קרייב

כמה סיפורים אתם מכירים על תלמיד שהתאהב במורה שלו? אז הנה עוד אחד: עדי טובי היא המורה הנערצת שלי לערבית מדוברת. לכן הסכמתי לקחת אותה לאן שהיא רק רוצה, והיא עשתה יופי של בחירה: הקרייב, אחת המסעדות שמובילות את הבאזז סביב ההתחדשות הקולינרית של שוק מחנה יהודה בשנה האחרונה. 

עכשיו תורי. עכשיו תורי לאכול.

אחרי חודשים ארוכים של קריאה בטורים, נעתר מר ארבל להפצרותיי להתארח בבלוג מאכלי-ים, אבל התנה זאת בתנאי שהיה כמעט בלתי אפשרי עבורי לעמוד בו, ואני מצטטת: "רק תבחרי לאן".

לבחור זה לא בשבילי, ולכן ביקשתי מחברה לעשות זאת עבורי. הדגשתי שאני מעדיפה מקום שנפתח אחרי שעזבתי את העיר, כי בשאר המקומות כבר שתיתי את ההפוך שלי, והוספתי שתקפיד על שלושה דברים:
1. לא מסעדה בשרית – כי תמיד העדפתי אוכל צמחוני.
2. לא אוכל מקסיקני – כי זיכרונותיי ממקסיקו כוללים שעמום קולינרי של בצקים ומילויים.
3. לא מקום שמתפאר בכריכיו - כי בחיאת, במסעדה אל תביאו לי סנדוויצ'ים.
בקיצור, הלכנו לקרייב, מסעדה בשרית אמריקנית כשרה עם ניחוח מקסיקני.

כשנכנסנו המלצר המליץ בכל פה על מנת הדגל של המסעדה- כריך 'דה-רובן' שמכיל פסטרמה תוצרת בית, מוצרלה טבעונית, קימצ'י, בצל כבוש ומיונז כמהין. עכשיו, תראו, זה נכון שיש לי אנטי לכריכים, אבל המלצר פשוט עשה לי חשק, אז לקחתי אותו (את הכריך, כן?).

ועדיין, רציתי משהו נועז יותר (והפוך הם לא מגישים שם כי המסעדה בשרית וכשרה), אז שמתי ספקותיי בכיסיי והזמנתי לנו בוריטוס עם חזה בקר ('פילי סטייל'), טורטייה עם דג לוקוס ('דג באחה') ושני קוקטיילים משמחים שתמיד יהיו שם בשבילנו אם תתרגש לבוא עלינו איזו פורענות. אגב, המלצרים נמצאים שם כדי לענות על שאלות ולהגיש את המנות, אך את ההזמנה מבצעים עצמונית בדלפק. זה קצת מוזר, אך זה עומד להשתלם, חכו לסוף.

תמונת הכל כלול

בזמן שהמתנו למנות עשיתי סיבוב בפנים - יש שם קירות מחוספסים מבטון, גרפיטי שנראה כמו פרשנות מופשטת לכתובת צבעונית של 'נחמן מאומן', מסך גדול של קליפים כשברקע מתנגנת מוסיקה שיכולה להתאים לכל תחנת רדיו פופולרית, חלונות זכוכית גדולים ויפים שמפרידים את המטבח, שנמצא במרכז כחלק מהבר, מאזור הסועדים. מה אומר לכם, בתור בחורה שלא אוהבת להתאמץ, אהבתי את העובדה שהעיצוב לא מאומץ מצד אחד, ומאותו צד ממש גם לא מתאמץ להיראות לא מאומץ. אנחנו ישבנו בחוץ, ולמרות שאנחנו כבר בחודש מאי, החוויה הזו מתאימה רק למי שאוהב את הבירה שלו קרה (ירושלים, שחררי, בשאר הארץ כבר קיץ גם בלילה).

העיקר המנות הגיעו. ביחד. וגם הקוקטיילים. והכל היה נראה עשיר ומזמין. הכי צבעונית ומעניינת נראתה הטורטייה דג באחה, מה לא היה בה? דג קוד בטמפורה, פנקו יפני, סלט כרוב יפני, ירקות כבושים, מיונז סריראצ'ה טוביקו. הסתקרנתי לגלות איך כל הטעמים והמרקמים האלה ישתלבו יחד.  במילה אחת: הרמוניה משמחת חך (אוקיי, אוקיי, אז אתם חייבים לי שתי מילים). הטעם של הדג לא היה חזק ואני מהמרת שגם מי שאינו חובב את טעמם של יצורים מימיים אלה ייהנה מהמנה הזו.

בנוסף, חוויית הטורטייה תרמה להעלאת תחושת המסוגלות האישית מכיוון שהצלחתי לא להפיל ממנה כלום (שמעו לי - תנו ביס קטן למעלה להפחית מהעומס ואז תמשיכו מהצדדים). היה כל כך טעים שקיוויתי שהטורטייה לא תיגמר כל כך מהר, אבל היא כן.

עדי מדגימה מסוגלות אישית

לא נותרה ברירה אלא לעבור לבוריטוס דה פילי שהכיל חזה בקר בבישול ארוך, פלפלים, פטריות ובצל מוקפצים וגבינה טבעונית. כבר בביס הראשון הבנתי שהגיע הזמן ללמוד איך להשתמש במילה נימוח, אבל מכיוון שאני עדיין מהססת אספר על מרקם שמנתי אחיד וטעם פיקנטי עם ארומה של ברביקיו. מנה אדירה וטעימה שישר משתלטת על כל הפה ומותירה אותך עם טעם של עוד. בשלוש מילים – וואו, וואו, וואו (רואים? אני לומדת).

עד כה כל אחד מאיתנו אכל חצי מנה מהטורטייה וחצי מנה מהבוריטוס וכבר היינו די מלאים, אבל הכריך העצום שהיה עסיסי כשהוגש חיכה לנו, ולא רצינו לייבש אותו עוד. אז כן, חובבי הסנדוויצ'ים יתענגו על כריך דה-רובן, על הבשר הטרי, על הפריסה הדקה שלו מחד, ומאידך הכמויות הנדיבות והתוספות המשלימות.

היה עצוב שנגמר האוכל, אז לגמנו עוד מהקוקטיילים. הלכנו על אחד קלאסי, כי מה יכול להיות רע ב'מרגריטה'? ואחד נועז יותר, 'דרג'ילינג', על בסיס ג'ין בומביי ותה שחור בתוספת תבלון מרענן של הל, לימון ופלח תפוז. הלגימות הראשונות היו מפתיעות, אבל אחר כך התרגלתי והפסקתי להתרגש. בלילה קר כזה הייתי מעדיפה לנסות אותו חם.

עדי שוכחת לכתוב על הקינוחים וממחישה את הפתגם של תמונה אחת שווה אלף מילים...

כשניגשנו לשלם הבנו שהמסעדה דואגת לשלם שכר מלא למלצרים, וכמדיניות אין צורך להשאיר טיפ. בתור מישהי שמלצרה שנים ופעם תפסה את עצמה בקלקלתה כשהבינה שהיא הפסיקה להעריך אנשים לפי כמה הם נחמדים ואדיבים אלא לפי כמה טיפ הם משאירים, אני יכולה לומר שזהו שינוי תרבות מבורך.

בקיצור, היינו בקרייב.


לדף הפייסבוק של קרייב