טאפאסיטס

לרגל הפוסט הראשון, מארח הבלוג את עדי מושקוביץ, תושבת הקטמונים, עורכת דין ביום ורקדנית סלסה בלילה, שחונכת את 'מאכלי י-ם' בטאפאסיטס – מסעדת טאפאס חדשה בנחלת שבעה.

מי שמכיר אותי יודע שכל דבר שיש לו ניחוח ספרדי עושה לי את זה. בדיוק בגלל זה שמחתי להיענות להזמנה להצטרף לארוחת ערב בטאפאס בר החדש, טאפטסיטס, הממוקם ברחוב ריבלין שחוצה את נחלת שבעה. בבירור טלפוני מקדים נמסר לנו כי המסעדה הבשרית כשרה ופתוחה בימות חול בלבד, אולם היא אינה מחזיקה בתעודת כשרות. הירושלמים כבר מכירים את הקונספט. בליינים דתיים שעולים לרגל רק לכבוד חמשושלים או עוד דייט ודאי יתקשו להתרגל לרעיון. המסעדה נפתחה רק לאחרונה, עדיין אינה מוכרת ועל כן, לא הומה אדם – יתרון שבהחלט כדאי לנצל בטרם יהיה מאוחר.

הישיבה במסעדה נעימה מאוד, העיצוב מתוק ומושקע ביותר, החל בריהוט, דרך התמונות המיוחדות וכלה בנברשות התאורה הנהדרות. מתחם הישיבה העיקרי הינו סביב שולחנות שלצידם ספות וכסאות נוחים ונעימים. כמו כן קיימת אפשרות לישיבה על בר מינימלי. מיני בר, אם תרצו. ניכר כי ממון רב הושקע בעיצוב ובריהוט המקום. להשלמת האווירה האינטימית מצטרפת מוסיקת לדינו נעימה (למבינים: יסמין לוי). בדיוק המקום לשבת ולשוחח עם בן זוג או חבר טוב.

בהתאם לרוח הבלוג, אני לא מתכוונת להרחיב בעניין איכות האוכל, מהסיבה הפשוטה שאינני מבינה גדולה בזיהוי חומרי הגלם או בשילוב הטעמים. האוכל בטאפאסיטס פשוט נראה טוב ומוגש באופן מאד אסתטי. ניכרת השקעה בסידור המנות ובכלים השונים. גודלן של המנות סביר והמחיר שלהן הוגן. אמנם אמרתי שאני לא מתכוונת להתפלצן בניתוח איכותו של האוכל אבל פטור בלא כלום אי אפשר... אמא שלי תמיד אומרת לי שטיבו של האוכל במסעדה הוא כטיב לחם הבית המוגש בתחילת הארוחה. אז הנה שני דברים שכדאי שתדעו שאני מעריכה: את דעותיה של אמא שלי, ואת לחם הבית של טאפאסיטס.

לאתר האינטרנט של טאפאסיטס