רשטא

כשאלי מוגילבסקי, קשר שמאלי סופה, נכנס לתפקידו כמנכ"ל המרכז להעצמת האזרח הוא אמר שצריך לשבת. שאלתי אותו אם הוא אוהב לאכול. אמר שכן. אמרתי תן לו שם של מסעדה שעוד לא הייתה בבלוג. אמר רשטא, המסעדה הערבית במרכז הכפר עין ראפה. והיתר? היסטריה. 

כדורגל פותח את התיאבון. זה תקף כאשר רואים כדורגל (משום מה, ככל שמשחק הכדורגל בו צופים פחות טוב כך אוכלים יותר), וזה ודאי תקף כאשר מזמינים אותך לארוחה טובה, לאחר שעתיים של לשחק כדורגל, ממש בעצמך. מה עוד, שניתנת לך ההזדמנות לבחור היכן תרצה לאכול. וכל הטוב הזה, חינם. עמדתי מול עדי מזיע ותשוש במגרש הכדורגל של בית הספר זיו בבית הכרם והתחלתי לדמיין את ארוחת החלומות שלי.

כבר מגיע האוכל, אין מה לדאוג

מחשבות על אוכל ממש כמו מחשבות על כדורגל מכניסות אותי לאווירה בינלאומית, אבל בסוף אין כמו בבית. קשה לשמוח משער שהובקע בצד השני של העולם כמו משער של קבוצה שמלווה אותך בערך מאז שלמדת לדבר. כך גם באוכל, אפשר ומומלץ להתרגש מאוכל מעולה ממקומות אחרים ורחוקים אבל כשהאוכל הוא גם מקומי וגם מופלא זה מרגש (אותי לפחות) ברמות אחרות לחלוטין.

יצאנו למשחק חוץ בעין ראפה והרגשנו בבית

ולכן כשבועיים לאחר אותו רגע מיוזע, שהוביל למחשבות על מגוון האוכל הנפלא שירושלים וסביבתה יודעות להציע, נפגשנו, עדי ואני, במסעדת "רשטא" שבכפר עין ראפה. ברשטא אוהבים לשחק על הסקאלה שבין מסורתיות למודרנה, ואנחנו שדוגלים במשחק התקפי ופתוח אבל גם רוצים לנצח, שקלנו היטב את צעדנו אל מול המגוון שהיה לתפריט להציע.

היכונו לבוא הקראס

המנה הראשונה, היא ממש כמו הדקות הראשונות של המשחק. צריך לבנות את התשתית ולא ליפול בהתחלה. אז הלכנו על בטוח עם פתיחת המאזטים ולחם הבית, סלט פתוש, סלט ירוק עם ג'בנה ודבלים ומאפה הקרוי קראס, ממולא בעלי מנגולד, שום ובצל.

אחרי שהשתכנענו שאנו בידיים טובות, החלטנו להיפתח וללכת על מה ששנינו הסכמנו שאינו מובן מאליו, ודאי לא במסעדה ירושלמית – קציצות מוסר ים על תבשיל חומוס וירקות ברוטב עגבניות בלאדי. זו המנה באה למדנו כי רק המעז מנצח. הרוטב והירקות הנהדרים העלימו את כל מה שחסר בקציצות דג מן היישוב והפכו את המנה לתענוג צרוף.

תענוג צרוף (תמונת אילוסטרציה)

כשמשיגים יתרון, אפילו שזהו יתרון ביתי, עדיף לא להשתולל. במסעדה המתגאה באותנטיות האוכל המקומי והטריות של חומרי הגלם, בערב ירושלמי קריר, בחרנו בפוכארה, מנת קדירה של ירקות שורש ושדה ופרקי חיטה מעושנת עם נתחי בקר. המנה נאפת בכלי חרס עטוף בצק וממנו שואבת גם את שמה. לא התאכזבנו. המנה הייתה נדיבה, חמה ועשירה.

נעים להכיר: פוכארה, מנת הדגל של רשטא

בקינוח לא נותרה ברירה אלא לרדת לבונקר ולהזמין את המובן מאליו קפה שחור לצד כנאפה ובקלאוות. אני לא איש של בקלוואות אז קשה לי לשפוט, אבל מבחינתי הכנאפה הייתה ההקפה של המגרש לאחר הניצחון על מנת להודות לקהל – פשוט הדובדבן שבקצפת.

לא ברור איך אפשר לעשות הקפת ניצחון אחרי שאכלנו כל כך הרבה

בין לבין חלפו שלוש שעות של שיחה מרתקת על החברה האזרחית ותפקידיה בישראל של ימינו, חוק הלאום (או כפי שעדי ביקש לכנות אותו "חוק יסוד: מדינת הלאום"), שיטת הממשל הראויה לנו ובעיקר על איך אפשר לעזור לממשלה, כל ממשלה, לייצר מדיניות טובה יותר לטובת כמה שיותר אנשים.       

שנייה לפני שעוזרים לממשלה: סלפי!

לקח מספר ימים עד שהחוויה שקעה ואז נזכרתי במשפט של יוהאן קרויף: "כדורגל פשוט הוא היפה ביותר, אבל הכי קשה לשחק כדורגל פשוט". זו הייתה עבורי אלגוריה נהדרת לארוחה עם עדי. רשטא מנסה להיות מעט יותר מודרנית ומתוחכמת מסביבתה, אולם בסופו של יום האוכל הוא אותו אוכל שאוכלים כאן מאז ומעולם, רק שכל פעם עם טוויסט קטן אחר - פעם בהגשה, פעם ברכיב כזה או אחר של מנה או החוויה - זה מורכב אך מאוזן, וזה עובד. גורם לי להאמין שאולי אפשר ואפילו כדאי לתרגם את הנוסחה לתחומים נוספים.

לאתר מסעדת רשטא