איתמר פרחי הגיע לירושלים בעקבות עבודתו ככלכלן ברשות המסים ומאז הוא מגדיר מחדש את המונח אקטיביזם ירושלמי. זה רעיון לא רע לקחת אקטיביסט (חצי) תימני לעבוד במשרד האוצר, וזה רעיון לא פחות מוצלח לקחת אותו לעשות ביקורת על מסעדה תימנית, בטח אם לא משלמים בה על האוכל (בשבת. אבל כן משלמים אחרי).
בשבת האחרונה אכלתי סעודה שלישית בנחלאות, בה הייתה פעילת BDS ישראלית. אחד ההסברים שהיא סיפקה לי למה היא תומכת ב-BDS, היה חוק הלאום. למחרת אכלתי עם עדי ארבל, מיוזמי אותו חוק... על הארוחה עימו אני כותב לכם עכשיו. זה היופי פה בירושלים, יום אחרי יום, ארוחה אחרי ארוחה, אתה אוכל עם אנשים שונים משני עברי המתרס וזה הדבר הכי טבעי בעולם.
אז אותו עדי ארבל, שיש שיגידו שהוא הגרסה הדתית ימנית שלי (הערת העורך: אני לא!!!), ביקש ממני לשלב את שלושת הדברים שאני הכי אוהב בעולם: אוכל, אלכוהול וכתיבה. כמובן שאחרי שביררתי שזה על חשבונו (כי אני חצי תימני), נעניתי להצעתו להתארח בבלוג המסעדות שלו 'מאכלי י-ם'.
למרות שאני אמור לכתוב על אוכל, בירושלים גם ללכת למסעדה זה אקט אקטיביסטי שמקבל משמעות. ולמרות שהבטחתי לו בלי פוליטיקה, אי אפשר באמת לעשות את ההפרדה הזאת ולכן בחרתי את 'באב אל ימן', מסעדה תימנית ירושלמית וכשרה שפתוחה גם בשבת. מעבר להיותה מקום מעולה לארוחת שחיתות מלאת בצקים בשעות הלילה המאוחרות, וחיבורה לצד התימני שחבוי בי, היא גם מהווה בעיניי סמל לדו קיום ועל הדרך היא גם ויגן פרנדלי (המנות טבעוניות / צמחוניות).
בחורף של שנת 2018, ארגנתי ערב 'סטורי טלר' במסגרת 'שבאתי' שהוא מיזם שהוקם ע"י צעירים ירושלמים, דתיים וחילונים כאחד, שהיה להם חזון להפוך את השבת הירושלמית לגורם מאחד ורלוונטי למגוון רחב של תושבי ירושלים. התכנון היה להתכנס במבנה ציבורי, כמה בקבוקי יין, בקבוק ערק, בייגלה, במבה, ולשמוע סיפורים קצרים של ירושלמים, אחרי ארוחת שבת. דתיים, חילוניים וסתם כאלה שאוהבים לשמוע סיפורים שאומרים לך משהו על החיים.
בשביל לפרסם את אותו אירוע, כתבתי פוסט בפייסבוק שהפך להיות ויראלי, על פאב דמיוני בירושלים בשם 1984, בו שומעים אלג'יר והסמיתס, יש בירה קרה ואווירה חמה. בשבתות לא תהיו בו מוזיקה אלא כמה בקבוקי ערק / בירה / יין וחלק מהאנשים באים אליו אחרי התפילה וארוחת השבת, וחלק אחרי הכדורגל והים, וכולם יושבים ומתלוננים יחד על הפקקים הנוראיים בירושלים ועל משה ליאון (הייתי הראשון לזהות שהוא יהיה ראש העיר), תוהים אם יהיה איחוד בין בית"ר ירושלים לנורדיה ומתגעגעים לימי עדי גורדון העליזים. אמרתי שאותו ערב סטורי טלר שאני מארגן בליל שבת הוא הדבר הכי קרוב לאותו פאב דמיוני.
לאחר מספר ימים ובאופן מקרי לחלוטין קם הבאב אל ימן, ברחוב עזה 29, הפך את ה-1984 מחזון למציאות (מלבד הקטע של אלג'יר והסמיתס) והיווה פריצת דרך נוספת לדו קיום במרחב הירושלמי בין דתיים וחילוניים.
בשבתות הפאב / מסעדה פועל כמו בית מלון: אפשר להזמין מראש מה לאכול ולשתות כאשר האוכל עצמו נמצא על פלטות ואין חילול שבת. גם התשלום מתבצע מראש או אחרי צאת השבת על בסיס אמון, אלא אם קוראים לך רחל עזריה (והמבין יבין).
כמובן שעם כל הכבוד לאידיאל ולחזון, אם האוכל לא טעים זה לא שווה כלום - אז נגיע לעיקר. עדי ואני שני אנשים עם תיאבון בריא, סיימנו כל אחד ג'חנון וביצה (אל תשכחו לבקש הרבה רסק עגבניות והרבה חריף), עראייס מלאווח עם בשר טבעוני וצנוברים, חומוס עדשים + טחינת סלק (שאני מודה שקצת התאכזבתי לגלות שכל רכיב בה בנפרד וזאת לא ההמצאה שפנטזתי עליה, חומוס שעשוי מעדשים וטחינת סלק, אבל מה אני מתלונן, זה עדיין היה טעים).
עדי שאל אותי אם אני רוצה לקחת מלבי לקינוח, ועניתי לו שלא באים למסעדה תימנית בשביל מלבי. לקינוח לקחתי בעיניי את הדבר הכי טעים במקום וגולת הכותרת בעיניי - 'סאלוף', פיצה תימנית, או יש להגיד פיתה תימנית שמוגשת עם כל מיני תוספות שבוחרים. אנחנו לקחנו ברוקולי ופלפלים, כי בכל זאת בריאות זה השם האמצעי שלנו (סכנה זה השם הראשון).
אחרי ששתיתי בירה מהחבית (אין גינס לצערי) ויין מהחבית (יש גם אדום וגם לבן) עברנו לדבר האמיתי, ערק גת לימון. כך שיכרתי את עדי כהוגן וגרמתי לו להוציא סודות מדינה שכולם רוצים לדעת, כמו עם מי הוא יוצא (רמז: אם הם יתחתנו, יהיו להם את אותם ראשי תיבות), למי הוא יצביע בבחירות הקרובות (רמז: לא הרשימה המשותפת) ומה הוא הולך לעשות לכבוד יום הולדתו ה-40 (רמז: זה הולך להיות אדיר). למזלי הוא היה ממש שיכור ובטח לא זוכר שהוא סיפר לי את כל זה.
לסיכום, אנשים שלא מכאן (וכן, אני מתכוון לתל אביביים) ומסתכלים עלינו מבחוץ חושבים שירושלים היא הבעיה, אבל הם לא מבינים שזה הפוך. ירושלים, דרך מקומות ויוזמות כמו באב אל ימן ושבאתי, היא דווקא הפתרון.
אז פעם הבאה שאתם בירושלים, בואו לבאב אל ימן, שתו בירה או יין מהחבית (צריך להמציא גם ערק מהחבית), תאכלו פיצה תימנית ותקבלו זריקת אופטימיות על העתיד שלנו. כי איך שירושלים נראית היום, כך ישראל תיראה בעוד שלושים שנה.
לדף הפייסבוק של המקום.
בשבת האחרונה אכלתי סעודה שלישית בנחלאות, בה הייתה פעילת BDS ישראלית. אחד ההסברים שהיא סיפקה לי למה היא תומכת ב-BDS, היה חוק הלאום. למחרת אכלתי עם עדי ארבל, מיוזמי אותו חוק... על הארוחה עימו אני כותב לכם עכשיו. זה היופי פה בירושלים, יום אחרי יום, ארוחה אחרי ארוחה, אתה אוכל עם אנשים שונים משני עברי המתרס וזה הדבר הכי טבעי בעולם.
אז אותו עדי ארבל, שיש שיגידו שהוא הגרסה הדתית ימנית שלי (הערת העורך: אני לא!!!), ביקש ממני לשלב את שלושת הדברים שאני הכי אוהב בעולם: אוכל, אלכוהול וכתיבה. כמובן שאחרי שביררתי שזה על חשבונו (כי אני חצי תימני), נעניתי להצעתו להתארח בבלוג המסעדות שלו 'מאכלי י-ם'.
 |
| עד שאיתמר יגיע לקטע של האוכל ייקח זמן. נפרגן לכם בינתיים בתמונה. |
למרות שאני אמור לכתוב על אוכל, בירושלים גם ללכת למסעדה זה אקט אקטיביסטי שמקבל משמעות. ולמרות שהבטחתי לו בלי פוליטיקה, אי אפשר באמת לעשות את ההפרדה הזאת ולכן בחרתי את 'באב אל ימן', מסעדה תימנית ירושלמית וכשרה שפתוחה גם בשבת. מעבר להיותה מקום מעולה לארוחת שחיתות מלאת בצקים בשעות הלילה המאוחרות, וחיבורה לצד התימני שחבוי בי, היא גם מהווה בעיניי סמל לדו קיום ועל הדרך היא גם ויגן פרנדלי (המנות טבעוניות / צמחוניות).
בחורף של שנת 2018, ארגנתי ערב 'סטורי טלר' במסגרת 'שבאתי' שהוא מיזם שהוקם ע"י צעירים ירושלמים, דתיים וחילונים כאחד, שהיה להם חזון להפוך את השבת הירושלמית לגורם מאחד ורלוונטי למגוון רחב של תושבי ירושלים. התכנון היה להתכנס במבנה ציבורי, כמה בקבוקי יין, בקבוק ערק, בייגלה, במבה, ולשמוע סיפורים קצרים של ירושלמים, אחרי ארוחת שבת. דתיים, חילוניים וסתם כאלה שאוהבים לשמוע סיפורים שאומרים לך משהו על החיים.
בשביל לפרסם את אותו אירוע, כתבתי פוסט בפייסבוק שהפך להיות ויראלי, על פאב דמיוני בירושלים בשם 1984, בו שומעים אלג'יר והסמיתס, יש בירה קרה ואווירה חמה. בשבתות לא תהיו בו מוזיקה אלא כמה בקבוקי ערק / בירה / יין וחלק מהאנשים באים אליו אחרי התפילה וארוחת השבת, וחלק אחרי הכדורגל והים, וכולם יושבים ומתלוננים יחד על הפקקים הנוראיים בירושלים ועל משה ליאון (הייתי הראשון לזהות שהוא יהיה ראש העיר), תוהים אם יהיה איחוד בין בית"ר ירושלים לנורדיה ומתגעגעים לימי עדי גורדון העליזים. אמרתי שאותו ערב סטורי טלר שאני מארגן בליל שבת הוא הדבר הכי קרוב לאותו פאב דמיוני.
לאחר מספר ימים ובאופן מקרי לחלוטין קם הבאב אל ימן, ברחוב עזה 29, הפך את ה-1984 מחזון למציאות (מלבד הקטע של אלג'יר והסמיתס) והיווה פריצת דרך נוספת לדו קיום במרחב הירושלמי בין דתיים וחילוניים.
בשבתות הפאב / מסעדה פועל כמו בית מלון: אפשר להזמין מראש מה לאכול ולשתות כאשר האוכל עצמו נמצא על פלטות ואין חילול שבת. גם התשלום מתבצע מראש או אחרי צאת השבת על בסיס אמון, אלא אם קוראים לך רחל עזריה (והמבין יבין).
 |
| התפריט. כדי שתדעו מה להזמין לפני שבת. |
כמובן שעם כל הכבוד לאידיאל ולחזון, אם האוכל לא טעים זה לא שווה כלום - אז נגיע לעיקר. עדי ואני שני אנשים עם תיאבון בריא, סיימנו כל אחד ג'חנון וביצה (אל תשכחו לבקש הרבה רסק עגבניות והרבה חריף), עראייס מלאווח עם בשר טבעוני וצנוברים, חומוס עדשים + טחינת סלק (שאני מודה שקצת התאכזבתי לגלות שכל רכיב בה בנפרד וזאת לא ההמצאה שפנטזתי עליה, חומוס שעשוי מעדשים וטחינת סלק, אבל מה אני מתלונן, זה עדיין היה טעים).
עדי שאל אותי אם אני רוצה לקחת מלבי לקינוח, ועניתי לו שלא באים למסעדה תימנית בשביל מלבי. לקינוח לקחתי בעיניי את הדבר הכי טעים במקום וגולת הכותרת בעיניי - 'סאלוף', פיצה תימנית, או יש להגיד פיתה תימנית שמוגשת עם כל מיני תוספות שבוחרים. אנחנו לקחנו ברוקולי ופלפלים, כי בכל זאת בריאות זה השם האמצעי שלנו (סכנה זה השם הראשון).
אחרי ששתיתי בירה מהחבית (אין גינס לצערי) ויין מהחבית (יש גם אדום וגם לבן) עברנו לדבר האמיתי, ערק גת לימון. כך שיכרתי את עדי כהוגן וגרמתי לו להוציא סודות מדינה שכולם רוצים לדעת, כמו עם מי הוא יוצא (רמז: אם הם יתחתנו, יהיו להם את אותם ראשי תיבות), למי הוא יצביע בבחירות הקרובות (רמז: לא הרשימה המשותפת) ומה הוא הולך לעשות לכבוד יום הולדתו ה-40 (רמז: זה הולך להיות אדיר). למזלי הוא היה ממש שיכור ובטח לא זוכר שהוא סיפר לי את כל זה.
 |
| יש דברים שרק ערק גת לימון יכול לגרום להם. כמו המבט המזוגג של עדי על איתמר. |
לסיכום, אנשים שלא מכאן (וכן, אני מתכוון לתל אביביים) ומסתכלים עלינו מבחוץ חושבים שירושלים היא הבעיה, אבל הם לא מבינים שזה הפוך. ירושלים, דרך מקומות ויוזמות כמו באב אל ימן ושבאתי, היא דווקא הפתרון.
אז פעם הבאה שאתם בירושלים, בואו לבאב אל ימן, שתו בירה או יין מהחבית (צריך להמציא גם ערק מהחבית), תאכלו פיצה תימנית ותקבלו זריקת אופטימיות על העתיד שלנו. כי איך שירושלים נראית היום, כך ישראל תיראה בעוד שלושים שנה.
לדף הפייסבוק של המקום.
עושה חשק לעבור לירושלים!
השבמחק