יום שבת, 29 בפברואר 2020

צמח

כדי לבדוק את צמח, מסעדה בהרצה, צריך להביא מקצוענית שהובילה תהליך או שניים בחייה. למשימה נבחרה נעמה הולצמן, שביומיום מעיפה פרויקטים לצד מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ועד לא מזמן הייתה אחראית להעיף גם פרויקטים בלילות, דוגמת ליין האירועים של 30 וכמעט

גדלתי בבית שהאוכל העיקרי בו היה בעיקר סלט. אם רצינו לגוון, או שהיה יום חג, הוספנו גם אבוקדו וגביע קוטג'. אולי בגלל זה, חוויות חיים שזכורות לי במיוחד מלוות כמעט תמיד גם בזיכרון של טעם ושל ביס שמביא אחריו תחושת הפתעה.

ברוכים הבאים למסעדת צמח, הדבר האמיתי.

כזו המסעדה החדשה מבית היוצר של מחניודה. צמח היא מסעדה צמחונית, ואפילו צמחונית למהדרין. לא תמצאו כאן לא בשר ולא דגים, אבל כן הרבה מנות שיוכיחו שירק בטיפול נכון יכול להיות לא פחות ואף יותר טוב מ"הדבר האמיתי". בתור חובבת בשר מושבעת, שגזרה על עצמה לפני שלוש שנים דין של צמחונות, צהלתי משמחה כשעדי ארבל הציע לי להצטרף אליו לטעימה.

הגענו בערב יום חמישי לרחוב בית יעקב, שנמצא באחת הסמטאות שסובבות את השוק. צמח נושקת במיקום שלה למסעדת מחניודה שאיתה התחילה הקבוצה, וגם ליודל'ה ולדקל 3 שנפתחו אחריה. אוכל ירושלמי איכותי מביט אלינו מכל פינה, ואנחנו נכנסים פנימה.

נפתח בחידה: מה זה?

המסעדה בתקופת הרצה ואת החלונות הגדולים מכסים דפי נייר עיתון. המלצרים רצים בלחץ שמאפיין תקופת פתיחה ועל תפריטי הנייר הפשוטים מופיעה הכותרת "ערב טוב וחמישי שמח לך!". מתחת לכותרת מעט בכתב קטן יותר, נכתב - "כשזה זה, זה זה". משפט שמאפיין בדר"כ זוגות אחרי דייט ראשון, שמנסים להסביר לחבריהם ולעצמם למה לא יהיה דייט שני. צמח עם זאת, היא דווקא מקום מצוין לדייט שני, וגם לשלישי ורביעי.

התפריט מציע רשימה מכובדת של מנות ראשונות המכונות 'אחדים', ואח"כ מנות טאבון, פס קר ופס חם. המנות מתהדרות בשמות אקזוטים, שמזמינים את הסועד למסע בלשי בעקבות הרכיבים והטעמים שמסתתרים מאחוריהם. שושקה וטולום טולום; אללה בוריקה; מנקיש זעתר לבנוני; פפרדלה מקולרבי, הן רק חלק משמות המנות שתמצאו שם. שלא נדבר על מנות עם שמות בשריים לחלוטין כמו אסאדו דלעת או קובה חמוסטה, שמשאירים את הקורא עם סקרנות וגבה מורמת.

אסאדו דלעת - השם: בשרי. הביצוע: צמחוני.

שמנו נפשנו בצלחתנו, ואחרי התלבטויות מעטות וקבלת המלצות מהמלצרית, הזמנו 2 מנות ראשונת: ברולה חציל קלוי וטחינה גולמית, ולצידו סקורדיליה ועגבניה פומפיה (השמות במקור). הברולה חציל היה מצוין. שילוב טעמים של חציל מעושן, עם עדינות מתקתקה של קרם שנצרב כברולה. הסקורדיליה היתה מעולה גם היא, ממרח שום עם שקדים בתוספת עגבנייה מגורדת שמשתלבים כמו כפתור ופרח אחד בשני.

מהפס הקר בחרנו את הטרטר חציל שעלה על כולם, עם איירן מלפפון, פיסטוק, וחתיכות פיתה צרובה. שילוב הטעמים של חציל מעושן קלות, עם הקראנ'ציות של הפיתה הצרובה, בתוספת הרעננות של המלפפון, יצר שילוב טעמים מפתיע, שבו כל ביס הוא חוויה חדשה. מהפס החם הלכנו על ריזוטו שעריה (זוכרים את החידה מהתמונה הראשונה?). הריזוטו היה עשוי מאטריות ולא מאורז, ולווה במגוון עלים ירוקים עם טעם עשיר עמוק.

היכונו לביאת היהלום שבכתר: השפכטל

מהטאבון לא עמדנו בפיתוי והזמנו שניים: אסאדו דלעת ושפכטל קממבר. הדלעת הוגשה לשולחן כשהיא בוערת עם גחלים לוהטות עליה, מביאה ניחוח מעשן כאילו שוגרנו למסעדת בשרים אמריקאית. עם זאת, היא הוגשה לצד קרם פרש וקרמבל פיסטוק, והטעם שלה היה עדין כמעט כאילו הייתה תחת תפריט הקינוחים. גם בקטגוריית העיקריות הייתה מנה אחת שזכתה ברוב קולות כמנת הכתר – שפכטל הקממבר התגלה כמנה לא פחות ממעולה. מוגשת עם ריבת שומר, ג'יין, ואורגנו, שילוב הטעמים בין הגבינה החמה לבין התוספות שעטפו אותה היה ייחודי וגם הצליח 'להקליל' את טעמה של הגבינה הכבדה.

לקינוח הזמנו טארט שוקולד בלגי, עם שברי שוקולד לבן ומלח בלסמי. שברי השוקולד הלבן היו מעולים, אך הטארט עצמו היה מעט מאכזב. הבצק היה אפוי מידי, והמילוי אמנם טעים, אך לא עם טעמים עמוקים או ייחודיים. בנוסף הזמנו עוגת גבינה וקונסומה תות – מעין רוטב סמיך מתותים, שנמזג מפינג'אן ע"י המלצרית על גבי העוגה. עוגת הגבינה הצליחה להיות עשירה בטעמים, אך לא דחוסה וכבדה מדי. מהעוגות שמזמינות עוד ביס.

הקינוח. עוד נשוב!

החוויה הכללית בצמח היא תחושה של סקרנות והפתעה. כל מנה היא משהו שלא אכלתם קודם, וכל ירק קיבל טיפול עשרת אלפים, שהפך אותו לשונה ממה שאתם מכירים ומצפים. אחרי כל זה, אולי גם ההורים שלי, חסידי הסלט והירקות, יסכימו לבוא ולנסות. לסיכום, מומלץ, ולא רק ל'פודים'.


לאתר קבוצת מסעדות מחניודה

יום שישי, 7 בפברואר 2020

לה סטורי

למרות שהגעתם לבלוג מסעדות, הבלוג מעריץ גם בעלי כישרונות אחרים, כמו עידו שפיטלניק, המנצח והמייסד של תזמורת הרחוב הירושלמית. אז בזמן שאתם קוראים את מה שיש לעידו לספר לכם על מסעדת 'לה סטורי' החדשה והמשובחת שנפתחה לאחרונה בשכונת מלחה, תפעילו את הסרטון ביוטיוב, כדי ליהנות גם מהיצירה של עידו והתזמורת. 


בבוקר גשום נפגשנו אני ועדי במסעדה חדשה שנפתחה במלחה - 'לה סטורי'. השם של המסעדה, הסביר המנהל, הוא בגלל שיש מאחוריה סיפור, שבכנות לא ממש הצלחתי להבין מהו, אבל הוא גם רפרנס לסטורי באינסטגרם (והיום כבר גם בשאר הרשתות החברתיות), דבר שאכן נראה רלוונטי יותר ונתייחס אליו בהמשך.

המיקום נחמד בסוג של מרכז מסחרי קטן במלחה, ולמרות שהיה יום גשום מצאנו חניה קרובה בלי בעיה. בפנים היה חמים ונעים. המסעדה שוכנת במבנה זכוכית עגול, שיוצר מצד אחד תחושה של פרטיות, גם מהרחוב וגם מסועדים אחרים, ומצד שני, תרתי משמע, יש נוף פנורמי פתוח לרחוב עם תחושה של מרחב בכל חלקי המסעדה.

תמונה אחת שווה אלף מילים... בקרוב ההסברים!

השירות היה מצוין, המלצריות היו נחמדות מאוד וגם הטבח עזר לנו לבחור. כל כמה זמן עברו לראות שהכל בסדר. אין טענות. יש בתפריט כל מיני מנות מעניינות, אבל בגלל השעה המוקדמת החלטנו לחלוק ארוחת בוקר ליחיד ולקחת בצד שתי מנות ראשונות - פלאפל חציל ופסטייה יוונית קריספית.

ארוחת הבוקר הייתה גולת הכותרת. הארוחה מגיעה עם פוקצ'ה חמה שהם מכינים במקום בתנור אבן מיוחד. בדרך כלל כשחושבים על פוקצ'ה חושבים על משהו עגול, אבל פה הפוקצ'ה היא צרה, ארוכה ומרשימה - וזה הרגע הראשון שבו אינסטינקטיבית שולפים טלפונים ומצלמים. אם רק היה לי אינסטגרם בטח הייתי מצלם ומעלה איזה סטורי. הפוקצ'ה מגיעה מרוחה בשמן זית ומלח גס, וזה סופר טעים. ליד הפוקצ'ה יש כל מיני מטבלים. מטבל אחד מוצלח במיוחד היה האיולי חצילים. ממש נדבקתי אליו כדי לוודא שאני סופג את הטעמים עד הסוף. חוץ מזה היו גם זיתים, טחינה, גבינת שמנת, גבינה בולגרית, לבנה, ריבה וסלט שאישית טיפה פחות התחברתי אליו כי היה מבוסס בעיקר על עגבניות והיו חסרים לי עלים בסלט. עדי לעומת זאת, התחבר מאד לסלט... למי שפחות בקטע של הפוקצ'ה היה גם לחם טלר. לא מיותר לציין שהארוחה מגיעה גם עם חביתה, שתייה קלה וקפה, שהיה מעולה.

תדמיינו שזה סטורי באינסטגרם. עכשיו תפסיקו לדמיין וצאו לדרך.

זוכרים שהזמנו עוד מנות? אז הפלאפל חציל היה נחמד וטעים. זה טוויסט מעניין שכדורי הפלאפל הם על בסיס חצילים, אבל לצד זה הם הצליחו לשמור על המרקם הבסיסי של פלאפל. המנה הגיעה עם טחינת יוגורט ואריסה טעימה ומוצלחת. מנה שמתאימה מאוד לארוחת צהריים-ערב.

לגבי הפסטייה אני חייב להודות שמטעמי רגישות לחלב לקחתי רק טעימה קטנה מהמנה. בעיניי היה טיפה כבד, המון גבינה בתוך המאפה עם רוטב מתוק מאוד. מצד שני נראה שעדי מאוד נהנה מהמנה, וגם טבל ברוטב שנותר מהמנה גם את המאפים שהגיעו עם ארוחת הבוקר.

בשלב ההזמנה חששתי שארוחת בוקר ליחיד ושתי מנות ראשונות לא יספיקו לנו, אבל בסופו של דבר בכלל לא הצלחנו לסיים הכל, שזו אינדיקציה לגודל מנות יחסית מפרגן.

בתמונה: שני אנשים שלא היו בטוחים אם מה שהזמינו יספיק להם...

לסיכום, מקום נחמד מאוד עם תחושה מקצועית, אבל גם עם חמימות שכונתית. המנות טעימות ומצטלמות יפה. ארוחת בוקר עם פוקצ'ה מדהימה שכבר הופכת את זה לכדאי.

מה אכלנו?
ארוחת בוקר "הבוקר שלנו" - מחיר: 65 ש"ח, כולל שתיה קלה וחמה.
פלאפל חציל - על טחינת יוגורט ואריסה - מחיר: 28 ש"ח
פסטייה יוונית קריספית - תערובת גבינה ודבש, סילאן וגרידת לימון - מחיר: 28 ש"ח

אהבתם את תזמורת הרחוב הירושלמית? סידרנו לכם עוד סרטון, הפעם מהופעה בבניין כלל




לאתר של לה סטורי

יום שבת, 25 בינואר 2020

פאב המפלצת

עינבר בלוזר-שלם היא מנהלת רשות הרבים, הפורום הירושלמי לארגוני התחדשות יהודית. בשנה האחרונה הובילה עינבר מהלך ירושלמי מרתק של הקמת בית רשות הרבים דווקא בקריית היובל. תהליך התחדשות מקביל המתרחש בקריית היובל הוא הקמת פאב המפלצת. אם כך, מה יותר מתבקש מאשר להזמין את עינבר לכתוב לנו על המפלצת? לא גן השעשועים, הפאב.

מיקום: קריית היובל. חניה חינמית ברחובות הסובבים.
אווירה: תמהיל של פאב וסלון ביתי, גדול ומלא גם ספרים וריהוט שתרמו חברי הקואופרטיב. מוזיקה נעימה ברקע.
שירות: עצמי. הצוות כולו מתנדב ואנחנו ניגשים בשמחה להזמין, האוכל מגיע אלינו, וקמים בסיום לשלם.

תמונת אווירה שמספרת הרבה...

בירושלים אנחנו יכולים לאכול את הערכים שלנו. כלומר, לאכול במקומות שמבטאים את הדברים שאנחנו תומכים ומאמינים בהם. כזה בשבילי הוא פאב המפלצת. פאב המפלצת הוא לא עוד פאב. מדובר מיזם ללא כוונת רווח שהוקם לפני כשלוש שנים כדי ליצור מקום בילוי בשכונת קריית היובל, נגיש במחירים הוגנים, ומטרותיו הן לקדם פעילות חברתית, קהילתית ותרבותית בשכונה.

זהו פאב קהילתי, המשמש גם כמרחב חברתי ושיתופי, שהוקם על ידי האגודה השיתופית 'המפלצת' הפועלת בקריית היובל משנת 2013. זוהי יוזמה של תושבים עבור עצמם ועבור השכנים שלהם, תושבים שלוקחים אחריות על המקום בו הם גרים ויוצרים את חיי היום יום שלהם סביב מקום קהילתי, על כוס בירה או מיץ, בנעלי בית.

הצצה לתפריט

הפאב הוא קואופרטיב הנמצא בבעלות משותפת של כל חברי האגודה השיתופית, שהם אלו שמנהלים ומתפעלים את המקום, קובעים את החזון ואת התוכן. החברים בקואופרטיב יכולים לרכוש מנייה בעלות שנתית של 1,000 ₪ שלא מחייבת התנדבות, ומנייה ב-300 ₪, שכוללת התנדבות. חברי הקואופרטיב זוכים למחיר מוזל על כל התפריט בזכות השקעתם, ובצדק.

אנחנו נכנסים לפאב. למרות שלא תיאמנו את הביקור במקום מראש, נראה שהגענו בזמן טוב. בין היתר משום שבמקום נמצאת מעיין מור, יו"ר הקואופרטיב. בהתנדבות כמובן. מעיין, שעל אף שהיא מסיימת את תפקידה בשבוע הבא, לא נחה לרגע לאורך כל הערב כאילו זה היה יומה הראשון בתפקיד. מעיין שמחה לקבל אותנו, וחוזרת לעזור לצוות בתפעול המקום.

תכירו: זאת עינבר והיא נראית די מבסוטה ממה שקורה פה

בהמשך הערב, כשמעיין תרצה ללכת הביתה, היא תבוא להיפרד, ותשב איתנו לחצי שעה בה תספר על החלומות והאתגרים של הפאב. על איך שלמרות שהוא פאב הוא גם סלון ציבורי, אינטימי ומזמין: "רצינו שיהיה לנו מקום מפגש חברתי ותרבותי בשכונה אז פתחנו מקום פשוט וביתי. מקום קהילתי בו מכירים את השכנים והשכנות, עם מוזיקה ותרבות, שפתוח לכולם".

במקום יושבים מי שנראים כמו תלמידי מכינה מקומית, בסוג של אפטר-פארטי. אולי יומולדת למישהו. בהמשך הערב, אחד מהם ייכנס עם שלל מגשי פיצה שהביא מבחוץ. ללמדך על המדיניות הפתוחה של המקום, שלא מתיימר להיות עשיר מבחינה קולינרית.

תמונת סיכום של (כמעט) כל מה שהזמנו

הזמנו לפתיחה חצי ליטר של בירת שנדי וקוקטייל מוחיטו יחד עם פוקצ'ה עם רטבים וזיתים. המשקאות הגיעו קרים, גדולים וטעימים. הפוקצ'ה הגיעה חמה, טעימה מאוד ומפנקת. המטבלים והזיתים ליד היו שילוב מעולה שהשאיר את הצלחת ריקה עד הפירור האחרון.

הוספנו יין חם, שהיה טעים ומפנק לערב חורף ירושלמי קריר וגם נאצ'וס על רוטב סלסה חריף כדי לגוון את התפריט. הכל פשוט, נקי, טעים. וכן, יש בתפריט גם קפה, תה ושוקו. ממש כמו בבית.

כמעט כמו בבית. עד מדיניות האלכוהול...

בעיר הזו אני יכולה לחיות את הזהויות והערכים שלי בצורה הכי מלאה שאפשר, ולכן, למרות הכל אני כאן כדי להישאר.


לאתר של פאב המפלצת

יום רביעי, 1 בינואר 2020

מסריק

קפה מסריק חזר לעיר! אחרי שנסגר בשנת 2010, חזר קפה מסריק לפעול, על ידי הבעלים המקורי ובדיוק במקום בו פעל בעשור הקודם. קאמבק כזה לא נצפה במחוזותינו כבר זמן רב, כך שמיד נדרשנו לבדוק את העניין. גייסנו את אבישג זליגמן, שבין שאר פועלה הייתה שותפה לייסוד ספירוגר, שמפתחים מוצרי מאפה ומתוקים לאורח חיים בריא ודל פחמימות. 

כבר למעלה משנה שאני חושקת להיות כותבת אורחת בבלוג של עדי, ואחרי ארוחת צהרים מושלמת, נראה לי שהוא עלה על זה ופיצח את מהות החיים. לטעום מגוון של מנות שונות ומעניינות כי זה לצורך "מחקר" ואין ברירה – ככה צריך להתחיל כל חופשה.

קפה מסריק בירושלים הוא כל מה שבית קפה שואף להיות (והכותבת היא מלצרית-בריסטה בדימוס ויושבת קבועה במגוון בתי קפה באזור המרכז אז יש למה להשוות). זהו מקום מקצועי וניכר שלבעלים שלו יש המון ניסיון באיך בית קפה צריך להיראות ולפעול, ועם זאת הוא מצליח לשמור על אווירה ביתית, חיובית ונעימה בצורה הכי טבעית ולא מאולצת. העובדים במקום היו נראים שמחים ובאווירה טובה וחיובית, מה שלחלוטין משליך גם על המתארחים במקום.

הגעתי למקום לפני עדי וישבתי שם כשעה וחצי עם המחשב על כוס קפה בודד בשעת עומס. מה שבד"כ גורם למלצרים ברוב המקומות ישר לשנוא אותי ולפעמים להעיר, אבל לא במסריק. השירות היה אדיב ומלא בחיוכים, ולרגע לא הרגשתי מחויבת להזמין יותר כדי לשבת שם. שזה כבר נקודות בונוס רציניות.

עד שיגיע האוכל, קבלו תמונת מצב...

שנתחיל?

  • מיקום: עמק רפאים. לא ראיתי מקומות חניה באזור אבל זה מרחק הליכה ממתחם התחנה שהייתה בו הרבה חניה פנויה.
  • שיבה: העיצוב מקסים ומשרה אווירה חמימה וביתית. המטבח פתוח וניתן לראות את כל שלבי ההכנה של האוכל. הכל נקי ואסתטי.
  • שירות: מעולה. ברגע שהתיישבנו הגישו לנו מים. המלצר נתן לנו המלצות מצוינות על המנות, האוכל הוגש במהירות ולא היינו צריכים להמתין יותר מדי זמן.


פינוק על חשבון הבית, עד שיגיע האוכל...

שנאכל?

מנה ראשונה: בופאלו מוצרלה
המנה מכילה מוצרלה, אנשובי, צ'ילי קלוי, צנונית, בזיליקום, לימון כבוש ועגבניות מיובשות.
התחלנו את הארוחה עם הבופאלו מוצרלה, מנה מרהיבה בצילחות שלה. למזלי השותף שלי לאכילה אוהב אנשובי יותר ממני אז הוא השתלט על החלק הדגי של המנה. רציתי את המנה הזאת כי אני מכורת מוצרלה די רצינית וברוב המקומות מביאים מוצרלה זולה שלפעמים מעורבבת עם גבינות אחרת, אבל פה הייתה מוצרלה איכותית שהוגשה בנדיבות. המנה הוגשה בצורה יפהפייה וכל ביס היה תענוג של מגוון טעמים שמשתלבים ביחד - המוצרלה שיש לה טעם עדין בשילוב עם החמוץ והנגיעה של החריפות והמליחות מהדג.

מנה שנייה: כריך גרבלס
המנה מכילה סלמון בכבישה ביתית, גבינת שמנת, מלפפון, עלי רוקט, עירית וצלפים, בתוך לחם דגנים.
גם עדי וגם אני לא תכננו להזמין כריך, אבל המנה הומלצה על ידי המלצר אז ניסינו. מודה ששנינו קצת התאכזבנו. זה היה כריך טוב אבל די סטנדרטי ואם מישהו מחפש כריך סלמון רגיל אז זאת המנה בשבילו. מעבר לזה לא ראינו שום דבר מיוחד בכריך הזה, בטח לא ביחס לשם והתיאור שלו בתפריט.

קבלו אותו: קבב הדגים. אכן ספיישל!

מנה שלישית: ספיישל קבב דגים
המנה מכילה קציצות דגים על מצע של יוגורט וחיטה מבושלת ברוטב אדום, עגבניות מיובשות, זיתים שחורים, בצל, עלי מנגולד (מכיוון שמדובר במנת ספיישל שלא מופיעה בתפריט, אני לא לוקחת אחריות על רשימת הרכיבים המדויקת)
למעט הזיתים השחורים שמשהו בהם לא היה מדויק במנה, השאר היה מושלם ובעיני זאת הייתה המנה המנצחת של הארוחה המעולה הזאת. היא הייתה שונה ומיוחדת ולא חושבת שאי פעם ראיתי מנה דומה במקום אחר. ההגשה שלה הייתה יפהפייה, כל הטעמים התחברו בול והדג היה מבושל היטב. השילוב של הדג החם עם היוגורט הקר הפתיע לטובה. ריחמתי קצת על עדי כי באיזשהו שלב הכרזתי בעלות על המנה הזאת וחיסלתי אותה כמעט לבד (הערת העורך: אין מה לדאוג לעדי). מומלץ בחום.

מנה רביעית: פפרדלה מסריק
המנה מכילה פסטה פפרדלה טרייה בסגנון אל דנטה, אנשובי, צ'ילי אדום, אורגנו, בזיליקום, עגבניות צלויות וקראסט של פירורי לחם, פטרוזיליה וגבינת מנצגו.
המנה הייתה טעימה מאוד. עדי ואני היינו קצת חלוקים בנושא פירורי הלחם שעליה, הוא טען שמדובר בתוספת מעניינת שממש עושה את המנה, אישית זה היה נראה לי מיותר. פירורי לחם אצלי נתפס כמשהו שזורקים על מנות כדי שילדים יאכלו (הערת העורך: אני ילד!). הפסטה עצמה הייתה טרייה ובושלה בצורה מושלמת, מה שברוב המקומות לא עושים בצורה מוצלחת. כאחת שיודעת להעריך פסטה טובה, בעיני פירורי הלחם קצת גרעו מהיכולת לטעום אותה באמת. מעבר לזה, שאר הטעמים עבדו מעולה, והיא חוסלה די מהר.

האם לאכול פסטה עם פירורי לחם זה לגיטימי? מחלוקת פוסקים!

קינוח: פאי לימון ופיסטוק
המנה מכילה שכבת פאי, מעליה שכבה של קרם פיסטוק, מעליה שכבה של קרם לימון. לצידה נגיעות של שוקולד לבן.
זה היה הקינוח הכי מוצלח שיצא לי לטעום בשנים האחרונות. אני מאוד אוהבת פיסטוק ופאי לימון, וזה פעם ראשונה שראיתי שילוב של השניים והטעמים לגמרי עובדים ביחד. מומלץ בחום. בנוסף קיבלנו על חשבון הבית גם סורבה קלמנטינה. אני לא חובבת סורבה גדולה, אבל זה היה מיוחד ומגניב.

זו הייתה החלטה מצוינת לעשות את הסלפי עם הקינוח שהתגלה כממש מוצלח!

עם כל האוכל הזה שתינו שני קוקטיילים המבוססים על מרטיני שבכנות אני לא יודעת איך קוראים להם. היה בהם אלכוהול ומתיקות מעודנת ומעל עלה תימין שהוסיף ניחוח אקזוטי עם כל לגימה.

לסיכום, הישיבה בקפה מסריק היא לגמרי חוויה שאשמח לעבור שוב. האוכל טעים, המקום נקי ונעים והשירות מצוין.


לדף הפייסבוק של קפה מסריק

יום שבת, 21 בדצמבר 2019

נאדי


רגע לפני שקפה נאדי המיתולוגי עובר ממשכנו המוכר ברח' שץ לביתו החדש ברחוב הלל, הזמנו את אביגיל היילברון, מייסדת ארגון "לא תשתוק" המסייע לנפגעי אונס ותקיפה מינית במגזר החרדי. בזמן שאביגיל לא שותקת, היא גם עובדת כיועצת תקשורת ואסטרטגיה לארגוני אקטיביזם ומעורבת בכמה פרויקטים של החרדיות המתחדשת, בהם ארגון טקס יום הזיכרון החרדי. מוזמנים לשמוע מה יש לה לומר על הירושלמיות המתפרצת של קפה נאדי.

מכל הערים בעולם אני אוהבת את ירושלים. יש בה משהו שאין לאף אחת אחרת. שלל העדות, המגזרים והתופעות שמתרכזות כולן בתוכה, אבנים שמדברות אלי היסטוריה יהודית עתיקה רווית סיפורים משפחתיים, משולבת בד בבד עם היסטוריה צלבנית מוזהבת או היסטוריה ערבית מקומית שבילדותי היו מציאויות מאיימות למדי: אסור להתקרב לנזירים, הם יכולים לחטוף אותך. בכנסיות קורים דברים אפלים. אסור להיכנס מעבר לשיח ג'ארח, זה מסוכן לך, הורגים שם יהודים. יש משוגעים לבושי לבן במדרחוב שחושבים שהם המשיח. אל תתקרבי, קוראים למחלה שלהם "סינדרום ירושלים".

כך נפגשנו: בתכנית (משובחת!) של מכון מנדל

בירושלים יש גם אבנים שמדברות עכשווית, מה שבעוד אלף שנה יהיה מן הסתם חלק מן ההיסטוריה של העיר: גרפיטי מדויק מדי של טקסטים הנובעים ממעמקי הנפש בסמטאות שוק מחנה יהודה. פשקווילים זועקים נגד גזירת הגיוס או נגד אייפונים שהדבק שלהם מחזיק את קירות מאה שערים המטים לנפול. ויש גם דגלי גאווה במושבה הגרמנית. ירושלים של עכשיו.

ובירושלים יש גם את המקומות הירושלמיים בהם הדבר המשוגע הזה, של הקונפליקטים המפויסים בעל כורחם, של הצעירים והזקנים, של החילונים והחרדים, של בקעה, של הקטמונים ושל עזרת תורה, הדבר המשוגע הזה מתנקז אצלם, ספוג אצלם בקירות.

כבר מגיע הדיבור על האוכל, לא לדאוג. בינתיים, סלפי להרגעת התיאבון.

קפה נאדי הוא מקום כזה. הוא ירושלמי, הכי ירושלמי שיש. לא תמצאו בו עיצוב מוקפד או סגנון מתוכנן מדי. לא תמצאו בו שום פוזה טרחנית, שום ניסיון להיות חלק מטרנד מסוים ושום עטיפה. אף אחד שם לא מנסה לעשות עליכם רושם. תמצאו בו רק אווירה ירושלמית אותנטית. משהו מן השיגעון הרב-תרבותי הצבעוני הזה דבק במקום. וזה מספיק וזה הכל.

לא אמרנו, אבל אביגיל היא גם צלמת מעולה!

מיד לאחר שהזמנו, הגיעו לשולחן לחם ומטבלים אותם לא הזמנו: טפנד זיתים ועגבניות מיובשות. לא יותר, בלי פוזות. הלחם הוא לחם בדיוק כמו שלחם צריך להיות. בצורה הנכונה, עשוי מצוין. המטבלים היו מצוינים עוד יותר.

לא תמיד הלחם והמטבלים שווים תמונה. הפעם הם כן!

'סלט האורז האסור' היה נשמע לי מפתה למדי, אותו אורז שקיסרי סין נהגו לאכול ואסרו על פשוטי העם לטעום ממנו מאחר והוא מעורר חשקים. תגידו, אפשר לא לבחור במנה כזו? הסלט נראה מעולה: אוסף של עלים ירוקים, סלרי, אורגנו, בצלים ועגבניות בגריל, כל אלה מוצפים מכל הכיוונים בהמון גרגירי האורז השחור-סגול הזה. על כל זה מתנוססת לה חתיכת גבינה לא קטנה בכלל. והטעם? התאכזבתי קצת. לא אהבתי את השילוב של סלט ירקות עם אורז. מסתבר שהם עדיפים לי בנפרד.

האם זהו אורז סיני כי הוא מגיע עם גבינה בצורה של כובע סיני?
המנה הבאה פיצתה בענק, פסגת הארוחה. דווקא זו שהיא הכי פחות פוטוגנית, הייתה הכי טעימה. מה טעימה, מדהימה. אלוהית. טעם גן עדן. מנה שאחזור אליה עוד הרבה פעמים. הריזוטו. 'הריזוטו של סגל' מגיע עם פטריות יער, פורטבולו, פורציני, עשבי תיבול וגבינת פרמז'ן.

כמה לא פוטוגני, ככה טעים!

עיקרית נוספת שלקחנו, פוטוגנית בהחלט, היא הפפרדלה סלק - רוזמרין, שום, עלי תרד, סלק, בזיליקום, בצל ירוק ופקורינו. מנה מצוינת. אבל סגל הזה מהריזוטו, אף מנה לא מתחרה איתו. בטח היה בחור מקסים.

חשבתם שנוותר לכם על התמונה של המנה הכי פוטוגנית?

כמו שקורה תמיד עם החיים האלה, דברים טובים מסתיימים בסוף. לקינוח, בחרנו בעוגת קוקילידה עם גבינת מסקרפונה וצ'אי על בסיס חלב עם קרמל. בדרך כלל יש לי בעיה עם קינוחים, הם נורא מתוקים לי. הצ'אי אכן היה מתוק, אבל הקוקילידה הייתה מתוקה-מלוחה בדיוק במידה הנכונה והמסקרפונה לא הגיעה עם כמויות סוכר, מה שייצר קינוח מושלם. כל ביס תענוג לחך.

לקינוח: תמונה של קינוח מושלם.


כשארצה להרגיש ולנשום ירושלים, אני כל כך אחזור.


לאתר של קפה נאדי

יום ראשון, 1 בדצמבר 2019

WalkEat

חנן ברנד הוא איש הון סיכון שהקים את Made in JLM, ארגון שנועד להפוך את ירושלים לבירת היזמות העולמית. כששמענו על WalkEatJLMהמיזם החדש של לילך רובין, אושיית קולינריה ירושלמית ידועה שיוצאת לדרך חדשה, היה ברור שחנן הוא האיש המתאים למשימה.

"החיים הם כמו קופסת שוקולד, אתה אף פעם לא יודע מה אתה הולך לקבל" אמר פורסט גאמפ, ובאמת קצת אחרי חצות כשהגעתי הביתה, חשבתי לעצמי איך לעזאזל הגענו עדי ואני מתכנית לערב סולידי ליד הבית שבו ננסה את ההמבורגר הטבעוני של ביונד מיט במקום חדש ברחוב הרצוג, למרתון שהתחיל ב-8 בערב בתבשיל ריאות, צ'ולענט ויאפצ'ק (לא יודעים מה זה? חכו בסבלנות) בסמטאות מאה שערים, המשיך בכוסית באווירת אירופה הקלאסית פינת ביירות באמריקן קולוני, והסתיים עמוק לתוך הלילה בקינוחים בלב בית חנינא.

שני חברים יצאו לדרך. אחד הצטרף בהמשך.

אז מה הקשר? זה החלק הקל: לילך רובין. למי שלא מכיר, נספר שלילך היא מאושיות הקולינריה הירושלמית כבר שנים רבות. חלקכם מכירים את לילך כמי שניהלה את 'קפה שרגא' ברחוב ינאי שהתפרסם בזכות הסנדוויצ'ים המעולים בשמות צבעים – אדום, כתום, צהוב, כחול וסגול. לילך גם עוסקת שנים רבות בפיתוח השיטוט הקולינרי בעיר, ובעיקר זה שמחוץ לנתיב החרוש.

איפה אפשר למצוא לחמים בכל מיני צבעים? התשובה המפתיעה, בהמשך... 

למה זכינו להזמנה בדקה ה-90 לקחת חלק בסיור? מכיוון שבסופ"ש הקרוב (4-7 בדצמבר 2019), לילך מובילה עם צוות של מדריכות ושפיות, את WalkEatJLM (מי שמכיר אותי, יודע שאני חובב כל דבר שמסתיים ב-JLM), מרתון חדש של סיורים קולינריים מיוחדים במינם במסלולים שונים ברחבי העיר (לדף האירוע בפייסבוק), שמספרים בדרך הכי טובה שאפשר להעלות על הדעת, דרך הקיבה, את הסיפור של העיר המשוגעת והמשגעת הזאת.

תחנה 1: מאה שערים

במאה שערים ביקרתי לא מעט. בלילה - אף פעם לא. מי שאומר שהעיר ללא הפסקה היא תל אביב לא ביקר כאן. נשים בשביסים עם עגלות תאומים ושלישיות, חסידי תולדות אהרן בשמלות פסים, ילדים בני 5 צועדים על הכביש (יתכן שזו השכונה היחידה בעיר שבה הולכי הרגל נמצאים בהיררכיה לפני המכוניות), שלטי ברוך הבא לאדמו"ר מסאטמר, ויידיש שמתערבבת באנגלית של תלמידי הישיבה-יוניברסיטי. לילך מספרת שהחבר'ה באים לשנה בארץ בישיבת מיר והרימו כאן סצנה של אוכל ניו יורקרי, Liquer Stores ומזללות עם שמות באנגלית שפתוחות לתוך הלילה, שלא חלילה תירדם רעב על הסטנדר.

למנה ראשונה: מנה עיקרית!

עצירה ראשונה, מסעדת הפתילייה, מוסד קולינרי ותיק ברחוב בית ישראל. לא כל המנות עוד נותרו בשעה שהגענו. בכל זאת, מדובר על מסעדת פועלים שזוהרה בשעות הצהריים. ניסינו את תבשיל הריאות, צלי כתף, אורז עם שעועית (אחד אחד!) ומרק העדשים. כולם עשויים בלי דופי. החביבים עלי היו מרק העדשים והאורז שהיה מצוין.

ה-מסעדה. כשר פה.

מהמזרח התיכון המוכר המראנו הישר לשטעטל בפולין, למסעדה קטנה וצנועה שנקראת גם בשם הצנוע "ה-מסעדה". התפאורה מסביבנו, גרפיטי של הכותל ב-360 מעלות, גורם לך להרגיש שמסתכלים עליך בכל ביס וביס, וצריך באמת להתכוון. טעמנו שתי מנות, שתיהן היו מעולות. הראשונה, ניחשתם נכון, צ'ולנט. היה לו טעם מיוחד, מבוסס על חיטה ועסיסי מאד. יותר מוצלח מזה שמגישים בשבתות קידושים בבתי הכנסת של המזרוחניקים, זה בטוח. ואפילו את עדי החצי טריפוליטאי-חצי פרסי, שאינו מחובבי החמין, הוא עבר בהצלחה מרובה עד כדי כך שהזמנו מנה נוספת.

היכונו לביאת היאפצ'יק

מנה שנייה הייתה ללא ספק הכוכב של הערב. יאפצ'יק. "הגעת לארץ הקוידש ועוד לא אכלת יאפצי'ק?!", אני שומע דרך אבני הכותל 360 את זעקת אבות אבותיי מפולין גדול. לשולחן הגיע קוגל תפו"א. כפי שאתם יודעים, אוכל אשכנזי ככלל לא ניחן במראה מגרה במיוחד. טרנד הצילחות טרם הגיע ממאסטר שף לשפים של מאה שערים, כי את היאפצי'ק קיבלנו בכלי פלסטיק מכוער וחד פעמי (סלחי לי גרטה טונברי, כי חטאתי), ועל כן אודה כי הציפיות לא היו בשיאן. אבל ברגע שפתחנו את המנה, התגלתה תורת הסוד: רצועות עסיסיות של בשר בקר שנאפו לילה שלם בתוך אטריות תפוח אדמה מהבילות. הטעם התפוצץ מטעמים של הבשר הרך ופלפל שחור. אני התלהבתי מהחריפות של הפלפל השחור, אבל לילך הלובית (היא לא אוהבת את הכינוי 'טריפוליטאית', כי "לא כל מי שמלוב הגיע מטריפולי") פחות התרשמה: "פלפל שחור זה התבלין היחיד שאשכנזים מכירים". יכול להיות, אבל זה טעים מאד מאד. ביקשתי לארוז עוד מנה הביתה בשביל אשתי מיה. אם אני חוזר מאוחר, לפחות אחזור עם מנחה קטנה לפיוס, זה בדרך כלל עובד.

מאה שערים. 24 על 6.

רגע לפני שיצאנו מהשכונה, נכנסו למאפיית נחמה (המקורית!) שהוקמה כאן ב-1928 בידי משה ודוד נחמה, כהעתק של המאפייה המקורית שהוקמה ב-1910 בעיר יזד בפרס. יש כאן כמה מאפים שמכינים רק כאן, כמו בגטים מעוטרים במגוון תבלינים צבעוניים ולחם פרסי אותו אפשר לאכול כמו קרקר ענקי (או לחילופין להשתמש בו כנבוט). על הכיכר הסמוכה תלוי שלט כחול שטוען כי שם המקום 'כיכר נחמה'. אני ועדי מעלים סברה שמי שתלו אותו הם לא אנשי עיריית ירושלים. אבל נו שוין, אכיפת חוקי העזר הם לא הצד החזק של העירייה, בטח לא באזורים הללו.

תחנה 2: אמריקן קולוני

נסיעה של בדיוק 4 וחצי דקות, עוברים את שדרות בר-לב, מה שפעם היה קרוי 'כביש 1', ואנחנו בגלקסיה אחרת. זוכרים את פורסט גאמפ מהפתיח? אז נאמר שלא ציפיתי שעדי ארבל יהיה זה שבזכותו אשב לראשונה לדרינק בארמון של משפחת אל-חוסייני. האגדה מספרת שארבעת נשותיו של הפאשה לא ילדו לו בארמון, והוא החליט שהמקום מקולל ונטש. לאחר אפיזודה קצרה של קיבוץ אוטופי אמריקני, שנתן למקום את שמו, המקום נפתח כמלון ב-1902. בין אורחיו היו סיר וינסטון צ’רצ’יל, לורנס איש ערב, מרלין מונרו ,ג'ורג'יו ארמני, ריצ'רד גיר ולהקת קולדפליי.

נזכיר: רק לפני 4 וחצי היינו במאפיית נחמה במאה שערים

האווירה: משהו בין טירה קלאסית אירופית בימי הביניים לבית מרזח מסתורי השורץ מרגלים מתחילת המאה ה-20 בביירות או קהיר. לא ממש ישראל. אבל אני מתחיל להסתבך פה עם עדי, אז נמשיך הלאה. מכיוון שאת הבטן כבר מילאנו במאה שערים, והמחירים פה כצפוי בשמיים, הלכנו לשבת בבר שנמצא תחת קשתות אבן יפות, ולקחנו כל אחד משקה. ברקע, שפות אירופיות אנגלית וערבית מתערבבים, אבל שיהיה ברור: כשרוצים, כולם פה מדברים עברית.

ככה עושים מרתון בירושלים

עדי לקח קוקטייל שעליו המליץ המלצר ועליו הוא משלם משכנתא עד היום (היה טעים). לילך לקחה ג'ין טוניק, ואני, שהבנתי לאן הערב הזה הולך, הזמנתי בירה טייבה, הבירה היחידה שמייצרים בשטחי הרשות, בכפר הנוצרי טייבה. תכל'ס, אחלה בירה. שורה תחתונה, אם אתם מחפשים לשבת במקום עם קלאסה או להפתיע תיירים, קחו אותם לכאן. אבל כמובן, רק אחרי מנה גדושה של יאפצ'יק.

תחנה 3: בית חנינא

רוב הירושלמים בעלי דעה יגידו שהכנאפה הטובה בעיר היא ג'עפר בעיר העתיקה. לשם גם בדרך כלל עוד מגיעים ירושלמים ממערב העיר ותיירים מרחבי הארץ. אבל מתי פעם אחרונה ביקרתם בבית חנינא? מאז שיש יציאה מהעיר במחלף בנציון, עוברים שם קצת ברכב, אבל לעצור בשביל לאכול? ועוד ברבע לחצות? אבל מדריכתנו לילך מכירה את הרחובות כאן ככף ידה, דוברת ערבית, ונראה שהאהבה שלה לאוכל גורמת לכל המחיצות סביבה ליפול. ובינינו? אף בעל עסק לא מתנגד לכמה לקוחות נוספים, לא משנה מאיזה עדה.

אל-דמשקי (Al Demashki) נמצא בבניין חדש ומפואר למדי, שעל חזיתו כתוב בעברית 'מכון לב'. עדי ואני שמחנו לראות שהמוסד האקדמי הדתי פתח שלוחה גם במזרח העיר, אבל מבירור קצר נדמה שמדובר במרכז קרדיולוגי, ושהמשיח עוד לא הגיע.

איכות תמונה: רמת ההשקעה במזרח העיר

שאלנו את לילך, איך היא מרגישה כל כך נח בכל המקומות להסתובב ככה, כאישה חילונית בלב מאה שערים, וכיהודיה שמכירה את רוכלי הרחוב והדוכנים במזרח ירושלים? לילך עונה שזו הגישה שלה: לא באה בפחד, מדברת עם כולם בגובה העיניים, וזה גם היחס שהיא מקבלת חזרה בכל מקום. "האהבה לאוכל מחברת את כולם". ובאמת זה הקסם בירושלים. כמה דקות ואתה בעולם אחר לגמרי. ועדיין, גם כשאין חומות פיזיות והמרחק קצר, כל מי שגר פה מכיר ברגליים איפה עוברים הגבולות הבלתי נראים, פה שלי - פה שלו. כאן זה בית, שם אני זר. הסיורים של לילך גורמים לך לחשוב, מה היה יכול להיות פה אם העיר הזאת הייתה באמת אחת.

נחזור לכנאפה. מסתבר שמתחת לפני השטח ברחוב הערבי בירושלים מתחוללת מהפכה ולג'עפר הוותיק יש לראשונה תחרות אמיתית. מסתבר שהמקום כל כך מוצלח, שלילך הזמינה למקום את כתב ישראל היום, והאחרון הביא למערכת העיתון כנאפה הן מג'עפר והן מאל-דמשקי, ו-29 מתוך 30 כתבים בחרו בזה של המתחרה החדש כטעים יותר. לילך אומרת שבאסם בעל המקום היה מאושר.

לקינוח: שני קינוחים!

הגענו רגע לפני סגירה, כנאפה כבר לא הייתה, אבל טעמנו שני קינוחים קרים מעולים. הקינוח העגול נקרא חדות' – "הלחיים של הכלה". מדובר בסוג של מילפיי, שכבות של בצק בקלאווה עם קרם פטיסייר. הקינוח השני ,"ג'אבן ח'ילו" הוא מן בצק רבוך ממולא בגבינה עם פיסטוקים ומי סוכר. קינוחים מעולים, לא מתוקים מדי, נעימים ונימוחים בפה. לאור הטעם, המחיר ובמיוחד השעה המאוחרת, ביקשתי מהמוכר לארוז עוד קופסת קינוחים הביתה. כי כמו שאומרים בירושלים, כשחוזרים הביתה עם יאפצ'יק, צ'ולנט, חדות' וג'אבן ח'ילו, באמת שאי אפשר לפספס.


לדף אירוע מרתון הסיורים

יום שישי, 15 בנובמבר 2019

אנדלוסיה

אנדלוסיה הוא השילוב המושלם והמתבקש לבילוי לילי: בר קוקטיילים וטאפאסים. אילה פלק, שניהלה עד לא מזמן את השגחה פרטית, היא השילוב המושלם והמתבקש של חריצות ובליינות. ניצלנו את ההזדמנות שאילה מחפשת את האתגר הבא כדי ליצור את את השילוב המושלם והמתבקש הבא: הזמנו את אילה לספר על אנדלוסיה.

כיכר המוזיקה כבר נמצאת כאן תקופה די משמעותית, ובכל זאת בקושי יצא לי לשבת בעסקים בה. אולי כי היא משווקת יותר לתיירים, אולי כי מרכז העיר מאתגר תחבורתית, בכל אופן, הפסד שלי. המתחם מאוד נעים, מוזיקה חיה בחצר הפנימית, ואווירה כייפית מאוד. בהחלט מתכננת לחזור לשם ולדגום עסקים נוספים במתחם.

מרבה קומות מרבה אווירה

נכנסות לאנדלוסיה. לא הזמנו מקום, אבל אמצע השבוע, השעה כמעט עשר, ויש מקום בשפע. בנוסף על השולחנות בחוץ, יש במסעדה שלושה מתחמי ישיבה: בקומת הכניסה מסעדה, בקומה השנייה בר גדול ועוד כמה שולחנות, ובקומה השלישית מעין לאונג' עם ספות גדולות שנראות מפנקות, אבל הוא סגור כרגע. אני בדיוק הגעתי לגיל שבו אם אני רוצה לשוחח עם מישהו אני צריכה שיחלישו את המוזיקה, אז התיישבנו למטה. המוזיקה, אגב, הייתה ספרדית רוב הזמן ונהדרת, וסימנה שהספרדיות לא נעצרה בשלט הכניסה.

מעיינות בתפריט.
הוא מחולק לשלוש קטגוריות: ירקות, ים, יבשה. התפריט לא גדול, אבל מצליח להיות מגוון ועם מנות שהן לא שגרתיות, אבל לא מופרכות ולא נופלות לקלישאות. ויש גם המבורגר למי שלא אוהב הרפתקאות. זו מסעדת טאפאס, המנות לא גדולות, ואחרי תיאום הציפיות הזה - הן גם ממש לא קטנות.

עוד מעט האוכל מגיע. שווה לחכות!

מזמינות.
באופן מפתיע המנות של הירקות יותר מעניינות, אז לקחנו בעיקר מהן. את החיות שלי אני מעדיפה מתות ממש, ולכן נפסלו הסביצ'ה, הסשימי והקרפצ'יו. גם מנות מטוגנות אני פוסלת, כי הכל טעים מטוגן. גם סוליה תהיה טעימה בטמפורה, ואני רוצה שהשף יראה לי באמת מה הוא יודע לעשות. לא הגיוני בעיניכן לוותר על הצלחה בטוחה ולהזמין דווקא את מה שעשוי להיכשל? זה אפילו לא העיקרון הכי גרוע שאני מחזיקה בו.

המנות.

רמולצ'ה - קוביות סלק כבושות, מחית צנוברים ועליי בייבי.
חביבת הקהל. הסלק חי כמעט, חתוך לקוביות קטנות, והכבישה הוציאה ממנו מתיקות וחמיצות נהדרות. מחית צנוברים (שאני מנחשת שמעורבים בה אגוזים נוספים) נותנת פה נקודות נוספות על מקוריות ועניין, וגם קונטרה מרגיעה ונעימה לחמצמצות של הסלק. צרור עלי בייבי קטנטנים שמונחים למעלה מוסיפים המון, ולא רק מקשטים. שלושה רכיבים יחסית פשוטים, הרמוניה מהממת.

ברחנה - חציל צלוי, גמבה מוחמצת וחומוס ספרדי
גם זו מנה פשוטה עם רכיבים פשוטים שמתיישבים יפה יפה ביחד. פחות הרפתקנית מאחיותיה, אבל בכל זאת שונה מהחציל בטחינה שנמצא בכל תפריט בישראל, קודם כל כי אין פה טחינה. על כל נתח חציל בשרני יושב סלט קטן של גמבה מוחמצת נהדרת שמרימה את הכובד של החציל, וחומוס בתיבול חריף. זו המנה היחידה שפגשנו בה חריפות, ואני אוהבת חריף.

היכונו לביאת הקרפצ'יו

קרפצ'יו - קרעי פילה בקר בויניגרט חזרת, צימוקי עגבניות, ערמונים.
אחרי שהטפתי לטובת מנות נועזות עדי הדיח אותי להעיז בעצמי מנה שאני לא מחבבת בדרך כלל, ולנסות את הקרפצ'יו. זו הייתה החלטה מתגמלת ביותר, כי זה היה טעים להפליא. בניגוד למקובל ומבלי להתריע על זה בתפריט הקרפצ'יו הגיע על פרוסות חלה קטנות, שהחזיקו וספגו אותו ואת הוויניגרט חזרת, הירוקים, פרוסות צנוניות, שום קונפי ועגבניות שרי צלויות. וכל החגיגה הזאת ביחד בביס אחד, הייתה מפנקת ביותר. לא מבטיחה שמהיום והלאה ידי תהיה קלה על הקרפצ'יו, אבל הספציפי הזה הוכיח את עצמו. כמו כן, מעוניינת שוויניגרט חזרת יהפוך לנפוץ הרבה יותר, יש לו מה לתרום לכולנו. צימוקי עגבניות, אגב, לא ניצפו. התיאור בתפריט לא ממש מחייב כאן.

אלקצ'ופה - ארטישוק, צלפים, עגבניות צלויות ועשבים.
מגיעה קערה עם סלט צבעוני וחביב של עגבניות שרי טריות (ולא צלויות כמו שכתוב), קצת עלים ירוקים, צנוניות ובצל, צלפים בודדים ולבבות ארטישוק פרוסים… מהפריזר. לא ציפית לארטישוק טרי בנובמבר, אבל לתחתיות ארטישוק מופשרות אין כמעט טעם, והן מתאימות לבישול או לצלייה, לא לסלט חי. ארטישוק משומר לעומת זאת היה נותן פה אחלה מנה. נרשם פספוס.

פדרון בטמפורה - פלפלי פדרון בטמפורה ואיולי אגוזי מלך
בסוף נכנעתי להזמין גם משהו מטוגן, ולא הצטערתי. פלפלי פדרון יחודיים בחריפות המשתנה שלהם, כך טוענת ויקיפדיה, ואני לא מתווכחת, אבל לשולחן שלנו הגיעו פלפלים ירוקים שאינם חריפים בכלל, מטוגנים בטמפורה. ביס בפלפל חשף צבע ירוק נהדר שלא ממש עבר בצילום, אבל מאוד שימח אותי. גם האיולי אגוזי מלך שימח ממש.

מה זה ירוק בפנים וחום בחוץ והוא לא קיווי?

פסקדו - פילה דג ים במחבת, ירקות מוקפצים, אחו בלנקו.
לפני חודשיים נתקלתי במתכון לאחו בלנקו ומאז אני מתכננת להכין אחד אבל לא יצא, ומאוד התרגשתי לפגוש אותו כאן. אחו בלאנקו זה מרק שקדים קר ספרדי מאוד מאוד טעים. כאן הוא תיפקד כמצע/רוטב/תוספת, וכטריגר שלי לבחור במנה. חוץ מזה, זו היחידה בין מנות הדגים שהדג שלה לא נא. וחוץ מזה אני אוהבת מנות דגים שהן עדינות והתוספות שלהן עדינות וירוקות. הדג היום היה סלמון שזה אכזב אותי, גם כי המלצר קרא לו סלומון, וגם כי זה אינו דג ים והוא לא מוציא מנות עדינות. הדג עצמו אכן היה בינוני, אבל שאר מרכיבי המנה היו ממש ממש מוצלחים, ואני בטוחה שביום אחר, שיש בו דג אחר, זו מנה מצוינת.

אלכוהול.
אני מודה ומתוודה, תפריטי קוקטיילים מבלבלים אותי. אני אף פעם לא מכירה את כל השמות של כל הרכיבים, ובוחרת בין לצאת למחקר לימודי בגוגל, לתת הנחיות כלליות לברמן ולסמוך עליו, או סתם להמר. הפעם החלטתי להמר. על המנה של עדי, בעיקר כדי למתוח את גבולות ההכלה שלו, והזמנתי לו קוקטייל שהכיל גויאבה. וואלה, לא היה כל כך טעים, וגם לא כל כך הרגשתי גויאבה, אבל עדי כן הרגיש, ושתה את הכל, אבל לאט. לעצמי הזמנתי כוס יין אדום ספרדי - ריוחה. אני תמיד מעדיפה יין עם האוכל, ואת הקוקטיילים לקינוח.

אי אפשר ללכת לבר קוקטיילים ולא להזמין קוקטיילים, נכון?

בשלב הקינוח בחרתי שני קוקטיילים נוספים, לעדי מגזרת החמוצים והמרעננים ולי מגזרת המתוקים הפירותיים. שניהם היו מוצלחים מאוד, אבל שלי יותר. הוא מכיל חלבון ביצה וזה הופך אותו לקרמי בפנים ומקציף קצת מלמעלה, ומרקמים הם חשובים לא פחות מטעמים. אוקיי, הרבה פחות מטעמים, אבל חשובים. שלי גם היה יפה יותר וורוד.

קינוח.
פוסטרה טרס לצ'ס - עוגת וניל בחלב שקדים, אורז'ה, קרם אנגלייז.
וואי וואי וואי. זה היה טעים ברמה של לנקות את הצלחת היטב. שקדים הם נהדרים. העוגה הייתה לחה וספוגה בקרם שקדים נפלא, ושחתה בעוד ממנו, והשקדים הקלויים מעליה היו מסוכרים ממש בעדינות. הטעם של המשוקד והקלוי שלהם היה עז הרבה יותר מהמתיקות. זה היה כל כך כיף.

לקינוח: קינוח!

ל ס י כ ו ם .
היה כיף. טעים. נעים. תפריט לא שגרתי ומעניין. אחלה מקום לדייטים. אחלה מקום לאורחים מחו"ל (רק אם הם כבר סימנו וי במקומות אחרים על כל המנות שהוספנו להן ערק-סילאן-טחינה כדי להרגיש ישראלים). טאפאס זה קונספט כייפי ממש והמטבח הספרדי כה טעים. כיסאות נוחים, שירותים נקיים, מוזיקה טובה. מתכננת לחזור לשם בקרוב לדגום את שאר התפריט. בהחלט נכנס לרשימת המומלצים.


לאתר של אנדלוסיה