יום שני, 1 באוגוסט 2016

פפיטוס

אל תתנו למראה 'הרגע-חזרתי-מהודו-אחרי-טיול-של-שנתיים' של תומר נאור לבלבל אתכם. תומר נאור הוא עורך דין. לא סתם עורך דין. עורך דין מהתנועה לאיכות השלטון. ואנחנו, אוהבים איכות ואוהבים שלטון. אז החלטנו שהגיע הזמן להביא מישהו שמבין באיכות שיכתוב לנו כמה משפטים.  

חוויה טובה של אוכל רחוב, יודע כל תרמילאי מוצלח, אף פעם לא מסתיימת רק באוכל. משום שבניגוד לישיבה מסודרת במסעדה, בה המשתנים פחות או יותר קבועים ושומרים על החוקיות שלשמה עוצבו, חווית האכילה ברחוב מזמנת לך בכל פעם מחדש 1001 משתנים שהופכים כל ארוחה לחוויה חדשה בפני עצמה, הרפתקה.

אני מודה - גם בתור טייל מושבע, מהסוג שמצליח להפוך גם סופ"ש בלונדון להרפתקה תרמילאית, לקח לי זמן להיכנס באמת לתוך הסצנה של לאכול ברחוב באמת. הבהרה חשובה לפני שממשיכים: שווקי אוכל מג'ונדרים שעושים נחמד לתמונות וכואב לכיס זה לא זה באמת. אוכל רחוב אמיתי הוא מסוג המקומות שאתה נהנה בעת ובעונה אחת ממה שיש למזדמני הרחוב להציע לך ביחד עם מטבח טוב וזול, והרבה פעמים עם בעל בית חביב שבשבילו הסועדים הם לא פחות חוויה מאשר הוא בשבילם.
מזדמני רחוב. ככה תומר קורא להם. בהמשך תגלו עליהם פרטים נוספים.
היות ויש לי קטע כזה, שבכל פעם שאני מתבקש להציג את עצמי בכמה מילים, איכשהו המילים ירושלמי ותרמילאי ישתרבבו להן פנימה, קיוויתי שההזדמנות המופלאה שנתן לי עדי לכתוב על אוכל בעיר שלי תוכל לחבר את שתי האהבות המשותפות שלי ביחד. ולכן, היה זה רגע קטן של אושר כשנתקלתי לפני שבועיים במודעה של פפיטוס, או כמו שהם מתארים את עצמם "פפיטוס – אוכל רחוב לטיני".

מגיעים לשוק. תרשו לי להיות רומנטי לרגע, שוק מחנה יהודה מסמן בעיני את אחד הניצחונות הגדולים ביותר של הרוח הירושלמית בשנים האחרונות. אפשר לאהוב, ואפשר שלא, אבל אי אפשר להתעלם מהשפע, האור, ההוויי שהמקום מציע. כל מי שגדל בעיר הזאת זוכר איך לפני לא מעט שנים אחרי השקיעה האזור היה הופך להיות אחד המקומות הפחות נעימים בירושלים – ותראו אותו עכשיו.

אם באוכל רחוב עסקינן היום, המקומות המוצלחים באמת שבהם תבקרו, יהיו אלו בהם התרבות צמחה מתוך השטח, ולא באיזו החלטה במשרד ממוזג של כמה פוליטיקאים. שוק מחנה יהודה המתפתח הוא ניצחון הרוח הירושלמית, כל פינה בו שרה את השיר המיוחד של העיר הזאת, טומנת בחובה הרפתקאות מזדמנות לעובר אורח לצד בטוח מוכר וידוע ליודעי הח"ן. ושם, באמצע כל השמחה, בין השוקא לפסטה בסטה, החליט אנדרס, עולה חדש (8 שנים בארץ) לפתוח את המקום שלו.

מה צריך כדי לעשות אדם מאושר? האמת שאין לי מושג, אבל אני מניח שאחת הדרכים היא לתת לו אוכל טעים ופשוט – במובן החיובי של המילה – ואם אפשר, גם שיהיה במחיר שפוי. וזה בדיוק מה שהחבר'ה בפפיטוס עושים. כי באמת, לא צריך יותר מדי. אוכל הרחוב הטוב ביותר שאכלתי בחיי נאכל בדרך כלל בישיבה על המדרכה ליד איזו עגלה ריחנית וצבעונית, ולצידם של פועלים מקומיים שמתענגים על הרגע המיוחד של השקט ועל בליל הטעמים שהוכן במיוחד בשבילם.
וזו התחושה בפפיטוס.

המבחר לא גדול, אבל מדויק. סך הכל 8 כריכים שונים, עם שמות דרום אמריקאיים מחייבים בהחלט (עדי עשה מחקר קטן לגבי מקורו של כל כריך, התשובות אצלו בכספת). 6 מתוכם בשריים, עוד אחד צמחוני וכריך טונה – את כל אלו אפשר לקבל או בג'בטה או בטורטייה שנלחצים בטוסטר אחרי ההכנה. לצד אלו יש נאצ'וס, וגרסת סלט מעניינת עם נקניקיות צ'וריסו חמות חתוכות בפנים, צ'וריסלד קוראים לזה. וזהו. תוספות רטבים בחינם, ומי שרוצה, יוסיף עוד כמה שקלים ויקבל גם מנת בשר כפולה. כדי להרטיב את הגרון המקום מציע בירה במחירים שוברי שוק (כי אנחנו בשוק כאילו...), ויותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.
כריך מקומי, הצעת הגשה.
התיישבנו על כיסאות העץ בחוץ, וביקשנו מאנדרס שימליץ לנו על מנה. אנדרס נקט בשיטת חכמת ההמונים שהוכיחה עצמה, והצביע על 3 המנות הפופולריות ביותר – כי "זה מה שהכי הרבה מזמינים" שנשמע נהדר במבטא דרום אמריקאי – והמליץ שהיות ואנחנו שניים, נתחלק חצי חצי בשתי מנות כדי לגוון. המלצה מצוינת.

החלטנו לקחת את ה"צ'וריפן קון טודו" – נקניקיית צ'וריסוס עם כל התוספות (מנה ארגנטינאית מסתבר), עליה אמר אנדרס שהיא אחת הפופולריות, ולידה את מנת ה"לה נגרה" (השחורה) המקסיקנית, של שני נקניקים, ירקות ורטבים, ושעועית שחורה. כדי להרגיש את המקום עד סוף, לקחנו את הארגנטינאית בג'בטה ואת המקסיקנית בטורטייה. לפתיחה הזמנו את הצ'וריסלד, בשביל הבריאות כמובן.

מילה קטנה מהצד, יש לי חיבה קטנה למקומות שלא שואלים אותך מה לשים בסנדוויץ' אלא מניחים בשבילך מה השילוב המנצח. זוהי יופי של דרך לנסות שילובים שלא הייתי חושב עליהם בעצמי, וגם אפשרות לברוח מהמוכר והנדוש. תעשו ניסוי פעם בפלאפל החביב עליכם, כשהמוכר שואל מה תרצו בפנים, תבקשו ממנו שיכין לכם את המנה שהוא מכין לעצמו בדרך כלל. ב-90% מהפעמים תופתעו לטובה.

אנחנו מחכים לאוכל, ובזמן הזה פוזלים לשאר הסועדים, כמובן שבשם החוויה התרמילאית יצא שבשולחן לידנו (כל המקום מכיל כרגע 4 שולחנות בלבד) ישבו 4 תיירים מפולין שמבקרים בארץ, הם היו אחרי האוכל ובהחלט נראו מרוצים. אנחנו התעניינו איך יצא שמכל המקומות הרועשים והמושכים בשוק הם התיישבו דווקא בפינת החמד הנעימה הזאת, והם ניסו להבין את פשר החרדים שמסתובבים בשוק בשעה 23:00 בלילה. אני חושב שהם מעט התאכזבו שאמרתי להם שאלו רק מבקשי נדבות מפוקפקים ולא משהו רוחני יותר.

המנות מגיעות בטפטופים, וכל בחירה מתגלה כמוצלחת כקודמתה. כמי ששומר כשרות בחו"ל (רק בבשר), ההזדמנות לאכול מנות רחוב בשריות מיבשת אחרת קוסמת לי מאוד, ובאמת עירוב הטעמים מתגלה כמדויק וטעים. אין פה בשורה קולינרית מתוחכמת שדורשת סופרלטיבים משתפכים וציוריים, יש פה סנדוויץ' טוב מאוד, עשיר בתוספות, וכמו שאמרתי – פשוט, במובן הכי חיובי של המילה. הסלט הוא בעצם גרסת מה שהייתם מקבלים בסנדוויץ' רק בלי הלחם, ובהחלט עומד יפה כמנה ראשונה.
צ'וריסלד. לפעמים הסלט הוא רק תירוץ.
זוכרים ששום אוכל רחוב לא יהיה מושלם בלי הבעלים שיצטרף בשלב מסוים? אז מסתבר שאנדרס חוגג יומולדת 29, והוא מתיישב לידנו עם שוטים של וויסקי. הוא קונה אותי כשהוא מספר שהוא גר כיום בקריית ה-יובל! אנדרס, שנים אני מסתובב העולם חושב שאני היחידי שיודע להגות נכון את שם השכונה הזאת, איפה היית כל חיי!? אנדרס מספר שהם הקימו את המקום שלשה חברים דרום אמריקאיים ושבקרוב יצטרפו לתפריט גם מאפים דרום אמריקאים מקמח תירס ובמילוי בשר קצוץ. טוב, כנראה נצטרך לחזור לנסות גם אותם.

אני יודע שבדרך כלל בביקורות על אוכל, נהוג גם לספר על מה דיברנו בשולחן. במקום זה אני אספר לכם שעדי ואני לא מסכימים על לא מעט נושאים בחברה הישראלית, ושהשיחה איתו הייתה מרתקת, מחכימה ומעניינת. על דבר אחד שנינו הסכמנו לחלוטין בסוף הערב: הפפיטוס היה בחירה מצוינת. ראו בכך המלצה חוצת מגזרים.

בתאבון!


לדף הפייסבוק של המסעדה

2 comments:

  1. הכי אהבתי את הפרק שלו על דרום אמריקה בערוץ הטיולים. אני לא מאמין שמאז הוא עדיין לא הסתפר!

    השבמחק
  2. גם לא התקלח (;

    השבמחק