פופ-אפ קפה

האם בלוג מסעדות צריך לסקר מסעדה שנקראת פופ אפ קפה? מילא שמדובר "רק" בבית קפה, אבל גם כזה שאמור להיות זמני?! מזל שליאור אבוטבול, האסרטיבית והליברטריאנית לא מאמינה בחוקים ורגולציות. בזכותה הגענו למסעדה שווה בקיבוץ קריית ענבים. עכשיו תורכם, לפני שייסגר...

פופ-אפ קפה במתחם הרפת של קיבוץ קריית ענבים נמצא שם כבר שנה. גם אני וגם בית הקפה הגענו לאזור של הרי ירושלים בערך באותו הזמן, מתוך כוונה לא להישאר יותר מדי זמן באזור, אבל נראה ששנינו השתקענו. 

זה הרי מוזר שמקום המתהדר בשם פופ-אפ קיים כבר שנה. אני התייחסתי לנושא באדישות כי זו לא פעם ראשונה שמקום מקבל שם שלא קשור לעצמו, וחשבתי שאולי בעלי המקום אהבו את איך שזה נשמע, אבל לא ממש את הקונספט של מקום זמני. מזל שעדי היה סקרן מספיק כדי לשאול, ככה גילינו שמדובר במקום על זמן שאול ובקרוב הוא יהפוך למסעדה בשרית ״של הביוקרָה״ במלעיל, כך במקור לפי המלצרית. אני שמחה שלא דחיינתי עוד את הביקור (ועורך הבלוג שמח לא פחות שלא דחיינת גם את הכתיבה...). 

נתחיל עם סלפי. הפוקוס על הקינוח יגיע בהמשך...

מתחם הרפת בקיבוץ קריית ענבים מאוד משקף את אורח החיים של מי שמגיע לאזור, שאלו נופשים במלונות היוקרה כרמים וגורדוניה וחברי קיבוצים ומושבים מבוססים שמאסו בירושלים אבל לא רוצים לוותר על מזג האוויר. במתחם יש חנות כלי בית יקרה, חנות בגדים יקרה מאוד, מסעדה לא כשרה בשם מומה (כי מתחם הרפת, אלא מה) ופופ-אפ קפה הכשרה והחלבית. כל אלו נבנו מחדש במה שהיה הרפת בתחילת המאה ה-20 עם בנייתו של הקיבוץ. כבר בירושלים, ובהרבה מקומות מסביב, ראינו איך לוקחים מבנים סתמיים ישנים ונותנים להם ערך נוסטלגי. גם כאן הטרנד עובד אבל בקטן. 

המלצה איתה באנו מהבית, שלא לומר מהעבודה

בחרנו לשבת בחוץ כי מזג האוויר היה יפה ומיד קיבלנו תפריטים. את ההמלצה על הפיצה הצהובה קיבלנו מקולגה אחר בעבודה שביקר שם יום לפנינו. הפיצה בסגנון נפוליטני (דקה באמצע, עבה וגלוטנית בשוליים) מגיעה עם קרם שרי צהובות בתוך רוטב וגבינת סטראצ׳טלה מלמעלה. עדי אמר שזה קוטג׳, לא התנגדתי. בעיניי היא הייתה מאוד טובה, ואני אוהבת רק פיצות מהסוג הזה כך שוודאי אחזור לטובת הפיצות. 

אחרי ההזמנה הנמהרת הראשונה של מה שהיינו בטוחים בו, היה לנו זמן להסתכל קצת על התפריט. חלבי, מעניין, יחסית מגוון ונראה שכמעט כל הרפתקן יכול למצוא כאן משהו מעניין. עדי נדלק על קרפצ׳יו שורש סלרי כי זה נשמע לו מיוחד, בהמשך גיליתי שכנראה לא אכל שורש סלרי מעולם. 

שורש סלרי על רקע לבלוב רקפות

המנה הייתה יפה מאוד בפרזנטציה אבל מתוקה לדעתי, וכנראה המנה שהכי פחות אהבתי בארוחה. שורש הסלרי עצמו הוציא את המתיקות הטבעית שלו באפייה, אבל קיבל חיזוק של דבש עם שמן זית. הקרפצ'יו הוגש עם גבינת עיזים חריפה ושמנה שזרקה אותי לרגע למשק עפאים. לצערי, כנראה לא היה מספיק ממנה כדי לאזן לי את המתיקות. 

למנות עיקריות (בנוסף לפיצה!) יצאתי מתחום הנוחות והבררנות המציקה שלי ולקחנו ניוקי פטריות יער וערמונים ובנוסף פילה לברק עם פטריות, גזרים מזוגגים (מזורגגים!), קרם כתומים והולנדייז. 

הכן גופך לחורף

הניוקי היו רכים ואווריריים, כנראה נעשים במקום או במקום מספיק קרוב. מרענן יחסית למסעדות באזור ובטח יחסית לבית קפה. אהבתי. מנות כאלה כתוב עליהן ״כבד מאוד, לא לקבוע תוכניות לאחרי״, אבל במקרה הזה, קאנל קרם פרש ומינון נכון של חמאה הפכו את המנה למותאמת למזג האוויר הישראלי. באירופה, איפה שהשילובים האלה נולדו (ערמונים, פטריות, שמנת, חמאה) יש בזה הרבה היגיון, זה מתכתב עם הלך הרוח הכללי של החורף. בעיניי זה חכם מאוד להקליל ולהרים את המנה ואת הסועדים, כי יש עוד תכניות אחר כך. 

עד כה נהנינו והיה מאוד נחמד, אבל כאן הכל השתנה. 

היכונו לביאת הלברק

מנת הלברק, שהייתה השנייה מבין המנות העיקריות, באמת היתה שונה ומיוחדת. טוב, לא יודעת אם שונה ומיוחדת, הרי מעולם לא הזמנתי מנה כזאת קודם ואני בספק אם אזמין אותה שוב, מתוך חוסר החיבה שלי לירקות מתוקים, כתומים וקינוח כמנה עיקרית, אבל באמת הופתעתי לטובה. הדג עצמו היה טרי (!!!) שזה מיוחד בפני עצמו, שוב, בבית קפה ועוד באזור חיוג 02, אבל זה מלמד אותי שאנחנו נמצאים במקום שלוקח את עצמו ברצינות. הגזרים היו מתקתקים אבל לא בצורה מוגזמת, ההולנדייז על הדג היה מפואר, קרם הכתומים והקראמבל התמזגו וזו הייתה חגיגה של מרקמים וטעמים. המנה הייתה מדויקת, מתאימה, מזמינה ואני לא מכחישה או מאשרת שניקינו את הצלחת המשותפת ואת כל אחת מהצלחות האישיות. 

כאן בערך גם נגמרו הקוקטיילים שהזמנו בתחילת הארוחה. לעצמי מתוק מתוק - ״בריז אבטיח״ - ג׳ין, מלפפון, כוסברה, מונין אבטיח, סאוור וצ׳ילי. לעדי מתוק חמוץ - מוחיטו - רום מתובל, אלדרפלאוור, בזיליקום, לימון וג׳ינג׳ר ביר. היו מאוד טעימים אבל בעיניי לא מספיק אלכוהוליים בהשוואה למחיר. 

טעמנו חצי מתפריט הקוקטיילים!

אם כבר ניקינו את הצלחות וניגבנו עם ה״קשה״ של הפיצה שאריות רוטב מהלברק, הגיע הזמן לקינוחים. המגוון לא עצום אבל התפריט כלל בדיוק את השניים הקלאסיים שאני הכי אוהבת. עדי העדיף משהו עם שוקולד אז לקח לעצמו שוקו חם. 

מבחינתי קלאסיקות במסעדה חלבית שקורצת קצת לאירופה זה כמובן קרם ברולה. הברולה הזה הגיע עם גלידת פיסטוק, הטרנד הלוהט של החיים. הסכמנו שמי שקבעה את הטרנד היא שרה נתניהו, וכולנו הולכים בעדרה. היה נחמד מאוד, לא משהו חדש ואכלתי טובים יותר, אבל קלאסיקה זו קלאסיקה. 

וגם חצי מהקינוחים. נתחיל עם קרם הברולה...

הקינוח שיותר נהניתי ממנו היה הקראק פאי, קינוח שלמדתי להכיר ולאהוב בלונדון ב-2016. זה מאוד מאוד מתוק, מלא בסטיקי טופי והרבה פעמים נהרס בארץ. החכמה איתו היא להגיש אותו רך, ולא פעם יצא הגיע אליי קשה כמו אבן. כאן, כמובן, הגיע רך עם קרם לא מתוק לאזן את המרקמים ואת ״מכת הסוכר״. 

קינוח הקינוחים: קראק פיי. ליאור מכורה!

וכמו כל הדברים הטובים, גם תורו של הפוסט הזה להיגמר. היה נחמד ונעים מאוד! ההורים כבר קבעו לעבור שם בקרוב שוב, לפני שייסגר. מזל שהחברה של עדי היא על זמנית ואנחנו נמשיך להתראות במשרד ובנתיב הקבוע שלנו מגבעת שאול למחלף חמד. 

לאתר המסעדה