גוסטו איטליאנו

אל הבלוג הגיעה אורטל קורן, יועצת חינוכית ואחת שיודעת. לאכול. לייעץ. לחנך. ועוד. לא תקראו את מה שיש לה לומר?

בלב שכונת קטמון, צמוד לבית הקפה השכונתי המוכר (שושקפה, למה לא לפרגן גם להם על הדרך?), החליט מי שהחליט לפתוח מסעדה נחמדה, שכונתית ו... איטלקית. גוסטו איטליאנו. זה השם. כבר התחלה טובה לתושבת שכונת קטמון הישנה והאהובה. המקום מעוצב בסגנון קלאסי ונותן אוירה חמימה ואת פנינו קיבלה מלצרית חייכנית ומקסימה.

התחלנו את הארוחה במיטב הקלאסה יין לבן חצי יבש (עד כאן מגיעה הבנתי ביין) ולמנות פתיחה הזמנו שתיים: הראשונה, מיני קפרזה. שזה אומר שיפודים של מיני מוצרלה ועגבניות שרי בשמן זית ואורגנו, המוגשות עם פוקצ'ה משובחת ופסטו.

למנת פתיחה שנייה הגיעה ברוסקטה פטריות. פטריות שמפיניון ופורטובלו בשמן זית, חמאה, קונפי שום ופטרוזיליה. ההגשה מיוחדת ושילוב הטעמים היה מעניין. אולי הייתי מוסיפה מטבל או גבינה נוזלית לצד הפטריות כדי לרכך את הטעמים, אבל בהחלט התחלה טובה.

פסטה נורדיקה. יחי הסלמון!

אחרי שפתחנו את התיאבון הגיע הזמן שנזמין את המנות העיקריות. הלכנו על פסטה וסלט. שילוב בין שחיתות לבריאות. בגזרת הסלט נבחר הפרוטי: חסה, רוקט, פרי העונה, חמוציות, גורגונזולה ושקדים, ברוטב שמן זית, דבש וחומץ תפוחים (אם תרצו, סלט ממתקים שבארוחה של ספרדים היה יכול להשתלב עם הקינוח). בכדי למלא הקיבה הזמנו גם פסטה נורדיקה: סלמון, אספרגוס, שמנת ושום. טעם עדין של סלמון בשילוב טעמים משלימים נתן לפסטה נוכחות חשובה שלא ביישה את היומרה של המסעדה האיטלקית.

רוקנו את הצלחות ולא השארנו פירור אבל היינו חייבים לא להזניח את הקינוח והחלטנו להזמין טירימיסו. מנה קלאסית לאוהבי קפה. באמת לא טעינו והקינוח, שהגיע בחתיכה נדיבה, היה בחירה מצויינת לסיום ארוחה מפנקת.

תודו שזו חתיכה נדיבה

לסיכום: באה לשכונה מסעדה חדשה, והיא כאן כדי להישאר.

לדף הפייסבוק ושאר הפרטים של גוסטו.

אל דנטה

לאכול במסעדה זה זכויות אדם. בדיוק מהסיבה הזו הוזמנה להתארח בבלוג נוה דרומי, רכזת פעילות זכויות אדם כחולבן במכון לאסטרטגיה ציונית.

אל-דנטה. נשמע תחילה כמו מסעדה איטלקית בפרברי חיפה שאבד עליה הכלח. שם לא מקורי לעוד מסעדה איטלקית לא מקורית. ואם נוסיף על זה את העובדה שהוזמנתי למסעדה על ידי הבוס שלי.... נו. תבינו לבד.

כרגיל הוא איחר. הגנים הפולניים שלי ואני כבר מכירים את התחושה ונערכים לה בשלל משפטים מעוררי מצפון. כדאי גם לפתוח את המחשב ולהוציא מחברת כדי להמחיש את סך הזמן הרב שחיכיתי. מתנצל ונושף הוא הגיע. לא סלחתי.

כלפי חוץ חייכתי ובפנים בערתי. מרעב, לא מכעס. סתם, שיקרתי. מכעס. הדרך לליבה ולמצב רוחה של אישה מתחילה ונגמרת בבטן ובינתיים ההתחלה מתהמהת נורא.

ככה נראית אל-דנטה

בזמן שהוא קשקש ופטפט, אני התנחמתי בציורים הקסומים ובאווירה האיטלקית הרומנטית השוררת בכל פינה. אם האוכל יהיה ברמה של העיצוב אז אני עומדת בפני הרפתקה קולינרית טעימה במיוחד, וכמו כל הרפתקה טובה, הכיף מתחיל טיפין טיפין. ניחוחות של אוכל החלו להגיע מכיוון המטבח. אם זה היה סרט מצויר היו רואים ענן לבן של ניחוח יוצא מהתנור החם היישר אל תוך מחילות האף שלי ומיד אחריו הגיעו המנות הראשונות – הברוסקטה והאנטיפסטי. יש משהו לא אנושי בלהגיש לאדם מורעב צלחת מלאה כל טוב בכמות מוגבלת – כביכול הרעב אמור להרגע, אבל בפועל התאבון מתגבר.

ואז הן הגיעו. כשהן מוקפות בהילה בוהקת ויפה - שתי צלחות שהופיעו על השולחן במלוא הדרן - פסטה מעולם לא נראתה טעימה יותר.

וכך, עמדו לפני שתי צלחות עם פסטה בצורה שמעולם לא ראיתי, עם טעם שמיימי שלא ציפיתי לו ושמות איטלקים נהדרים (פפרדלה פטריות ופרויארבו) שיכולים לגרום לאישה רומנטית לחשוב כי המאהב האיטלקי נמצא ממש מעבר לפינה. לצערי הייתי צריכה לחלוק אותן. ולא עם המאהב האיטלקי.

ככה נראית פפרדלה

 כשהגענו לקינוח עמדה בפניי דילמה. כחובבת קינוחים מוכרת, המחשבה שיגיע קינוח לא מוצלח, יכולה להדיר שינה מעייני. לאחר שהעברתי את המלצר חקירת שב"כ מיומנת וביררתי את מידת הנימוחות והמתיקות של כל אחד מהקינוחים, החלטתי ללכת על עוגת השוקולד שהוא המליץ עליה. לא אהבתי. בהתחלה. המלצר המסכן לא ידע שיושבת לפניו מרי אנטואנט של ימינו, אבל למזלו הבחור הקשקשן לידי אהב את העוגה וכך ניצל המלצר החביב מאכילת ראש קיצונית. לקראת סוף העוגה, משהו גרם לי לנסות ולתת צ'אנס שני לעוגה ממנה האיש מתמוגג כל כך. פתאום זה הרגיש לי יותר טעים. סוף העוגה. סוף.

טורו

הבלוג הוזמן להתארח לסעודת טעימות במסעדת טורו המתחדשת, וזו סיבה נהדרת לספר לכם על אחת המסעדות עם הלוקיישנים הכי שווים בעיר! אה כן, וגם האוכל נהדר.

הקדמה קצרה: מסעדת טורו היא מסעדת שף (בני אשכנזי שמו) ים תיכונית הממוקמת בלב ליבה של משכנות שאננים מול נופיה המרהיבים של חומות העיר העתיקה. טורו, שנפתחה מחדש בחודש מאי האחרון, מציעה תפריט בשרי כשר, הכולל גם מגוון דגים.

מתוקף תפקידנו החשוב, זכינו לטעום מ-12 מנות שונות מתוך המגוון הרחב המוצע במסעדה (התפריט כולל לא פחות מ-33 פריטים!) שהיו באמת טעימות אחת אחת. זה עוול לא קטן להזכיר רק חלק מהן, אבל מישהו פה צריך לקבל החלטות קשות ולספק לכם הקוראים הצצה לכמה מהמנות היותר מיוחדת של טורו.

מבין המנות הראשונות, מומלץ מאד לנסות את קציצות הפראסה ותפוחי אדמה שפשוט נימוחות בפה ופותחות את התיאבון. לחובבי הכבד, מומלץ לנסות את הכבד הקצוץ שמוגש ברוב עם והדרת מלך. למי שאוהבים לפתוח את הארוחה עם סלט, אזי סלט האנדיב מהווה בהחלט תשובה הולמת: לבבות חסה, סלק, פילה תפוז, בצל סגול, בזיליקום, רוקט, אגוזים, שקדים סלרי, צנונית וויניגרט דבש לימון.

כבד. מרחיב את הלב ואת הבטן.

מבין המנות העיקריות, שלשמן התכנסנו, בולטות מעל כולן שלוש מנות שוות במיוחד ומיוחדות בשונותן: השפונדרה, הסינייה והניוקי פילה בקר (הסדר לא משנה). מנת השפונדרה (נתח מספר 9, למקרה שתהיתם) מגיעה לאחר בישול ארוך (7 שעות, לא טעיתם) ובליווי שעועית לבנה, פטריות, דלעת, בצל ושעועית ירוקה. הסינייה, לעומת זאת, היא בשר טלה טחון מלווה בטחינה, תפו"א, לימון כבוש, בצל, עגבניות צלויות וכוסברה. הניוקי מגיע עם פילה בקר, וכל מסיבת הטעמים הזו עשויה בציר פורצ'יני, אליהם מתלווים ערמונים מעודנים. 

שפונדרה. שווה כל דקה משבע שעות הבישול.

לקינוח, אמליץ בקלות על הטרטפו שוקולטה, המווה בעצמו חגיגה של טעמים: שטורייזל שוקולד, מקרון קפה, פטיסייר, פירות יער וגלידת רום – הכל באחד!

טרטפו. All in One

כשתגיעו למסעדה, תיווכחו בעוד שלל מטעמים אותם מציע התפריט. מתסכל משהו. לפתרון הבעיה, או לפחות לצמצומה, ניתן להציע שתי אפשרויות:

·         נצלו כל סיבה למסיבה, והגיעו למסעדה עם מספר חברים או בני משפחה, כך שתוכלו לטעום גם מהמנות שלהם. אם לא תגמרו להם את כל האוכל, אז בסוף החבר'ה גם יודו לכם.

·         הגיעו למסעדה בין 12:00 ל-16:00 ובקשו לנסות את המנות העסקיות שמחירן נע בין 79 ל-99 שקלים, וכוללות מנה ראשונה, עיקרית ולחם שאור עם מטבלי הבית.

ואם כבר הגעתם עד הלום, אל תשכחו לבקר גם בשירותים המעוצבים של המקום.

לאתר ודף הפייסבוק של טורו (צילום: דניאל לילה)

פולי

דוקטור הגיע לבקר בבלוג. ד"ר ניר בומס. האיש שמגלה טפח ומכסה טפחיים. האיש בעל החברים מכל קצוות המזרח התיכון. האיש שמאחורי בית חב"ד קטמונים. קבלו אותו.

זהו ערב ירושלמי קר עם עננות נמוכה וריח של גשם באוויר. המושבה הגרמנית עדיין מלאה באנשים נמרצים הנראים ממהרים מעט, כנראה בגלל הקור. יפה השכונה הזו למרות שלא תמיד ניתן למצוא מקום שקט בו אפשר להנות מקיסמה. השקט, כמו הקסם, לא תמיד נמצא במרכז העניינים. ולכן הרחקנו מעט, עדי ואני, והמשכנו במעלה רחוב יהודה. עצרנו למול בניין קשתות מרשים מהתקופה העות'מנית הניצב איתן בצומת הרחובות יהודה ודרך חברון. חלקו הארי של הבניין משמש במלונית (בית קטן בבקעה) כאשר הקומה התחתונה (שבמקורה היתה בור מים עתיק שהוסב לחדר אירוח) משמשת כמסעדת פולי. המקום לא קטן ומציע אירועים עד ל 130 איש. ובכל זאת מציעה המסעדה אווירה ביתית ואינטמיות השמורה בדרך כלל למסעדות קטנות ממנה (במיוחד בחצי הקומה התחתונה המופרדת מעט מחלל המסעדה המרכזי). 

פולי היא מסעדת שף איטלקית, כשרה למהדרין המציעה שילוב חביב ומנצח של אוכל איכותי, אווירה נעימה ושקט נעים. אם תרצו, ניחוח איטלקי בקצה המושבה הגרמנית.

התחלנו במרק ירקות מהביל על מנת להיכנס לאווירה ולהתחמם מעט. המרק הוגש עם לחם ביתי טרי וטעים. תיבלנו במיקס פטריות (תערובת פטריות מוקפצות בשמן זית, לימון ופטרוזיליה). המרק היה טעים והגיע די מהר (אם כי לא לא תמיד למקומו) וכך גם מנת הפטריות. השירות מהיר אומנם אך לא ממש מדויק. מידי פעם – נאלצנו להמתין מעט יותר זמן למנה העיקרית – הוצעו לנו מנות מפתות לא פחות שהוזמנו על ידי לקוחות אחרים מה שהוסיף משהו לפחות לחווית הריח... אך לבסוף הגיעו גם שלנו: הפסטה ביאנקו (יין לבן ועירית על בסיס שמנת) והלזניה (שכבות עלי פסטה עם רוטב עגבניות, רוטב בשמל, גבינת מוצרלה) - שתיהן מהבילות וטעימות. גם הקינוח – סופלה שוקולד – היה במקומו, מתוק, טעים ובטמפרטורה הנכונה.

לסיכום: מקום נעים וטעים המתאים גם לאווירת החורף במקומותינו. את השירות עוד ניתן לשפר – אך באם מתעזרים אתם במידה של סבלנות הרי שגם זה יתווסף לחוויה. 

לפרטים נוספים: האתר של פולי.

אספרנסה

והפעם הבלוג מארח את דבורה פרידמן, אחת הג'ינג'יות השוות בבירה, רוקדת בארבע שפות, ומפיקה חדשות לתקשורת הזרה בישראל.

"מה מעט צריך האדם כדי להיות מאושר?", כתב מרקוס אורליוס: "רק אופטימיות, חיוך ותקווה".

אז מלאת אופטימיות למרות, או שמא בגלל המבול שירד בחוץ ופתאום הזכיר שגם בישראל יכול להיות חורף אמיתי ולו לרגע, ומלווה בחיוך הנסוך על פניו של של עדי למרות שנאלץ להתעורר מוקדם מדי לארוחת הבוקר - הגענו לבית קפה "אספרנסה" – או "תקווה" בעברית לאלו מכם שרוצים את זה "תוצרת הארץ".

מדובר בגרסא החלבית של מסעדת "אקליפטוס" בראשות השף משה בסון, שגם ממוקמת ממש מעליה, ברחוב חטיבת ירושלים 14, מתחם חוצות היוצר (ועליה יש ביקורת נפרדת). עצם מיקומו של קפה אספרנסה, מאפשר למבקרים בו לבחור בין הנוף של חומות העיר העתיקה מאחד, ומאידך להעיף מבט על משכנות שאננים, מלון המלך דוד ורחוב האומנים הציורי של חוצות היוצר. יש לציין, שלפחות לטעמי, הישיבה במרפסת המקורה והנוף הנשקף ממנה, מכסים על החוסר בעיצוב בחלק הפנימי של בית הקפה - בו אנחנו ישבנו מפאת הקור החריג שהוכיח שוב שאני פשוט רוסיה בלאי. מצד שני, בדיוק מעליי בקעה מוזיקה קלאסית נעימה שהשתלבה היטב עם השיחה הקולחת, רעשי הכביש הסואן שמאחוריי, והשקט של אחת מסמטאות חוצות היוצר יחד עם חומות העיר העתיקה מצדדי.

אז מה היה לנו שם?

מפאת השעה הוגש לנו תפריט ארוחות הבוקר שמשתנה במעט בשעת צהריים וערב. בחרנו בשקשוקת תרד ושמנת שנראתה לנו המקורית והמעניינת ביותר מבין השקשוקות המוצעות. ולזה הוספנו ארוחת בוקר ישראלית שכללה חביתה עם עשבי תיבול (ניתן לבחור גם תוספות אחרות כגון בצל, פטריות, פטה ועוד). המנות הוגשו עם לחמניות הבית, כוסיות מוזלי עם פירות טריים, שלושה סוגי מתבלים מתוצרת מקומית: עגבניות מיובשות, ריבת אגסים בקינמון ותערובת עשבים ירוקים ברוטב. לזה נוסף גם סלט ירקות, צלוחית גבינת פטה, וגבינת שמנת עם נגיעות שמן זית.  להבדיל ממסעדות אחרות, עשבי התיבול בחביתה הם טריים ונקטפים בו במקום או מערוגת התבלינים שגדלה במרפסת או ע"י השף, משה בסון, בסיוריו השונים בהרי ירושלים (וכאן אני ממליצה לכם לפנות ל"רב גוגל" ולקרא קצת  על האיש -  הקרוי גם "הארכיאולוג של האוכל הישראלי", ולא לחינם...).

מעבר לכך, חביתה זו חביתה ואיתה לא ממש ניתן להפתיע. השקשוקה לעומת זאת היתה אכן מעניינת, מקורית בריאה (בכל זאת תרד ושמנת) וטעימה מאוד, אם כי אני משערת שיש מי שימצא אותה מלוחה מדי. המוזלי נהדר וטרי. המיצים הטבעיים – אכן טבעיים ונסחטים במקום (להבדיל מתרכיזים טבעיים למיניהם) ואנחנו בחרנו במיץ גזר ותפוזים, אבל יש גם את אופציית האשכוליות. אני באופן אישי נפלתי לרגליה של גבינת השמנת שטובלה בשמן זית והחליפה, על הצד הטוב והמשמין ביותר את החמאה. 

אגב, למי שמגיע בלי עדי, או סתם לא מסתפק בחיוך שלו – את העבודה יעשו טוב מאוד צוות המקום. המלצרים אדיבים וחייכנים, עם תודעת שירות לא רעה בכלל, מקנים הרגשה ביתית למדי למקום, ולא שוכחים לעבור מדי פעם ולבדוק אם הכל בסדר, ואם חסר דבר מה. מה שמבחינתי ראוי לציון. עוד טיפ חשוב: ללקוחות המסעדה יש חניון צמוד. שווה להתקשר מראש ולתאם.

וחזרה למזון - כמו כל בחורה ממוצעת שהצמיחה במהלך חייה קיבה נוספת המיועדת לקינוח בלבד, לסיום וכחלק מארוחת הבוקר הוגשו לנו פנקייקים קטנים עם קפה/תה נענע (טרייה שרק נקטפה), וגלידת וניל של בן & ג'ריס – שני האמריקנים שהפיתוחים שלהם עושים אותי מאוד, אבל מאוד מאושרת.

אז בין אם זו הגלידה האהובה עליי ביותר, או האופטימיות החיוך ובית הקפה "אספרנסה", יען כי תקווה – נראה שיש עוד מקום בירושלים, שיכול לעשות אתכם, ובדוק שאותי – מאושרים.

לדף הפייסבוק של אספרנסה.

ריו - RYU

לאחר פגרה בשל נסיעות לחו"ל ושקרים אחרים, מארח הבלוג את הדס זר, יהודיה נודדת שכרגע מבלה את זמנה בירושלים כמוכרת ודוגמנית הבית בחנות בגדי מעצבים בשם חומי.

האמת היא שפעמים רבות עברתי ליד מסעדת ריו (RYU) ולא ממש היה לי אומץ להיכנס. אמנם זה נראה מקום מזמין אבל גם אקסקלוסיבי מאוד וזה פחות הסגנון שלי... אבל עדי הזמין אז מי אני שאומר לא? ואמנם כך היה. נכנסנו למסעדה יפה ומוארת אך להפתעתי חמימה ונעימה.

הדבר הראשון שהרשים אותי במסעדה (אחרי המארחת האדיבה כמובן) היה להיכנס למסעדה לא קטנה, מלאה באנשים, ובכל זאת למצוא מקום עם שקט מרגיע. אקוסטיקה מדהימה עם מוזיקה מצויינת זה הדבר הראשון שפותח לי את הלב ואת התיאבון... התיישבנו בכיסאות מרווחים ליד שולחן גדול והיתה אוירה של נחת. לאחר עיון ממושך בתפריט המגוון החלטנו מה להזמין.

מנה ראשונה נולדס don't you dare (כך הוא נקרא בתפריט) וסושי ״אש הדרקון״ שלדעת בעל המסעדה (וגם לדעתנו) משביע! המנות הוגשו בזריזות ובאדיבות לצד שתי כוסות יין. מנת הנודלס אמנם לא היתה חריפה כפי שקיווינו אך טעימה להפליא - נתחי אנטריקוט פרמיום, בצלים, פטריות יער, נבטים ופלפל צ'ילי אדום ברוטב שום! גם הסושי לא איכזב והיה עשיר מאוד עם טעם קצת מפתיע ובלי קמצנות על הדג. פשוט מענג. 

סושי מקומי. כמה טעים, ככה יקר!

אני לא טיפוס של מנות אחרונות. קשה לי להבין איך אני יכולה להכיל עוד עוגות כבדות ומתוקות כל כך אחרי ארוחה כבדה אבל עדי התעקש אז הלכנו על פאי תפוחים עם סורבה פירות יער (כמעט כל יתר המנות האחרות כוללות מקוקוס וזה ממש לא בשבילי).

למרבה הפתעתי הפאי היה קליל מאוד והסורבה מצוין והארוחה הסתיימה ממש בטוב.

אז מסקנותיי מהערב היו שריו זה אמנם מקום קצת fancy אבל בהחלט חמים ומרווח. (יש גם עוד קומה למסעדה וגם מקומות ישיבה בחוץ..). ובנוגע לאוכל, כפי שבוודאי כבר הבחנתם: המנות גדולות ומשביעות, טעימות מאד, וגם השירות יעיל ואדיב. 

מתאים ליציאה משפחתית או דייט ואפילו יש מקום בשביל לארח אירוע קטן.

* הכשר מהדרין.

* שירותים יפים וגדולים.

* שירות מצוין ומהיר.

* מחירים סטנדרטיים ++.

לאתר של RYU.

Grill on the Terrace

לרגל בוא הקיץ, מארח הבלוג את רחל הירשפלד, כתבת אתר החדשות של ערוץ 7 באנגלית, שהגשימה חלום ילדות ועלתה לישראל מניו יורק לפני שנתיים.

לא צריך להיות שף או מומחה קולינרי כדי לדעת להעריך אוכל יוצא מן הכלל. חלקכם חושב שמדובר בטענה ידועה, אבל את ההוכחה הניצחת קיבלתי ביום חמישי שעבר, עת אירח אותי הבלוג לסעודת טעימות לרגל פתיחתה של מסעדת הקיץ החדשה על שפת הבריכה של מלון ענבל היוקרתי בין 5 הכוכבים, 'הגריל על הטרסה' (בתרגום חופשי). למען הסר ספק, לא מדובר על ארוחה סטנדרטית של חומוס ושיפודים, כי אם על מגוון מנות גורמה עשויות בטוב טעם.

אל שפע המעדנים התאווים לחיך בטרסה המקומית התווספו הנוף הציורי, בחירה מושלמת של מוזיקת רקע, צוות מיומן ואווירה נעימה מאד. זכינו לטעום כמעט מכל המנות המופיעות בתפריט, ויש לא מעט כאלה – ראשונה, עיקריות, קינוחים ואפילו מבחר מנות ילדים מקוריות. השף של המלון ושל המסעדה, מוטי בוחבוט, בעל ניסיון של 30 שנה בתעשייה, קצר לאורך הארוחה שבחים רבים על כל מנה ומנה שיצאה תחת ידו. האיכות של המנות בהחלט הצדיק את מחירן (42-58 ש"ח למנות ראשונות, 72-125 לעיקריות).

מנת הפתיח כוללת פוקצ'ת תבלינים מעולה המוגשת בליווי מגוון מנות פתיחה לבחירה. אנחנו חיבבנו מאד את טריו הפטריות הצרובות. המנה הראשונה אותה אהבתי במיוחד הייתה סביצ'ה טונה אדומה, עשויה בשמן שומשום ומוגשת עם פרוסות סלק אדום וצנוניות בגרידת לימון. אליה מומלץ לצרף כמנה ראשונה נוספת את פטה כבד העוף המוגש בליווי ריבת עגבניות שרי מיוחדת וטוסט ג'בטה איטלקי מפתיע.

מבין העיקריות התלהבתי במיוחד מהפרגית הצרובה במרינדה של חמאת בוטנים (ולא רק בגלל שאני ממוצא אמריקאי!) ומטריו מגדל מיני המבורגר אנטריקוט בשילוב שלושה סוגי פטריות, שהתאימו מאד ליין תשבי האיכותי שנבחר ללוות את הארוחה.

למגיעים עם ילדים (לא, זה לא הנושא... תנו לי זמן!) תינתן אפשרות לבחור בין מיני המבורגר, ספגטי בולונז, חזה עוף צלוי וגולת הכותרת: קרפ שניצל מקורי ומוצלח מאד (מומלץ גם למבוגרים). בקינוחים לא מומלץ לפספס את מגוון הטראפלס הביתיים וקרמבל האגסים המפתיע לטובה (כי להסתפק בקינוח אחד זה לחלשים).

הרעיון של מסעדה לצד בריכת המלון, כשסועדים והשוחים מנעימים את האווירה אלה לאלה, מהווה קונספט חדש למדי, לפחות בירושלים. את מי שפחות מתלהב מהשילוב הייחודי, אפשר להרגיע באמצעות ציון העובדה שהשחייה בבריכה מסתיימת ב-20:00, כך שרק מי שיגיעו מספיק מוקדם (המסעדה פותחת את שעריה בשעה 18:00) יוכלו להנות מהמחזה המרנין.

בנוסף לתפאורה הייחודית, נהנים הסועדים ממוזיקה מאד נעימה ואיכותית, ומי שיגיעו ביום שלישי או חמישי, יזכו להתענג על הרכב ג'אז אותו לא זכינו להכיר.

ניתן לסכם בקלות ולומר שהאוכל הנהדר, המוזיקה הנעימה והאירוח הנינוח, הפכו את הערב לחוויה שלא במהרה תישכח ומומלצת מכל הלב לכל מי שיזכה לבקר בירושלים בקיץ הקרוב.