלתי להנאתי את הסטייק הייתה שהמדינה שלחה אותי לארצות הברית לייצג את ישראל. זו הייתה הטיסה הראשונה שלי לחו"ל מטעם המדינה והגעתי לארוחת ערב חגיגית בפריז והגעתי בזמן והייתי לבוש טיפ-טופ והתיישבתי והיו לצדדי מלא סכינים משונים וסוגים שונים של מזלגות ואני הייתי רגיל לקחת איזה סכין מהחפיסה, בכל צורה, אפילו חד"פ. סיפרתי לו איך תלו לכבודי את דגל המדינה באחד המשרדים וחיכתה לי משלחת על המדרגות, ומרוב מבוכה לא ידעתי מה לעשות אז הצדעתי לדגל...

הנה התכניות שלכם לקיץ הקרוב: הקוקטיילים של הסקייליין.

מפה לשם, היו שתי מנות שלא היו כל כך קשורות לירושלים. האחת, הייתה סוג של בשר, וכבר היינו שבעים, ממש ורק רצינו לשתות עוד קצת ולהסתכל על הנוף. וקינוח אמריקאי עם מלא חמאת בוטנים. במגוון של צורות, שתכל'ס לא מאד מתאימה לירושלים. ונזכרתי במרק, בצ'אטני ובאנטריקוט והסתכלתי על הנוף שכבר החשיך והיה מופע אורקולי של גשר המיתרים, והיו כמה אורות דלוקים בקריית הממשלה, כי יש פקידים חצופים ששכחו לכבות את האור, והייתי מבסוט לאללה על מסעדת סקייליין באזור המלונות.

וידעתי שאני אזכור את המקום.


לאתר המסעדה