חצ'אפוריה

גל אלון הוא ד"ר למדיניות חברתית. שזה אומר שחוץ מזה שהוא דוקטור הוא גם ראש מיזם 'הקבינט האזרחי' ומייסד פלטפורמת תובנות לשיתוף ציבור, אבל הוא ביקש שאתאר אותו בתור ירושלמי לשעבר, ישראלי מתוסכל בהווה, ויזם אופטימי לעתיד. אז בין הגל לראשון לגל השני, לקחתי את גל לדבר קצת עבר, הווה ועתיד, במקום שמחזיק את כל הזמנים יחד: החצ'אפוריה. הלהיט של מחנה יהודה כבר 11 שנים. 

הטריק הזה, שהגה עדי ארבל, הוא גאוני, אמרתי לעצמי בעודי מתהלך באחד המקומות היפים ביותר בארץ. הוא גם לא כותב דבר, גם נהנה מהשיחה, וגם משאיר אותך עם ייסורי מצפון במשך שבועות או חודשים, עד אשר אתה שולח לו את טור ביקורת המסעדות לבלוג היוקרתי שלו. יש כאלה, כמוני, שלכתוב עבורם זה מאבק. אבל המחשבה שאתה חייב משהו למישהו - היא מאבק קשה יותר. בכל זאת, הזמינו אותך לארוחה. לא תשקיע קצת בתמורה? 

לכן צריך לומר בכנות: לא הבנתי מראש לאיזה מלכודת עדי הכניס אותי. בטח לא כשהשולחן שלנו התמלא במנות שזה עתה יצאו מהטאבון של החצ'אפוריה הירושלמית. מסעדה קטנה וצדדית, שההליכה אליה כמעט מחייבת מעבר בסמטאות שוק מחנה יהודה, על הריחות, הקולות ובעיקר הפנים של השוק היפה הזה. אלו סמטאות שכל פטריוט ירושלמי מתרפק עליהן, הרבה אחרי שעזב את העיר. ובהיבט הזה, החצ'אפוריה היא סוג של שגרירות גאורגיה המקומית. 

אושר, קווים לדמותו

כמו במקומות העממיים ביותר בטביליסי, צריך להודות שאין בתפריט אין הרבה מנות. המטבח הגאורגי לא נותן לך הרבה בחירה: בסוף, זה בצק. עשוי כך, עשוי אחרת, אבל בצק. אך אלוהים שישמור - בצק כזה לא תמצאו באף מדינה אחרת. לא בעיראק (סליחה, סבתא) ובטח שלא באירופה. על ארצות הברית אין בכלל על מה לדבר. החלק החיובי בדבר: מאחר ואין יותר מדי מנות בתפריט, אין גם יותר מדי לבטים. הזמנו כמעט את הכל. 

היה חם בחמש אחה"צ בשוק, המזגן בחצ'אפוריה עבד בעצלתיים, והמקום נראה דומה באופן מפליא למסעדה קטנה בגאורגיה. במילים אחרות, זו לא המונא וגם לא הצ'אקרה. זו החצ'אפוריה. אם אתם רוצים להזמין אורח מחו"ל, עדיף להימנע. הזמנו את הפחלאולי (סלטי הפתיחה המסורתיים) וחיסלנו את כולם בדקות. תענוג. המנה כללה כדור ממרח סלק, כדור ממרח תרד, לצד רול חציל ורול גמבה אפויים ממולאים, ובתוכם אגוזים, ירק ושום. למי שדאג, לצידם יש גם לחם. איך לא. 

היכונו לביאת העיקריות

אחרי ארבעת הסלטים (30 ש"ח, שווים כל שקל), עברנו למנות העיקריות. כולן חצ'אפורי, אך בשלוש גרסאות. התחלנו באימרולי (29 ש"ח), אצ'ארולי (42 ש"ח) ומגרולי (38 ש"ח). האצ'ארולי כולל בתוכו ביצת עין העשויה בדיוק במידה הנכונה כדי לבצוע מהלחם, לפרק את הביצה וליהנות מהגבינה המומסת המסתתרת בפנים. יתר המנות כוללות שילוב כלשהו של בצק וגבינות. מה ההבדל? המחוז. כל אזור בגאורגיה, והחצ'אפורי האהוב עליו. 

חמישה אזורים שונים יצרו חמש מנות עיקריות שונות בתפריט של החצ'אפוריה. הזמנו שלוש, ונדהמנו לגלות שאנחנו עוד רעבים. כאן עשינו טעות: את הפנובני (בצק מקופל לעלים על שמן, ממולא בגבינה - 20 ש"ח) - היינו צריכים להזמין מראש. הכנתו אורכת 20 דקות. הסתפקנו בסוקו (38 ש"ח - מנה שניתן להזמין אותה גם עם תפוחי אדמה ופטריות, לטבעוניים שבינינו). 

במקום קינוח: סוקו

התמונות לא משקרות. כל מנה כוללת הפתעות בתוכה, לצד מטבלים וגזר חתוך. בלי פלצנות. בלי התלהבות יתר. בלי גינוני כבוד. אבל עם טעם מעולה. ובמקרה של עדי ארבל, גם עם בן שיחה מרתק לא פחות. יהודי מאמין, ליברל, אשר אוכל כשר גם במקומות לא כשרים, ובעיקר - חיה חברתית שמצליחה לייצר "ביחד" ולהעצים אחרים, בעיר שרבים חשים בה קטנים, ולעתים גם לבד. 

אך מעבר לאוכל ולחברה, הביקור בחצ'אפוריה מחזיר אותך ברגע לגאורגיה. מדינה קטנה, עם בקושי ארבעה מיליון תושבים, תוצר שנתי שהוא בערך עשירית מזה של ישראל - אבל עם כבוד וגאווה לאומית שמזכירים את עצמנו בימים יפים יותר. ההיסטוריה הייתה קשה לגאורגים. הכיבוש הרוסי, מלחמות, מהפכות ועימותים. אבל קצת כמונו, דבר לא פגע בגאווה הלאומית שלהם. 

סיכומו של דבר, שלוש המלצות שונות הובאו כאן: על החצא'פוריה, על המדינה ועל עדי ארבל. אל שלושתם הייתי חוזר בשמחה. מדבר אחד כדאי להימנע: אל תתפתו להסכים לארוחה שווה בתמורה להתחייבות כתיבה. ייסורי המצפון יהרגו אתכם.

לדף הפייסבוק של החצ'אפוריה