יום רביעי, 18 בספטמבר 2019

סאטיה

ארי אייכלר הוא האיש שפתח את הפופ-אפ דהאבה במטרה להביא אוכל הודי מצוין לירושלים. אז אחרי שהבלוג ביקר במקום פעמיים (גם לערב פיצות!) החלטנו להוציא את ארי למסעדה לבחירתו. הפור נפל על סאטיה, מסעדה בקו הראשון של הטרנדיות. מוזמנים לקרוא איך היה. נרמוז רק שפירוש המילה סאטיה בסנסקריט היא אמת.

זהו סיפור על מעיין ירושלמי צונן, השבוע האחרון של אוגוסט, כפר הודי ביום גשום וכפר הודי ביום שמשי, כי איך מספרים סיפור על אוכל?

אפשר לעבור ברחוב קרן היסוד ולחלוף על פני מסעדת סאטיה עשרות פעמים ובקושי לשים לב שהיא שם. מוצללת, נחבאת מאחורי צמחייה, מטרים ספורים מאחד הצמתים הגדולים בירושלים. ממש ליד יש את הברדק, עם חלונות ענק שמזמינים להביט פנימה, שולחנות פזורים על כל המדרכה, עשרות אנשים ישובים ואוכלים.

המלצת העורך: אם אתם על הדרך, קפצו פנימה לקינוח או שניים

אבל הסאטיה היא כמו מעיין מיתולוגי, המעיין הזה שעוד לא מפוצץ בתיכוניסטים, וגם אם הוא לא ריק כשמגיעים, האנשים ששם הם אנשים שיודעים שלדבר בלחש עושה טוב לכולם. מכיוון שהמיתוס הזה לא קיים במציאות של מעיינות, אבל במסעדות אולי קצת כן, השמועה עוברת מפה לאוזן, וכך היא עברה אלי וסימנה את סאטיה בתור מקום שכדאי לאכול בו.
ובאמת כשנכנסים, נכנסים לעולם שקט הרבה יותר. בצומת הסמוך נחילי מכוניות מנסות להתגנב לרחוב דוד רמז לכיוון מתחם התחנה ואל עבר משאיות האוכל בגיא בן הינום. אלה שלא הצליחו צופרים, כמו שהורים עם ילדים משועממים באוטו בסוף אוגוסט שתקועים בפקק יודעים לצפור. אבל בפנים – מוזיקת ג'ז נעימה, תאורה עמומה, המזגן פועל חרש. ושף אחד צועק.

יש סיכון ידוע בלבקש המלצות בטיול בהודו. יגידו לך על כפר שהוא משגע, ובעצם הממליץ היה במצב רוח מרומם כי כשהגיע לכפר יצאה השמש אחרי שבוע גשם; יגידו על כפר שהוא מבאס, וזה כי שם הגשם התחיל. אז איך אפשר לכתוב ביקורת על מסעדה שהייתם בה פעם אחת ונאלצתם לבחור בין להישאר בשולחן בפנים ולשמוע את השף צועק מהמטבח הפתוח (כנראה יש לו ילדים, וסוף אוגוסט כאמור) או לצאת חזרה אל החום והצפירות? אפשר להתנתק מהחוויה הרגעית ולהגיד שמאחורי ההצללה מהרחוב יש מקום שקט ונעים, שקרוב לוודאי כמעט תמיד, כמעט תמיד, השף לא צועק בו.
והיה גם אוכל.

כך פותחים מסיבת מנות ראשונות. ראשונה ראשונה: הכרובית.

הבחירה הקלה לקשיי החלטה הייתה 'ארוחת שף': לחם ומטבלים, ארבע מנות ראשונות לבחירת השף, ועיקרית. בחירת השף הצטמצמה עקב שילוב ירושלמי של שמירת כשרות וצמחונות שמנעו מאיתנו את האסאדו, הכבד הקצוץ וסלט הקיסר, שהפכו – בעזרת מלצרים אדיבים ושף גמיש – לכרובית בלימון, חציל בטחינה וסלט ירוק, שהצטרפו לקרפצ'יו סלקים מפוחמים שהייתה בתפריט המקורי. אלו הוגשו יחד עם לחם טרי מהתנור שהגיע עם ממרח עגבניות, פסטו כוסברה, וטחינה.

בשלב הזה הכל היה סולידי ומספק, גם אם לא מפתיע. טחינה טובה, ממרח עגבניות שהיה בעצם הרוטב של הג'חנון עשוי נכון מאוד, פסטו כוסברה עם טעמי שום ושמן זית חזקים. בראשונות הכרוביות היו במרקם מדויק, הסלט היה בסיסי ומרענן עם חסה אייסברג, בצל סגול וצנונית. החציל היה אוורירי ואוזן על ידי העיגון של הטחינה וחמיצות רוטב העגבניות. המנה שהותירה רושם הייתה המנה הראשונה היחידה מארוחת השף המקורית – קרפצ'יו הסלקים, שלווה בטעמים חזקים של בלסמי, קרם פרש, ופקאן מסוכר. מה שאומר שאפשר להניח ששאר הראשונות בתפריט המקורי והפחות כשר-צמחוני היו מוצלחות יותר ממה שיצא לנו, אבל כאמור – היה מספק.

שכחנו לצלם את קרפצ'יו הסלקים המשובח. נתנחם בחציל.

שתינו קוקטיילים אותם בחרנו באופן ספונטני ולא מחייב, אחד על בסיס יין אדום ג'ינג'ר שלא התבייש להצהיר על נוכחותו, השני על בסיס ג'ין ועשבי תיבול. הם היו טובים עד כדי שהשלמתי עם זה שאין בירה מהחבית.

העיקריות היו "טבעוני" (כך במקור) – ירוקים ברוטב פטריות שיטאקי ואורז ליד, וקפלטי המאירי – כיסוני פסטה עם עגבניות, אספרגוס ופרמז'ן. האופציה הצמחונית עליה ויתרנו היא ריזוטו פטריות. כי בכל זאת, בראשונות הלכנו על בטוח, אז רצינו משהו שהוא לא ריזוטו.

מתחת לפסגת הר הכוסברה מסתתרת לה מנה לא רעה בכלל

הטבעוני הגיע מכוסה בהר של כוסברה, וכמו שאומרים, אדם שמזמין מנה עם רמיזה אסייתית לא צריך להיות מופתע כשהיא מגיעה מכוסה בהר של כוסברה, אם לא ביקש במפורש מהמלצרית לא לכסות בהר של כוסברה. פייר. הרוטב היה מתקתק, הירוקים - ברוקולי ושעועית ירוקה – היו פריכים, פטריות השיטאקי היו עסיסיות, האורז היה רך, והכוסברה הייתה ניתנת להזזה. מנה מוצלחת, גם אם לא מהסוג שגורם לחשוב "וואו, איך מכינים כזה דבר?".

פסטת הקפלטי הייתה רכה במעטפת ואל דנטה בקפלים, מלאה בגבינת המאירי נימוחה, ומשהו שם שלא זיהיתי היה מלוח מדי. יש מצב שהשף בדיוק חשב על נושאים שקשורים לשבוע האחרון של אוגוסט. האספרגוס נח לו בצלחת, לא הפריע. מי שאוהב אספרגוס, אז יש.

תכירו: קפלטי. משהו בין רביולי לטורטליני.

נכון שתמיד לא לקוחים את הקינוח של הכמה-סוגי-שוקולד? אז דווקא הקינוח הזה היה ההמלצה הראשונה של המלצרית הנחמדה עד מאד. עמדנו בלחץ, והזמנו גלידת וניל ביתית עם גנאש שוקולד, אגוזים מסוכרים, וטארט לימון [עם בזיליקום]. לטעמי גלידת וניל נמדדת, ובכן, אם היא באמת בטעם וניל, או רק בצבע לבן. הגלידה קיבלה במקצה הזה ציון עובר, אבל הגשטלט עם הגנאש והאגוזים היה מצוין.

אחרון אחרון חביב, טארט הלימון היה כוכב הערב. בצק פריך, מילוי עדין ועדיין עם נוכחות, וחמוקי קצפת מעל. כל מילה נוספת מיותרת.

אחרון אחרון והכי חביב

סאטיה הוא לא באמת מקום שצריך המלצות, בוודאי לא מפוקד פלאפליות כמוני. אבל אם קראתם עד כאן, תדעו שזה מקום עם מספיק אופציות צמחוניות לצד הרבה כאלו שלא. תדעו שזה מפלט נעים מהקיץ הלוהט, וכנראה שגם ליום גשום. תדעו שהטארט לימון הוא אחלה. ואם יש לכם ילדים – הברדק נמצא ממש ליד.


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה