האטצ'

הילה סולימני היא מנהלת פרויקטים בקרן מיראז' ישראל. בין יתר תפקידיה היא רכזת פורום ארגוני החיילים הבודדים. אחרי שלוש שנים בתפקיד, נראה לנו הגיוני שהיא תוכל לתת לחיילים הבודדים שמגיעים אלינו מארצות הברית כמה המלצות על אוכל אמריקאי טוב. אז לקחנו אותה להאטצ', שילוב מנצח של מבשלת בירה ומטבח אמריקאי.

ירושלמים לא סתם מוקסמים מעירם. זר לא יבין זאת כנראה לעולם. אבל אפשר להבין אותם במקצת ברגע שמגלים את סודות הסמטאות והקסם בלילות. בשנים האחרונות הגיעה שמועה גם לאנשי המרכז - יש קולינריה ירושלמית. כך שכשקיבלתי את ההזמנה מעדי להגיע לירושלים ולנחות במסגרת הבלוג היישר ללב ליבה של ירושלים הקולינרית, קפצתי על ההזדמנות. היעד הנבחר היה האטץ', שאולי כשמה, מנסה לבקוע את חומות הקולינריה הישראלית.

יוצאים לדרך

אם כל חייכם רציתם לשבת במסעדה בניו יורק ולטעום קצת על מה כל המהומה, אך אתם שומרי כשרות, האטץ' יכולה להוות פתרון נחמד עבורכם. המסעדה ממוקמת בלב השוק ויכולה בהחלט לספק חוויה אמריקאית. אם זה בעיצוב של המקום, הצוות דובר האנגלית (רגע, תנשמו... הם מבינים גם עברית 😊) וכמובן התפריט החווייתי. האוכל מוגש בכלים חד פעמיים, מה שמעצים את החוויה של אוכל רחוב קליל שאפשר פשוט לחטוף וליהנות ממנו. לא כולם יאהבו את הרעיון, אבל עליי זה עבד.

האטצ' מבטיחה אוכל אמריקאי וכמי שידועה בחיבתה לתחום הגעתי רעבה. התחלנו בקטנה עם צ'יפס דרום אמריקאי וכדור מק אנד צ'יז. הצ'יפס איכזב עם רוטב כבד שנשפך בנדיבות יתר ומעליו הונחו פרוסות בצל סגול וחתיכות בצל ירוק. ואז הגיע המנה שיכולה בהחלט להיות מוכרזת כמנה הטובה ביותר של הערב - כדור מק אנד ציז', שאפשר לסכם אותה במשפט: "אם היו עוד 10 בצלחתי הייתי בקלות מסיימת אותם". כדור מושלם שמצליח לדמות בהחלט תחושה של כדור עם גבינה, כשמעל יש רוטב עדין ותוספות קלילות שהצליחו לסחוף אותנו. מיותר לציין שסיימנו בקלות את המנה.

טקס יהודי עתיק לפני שמתחילים לאכול: סלפי

ואם כבר הרחקתי עד ירושלים אז חובה לפרוש כנפיים ולטעום את ההבטחה הגדול של התפריט - הכנפיים. הזמנו כנפי שום ופרמז'ן, רק שלמעשה הגיעה בסוף מנת באפלו. מנה מעט חריפה למי שלא חובב אוכל חריף אבל בהחלט הייתה מנה טעימה ששווה לנסות למרות החריפות. באמצע המנה שכבר הבנו שנעשתה טעות במנה, ביקשנו לחזור להזמנה המקורית וקיבלנו כנפיים שעמדו במשימת הפרמז'ן-דמה והיו מעניינות ומיוחדות בטעמן. עדי העדיף את גרסת הבאפלו, אבל עבורי השום-פרמז'ן בהחלט עבד.

הקוקטיילים המעניינים שתפסו את עינינו והקפיצו את הסעודה היו The Passion of the Hibiscus שהקליל את הרטבים הכבדים והצליח ללוות את הארוחה בכיף ובטעם פירותי מענג, ומשקה ה-Southern Brunch ששיחק על אותם טעמים אך היה מחוזק ומחודד יותר בטעמיו. 2 אופציות שיכולות בהחלט לעשות את העבודה לצד ארוחה שכזו.

כנגד 4 בירות דיברה התורה

המסעדה מתפארת במבשלת בירה מקומית, לכן החלטנו להזמין את מגש הטעימות שכולל אופציה לבחור 4 מהבירות. אנחנו הלכנו על Sour with a Splash בתוספת נענע, שכמו בתפריט הייתה חמוצה ועדינה ואכן יכולה להוות אחלה של משקה קליל ומרענן למי שלא אוהב את טעם הבירה הדומיננטי (הערת העורך: אני!). הבחירה השנייה שלנו הייתה ה-Vienna Schalager שהבטיחה מורכבות טעמים והתגלתה כבירה רגילה ועדינה. השלישית, Mr. Greenblatt, השאירה טעם עז של בירה מרוכזת עם מרירות שיכולה להתאים לחובבי בירה עם טעמים עמוקים. אם כבר אתם חזק בענייני בירות תוכלו להמשיך ולטעום את Pliz שהוצגה כ-"הבחור ההוא שלא אמור להדאיג אותי" אבל אותי היא הדאיגה מאוד עם טעם עז של מרירות מה שאומר שזה ממש לחובבי אקסטרים קולינרי.

לקינוח הזמנו את "ה-עוגיה" (כך היא נקראת בתפריט) שנשמעה מוזרה ומסקרנת עם שומן בקר במקום חמאה. בפועל זו הייתה רק עוגיית שוקולד צ'יפס שלא הצליחה לגלות טעמים מיוחדים שיצדיקו את היותה האופציה היחידה לקינוח במסעדה. וחבל, כי הארוחה דרשה איזה קינוח קליל שיאזן את הטעמים.

שכחנו להשאיר מסר שלנו: עוד נשוב. בתקווה לקינוח טוב יותר :-)

לסיכום כללי, אפשר לצאת שבעים, אם יודעים מראש מה הבשורה של כל מנה ועד כמה מוכנים לנסות תחליפי גבינה פחות  מוכרים לחך הישראלי. המיקום מזמין ונוח, החוויה הכללית משדרת חו"ל וסטייל ניו יורקי שבכיף מושך את הקהל הישראלי. ואולי הכי חשוב האוכל מוגש בצורה מזמינה ובמהירות יחסית (ויש שיאמרו במהירות מדי...).


לאתר המסעדה

סאטיה

ארי אייכלר הוא האיש שפתח את הפופ-אפ דהאבה במטרה להביא אוכל הודי מצוין לירושלים. אז אחרי שהבלוג ביקר במקום פעמיים (גם לערב פיצות!) החלטנו להוציא את ארי למסעדה לבחירתו. הפור נפל על סאטיה, מסעדה בקו הראשון של הטרנדיות. מוזמנים לקרוא איך היה. נרמוז רק שפירוש המילה סאטיה בסנסקריט היא אמת.

זהו סיפור על מעיין ירושלמי צונן, השבוע האחרון של אוגוסט, כפר הודי ביום גשום וכפר הודי ביום שמשי, כי איך מספרים סיפור על אוכל?

אפשר לעבור ברחוב קרן היסוד ולחלוף על פני מסעדת סאטיה עשרות פעמים ובקושי לשים לב שהיא שם. מוצללת, נחבאת מאחורי צמחייה, מטרים ספורים מאחד הצמתים הגדולים בירושלים. ממש ליד יש את הברדק, עם חלונות ענק שמזמינים להביט פנימה, שולחנות פזורים על כל המדרכה, עשרות אנשים ישובים ואוכלים.

המלצת העורך: אם אתם על הדרך, קפצו פנימה לקינוח או שניים

אבל הסאטיה היא כמו מעיין מיתולוגי, המעיין הזה שעוד לא מפוצץ בתיכוניסטים, וגם אם הוא לא ריק כשמגיעים, האנשים ששם הם אנשים שיודעים שלדבר בלחש עושה טוב לכולם. מכיוון שהמיתוס הזה לא קיים במציאות של מעיינות, אבל במסעדות אולי קצת כן, השמועה עוברת מפה לאוזן, וכך היא עברה אלי וסימנה את סאטיה בתור מקום שכדאי לאכול בו.
ובאמת כשנכנסים, נכנסים לעולם שקט הרבה יותר. בצומת הסמוך נחילי מכוניות מנסות להתגנב לרחוב דוד רמז לכיוון מתחם התחנה ואל עבר משאיות האוכל בגיא בן הינום. אלה שלא הצליחו צופרים, כמו שהורים עם ילדים משועממים באוטו בסוף אוגוסט שתקועים בפקק יודעים לצפור. אבל בפנים – מוזיקת ג'ז נעימה, תאורה עמומה, המזגן פועל חרש. ושף אחד צועק.

יש סיכון ידוע בלבקש המלצות בטיול בהודו. יגידו לך על כפר שהוא משגע, ובעצם הממליץ היה במצב רוח מרומם כי כשהגיע לכפר יצאה השמש אחרי שבוע גשם; יגידו על כפר שהוא מבאס, וזה כי שם הגשם התחיל. אז איך אפשר לכתוב ביקורת על מסעדה שהייתם בה פעם אחת ונאלצתם לבחור בין להישאר בשולחן בפנים ולשמוע את השף צועק מהמטבח הפתוח (כנראה יש לו ילדים, וסוף אוגוסט כאמור) או לצאת חזרה אל החום והצפירות? אפשר להתנתק מהחוויה הרגעית ולהגיד שמאחורי ההצללה מהרחוב יש מקום שקט ונעים, שקרוב לוודאי כמעט תמיד, כמעט תמיד, השף לא צועק בו.
והיה גם אוכל.

כך פותחים מסיבת מנות ראשונות. ראשונה ראשונה: הכרובית.

הבחירה הקלה לקשיי החלטה הייתה 'ארוחת שף': לחם ומטבלים, ארבע מנות ראשונות לבחירת השף, ועיקרית. בחירת השף הצטמצמה עקב שילוב ירושלמי של שמירת כשרות וצמחונות שמנעו מאיתנו את האסאדו, הכבד הקצוץ וסלט הקיסר, שהפכו – בעזרת מלצרים אדיבים ושף גמיש – לכרובית בלימון, חציל בטחינה וסלט ירוק, שהצטרפו לקרפצ'יו סלקים מפוחמים שהייתה בתפריט המקורי. אלו הוגשו יחד עם לחם טרי מהתנור שהגיע עם ממרח עגבניות, פסטו כוסברה, וטחינה.

בשלב הזה הכל היה סולידי ומספק, גם אם לא מפתיע. טחינה טובה, ממרח עגבניות שהיה בעצם הרוטב של הג'חנון עשוי נכון מאוד, פסטו כוסברה עם טעמי שום ושמן זית חזקים. בראשונות הכרוביות היו במרקם מדויק, הסלט היה בסיסי ומרענן עם חסה אייסברג, בצל סגול וצנונית. החציל היה אוורירי ואוזן על ידי העיגון של הטחינה וחמיצות רוטב העגבניות. המנה שהותירה רושם הייתה המנה הראשונה היחידה מארוחת השף המקורית – קרפצ'יו הסלקים, שלווה בטעמים חזקים של בלסמי, קרם פרש, ופקאן מסוכר. מה שאומר שאפשר להניח ששאר הראשונות בתפריט המקורי והפחות כשר-צמחוני היו מוצלחות יותר ממה שיצא לנו, אבל כאמור – היה מספק.

שכחנו לצלם את קרפצ'יו הסלקים המשובח. נתנחם בחציל.

שתינו קוקטיילים אותם בחרנו באופן ספונטני ולא מחייב, אחד על בסיס יין אדום ג'ינג'ר שלא התבייש להצהיר על נוכחותו, השני על בסיס ג'ין ועשבי תיבול. הם היו טובים עד כדי שהשלמתי עם זה שאין בירה מהחבית.

העיקריות היו "טבעוני" (כך במקור) – ירוקים ברוטב פטריות שיטאקי ואורז ליד, וקפלטי המאירי – כיסוני פסטה עם עגבניות, אספרגוס ופרמז'ן. האופציה הצמחונית עליה ויתרנו היא ריזוטו פטריות. כי בכל זאת, בראשונות הלכנו על בטוח, אז רצינו משהו שהוא לא ריזוטו.

מתחת לפסגת הר הכוסברה מסתתרת לה מנה לא רעה בכלל

הטבעוני הגיע מכוסה בהר של כוסברה, וכמו שאומרים, אדם שמזמין מנה עם רמיזה אסייתית לא צריך להיות מופתע כשהיא מגיעה מכוסה בהר של כוסברה, אם לא ביקש במפורש מהמלצרית לא לכסות בהר של כוסברה. פייר. הרוטב היה מתקתק, הירוקים - ברוקולי ושעועית ירוקה – היו פריכים, פטריות השיטאקי היו עסיסיות, האורז היה רך, והכוסברה הייתה ניתנת להזזה. מנה מוצלחת, גם אם לא מהסוג שגורם לחשוב "וואו, איך מכינים כזה דבר?".

פסטת הקפלטי הייתה רכה במעטפת ואל דנטה בקפלים, מלאה בגבינת המאירי נימוחה, ומשהו שם שלא זיהיתי היה מלוח מדי. יש מצב שהשף בדיוק חשב על נושאים שקשורים לשבוע האחרון של אוגוסט. האספרגוס נח לו בצלחת, לא הפריע. מי שאוהב אספרגוס, אז יש.

תכירו: קפלטי. משהו בין רביולי לטורטליני.

נכון שתמיד לא לקוחים את הקינוח של הכמה-סוגי-שוקולד? אז דווקא הקינוח הזה היה ההמלצה הראשונה של המלצרית הנחמדה עד מאד. עמדנו בלחץ, והזמנו גלידת וניל ביתית עם גנאש שוקולד, אגוזים מסוכרים, וטארט לימון [עם בזיליקום]. לטעמי גלידת וניל נמדדת, ובכן, אם היא באמת בטעם וניל, או רק בצבע לבן. הגלידה קיבלה במקצה הזה ציון עובר, אבל הגשטלט עם הגנאש והאגוזים היה מצוין.

אחרון אחרון חביב, טארט הלימון היה כוכב הערב. בצק פריך, מילוי עדין ועדיין עם נוכחות, וחמוקי קצפת מעל. כל מילה נוספת מיותרת.

אחרון אחרון והכי חביב

סאטיה הוא לא באמת מקום שצריך המלצות, בוודאי לא מפוקד פלאפליות כמוני. אבל אם קראתם עד כאן, תדעו שזה מקום עם מספיק אופציות צמחוניות לצד הרבה כאלו שלא. תדעו שזה מפלט נעים מהקיץ הלוהט, וכנראה שגם ליום גשום. תדעו שהטארט לימון הוא אחלה. ואם יש לכם ילדים – הברדק נמצא ממש ליד.

לאתר המסעדה

קפה טל

נתלי לוי היא מורה לאמנות, מעצבת ומאיירת מוכשרת במיוחד, שבזמנה הלא פנוי מארגנת את ערבי ה-MatchUp אליהם מגיעים משתתפים שמבקשים לדאוג לדייטים לחבריהם וחברותיהם. אם תרצו, דייט בהפתעה. הפתעה כמו מנות ההפתעה שמוגשות לאורחי קפה טל הקסום שבמושב אורה. כמה קסום? נתלי פה כדי לספר לכם.

גילוי נאות: אחת "ההפרעות" המעצבות את אורך חיי קשורה באוכל... לא משהו בהגדרה קלינית אלא הפרעה בקטע, מפריע... בכנות - בעייתית בתחום. בשילוב האופי המאוד זורם שלי (הערת העורך: אני יכול להעיד) כשמגיעה הצלחת, אז מופיעים כל מיני בלמים. ברקסים כאלו שלא מאפשרים את הזרימה האופיינית לי ביתר התחומים.

אם זה סלט אז בלי בצל. כל אלמנט צריך לעבור סדרת זיהוי / ביקורת גבולות אימתנית. הרפרטואר של התאהבות שלי בתחום הירקות לא רחב. אם לדוגמא בפיצה עסקינן, כמו רוב פשוטי העם שזוהי אחת מאבות המזון, גם כאן מגיעה הפשטות לשיא - ללא כל תוספת לא מזוהה, כמה שיותר "ללא" יותר טוב! ואם כל זה לא מספיק, אז הנה עוד פרט מביך במיוחד בתחום הקולינרי האישי שלי: עוד לא נפרדתי מהקטשופ...

תהודת כשרות בהשגחה מקומית

עד כאן אני מנסה לתאר את הדמות הבעייתית בתחום האוכל. כפי שאתם כבר בטח מבינים, הצלחת זה לא אזור הנוחות שלי. מה שכן, אצלי סעודה זה המפגש עם אנשים! המפגש סביב שולחן, אוכל ובני אדם מייצר את השיח האנושי שמרתק ומשמח אותי במיוחד. ומתוך הזרימה הטבעית הזו שלי, אז מסביב לשולחן עם אווירה טובה גם האוכל מקבל יחס סלחני אוהד יותר, אפילו ממני.

כשישבתי עם עדי בקפה טל - בפינה חמימה, כפרית ונעימה במיוחד בלב מושב אורה. פינה שנבחרה ממגוון אפשרויות חלומיות... מאפשרות לישיבה פסטורלית על נדנדה בחוץ ועד לישיבה סביב שולחן עם מספר סועדים, בחרנו לשבת על שולחן פיקניק חביב.

מיד כשהגענו "נדלקתי". הגישו לנו משקאות פתיחה בטעמים מפתיעים - והפתעות אני אוהבת במיוחד! צ'ייסר סיידר לימון שהיה מצוין מאוד בחמיצות התפוח ליד הלימון, וצ'ייסר אוכמניות שהיה גם חביב. ההמלצה שלי הולכת לצ'ייסר לימון.

מוכנים להפתעה?

למרות הצורך המוצהר בידיעת פרטי המנות שאני אוכלת, כחובבת הפתעות ומלאת סקרנות הלכנו על "ארוחת הפתעה". כשבוחרים הפתעה יודעים שמאבדים שליטה ולוקחים בחשבון שההפתעה בכוחה גם לאכזב...

כשהמנות הגיעו לשולחן החשש עבר מיד. הופתענו רק לטובה. המנה הראשונה שקיבלנו הייתה 'טוסט לאפה אדום' שהיה פשוט מושלם! שילוב של ממרח עגבניות מיובשות עם גבינת מוצרלה ופטה בלאפה דקיקה ומקופלת - ללא תוספות בדיוק כמו שאני אוהבת! ביסים קטנים של טוב טעם.

להמשך הטוב קיבלנו 'שקשוקית'. כמו השם גם היא חביבה ומגניבה - שקשוקה אפויה על מצע בצק. כמה שלישית קיבלנו מאכל קצת יותר מוכר ממולאי עלי גפן - פרגנו במנה ענקית... (הערת העורך: שהמשכתי לאכול גם כמה ימים אחרי).

קבלו את השקשוקית - מנה שלא תוכלו למצוא באף מקום אחר

אין ספק - ההפתעות היו משמחות. אפשר לעבור לשלב הבא.

לקינוח הזמנו עוגת גבינה פירורים, מתוקה וטעימה להפליא, ולצידה הזמנו טראפלס שוקולד שסגר לנו שילוב טוב של מתוק ומריר...

הצוות, כמו המקום היה חמים ומחויך, והשירות היה לבבי וקורן. טל, בעל הבית שעל שמו קרוי המקום, אדיב במיוחד ומגלה גמישות לכל סועד, גם לבררנית כמוני...

ואיך אפשר בלי סלפי?

אני מסכמת את החוויה כמסקרנת, משמחת, זורמת ומפתיעה במיוחד, בקטע הכי טוב שיש כמובן :-)

לדף הפייסבוק של קפה טל

הדיר

צפירה שטרן היא כוריאוגרפית ומורה למחול שהחיים גלגלו אותה להיות ירושלמית שמאלנית-פמיניסטית. אז בקטע אקטיביסטי חתרני שכזה, ובעיקר בשביל הכיף בחרנו לבקר בבית המרזח הראשון בירושלים, הלא הוא הדיר של בית הנסן מבית היוצר של משק עפאים לחקלאות בת-קיימא.

ים - יבשה - י-ם

אם הייתי מספרת למישהו מחוץ לירושלים שאני יוצאת לארוחת ערב בדיר, היו חושבים שזה נשמע רע מאוד. אבל אנחנו הירושלמים יודעים מה טוב לנו. לא, לא דיר עזים - אלא הדיר בהנסן, שזה ה-מקום היום בסצנה של הירושלמים. אפשר להיתקל פה במגוון אנושי רחב, בעיקר פלורליסטים מכל הקשת - ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, להט"ב, אמנים…. המשותף לכולם זה שרוצים לחיות פה בכיף, בכבוד ובשלום אחד עם השני/ה. אז למה לא לעשות את זה בדיר? (ערבים לא ראיתי מבלים פה… אבל לא ניכנס לזה היום).

איזה כיף זה בית מרזח!

הדיר ממוקם בחצר של בית הנסן, שהיה פעם בית חולים נוצרי למצורעים. משהו פה עדיין שומר על האווירה הזאת. חצי זרוק, חצי מטופל. ים תיכוני מרושל עם נגיעה אירופאית מוקפדת.

אז הגעתי לדיר, עם כל הגישה השמאלנית שלי לאכול ארוחת ערב עם ידידי המשובח והימני-לאומני עדי ארבל. נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל היה לנו אחלה ערב. השעה כבר הייתה שמונה אך שתינו קוקטייל "ארבע אחר הצהריים", עם טעמים מתוקים של ג'ין, דבש ומי ורדים וגם קוקטייל "הבוסתן" של מרטיני עם שקדים וגנדין.

בין הדברים שניסינו לפתור במהלך הערב: מהי 'צלחת ים' ומהי 'צלחת יבשה'? איפה עובר הגבול ביניהם? האם אפשר להחיל את חוק הלאום (הערת העורך: קוראים לו חוק יסוד מדינת הלאום) בשילוב עם הקמת של מדינה פלסטינית? ואיפה הכי כדאי לצאת לדייטים בעיר?

תייגו פשיסט ואנרכיסטית ואל תגידו להם מי זה מי

התחלנו עם מאפה פריך חצילים עם גבינת עיזים. מעין פיתה דרוזית אפויה עם רכיבים ים תיכוניים טריים. המעדן אפוי בלי יותר מידי תבלינים שמן, מה ששומר על העדינות של הטעמים. המנה מבקשת שנאכל אותה עם הידיים, אבל התביישנו. נאבקנו עם סכין ומזלג מי יאכל את החתיכה האחרונה של המאפה הטעים הזה.

לצד החציל קצת רוסיה, עם 'צלחת ים' של דגים מעושנים. הסלמון המעושן היה משובח, ולצידו מקרל משמח, טונה קשוחה והרינג מרקד שהפגינו דומיננטיות סלבית אופיינית. הטעמים החזקים עשו את העבודה על הגנים הרוסיים הרחוקים שלי. סבתא רבה שלי בטח מסתכלת מלמעלה בנחת שבכל זאת נשאר בי משהו רוסי. עוד לקחנו 'צלחת יבשה' עם סוגים שונים וטעימים של גבינות עיזים טריות ובשלות, כיאה לדיר. הגבינות התמסרו ברכות למזלג והכל השתלב יחד עם חלות ישראליות טריות, אפויות במקום, נמסות בפה.

לקינוח, איך לא, חלקנו מלבי עם רוטב פטל טרי, חמצמץ ואיכותי. לצערנו הטבח ברח לפני שהספקנו להזמין עוד משהו מתפריט הקינוחים... אבל הכל נראה מאוד מבטיח.

מלבי. לא בתמונה: הטבח שברח לפני סוף המשמרת.

בין פלירטוט להתנגדות לכיבוש (הערת העורך: קלטתי מה עשית פה) היה מאוד טעים ומעניין… ממליצה מאוד למי שרוצה ערב ירושלמי נעים וזורם.

לאתר המקום

לדף הפייסבוק של הדיר

ג'פניקה - דרך בית לחם

רחלי ריין היא חלק מצוות ההקמה של אתר קרובים, המבקש לסייע לידידים להפוך לזוגות. אחרי סבב ראשון מוצלח של השקת האתר, ולקראת הסבב השני שיחל בט"ו באב, החלטנו שצריך לאכול משהו כדי לחגוג את האירוע. בחרנו במקום שמתאים גם לידידים וגם לזוגות. קבלו את ג'פניקה בדרך בית לחם (אכלנו כמה פעמים בעבר גם בג'פניקה בסינמה סיטי והיה אחלה).

"יש לי הצעה שתוכלי לסרב לה!". באמת, מבחינה שיווקית זה גאוני, הרי כל מה שתעשה מעכשיו זה להוכיח שאתה מסוגל לא לסרב. בעיקר אם מעורב סושי בעניין. והזדמנות לכתוב. ככה מצאתי את עצמי נענית להצעה של עדי, ומצטרפת לצוות הכותבים ההולך ומתארך של 'מאכלי י-ם'.

לא רק סושייה

אז ג'פניקה בדרך בית לחם. קודם כל - מיקום מנצח: שקט, דיסקרטי אם תרצו (מכירים את המושג העממי של נערות ריינס ונערות דיזנגוף? אם לא, גגלו את זה), והכי חשוב - גם בזמנים של פסטיבל רנדומלי בעיר העתיקה, תמיד אפשר להיות בטוח ששם תהיה חניה.

נערת ריינס שבחרה לקחת את הבלוג למקום דיסקרטי. כמה מביך.

באתר האינטרנט של הרשת הם מדברים על שלושת עקרונות מנחים, כשאחד מהם הוא הקפדה על איכות וטריות המזון, וזה בהחלט הורגש וראוי לציון, בעיקר במנות הסושי.

נתחיל ממנות הפתיחה. אחרי אכזבה קלה מכך שהמנה 'לאב גאי' היא פיקנטית, ולא אוכל לכתוב עליה עם איזה קישור שנון לאתר שלנו, הלכנו על המלצת המלצר ובחרנו בסלט עוף ומלפפונים. וכמו שקורה לרוב- המלצרים אכן יודעים איפה נמצאות הפנינים של התפריט. על אף רכיבים כמו חמאת בוטנים וחלב קוקוס, הסלט עצמו קליל, מרענן ועדין מאוד. גם הגודל מפרגן ביחס למנת פתיחה. בחרנו גם בספרינג רול ירקות- שבניגוד למה שהכרנו ממקומות אחרים, היה מטוגן, כך שבעצם היה סוג של אגרול, למי שחובב.

לא 'לאב גאי', לא שנון, אבל בהחלט פנינה חבויה בתפריט

הרול הנבחר היה סושי סלמון גריל. גם בגלל הסלמון (גילוי נאות: לכותבת יש חיבה יתירה לסלמון על כל צורותיו) וגם כי זה היה הרול היחיד בלי אבוקדו (מסר לאומה: זו לא בושה לאהוב סושי ולסלוד מאבוקדו בו זמנית). גם כאן, התוספות בתוך הרול היו נדיבות, האורז רך ולא קשיח (דבר שמאפיין לעתים מסעדת סושי בסופו של יום...) ולא התפרק במהלך הדיפינג (אגב הרס הפאסון של השימוש בצ'ופסטיקס)! נהנינו. בהקשר הזה כדאי לציין את הרשת, שבמנת 'ספינת הסושי' שלה מאפשרת לבחור את הרכב הרולים, כפי שחוויתי בביקור קודם.

כמנת ווק הזמנו את המנילה סלמון (אטריות מוקפצות עם סלמון וירקות), שהיה מצוין. כמויות הסלמון והירקות היו נדיבות, הסלמון בושל היטב (רך ולא יבש), הירקות היו טריים ופריכים, רוטב עדין. כיף.

מבחינת השתייה, בחרנו בשני קוקטיילים. הראשון, Rum flower, שהיה עדין, מרענן וקליל- מתאים גם למי שאינו חובב אלכוהול מושבע. השני היה Soju cocktail. סוג'ו זה אלכוהול שמיוצר ברובו בדרום קוריאה, וכאחת עם פטיש קל לחבר'ה האלה, מן הראוי היה שאטעם את הקוקטייל הזה. ביקשתי אותו עדין מבחינת כמויות הוודקה והסוג'ו, ומה אגיד, אכן קיבלתי אותו כזה. כמעט כמו לשתות באז מתקתק. בכל זאת, זה לא הפריע לי לדמיין את עצמי מכחכחת בגרון, בהתאם למנהג הקוריאני המסורתי, בזמן שתיית הסוג'ו בטעמו המקורי. וידוי: כששתיתי סוג'ו אמיתי (במסעדת סאול האוס הכשרה והחדשה ברובע, לכל המתעניינים...) החזקתי מעמד שלוק וחצי.

הצעת הגשה: תנו ללקוחות שני קוקטיילים ואל תספרו להם מה זה מה

הגענו לחלק האהוב עליי אפילו יותר מסלמון: הקינוח. בחרנו בכדור רושה. השילוב של משהו שכנראה קשור לפררו רושה ואבקת זהב (שזה תכל'ס גימיק, אבל עושה את העבודה) היה נשמע לי שילוב מבטיח. לא התאכזבנו. היה טעים, לא מתוק מדי, והיה נחמד לגלות שיש שכבה קראנצ'ית מלמטה. תמיד רוצים לדעת לכמה אנשים הקינוח מספיק, אז זה המדרג שלי: מספיק בכיף לשלושה סועדים, ארבע בדיאטה או שניים רעבים ;-)

אכלנו כמו ארבעה בדיאטה!

בקיצור, אם אתם מחפשים ליהנות ממה שיש ליפן להציע, באווירה רגועה ובמיקום מרכזי- קפצו לבקר. הנאה מובטחת.       

לאתר המסעדה

נאיה

יונתן סורוצ'קין (הידוע גם בתור יוני בלונדי) הוא חוקר במחלקה הכלכלית בפורום קהלת וראש מטה הליברלים בליכוד. יונתן הוא גם רווק ירושלמי ותיק (ברווקותו) וטרי (בירושלמיותו). יש לי תחושה שאני יודע לאן הוא ייקח את הדייט הבא שלו. הוא בדיוק שמע על מסעדה אסייאתית מצוינת: נאיה. שווה להזמין מקום.

יש לי יחסי אהבה-שנאה עם אוכל, או יותר נכון יחסי אהבה-אהבה-אהבה-אהבה-שנאה לאוכל. נולדתי וגדלתי בברית המועצות (אל תדאגו, יש סוף אופטימי). את השנים הראשונות שלי ביליתי באכילת דייסה דלוחה ועמידה בתורים. אז אתם יכולים להבין שקשה לי עם אוכל. גם אחרי העלייה ארצה, מלבד איזה בילוי חד שנתי במסעדה סינית אייטיז סטייל, לא היינו הולכים למסעדות, לא "ישבתי לקפה" ולא נכנסתי למקדונלדס לפני גיל 21.

כשהשתחררתי מצה"ל ועברתי לגור לבד, עברתי גם מין שחרור קולינרי. מצד אחד אני אכלן רגשי, אוכל תמיד גרם לי להרגשה טובה יותר מלסובבים אותי. אני תמיד מסיים את הצלחת. וגם את הצלחות של החברים. אני תמיד מגדיל או מכפיל את ההמבורגר. אני תמיד אזמין את המנה היותר גדולה. מצד שני מעולם לא פיתחתי אנינות טעם. כשהחברים מתחננים לאכול, אני מאלה שזורמים איתם בכיף.

מנה אסייאתית טיפוסית. (לא כולל החלק באסיה בו היה צריך לעמוד בתור כדי לקבל אוכל)

לכתוב ביקורת מסעדות זה דבר קשה עבור אחד שאוצר המילים הקולינרי שלו מוגבל, אז ההתרגשות מהמשימה שעדי הטיל עלי הייתה כפולה. את היעד שלנו, נאיה - מסעדת הרים האסייאתית, בחרנו רק כשכבר היינו ברכב. הנסיעה הקצרה יחסית ממרכז העיר לבית נקופה עוזרת לנו להחליף פאזה. הרעש של גשר המיתרים מתחלף בשקט כפרי. האבן הירושלמית והאספלט מתחלפים ביער ירוק. תוך מספר רגעים אנו מוצאים עצמנו בחניון עפר מאולתר ולפנינו מבנה קטן המעוצב להפליא. חלונות עם תריסי עץ גדולים, כניסת זכוכית מרשימה ואותיות מוזהבות גדולות המסבירות לנו שלשעה קצרה אנחנו עוזבים את ישראל ונכנסים ליפן (הערת העורך: או מקום אחר במזרח הרחוק, לכו תדעו).

לפני שמתיישבים, עדי שם לב שאין כמעט מקומות זוגיים במסעדה. כנראה המסעדה מכוונת לקהל מבוגר יחסית ולא לדייטים. אני דווקא שם לב לוואזה יפנית ליד אחד השולחנות, מעוטרת בסגנון קינטסוגי (Kintsugi). הוואזה, המרשימה בצניעותה, שידרה לי דבר אחד, כאן משקיעים.

עדי התלהב שבתפריט כתוב "נאים מאוד" בחלק של הדגים הנאים. אותי הרשימה העובדה שהביאו לנו מים מבלי שביקשנו. ביותר מדי מקומות בארץ צוות המסעדה לא יביא מים מיוזמתו, בתקווה שיזמינו שתייה והמכירות יגדלו. אבל אנחנו לא בארץ, קפצנו לקפיצה קטנה ליפן.

פתחנו עם באן בקר, לחמנייה מאודה ורכה ובתוכה בקר בבישול ארוך. הלחמנייה רכה אבל לא מתפרקת, הבשר נימוח ומלא בטעם, המנה נעלמה תוך מספר שניות. עד ששאר המנות יגיעו, ננצל את הזמן לדבר על סצנת הדייטים הירושלמית. כרווק תל אביבי שרק עבר לירושלים, מאוד חשוב לי היה ללמוד את חוקי הפורמט הירושלמי. איך ניגשים? על מה מדברים? ובעיקר איך לא מסתנוורים מאורו של הספקטרום הדתי הירושלמי (הערת העורך: מצא לו ממי ללמוד).

בלונדי קורא לזה תבלון. העורך קורא לזה עמבה.

השווארמה ההודית הגיע בדיוק בזמן. המנה כמעט ולא מזכירה שווארמה. הצ'פאטי אומנם מזכיר לאפה, אבל התבלון, היוגורט-טופו והבצל הכבוש נותנים למנה טעם ייחודי. מנה מצוינת, אבל לא מנת דגל. איתה מגיע הפאד קפאו: אורז מאודה, בקר קצוץ, פלפלים, צ'ילי טרי, בצל סגול, בזיליקום, ביצת עין. אני מרגיש מעט חסר מילים. אם לאסקימואים יש 30 מילים לתיאור שלג, אז במזרח בטח יש 30 מילים לתיאור אורז. ולי אין אף לא מילה אחת. באו נגיד שזה בדיוק ההפך מ"אורז רווקים במיקרו". הבקר והאורז משתלבים מצוין הבזיליקום מוסיף טעם וריח מבלי להשתלט על המנה.

מקשקשים מעט פוליטיקה ארגונית ושינויי קריירה. עדי הגיע למגזר השלישי מההייטק, אני מחיי הלילה של תל אביב. תחומים רחוקים מאוד מהעיסוק הנוכחי שלנו. אני חדש וסקרן אז אני מתחקר, עדי מזכיר לי שלא תחקרנו שתייה. בדרך כלל אני שותה משקאות נקיים, אבל מלאי הטקילות המצומצם ויצר ההרפתקנות מוביל אותנו לתפריט הקוקטיילים. דקירי ליצ'י עבורי, פאשן דראגון לעדי. הדקירי טוב אבל לא ייחודי. את הפאשן דרגון, קוקטייל הדרים מריר מומלץ מאוד לנסות. אם זה חריף ומתוק, כנראה שבנאיה יצליחו לשלב את זה.

היכונו לביאת המשיח

עוברים לשלב הטאקוז: שני טאקו סלמון, שני טאקו דג ים. אני ממש לא יודע איך הם עשו את זה, אבל היה שווה לנסוע רק בשביל זה. מעולם לא אכלתי דגים נאים כל כך טעימים. אני לא יודע איך אצליח לחזור לאכול סושי רחוב. איפה הייתם עד עכשיו?

שבע ומאושר, אני רומז שאפשר לסיים. אבל עדי מתעקש, אנחנו מדענים, יש לנו מחקר לעשות. אני מסכים. קינוחים. חולקים נאיה יוזו ומנדרין. הנאיה יוזו מכיל קרם יוזו, העשוי מפרי הדר אסייאתי הנושא את שמו. הלימון, הפרי האהוב עלי הופך לביסקוויט רך. המרנג אוורירי ואני שוב נתקע בלי מילים לתיאור המרקמים וההשתלבות של הטעמים, חובה לנסות. המנדרין העשוי משכבות של מרציפן ותפוז מוצלח, אבל לא משתווה לנאיה יוזו.

לקינוח: שני קינוחים.

נאיה היא ללא ספק מסעדה טובה, טעימה, ואיכותית. כל מנה בה מוקפדת ומדויקת וניכר כי הטבחים בה מקצוענים מהשורה הראשונה. אבל יותר מכך, האווירה כולה, מאדיבות הצוות, דרך העיצוב של החלל ועד לשלטים בכניסה לשרותים מאותתים לאורח דבר אחד: תתנתק לשעתיים, קח את המיטב שיש לאסיה להציע, רבע שעה מירושלים.


לאתר המסעדה

באב אל ימן

איתמר פרחי הגיע לירושלים בעקבות עבודתו ככלכלן ברשות המסים ומאז הוא מגדיר מחדש את המונח אקטיביזם ירושלמי. זה רעיון לא רע לקחת אקטיביסט (חצי) תימני לעבוד במשרד האוצר, וזה רעיון לא פחות מוצלח לקחת אותו לעשות ביקורת על מסעדה תימנית, בטח אם לא משלמים בה על האוכל (בשבת. אבל כן משלמים אחרי).

בשבת האחרונה אכלתי סעודה שלישית בנחלאות, בה הייתה פעילת BDS ישראלית. אחד ההסברים שהיא סיפקה לי למה היא תומכת ב-BDS, היה חוק הלאום. למחרת אכלתי עם עדי ארבל, מיוזמי אותו חוק... על הארוחה עימו אני כותב לכם עכשיו. זה היופי פה בירושלים, יום אחרי יום, ארוחה אחרי ארוחה, אתה אוכל עם אנשים שונים משני עברי המתרס וזה הדבר הכי טבעי בעולם.

אז אותו עדי ארבל, שיש שיגידו שהוא הגרסה הדתית ימנית שלי (הערת העורך: אני לא!!!), ביקש ממני לשלב את שלושת הדברים שאני הכי אוהב בעולם: אוכל, אלכוהול וכתיבה. כמובן שאחרי שביררתי שזה על חשבונו (כי אני חצי תימני), נעניתי להצעתו להתארח בבלוג המסעדות שלו 'מאכלי י-ם'.

עד שאיתמר יגיע לקטע של האוכל ייקח זמן. נפרגן לכם בינתיים בתמונה.

למרות שאני אמור לכתוב על אוכל, בירושלים גם ללכת למסעדה זה אקט אקטיביסטי שמקבל משמעות. ולמרות שהבטחתי לו בלי פוליטיקה, אי אפשר באמת לעשות את ההפרדה הזאת ולכן בחרתי את 'באב אל ימן', מסעדה תימנית ירושלמית וכשרה שפתוחה גם בשבת. מעבר להיותה מקום מעולה לארוחת שחיתות מלאת בצקים בשעות הלילה המאוחרות, וחיבורה לצד התימני שחבוי בי, היא גם מהווה בעיניי סמל לדו קיום ועל הדרך היא גם ויגן פרנדלי (המנות טבעוניות / צמחוניות).

בחורף של שנת 2018, ארגנתי ערב 'סטורי טלר' במסגרת 'שבאתי' שהוא מיזם שהוקם ע"י צעירים ירושלמים, דתיים וחילונים כאחד, שהיה להם חזון להפוך את השבת הירושלמית לגורם מאחד ורלוונטי למגוון רחב של תושבי ירושלים. התכנון היה להתכנס במבנה ציבורי, כמה בקבוקי יין, בקבוק ערק, בייגלה, במבה, ולשמוע סיפורים קצרים של ירושלמים, אחרי ארוחת שבת. דתיים, חילוניים וסתם כאלה שאוהבים לשמוע סיפורים שאומרים לך משהו על החיים.

בשביל לפרסם את אותו אירוע, כתבתי פוסט בפייסבוק שהפך להיות ויראלי, על פאב דמיוני בירושלים בשם 1984, בו שומעים אלג'יר והסמיתס, יש בירה קרה ואווירה חמה. בשבתות לא תהיו בו מוזיקה אלא כמה בקבוקי ערק / בירה / יין וחלק מהאנשים באים אליו אחרי התפילה וארוחת השבת, וחלק אחרי הכדורגל והים, וכולם יושבים ומתלוננים יחד על הפקקים הנוראיים בירושלים ועל משה ליאון (הייתי הראשון לזהות שהוא יהיה ראש העיר), תוהים אם יהיה איחוד בין בית"ר ירושלים לנורדיה ומתגעגעים לימי עדי גורדון העליזים. אמרתי שאותו ערב סטורי טלר שאני מארגן בליל שבת הוא הדבר הכי קרוב לאותו פאב דמיוני.

לאחר מספר ימים ובאופן מקרי לחלוטין קם הבאב אל ימן, ברחוב עזה 29, הפך את ה-1984 מחזון למציאות (מלבד הקטע של אלג'יר והסמיתס) והיווה פריצת דרך נוספת לדו קיום במרחב הירושלמי בין דתיים וחילוניים.

בשבתות הפאב / מסעדה פועל כמו בית מלון: אפשר להזמין מראש מה לאכול ולשתות כאשר האוכל עצמו נמצא על פלטות ואין חילול שבת. גם התשלום מתבצע מראש או אחרי צאת השבת על בסיס אמון, אלא אם קוראים לך רחל עזריה (והמבין יבין).

התפריט. כדי שתדעו מה להזמין לפני שבת.

כמובן שעם כל הכבוד לאידיאל ולחזון, אם האוכל לא טעים זה לא שווה כלום - אז נגיע לעיקר. עדי ואני שני אנשים עם תיאבון בריא, סיימנו כל אחד ג'חנון וביצה (אל תשכחו לבקש הרבה רסק עגבניות והרבה חריף), עראייס מלאווח עם בשר טבעוני וצנוברים, חומוס עדשים + טחינת סלק (שאני מודה שקצת התאכזבתי לגלות שכל רכיב בה בנפרד וזאת לא ההמצאה שפנטזתי עליה, חומוס שעשוי מעדשים וטחינת סלק, אבל מה אני מתלונן, זה עדיין היה טעים).

עדי שאל אותי אם אני רוצה לקחת מלבי לקינוח, ועניתי לו שלא באים למסעדה תימנית בשביל מלבי. לקינוח לקחתי בעיניי את הדבר הכי טעים במקום וגולת הכותרת בעיניי - 'סאלוף', פיצה תימנית, או יש להגיד פיתה תימנית שמוגשת עם כל מיני תוספות שבוחרים. אנחנו לקחנו ברוקולי ופלפלים, כי בכל זאת בריאות זה השם האמצעי שלנו (סכנה זה השם הראשון).

אחרי ששתיתי בירה מהחבית (אין גינס לצערי) ויין מהחבית (יש גם אדום וגם לבן) עברנו לדבר האמיתי, ערק גת לימון. כך שיכרתי את עדי כהוגן וגרמתי לו להוציא סודות מדינה שכולם רוצים לדעת, כמו עם מי הוא יוצא (רמז: אם הם יתחתנו, יהיו להם את אותם ראשי תיבות), למי הוא יצביע בבחירות הקרובות (רמז: לא הרשימה המשותפת) ומה הוא הולך לעשות לכבוד יום הולדתו ה-40 (רמז: זה הולך להיות אדיר). למזלי הוא היה ממש שיכור ובטח לא זוכר שהוא סיפר לי את כל זה.

יש דברים שרק ערק גת לימון יכול לגרום להם. כמו המבט המזוגג של עדי על איתמר.

לסיכום, אנשים שלא מכאן (וכן, אני מתכוון לתל אביביים) ומסתכלים עלינו מבחוץ חושבים שירושלים היא הבעיה, אבל הם לא מבינים שזה הפוך. ירושלים, דרך מקומות ויוזמות כמו באב אל ימן ושבאתי, היא דווקא הפתרון.

אז פעם הבאה שאתם בירושלים, בואו לבאב אל ימן, שתו בירה או יין מהחבית (צריך להמציא גם ערק מהחבית), תאכלו פיצה תימנית ותקבלו זריקת אופטימיות על העתיד שלנו. כי איך שירושלים נראית היום, כך ישראל תיראה בעוד שלושים שנה.


לדף הפייסבוק של המקום.