שיאן

עברו חלפו להם תשעת הימים, ואתם בטח תוהים איפה שווה לשבור את צום הבשר שאולי גזרתם על עצמכם. לשם כך ביקשנו מתמר רכניץ, מנהלת הזמנה לפיוט, הבלוג הירושלמי המגניב חמש יחידות, הרכזת החינוכית של תג מאיר, קרניבורית בהכחשה ומסתבר שגם צלמת מעולה (כל התמונות בפוסט – שלה!), לבדוק את מסעדת שיאן.

חובה להודות: לולא הצעתו הנדיבה של עדי, ספק אם הייתי מגיעה אי פעם לאכול במסעדת שיאן שבתחנת הרוח ברחוב רמב"ן, דקות ספורות מהבית שלי. 

התיישבנו.

מה שמיד הביא אותי להרהר בסוגיה: מה מושך קהל מסוים למקום מסוים? נניח, "הראש" שברחוב עזה, על זוהמת המדרגות והכיסאות שבו, פונה אוטומטית לסטודנטים תפרנים (הם מגישים יין אדום בכוסות של קפה שחור). 

מסעדת שיאן, אם כן, מעוניינת כנראה למשוך קהל דתי מאוד, אולי אמריקאי, לבטח נהנתני. על דלת הזכוכית שלה תלויות שתי תעודות כשרות, אחת מוקדשת כולה ליבול נכרי בשנת שמיטה. המסעדה ממוקמת בפאתי שערי חסד, והיא חולקת מתחם אחד עם היימישע עסין, חנות האוכל היהודי של רחביה. בקיצור, ציפיתי לקהל מהסוג הנ"ל ודווקא הופתעתי – במקום הייתה אוכלוסייה מגוונת יחסית.

עד שנגיע לקטע של האוכל, רוצים לנסות לנחש מה זה?

חלל המסעדה נעים מאוד ומעוצב בטעם; הכיסאות נוחים והכלים יפים ונקיים, רואים בהחלט שמישהו השקיע בהם מחשבה. הצטערנו קצת שהמסעדה לא מנצלת את המרפסת הענקית ואת מזג האוויר הירושלמי שהיו יכולים להיות תפאורה מושלמת באותו ערב, אך גם הישיבה בפנים הייתה נעימה.

הזמנו שתי כוסות מיץ תפוזים ושתי כוסות יין – אדום ולבן – שנבחרו עבורנו על ידי הבית. השירות כולו היה ללא דופי, ואף שאפשר לתלות זאת בשעה המוקדמת שבה סעדנו, הדבר ראוי להערכה.

חצילים ללא אוהבי חצילים

למנה ראשונה לקחנו, בהמלצת המלצרית המסורה, חצילים מתקתקים ברוטב סויה, ופטריות מטוגנות בטמפורה יפנית. "אפילו אנשים שלא אוהבים חצילים אוהבים את המנה הזאת", אמרה וצדקה. חצילים הם לא כוס הסאקה שלי ובכל זאת נהניתי מהמנה שהוגשה כסלט חם עם ג'וליאנים של ירקות שורש. הפטריות הגיעו  בתוך סל נצרים משונה עם רוטב טריאקי, והיו שומניות מעט לטעמי. בתפריט מודגשות המילים – "מתקתקים" ו"טמפורה יפנית" ולא בכדי. החצילים היו מאוד מתוקים והפטריות עטופות בהמון טמפורה. שתי המנות היו גדולות מספיק כדי להוביל אותנו לשלב העיקרי שבעים במידה רבה.

מישהו הזמין בירה?

למנה העיקרית הזמנו, גם בהמלצת המלצרית, פרגיות בטמפורה עם אננס דבש, שום ושומשום, ובקר עם פטריות שיטאקי ובירה. שתי המנות מגיעות בתוספת אורז. לקחנו אחד מאודה ואחד מטוגן. הבקר, תבשיל קדירה עם ירקות שורש, היה טעים. הפטריות נוספו בנדיבות והתיבול לא היה חזק מדי וכיבד את יתר המרכיבים. בסוף הארוחה נזכרנו שהייתה גם בירה במנה. אמנם לא הרגשנו אותה, אבל זה לא גרע מההנאה שלנו. הפרגיות בטמפורה היו מתוקות מעט לטעמי, ועדי התגלה כג'נטלמן אמתי שמתגייס בלי הרבה דיבורים כדי להשתלט על מה שנותר בצלחת. בצלחות האורז הנדיבות כמעט ולא נגענו, אולי רק כדי ליהנות קצת מהרוטב של הבקר, והן נארזו אחר כבוד לכלבו הנאמן של עדי.

לפני הטיפול הג'נטלמני

למנה האחרונה המארח שלי התעקש להזמין משהו אקזוטי – אגרול פירות עם רוטב פירות יער וסורבה קוקוס. המלצרית המנומסת רמזה שהיא "מעדיפה כל קינוח אחר" על פני הבחירה שלנו, אבל לא אשת ריב ומדון אני כשזה מגיע לקינוחים, וזרמתי.

תכנית החלוקה

החלוקה בינינו הייתה הוגנת: עדי התפרש בגזרת האגרולים ואני נתתי עבודה בסורבה. המלצרית, אם כן, צדקה חלקית – כנראה שיש קינוחים טובים מאלה, אבל סורבה הקוקוס היה סיום מושלם לערב ירושלמי-אסייתי ולשיחה ארוכה על נושאים שוליים.

פייר? נהניתי.

לאתר המסעדה