קפה גן סיפור

את עינת קורמן אני מכיר כבר שנים לא מעטות בזכות פעילותה הנמרצת בפורום המשפטי למען ישראל. עינת היא גם תושבת ותיקה בנחלאות, וכשסיפרה לי שנפתח הקפה החדש והמסקרן בגן סאקר, מיד הצעתי לה לעשות מעשה ולהצטרף למשימת ביקור מעבר לקווי שדרות בן צבי. קפה גן סיפור, נעים להכיר!

קפה. גן. סיפור. כמה פשוט ויפה, ואיך זה שעד עכשיו לא הוקם בית קפה בגן סאקר? אבל הנה, ירושלים מתחדשת במסעדת שף משובחת שהוקמה ממש בכניסה לגן סאקר. אז יש קפה ואוכל טוב, יש גן רחב שנפרס מסביב, יש מוזיקה טובה ועיצוב מרשים. מה עוד צריך בחיים?

עם הנוף לגן. ברקע: סאקר שנשאר רעב.

המקום הוא חלק מרשת של בתי קפה שהוקמו בגנים עירוניים בחולון, ראשון לציון והרצליה וזה בית הקפה הראשון של הרשת שהוא גם כשר למהדרין (רבנות ירושלים וגם בד"ץ הבית יוסף), כיאה לעיר הקודש. בית הקפה בנוי משלושה אזורי ישיבה, האחד בתוך מבנה סגור וממוזג ועוד שני מפלסים שגולשים בעדינות לתוך הגן, כך שהיושבים בחוץ נהנים ממזג האוויר הירושלמי ומגן סאקר שמעולם לא נראה ירוק יותר.

החלטנו לפתוח בשתי מנות ראשונות, שהיו טובות מאוד לאוהבי המטוגן: אינצ'ילדה שהיא טורטייה במילוי פטריות, בטטה בצל ומצופה בפירורי לחם קריספיים ומנה נוספת, כרובית ממולאת בגבינות. שתי המנות גדולות ומספיקות גם לשלושה אנשים.

היכונו לביאת הקפרזה

למנה עיקרית חלקנו סלט קפרזה: עגבניות שרי מכמה סוגים, קוביות פוקצ'ת שום, קרעי גבינת מוצרלה ורוטב בלסמי שהיה מרענן וטעים מאוד. הרוטב היה במידה הראויה ולא השתלט על המנה כולה. ניסינו גם מאכל חדש, שלא ראיתי בשום מקום אחר: פסטת 'היער השחור', פסטה שחורה שנצבעת בעזרת אבץ ומוגשת ברוטב שמנת וטריאקי עם פטריות ובצל. המנה הייתה יפהפייה בצבעים שלה, וטעימה מאוד. גם הניוקי בטטה ממולא גבינות מומלץ מאוד, הוא עשיר בטעמים ומורגשת הטריות של המנה.

פסטה. יער. שחור.

תפריט הקינוחים שהגיע ממוסגר (וכך ראוי!) היה מלא במנות שאינן נפוצות כמו פאי מנגו, צנצנת מלאה בקצפת ואלפחורס, לצד המנות הקלאסיות כמו פאדג' שוקולד, קראמבל תפוחים ועוד. 11 מנות שונות של קינוחים, ועוד שלוש הצעות למשהו קטן ליד הקפה (מאפינס גזר, בראוניז שוקולד ועוגיית אלפחורס). זה מבחינתי עושה את המקום למושלם! אז לא עמדתי בפיתוי, והגיעו לשולחננו שתי מנות גדולות של פאדג' שוקולד קלאסי שהיה טעים מאוד, ומנת 'מרי פופינס' – עוגיות שקדים על גלידת וניל-מקופלת שגם היא מומלצת.

מרי פופינס. תזמינו לפה את ג'ולי אנרוז!

כל המנות, הראשונות, העיקריות והאחרונות, הן מנות גדולות, מוגשות על צלחות קרמיקה יפות, גדולות ומזמינות וההגשה עצמה מרשימה, ויחד עם זאת לא צריך להיות הנדסאי בניין כדי להבין מאיפה מתחילים לפרק את המנה...

הרעיון של קפה. גן. סיפור הוא להתייחס גם לילדים: המקום מציע ספרי ילדים לעיון ולמכירה (בשיתוף 'סיפור חוזר'). פעם בשבוע תתקיים הפעלה או שעת סיפור, יש תפריט ילדים מיוחד וצורת ההגשה תשכנע גם את הילד הכי סרבן לאכול את תלתלי הפסטה של הילדה שמצוירת על הצלחת. אפילו הכיור נמוך במיוחד בשביל הילדים.

מי שלא בא סאקר!

אז לירושלים יש במה להתחדש לקראת השנה החדשה. מקום מתוק, שמזמין להירגע, לאכול טוב וליהנות מהעיר הכל כך מיוחדת שלנו.

לאתר רשת קפה גן סיפור

לדף הפייסבוק של הסניף הירושלמי

צ'יפיס

לראשונה במאכלי י-ם, אירוח ביתי! ואיזה ספתח של אירוח זה היה. קבלו את נעמי ויואל המקסימים, עליהם ועל מעשה ידיהם המופלאים תספר לכם יסכה רוטשילד, שרק לאחרונה חזרה לשרת בצה"ל, או יותר נכון בצבא הסמוך לו, חיל האוויר.

היי, אני יסכה רוטשילד, נעים להכיר.

כנראה שלקראת סוף השנה, הצטברו שם למעלה הרבה זכויות שלי, שלא קיבלתי עליהן שכר כי אחרת אין דרך טובה להסביר למה זכיתי לפינוק הזה שנקרא "צ'יפיס יואל ונעמי מארחים" (אוקיי, אולי קשורים לזה שליחת מצווה אהובה ואלוהי הפייסבוק, אבל תזרמו...).

תכירו את יואל. כדאי לכם.

הערב היה בהשראת מיזם 'eat with', שמתרחק מההתבודדות והנפרדות שמציעה מסעדה לטובת אירוח ביתי סביב שולחן משותף, שמאפשר היכרות ושיחה בין האוכלים, על מצע של מנות מיוחדות ומפנקות במגע אישי, שנוצרו מתוך ליבם של המארחים.

אז נסענו, מעיין, עדי ואני, למושב שואבה, בהרי ירושלים. ליד גדר לבנה ירדנו במדרגות, הקפנו משמאל והגענו לחצר הקסומה של נעמי ויואל, המארחים. עוד אדבר עליהם רבות, אבל בואו נתחיל ונגיד שמדובר על זוג חביב כל כך, עם נפש ענקית, תשוקה לאנשים ואוכל, שמהווים גם את המנה הראשונה, המנה העיקרית וגם את הקינוח המתוק של הערב המדהים הזה.

תנו רבנן: לעולם תהא יד שמאל דוחה ויד ימין מקרבת

החצר מלאה בירקות שנעמי ויואל מגדלים לבד, לול תרנגולות מטילות, טאבון, מעשנת ותנור שנבנו על ידי יואל ואפילו מקלחת עם נוף משגע. במרכז החצר, עמד שולחן עץ רחב (תנחשו מי בנה אותו) ואליו התקבצו עשרה אנשים מרחבי הארץ, שבאו להתפנק ממעשי ידיהם הברוכות של יואל ונעמי.

המנות הראשונות כללו מטבלים טעימים, קרפצ'יו סלק בבלסמי, סלט עלים מרענן, רוסטביף במעשנת(!) ופטה כבד על טוסטונים פריכים בליווי ריבת תאנים אלוהית(!!). כדי למקסם את העסק, גם נמזגו לא מעט כוסות של יין אדום, עם מרקם פירותי ועפיצות גבוהה (סתם, לא מבינה בזה בכלל. יודעת להגיד רק שהתחלנו עם יין אדום ושהוא היה מעולה!).

יין. שולחן. שניהם, הום-מייד לגמרי

ואז... ואז הגיעו המנות העיקריות. את הגעתן החגיגית לשולחן, הקדימו רגעים שכולנו קמנו ועמדנו ליד יואל כדי לראות איך הוא יוצר את הבשר, מתבל באהבה (תבלינים שהגיעו מדרום אפריקה, הודו והגינה הביתית כמובן) ופורס במקצועיות. אי אפשר היה שלא לרצות לראות את הקסם הזה מקרוב.

אל צלחותינו הגיעו בורווס (מיטב בשרים בצורת נקניקיה, שלא דומה, תודה לאל, לשום דבר שאי פעם קראתי לו "נקניקיה"), פרוסות אנטריקוט טעים טעים, ולחמעג'ון משגע עם מרכיב סודי. למקרה שדאגתם, כל הטוב הזה לא היה לבד. לשולחן הוגשו ירקות צלויים, סלט ירקות במבחר צבעים וסלט כרוב נהדר של ליטל (לא מכירה אותך ליטל, אבל את בהחלט המועמדת שלי להדלקת משואה).

היד של נעמי ומעשה ידיה

היה כמובן גם עוד יין משובח וקינוחים שטיפה דורשים עוד ליטוש אבל בהחלט טעימים ומיוחדים. נגיד, קראמבל שזיפים עם סורבה מנגו, ובקלאווה. ופירות. וריבועי טראפלס נהדרים. אם לא הייתי מתביישת והחינוך הייקי שלי לא היה חזק כל כך, הייתי מבקשת שיסדרו לי כורסה, והייתי שוקעת בה, עטופה בשמיכת צמר, משובצת כזאת ועם לחש המדורה ברקע, הייתי נרדמת פשוט, מול יער הכוכבים שהיה מולנו עד לכניסת שבת...

לסיכום, היה  טעים כל כך כל כך, ונעים, ומפנק, ומגוון, וחברותי ומפתיע ו... והיו גם את נעמי ויואל. שלימדו אותי על הכנסת אורחים, ועל שיח רעים, ומפגש עם אנשים מענייניים, ועל לעשות דברים מתוך תשוקה אמיתית, ועל נדיבות, ואהבה, ורוחב לב ופשטות מאירה וכשרון עצום. ובעיקר, לימוד אחד גדול גדול על הגשמת חלומות או כמו שנעמי אמרה: "יואל לא חולם. הוא רוצה משהו ועושה אותו." שמחה שפגשתי אתכם רגע לפני השנה החדשה.

תמונה של המתנדבות האמיצות שהגיעו לטעום

שנזכה לשנה ברוכה, של אוכל ויין וחוויות ואנשים משובחים משובחים.
תודה,
יסכה.

ליצירת קשר (ולעוד תמונות מהממות!) עם יואל ונעמי, הם הצ'יפיס.

לאגו

את משה קובלנץ פגשתי בסדנה ליזמים מתחילים בקרן לחברה האזרחית, אליה הגיע כדי לפתח את מדבר יהודה. כדי להביע תמיכה ביוזמה בה התאהבתי מהיום הראשון, הזמנתי את מושיקו לאכול במסעדת לאגו החדשה שהוקמה על גדות אגם פארק שמיר, ממש על ספר המדבר, על אם הדרך למדבר יהודה. 

אז לפני כחודשיים הציעו לי להיות שחקן קולנוע, אני כל מה שאני יודע בקולנוע זה להגיד טרנטינו ולהנהן בראש כמקצוען. כמובן שאמרתי כן, למה מי לא רוצה להיות שחקן קולנוע או מבקר מסעדות? בסצנה הראשונה של הסדרה, השחקן הצעיר נרצח לעיני המצלמות ובכך נגמרה לה הקריירה שלי בקולנוע.

מסעדה, אגם, מדבר. מה עוד צריך?

אבל באוכל, באוכל זה כבר סיפור שונה. אני אוהב ומכבד את כל סוגי המאכלים ללא הבדלי דת, עדה או צלחת. גם לא קשה לרצות אותי, בשר, בצק, שובע וצבע וקניתם אותי, ומלבד שהמנה לא תהייה יותר פלצנית מטעימה ומשביעה. אה כן, וגם חומץ בלסמי זה בגדר ייהרג ובל יעבור. אז כשעדי ארבל הזמין אותי לארוחה רומנטית במסעדת לאגו על שפת האגם שבפארק שמיר החדש במעלה אדומים, ובתמורה אני רק צריך לכתוב מהבטן את דעתי הלא מקצועית, לא יכולתי לסרב...

הזמנו שולחן לאמצע השבוע בשעה פחות עמוסה, לקראת ערב. התיישבנו בחוץ על שפת מדשאת הפארק והאגם, ולרוח מערבית נעימה, ולגמנו קצת יין משובח כדי להשתלב באווירה ולפתוח את התיאבון.

למנת הפתיחה אכלנו "דמפלינגס טלה" בציר בצל מקורמל, מעין כיסונים אסייתיים פשוטים ממולאים בבשר רך ועשיר בטעמים. איתם הגיעה פוקאצ'ה מדהימה שבדיוק נאפתה, קרם חצילים עם קליפה (אמיץ ומקורי!) ורוטב סלסת עגבניות. הצלחות פונו לא לפני ניגוב מלא וליקוק יסודי.

דמפלינגס. או בעברית: רביולי בשרי.

את הקריטריון המשמעותי שמרתי למנה העיקרית, זוכרים? זה צריך להיות משביע, טעים וצבעוני, לא פלצני ובלי חומץ...

סטייק סנדוויץ': אף פעם לא הייתי חסיד גדול בלחבר בין הקדושים בשר ולחם, זה לדעתי ממעיט בערכם. אבל אין מה לעשות זה עמוק בתרבות הפיתה שלנו. הסטייק היה מדהים, טעים ועשוי נכון. גם הג'פטה עברה את המבחן בגדול, אך למנה היה חסר קצת צבע בדמות עגבנייה או פטרוזיליה. לממרח הגוואקמולי לא התחברתי אבל לדעתי זה אינדיבידואלי, כפי שיעיד עדי שאכל עד הביס האחרון עם חיוך ענק מרוח על הפנים. אני פתחתי את הג'פטה ואכלתי את הסטיק עם מזלג, ובעיקר פזלתי לקראת המוקפץ הצבעוני והמגרה שהונח גם הוא על השולחן.

פהיטה בקר (מוקפץ עם אנטריקוט): לדעתי נתח הבשר האיכותי הזה הגיע מאותה הפרה שבג'פטה. המנה הזו קלעה בול לטעמי, מגוון ירקות איכותיים, כמות בשר מכובדת, צבעוני ועשיר בטעמים. כשכל הטוב הזה מוגש ישירות על מחבת חמה ויצוקה ונקי מתעמולות ופלצנות. המנה הזו עומדת יפה בכל הקריטריונים.

והעיקריות: לא לפחד כלל

לקינוח ליקקנו סופלה שוקולד עם פירות יער וגלידת וניל: הפעם הצילחות כן היה גבוה מדי לטעמי. המנה הוגשה על מצע של מגש מאבן טבעית שחורה ודקה והגלידה הגיע בכף פיצוחים מברזל שנשמר גם הוא בהקפאה. או שאולי זו ההזדמנות להתחיל להעריך צלחות ופלצנות? כמובן שגם מהמנה הזו לא השארנו גרגר, הרי בסופלה שוקולד זה או שאתה יודע להכין או שלא, שחור או לבן, וגם הפעם הם לא פישלו...

לסיכום, אני ממליץ בפה מלא לבוא לאכול בלאגו. האווירה, המיקום השירות ואפילו מוזיקת הרקע יוצאים מן הכלל. כאמור לא מדובר במסעדת שף או בחתירה לכוכבי משלן, אבל כמסעדה עממית היא בהחלט עושה את העבודה. על ציון למסעדה אני אוותר מפאת חוסר ניסיוני, ועל המחיר אני לא אדבר פשוט כי אני לא באמת מבין בזה...

רק הערה אחת לשיפור: מים. מים צריך להגיש לשולחן מלכתחילה בין אם הלקוח ביקש ובין אם לא הספיק. ככה זה שירות.

בתיאבון לסועדים,

משה קובלנץ
מבקר מסעדות מתחיל

לאתר המסעדה

סושי קבב

לבלוג מאכלי י-ם אין הרבה כללים, וגם את המעט שיש, תמיד תמצאו משפטן טוב שיצליח לעקוף. קחו לדוגמא את עו"ד שמחה רוטמן, שכבר התארח בבלוג בעבר, ושמע שלא ניתן להתארח פעמיים. אץ רץ הפרקליט החביב והרים תרומה נדיבה להמשך קיומו של אתר מידה תמורת תשורת הביקור בבלוג. הנהלת הבלוג נבוכה, אך כשאין ברירה אז אין ברירה, וברוב עם והדרת מלך הוחלט לכבד את מרשנו בביקור במסעדה החדשה והמסקרנת 'סושי קבב'. והרי פסק הדין מוגש בפניכם. 

בשבועות האחרונים עדי ואני הרגשנו שהיחסים בינינו כבר אינם כתמול שלשום. אמנם אם להאמין לרוית הכט מעיתון הארץ (הערת העורך: ואם לא?), שנינו סוכני שינוי שמרניים המונעים משנאת קומוניסטים פוטנציאליים ומטיפוח תיאוריות המשמרות יתרונות כלכליים, ובכל זאת, הוויכוח טרם חקיקתו של חוק הלאום (עורך הבלוג מעדיף את שמו המלא – חוק יסוד: מדינת הלאום, אבל נזרום עם שמחה), בו עמדנו משני צדי המתרס, הותיר משקעים לא פתורים.

שני צדי המתרס, תמונת אילוסטרציה

ולכן, סיכמנו שניפגש במקום היחיד הטהור מאידאולוגיות, המכיל את כל המגוון האנושי, ללא מעורבות ממשלתית פסולה, בשוק החופשי, או לפחות במקבילה הירושלמית שלו, שוק מחנה יהודה.

החגיגות ברחובות לרגל קבלתו של חוק הלאום היו בעיצומן (כמה אנשים התעקשו שהם בדרך למצעד הגאווה, אבל לא האמנתי להם) ובעודי משרך את דרכי לנקודת המפגש, עדי שלח אליי הודעת טקסט בזו הלשון:

"היי שמחה, ברחוב השזיף נפתחה לא מזמן מסעדה מיוחדת במינה, סושי קבב. ברור לך שאם שני יהודים כמונו יתיישבו במסעדת סושי קבב, נוכל לממש בגופנו ממש את חוק הלאום, גם את ההתיישבות היהודית וגם את קיבוץ הגלויות, בוא!"

הקונספט של המסעדה הוא להיות מסעדת גריל בשרים ישראלית קלאסית, אך לעצב את התפריט ואת המנות בסגנון המזרח הרחוק. וכך מנת הכבד, נקראת בתפריט "סושי סומו" על שם הלוחם היפני המאותגר משקלית, והשיפודים מושחלים על חרבות סמוראיות, אם יש לכם הרבה דמיון.

בתפריט היו פריטים רבים, שכמו בחוק הלאום, היו הצהרתיים בלבד, ללא כל משמעות מעשית. אבל, אם יש משהו שלמדנו בימים האחרונים, זה שפחות חשוב מה יש בתפריט, חשוב יותר מה אין בו ומה שהטריד אותנו יותר מכל היה היעדר השוויון בין המחיר שכתוב בתפריט שעל הקיר, לבין המחיר שכתוב בתפריט שבידנו. בירור קצר עם המלצר הוביל אותנו למסקנה שמחאה לא תעזור, ולכן כדאי שנעבור ישר לחבילת ההטבות.

כמובן, שלא שכחנו לרגע שבאנו לחגוג את חוק הלאום, ולכן הזמנו ישר את מנת... הדגל, סושי קבב. מדובר בפיתוח טכנולוגי מדהים, סטארט-אפ ניישן של ממש. מהבשר של הקבב מכינים גליל, אותו ממלאים בכל טוב הארץ, אורז, צנוברים ועוד. לאחר ההכנה חותכים לעיגולים, שנראים כסושי. את הסושי מניחים על עיגולי טורטייה מקסיקנית (קיבוץ גלויות או לא?) ומגישים. נראה יפה מאוד, טעים אפילו יותר!

שמחה מאוהב

בצורה דומה, וטעימה לא פחות, מכינים גליל מותן (רציתי לכתוב סינטה, אבל בכל זאת, שפה רשמית) ממולא בחזה אווז או בקבב, וגם זה מוגש על עיגולים קטנים של טורטייה מקסיקנית. המנות לא גדולות, אבל יחד עם התוספות (צ'יפס, תפוחי אדמה בטמפורה, סלט או אורז), לא תצאו רעבים. ליתר ביטחון, עדי הזמין גם כבד עוף צלוי על הגריל שהוגש על מצע טורטייה ובצל, וגם הוא היה עשוי מצוין.

תפוחי אדמה בטמפורה, מוגשים בסגנון דגל ישראל של בנק הפועלים

על שלב הקינוחים ויתרנו, בייחוד בגלל שיום המנוחה הרשמי התקרב, ואצה לנו הדרך הביתה, אחרי 2000 שנה.


לדף הפייסבוק של סושי קבב

עזורה

לפני מספר שבועות יצא אתר 'מידה' בקמפיין מימון המון. שאלו איך אנחנו יכולים לעזור, אז מיד נידבנו 3 ביקורים בבלוג תמורת תרומה נדיבה לאתר. הקמפיין הצליח ועכשיו הגיע הזמן לפרוע את החוב. קבלו את הזוכה הראשון - בנימין לאשקר, עלה מצרפת ב-1996, לשעבר יועץ לענייני קליטה של ניר ברקת ופעיל ליכוד מוכר. בהחלטה משותפת בחרנו ללכת לעזורה הקלאסית. לא יצאנו רעבים... 

בשנים האחרונות הפך שוק מחנה יהודה למקום הכי אופנתי בעיר, בזכות ריבוי מסעדות חדשות וברים ייחודיים. בכל זאת בחרנו להגיע דווקא למוסד ותיק שרבים עולים אליו לרגל מכל הארץ: מסעדת עזורה האגדית. עדי אמר לי ״תגיע רעב״, והוא ידע על מה הוא מדבר.

ברוכים הבאים לעזורה!

אני מת על השוק והאווירה המיוחדת שלו, שילוב האוכלוסיות, הריחות, הטעמים, הדוכנים הישנים לצד הברים של ההיפסטרים. אין מקום שמסמל יותר טוב את המגוון והפלורליזם האמיתי של בירתנו-הנצחית-עיר-הקודש מאשר השוק. לצערי אני פוקד אותו לעיתים רחוקות מאוד ולכן שמחתי מאוד כשבחרנו את המקום הזה.

קצת על המקום: כמו שאמרתי, מוסד ירושלמי ותיק בסוג של כיכר קטנה בלב השוק העיראקי. המסעדה התרחבה בשנים האחרונות, והתיישבנו לא בחלק המקורי אלא במסעדה החדשה בצד השני של הרחבה. האווירה במסעדה מתכתבת עם השורשים הפשוטים - לא קישוטים ולא עיצוב מודרני, אלא סגנון סולידי וקלאסי.

איך נבחר מכל השפע הזה?

לא התלבטנו לרגע והזמנו את ״ארוחת הטעימות מכל מטעמי המטבח״. השירות מהיר ואדיב, בקושי סיימנו להזמין וכבר הצלחות הראשונות הגיעו לשולחן. זה נכון, אני לא מבקר מסעדות מקצועי ואיני ממש יודע לכתוב על החוויות האורגזמיות הנגרמות על ידי שילובי הטעמים ושירי הלל על פריכות המרקם שמרכיב את המנות. אין לי מושג. זה טעים או לא טעים - זה מה שאני יודע לומר.

הארוחה התחילה עם מבחר סלטים, פיתות, חומוס וטחינה מצוינים, סלטי ירקות וחמוצים. ואז הגיע הקובה המפורסם של עזורה, בשלוש וריאציות, כל אחד מוגש בקערת ברזל מיוחדת עם מרק. עדי ואני התחלקנו במשימה. אני אכלתי קובה חמוסתה ה״צהוב״, עם קישואים, מנגולד וסלרי, וקובה חמו עם גרגרי חומוס בעוד שעדי זלל קובה סלק אדום. אני חובב קובה מאז שגיליתי את המנה הזאת בסוף שנות ה-90 לאחר שעליתי לארץ. אישית העדפתי את הקובה חמו שהשתלב הכי טוב עם המרק שלו, לא חמוץ מדי ומושלם. המוניטין הטוב של המקום באמת מוצדק.

משימה לא קלה עומדת בפני כוחותינו

לאחר הקובה, החלו להגיש את המנות העיקריות בצלחות קטנות: סופריטו בשר (בקר ותפוחי אדמה בבישול איטי), עזורה (חציל עם בשר בקר טחון ברוטב קינמון), קימה (תבשיל של קבב, תרד, ותפוחי אדמה), קציצות בשר ברוטב עגבניות ובשר ראש. את האחרון לא יכולתי לאכול, בשר שמגיע מהראש, לא יודע, אני לא יכול. בשביל משימות מהסוג הזה יש את עדי. קיבלנו גם תוספות: עלי גפן, במיה ושעריה (אורז עם אטריות).

מיותר לציין שלא יכולתי להכניס דבר לפה בסוף הארוחה, אכלתי ושבעתי. מכל המגוון הנדיב והענק אהבתי במיוחד את הסופריטו והקימה. מנות בשר בדיוק כמו שאני אוהב. לא התרשמתי מהקציצות, לא לרע או לא לטוב, הן היו בסדר אבל לא יוצאות דופן. לא הצלחתי לפענח לגמרי את המנה הנקראת עזורה. מן הסתם זו כנראה הגאווה של המקום מאחר ושמו נלקח ממנה אך היא לא הטביעה בי שום חותם מיוחד. מנה טעימה, לא משהו שהייתי מזמין באופן יזום. כמובן זה עניין של טעם.

טעימות טעימות!

לקינוח אכלנו שלוש אצבעות שוקולד עם קוקוס. נקודת התורפה של המסעדות הבשריות הכשרות גם הטובות ביותר היא כידוע הקינוחים. אף אחד לא הולך לאכול במסעדות הללו עבורם. במקרה הזה, מדובר במנה קטנה, פשוטה, בלי יומרה, ושממלאת את תפקידה היטב. צריך לציין גם לטובה את העובדה שהם לא חייבו את האספרסו הארוך שהזמנו, סתם ככה, מיוזמתם.

בסיכומו של דבר, חוויה אמיתית, שווה וטעימה, בין המנות שזללנו דיברנו בעיקר על פוליטיקה מקומית ועל חברים משותפים. תודה ענקית לעדי על ההזמנה.

קפה אלה

אריאל מרקוז היא מנהלת הקהילה של המודל הירושלמי, רשת היזמים והמנהיגים הירושלמים שהוקמה על ידי קרן ליכטאג. אבל בראש ובראשונה אריאל היא אמא, ובמקרה היא גם בחופשת לידה, זו הפעם השלישית. מה שאומר שזהו זמן נהדר לקבל קצת זמן איכות עם מי שמצליחה לחבר כמעט בין כל חלקי האוכלוסייה הירושלמית. ואם כבר זמן איכות, אז בקפה אלה, הקפה השכונתי הנעים והמקסים אותו אריאל פוקדת חדשות לבקרים.

יפה יפה, טרי טרי, טעים טעים, חניה בשפע והפתעות מקוריות בתפריט.

כמעט כל פעם שאני הולכת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה אני מתבאסת, כי תכל'ס, אני לא אוהבת את את הדברים המסובכים יותר ונמאס לי מאותה 'ארוחת בוקר ישראלית' עם כל הקערות הקטנות מלאות בדברים שאני לא אוכלת או לא מצליחה לסיים. בקפה אלה זה אחרת.

הכי טוב שיש, מבט על

עדי הזמין אותי  לארוחת בוקר וכמובן שעל הזדמנות כזו, קופצים, כי גם אצא עם בטן שבעה ועם הרבה מחשבות להמשך (לא מובן מאליו בכלל). החלטנו ללכת על מנת 'הכי טוב שיש'. במבט ראשון ארוחת בוקר לכאורה סטנדרטית (2 ביצים, סלט אישי, לחם מחמצת, סלט טונה, גבינות, חמאה, מוזלי, קפה, מיץ ושאר מתבלים) אבל עם כל מיני טעימות יצירתיות: סלמון שהוא לא עוד לקס קלאסי (זאת אומרת פילה סלמון מעושן) אלא כזה עם עם טעם של גרבלקס (הערת העורך: סלמון כבוש. אשכרה בדקתי בגוגל) עשוי במקום, מוזלי עם גרנולה קלויה לא סתם, עגבניות מיובשות וסלט טונה (עם לימון כבוש, אם אני לא טועה). כמה סוגי גבינות, ממרח זיתים... הכל טרי וטעים.

לארוחת הבוקר צירפנו גם את אחד הספיישלים של היום: ריזוטו עם חמאת עגבניות ופטה. מנה שהיא משהו לא מהעולם הזה, עשירה, מפנקת, עם שקדים בתוך הרוטב (רעיון מעולה), מבושל בדיוק כמו שצריך. המנה הזו המחישה עוד עוד דבר נחמד בקפה אלה: לא משנה עד כמה אתה מכיר את התפריט, תמיד יש להם מיוחדים מפתיעים כל יום, כך שאתה תמיד יכול לקבל הפתעה מפנקת וטעימה שעדיין לא ניסית.

סגרנו את הבוקר עם קינוח של פאי לימון מרנג, שהיה מוגש כל כך טוב ולא רק כי הוא הגיע עם סכין (חשבו על הכל) ושני מזלגות בצד. אני לא יודעת מי עוד שם לב לדברים קטנים כאלו אבל הסכין היה בצבע ירוק שהלך מעולה עם הקישוט של הנענע.

אחד חותך, אחד בוחר. פעם הבאה לוקחים עוד קינוח!

בסך הכל, ישבנו הרבה זמן, עם אוויר נעים מהמרפסת, דסקסנו על כל מיני דברים ירושלמים ויצאתי שבעה עד ארוחת הערב! תודה רבה עדי ותודה רבה קפה אלה, עוד תראו אותי הרבה ולא סתם כי אני בחופשת לידה :-)


לאתר של קפה אלה

כינור בכיכר

שתי ליכודניקיות הובילו את חגיגות ה-70 למדינה. מירי רגב ומורן שמואלוף. מורן, כתבת ובעלת טור בג'רוזלם טיימס, יזמה והפיקה את תערוכת הצילומים '70 פנים לישראל'. כאות הוקרה על היוזמה המקסימה, החלטנו לארח את מורן במסעדה ירושלמית איכותית לבחירתה. מורן, ירושלמית דור רביעי שמבינה דבר או שניים בעיר, לא היססה והלכה על 'כינור בכיכר', מסעדה בשרית יוקרתית בכיכר המוזיקה. מי שהיה יבין למה. מי שלא, יבין מה הוא צריך לעשות.

את ה"דייט" שלי עם עדי רציתי לעשות כבר לפני שנה בערך. הכרתי אדם מצחיק, נעים הליכות ובעיקר אוהב אוכל. שילוב מנצח לפרטנר למסעדות. כשהגיעה ההזמנה, לא היה לי ספק שאני בוחרת את 'כינור בכיכר' הירושלמית ששוכנת בכיכר המוזיקה הפסטורלית והמשופצת לראווה. מוזיקת ג'אז קלילה, אוכל בשרי משובח (בהגדרה) ושירות נהדר.

כשמורן מתאימה את הלק לעיצוב של המסעדה

עדי אמר לי "למסעדת בשרים צריך הכנה" והוא צדק. למסעדה כמו 'כינור בכיכר' מגיעים עם תיאבון ורעב בעיניים, בלב ובקיבה, אחרת אין טעם. עדי רצה שאבחר את המנות, אבל אני כל כך קשת-החלטה ששיחקנו את משחק האֵלִימִינַצְיָה - כל אחד בתורו הוריד מנה אחת שהוא לא רוצה מהתפריט עד שנשארנו עם מה שכן נזמין (רעיון מצוין אגב, תנסו במסעדה הבאה שתלכו אליה).

בחרנו בסוף ב-2 מנות פתיחה מדהימות: פטה כבד וספייר ריבס טלה ו-2 מנות עיקריות לא פחות ממושלמות: מגרט, חזה ברווז מבושל באגסים, ערמונים ועדשים אדומות ושוק טלה "מפורק". פטה הכבד הוגש עם קרקר שומשום מיוחד, קונפיטורה מתקתקה וכרישה קונפי, רכה ומושלמת, פיצוץ טעמים בפה. מציינת כי היא הוגשה קרה כמו ממרח וזה היה מצוין. מנת הספייר ריבס טלה הייתה אפילו יותר מעולה בעיניי. מנה מלאת טעמים ומחשבה גם בהגשה שלה. המנה מבוססת על רוטב ברביקיו, צלעות עסיסיות ולצידן קרש פרש משורשים, טעים מאוד. כביכול, מנת פתיחה פשוטה, אך מושלמת.

מנה ראשונה שהתחפשה למנה עיקרית

לצד אלה זכינו לשתות שני קוקטיילים שהומלצו על ידי המלצרית המקסימה, פאולינה, שלא רק שהעניקה שירות נפלא וחייכני, אלא גם הביעה המון ידע וניסיון בהמלצות שלה ולכן הקשבנו לה לאורך כל הדרך. אני הזמנתי קוקטייל מתקתק בשם 'מקסיקן ויולין' ולעדי בחרתי משהו קצת גברי בסגנון מד-מן - Jeck Goes to Paris על בסיס ג'ק דניאלס. שניהם היו טעימים, שלי יותר (;

לחיים!

בין לבין התפנקנו בלחם ג'בטה עם טחינה בשמן זית, זיתי קלמטה, זיתים סורים כבושים ורוטב עגבניות ייחודי ברוטב בלסמי ושמן זית, הכל תוצרת הבית. פינוק לחך שממש השתדלנו לעמוד בפיתוי ולא לחסל אותו לפני מנות הפתיחה והעיקריות (לא עמדנו בפיתוי, למתעניינים).

בשלב הזה של הערב, תוך שיחות מרתקות עם האיש שיושב מולי, הריר כבר באמת ניגר. ניצבות לפנינו שתי המנות העיקריות שבחרנו בשיטת השלילה ממקודם ובשתיהן שמחנו כמו ביום חג. תחילה, המגרט. היה לי חשק עז לטעום ברווז, ויסלחו לי הטבעונים, אבל אין ספק שגיליתי אהבה חדשה. החזה הגיע ומסביבו ערב רב, מתקתק במקצת, של אגסים, עדשים אדומות וערמונים עם אניס שפשוט היו חגיגה לחך. מנה מאד מומלצת, עשירה ביותר. מסוג המנות שאתה נהנה לשלם עליהן, כי אתה יודע שלא יצאת מהבית לחינם.

70 פנים של מנות עיקריות

המנה השנייה שהזמנו לעיקרית הוגשה בצורה אמנותית ומלאת מחשבה - שוק הטלה, שרואים שבושל בציר שעות לא מעטות, עמד במרכז הצלחת כמו גזע עץ יפה תואר, ומסביבו סוגי פטריות שונים. הריח שהדיף והמראה שלו החזירו אותי לסרטי דיסני הציוריים מלאי החיים והצבע. הטעם היה משגע - הזכיר בשר בחמין של אמא. עשיר מאד ובעל מרקם חמאתי (למרות המראה הגס של העץ).

ולמרות שבקושי בלסנו את שתי המנות האלה (אבל היו בטוחים שהצלחות חזרו למלצרים נקיות), החלטנו לקנח במעדן אחד נוסף. קינוח שלא הוכרז בתפריט ולכן החלטנו להמציא לו שם משלנו: 'רומבה' או עוגת 'בוב ספוג'. מדובר בקאפקייק קטנה, ספוגה ברום (עם מזרק לתוספת רום) בקרם ושברי עוגיות ומעל גלידת וניל משמנת צמחית עשירה מאד. מסוג הקינוחים שאין מה לקחת ביס רק מזה או רק מזה, אלא חייבים שילוב של הכל יחד בשביל התענוג.

גם לכם יש דז'ה-וו לסופגניות של רולדין?

בשורה התחתונה, מקום מקסים לחזור אליו, מלבד המנות הטעימות והשירות הנפלא, יש אווירה נינוחה ושלווה, אפילו רומנטית, במקום. נטו מסעדה לפינוקים ויתרה מכך- המחירים משתלמים מאד הן ביחס למסעדת בשרים והן ביחס לתוצרים הטעימים שקיבלנו.


לאתר המסעדה